בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש לסדר דברים, ג' אב, תש"פ.

לכבוד ידידי היקר והנעלה נר להצדיק הנחל נובע מקור חכמה, ר' …. שיחי'.

שבוע טוב ומבורך, שתזכה שהשבוע הבא עלינו לטובה, יתהפך לששון ולשמחה, ותזכה לחטוף בשבוע זה המון טוב אמיתי ונצחי, בקדושה ובטהרה, בזכות הצדיקים האמיתיים אשר אנו חוסים בצלם, כי לא דבר ריק הוא מה שעשה ה' עמנו בדור האחרון הזה, שאנו יודעים מאור האורות כזה, שאין לתאר ולשער את גדלו ותפארתו, ואין אנו משיגים אפילו מקצת דקצת מאורו הגדול, וקצת מזה אנו מריחים מרחוק, ואנו מאמינים, שאם נלמד את דבריו הקדושים ונשתכשך בעצותיו הקדושות, ונקבל על עצמנו את עול מלכות שמים כפי שלימד אותנו, נהיה נעשים חידושים נוראים ונפלאים, וכמו שאמר רביז"ל (חיי מוהר"ן, סימן רל): שֶׁהָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת וְכוּ' וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לָבוֹא לְמַדְרֵגוֹת גְּדוֹלוֹת וְכוּ' וְאָמַר אֲנִי יָכוֹל לַעֲשֹוֹת אִישׁ כָּשֵׁר שֶׁקּוֹרִין "גִּיטֶר יוּד" כָּמוֹנִי מַמָּשׁ.‏ עמוד והתבונן והשתומם אם בעל נפש אתה, מי רואה דברים אלו כתובים בספר, ולא יתלהב לבו בתבערה נמרצת להשם יתברך, אחר שנודע לו מצדיק עליון כזה, שהבטיח להשם יתברך שיתקן את נפשותינו לנצח.

תהלה לא'ל היה מנין יפה בבית מדרשינו השבת הזו, והתפללנו בקול רם ובהתעוררות גדולה, והיה לי נחת רוח, שברוך השם אנו מתפללים בין אנשי שלומנו, ואף על כל הקשיים, עלינו לשבח לאדון הכל, שזכינו להגיע עד כאן, אחר כל כך הרבה שנים וכו'. ובסעודה שלישית, למדנו התורה קנ"ו, לב טהור ברא לי אלוקים, שכל הדיבורים שכל אחד מדבר הוא בחינת רוח הקודש, והרחבתי הדיבור על הענין הזה, שזה בפשיטות הכי גדולה, שבאותה שעה שאחד מאתנו שופך את נפשו להשם יתברך, ועוסק בריצוי ופיוס להשם יתברך, השם יתברך שולח לו דיבורים ממעון קדשו מן השמים, שהדיבורים האלו הם סוד רוח הקודש, שהם נמשכים ממקום גבוה מאד, וכל הדברים האלו היוצאים מתוך הלב, הם דברי ה' ממש, כמבואר בפנים התורה, עיין שם ויערב לך לעד.

והנה היתה אריכות גדולה מאד, אבל קצת דקצת חשבתי לספר לך, שבאמת התעוררתי מאד מן התורה הזו, שמספרת לנו את שורש ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שבאותו הזמן שאדם שופך נפשו להשם יתברך, הוא מדבק את עצמו ברוח הקודש נוראה ונפלאה מאד, ואין זה סתם דיבורים, אלא מזכים אותו מן השמים שיאמר את הדיבורים הנצרכים לו בשביל הישועה, ורביז"ל אומר, שדוד המלך, שהיתה מעלתו גבוהה מאד מאד, עשה מזה ספר תהלים. ובאמת בגלל מעלתו של דוד, הרי שהפסוקים האלו שאמר לפני השם יתברך הם נעשו נצחיים ועומדים וקיימים לעד, עד שכל יהודי עד סוף כל הדורות, יכול למצוא את עצמו בתוך ספר התהלים, כי רוח קדשו של דוד המלך היתה במעלה ומדרגה גבוהה וגדולה כזו, עד שכל הדיבורים וכל הרצונות של כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, מה שיעבור על כל אחד ואחד, הכל גנוז בספר התהלים, בפסוקים ובמזמורים האלו דייקא, שאומר אותם יהודי בלב נשבר ונדכה, הכל נכתב ברוח הקודש גדולה עד מאד. אבל גם הדיבורים שלנו, כל אחד ואחד, שעושה תפלות מן התורות שלומד, נעשה מזה דברים עליונים ונצחיים מאד למעלה בחינת תהלים הפרטי שלנו. ועל כן צריך לייקר ולעלות את הדיבורי תפלה שלנו, ולהתעורר מאד אז.

כאשר חיבר מוהרנ"ת ז"ל את הלקוטי תפלות, אמרו לו אנ"ש, ר' נתן, אתם הבעל תפלה מסיפורי מעשיות, ענה ואמר: בעל תפלה הוא הרבי, אם אני מאנשי המלך, אני הוא המליץ (כידוע, שאמר מוהרנ"ת, שיש לו ללמד זכות על כל היהודי, שאם היו כותבים את הלימוד זכות הזה, היה נכתב על פני כמה בויגין), והסברתי הענין, שהבעל תפלה בסיפורי מעשיות: "הָיָה נוֹתֵן לָהֶם חִבּוּרִים שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעִנְיְנֵי תְּפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּוִדּוּיִים", והיינו שהוא לימד את אנשיו איך להתפלל, כי בלי הצדיק, אין יודעים איך ועל מה להתפלל וכו', כי בלי הצדיק התפלה היא בכלליות, ועל ידי התורות של הצדיק, הכל נעשה בפרטיות, והזכרתי לענין זה את דיבורי מוהרנ"ת (לקוטי הלכות, ראש חדש, הלכה ה', אות טז), ואעתיק לך לשונו באריכות: כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹדְעִין קִשּׁוּרֵי וְחִבּוּרֵי הַמִּצְוֹת וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל כְּפִי קִשּׁוּרֵי הַסְּפִירוֹת וּמִדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁאָז יְכוֹלִין לְעוֹרֵר שְׁלֹשׁ עֶשְרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עַל יְדֵי תְּפִלּוֹת אֵלּוּ שֶׁנַּעֲשִין מֵהַתּוֹרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשׁ עֶשְרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, שֶׁמִּשָּׁם כָּל חִדּוּשִׁין דְּאוֹרָיְתָא, כִּי לְמָשָׁל כְּשֶׁאֶחָד רוֹצֶה לְבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית בִּשְׁלֵמוּת אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ סְגֻלַּת הַצִּיצִית אֵיזֶה מִדָּה יִזְכֶּה לְשַׁבֵּר עַל יְדֵי צִיצִית וּלְאֵיזֶה מַעֲלָה יַגִּיעַ עַל יָדָהּ וְכוּ', אָז בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה עַד שֶׁיְּשַׁבֵּר לִבּוֹ עַד שֶׁיְּעוֹרֵר רַחֲמֵי ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְבַקֵּשׁ רַק רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זַכֵּנִי לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית בִּשְׁלֵמוּת. אַף עַל פִּי שֶׁבְּוַדַּאי גַּם זֶה טוֹב מְאֹד, אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז בָּזֶה לְבַקֵּשׁ עַל כָּל מִצְוָה מֵה' יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵינוֹ זוֹכֶה לַעֲשוֹת תְּפִלָּתוֹ רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, שֶׁהוּא זֶה שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. אֲבָל עִקַּר הַתְּפִלָּה הַשְּׁלֵמָה שֶׁעוֹשִין מִתּוֹרוֹת הוּא מֵחִדּוּשֵׁי אוֹרָיְתָא שֶׁזּוֹכִין לֵידַע עַל יָדָם סְגֻלַּת הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ בִּמְשַׁל הַצִּיצִית שֶׁהִתְחַלְנוּ. כְּשֶׁיּוֹדֵעַ הָאָדָם שֶׁמִּצְוַת צִיצִית מְסֻגָּל לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת נִאוּף וְלִזְכּוֹת עַל יְדֵי זֶה לַעֲצַת הַצַּדִּיקִים וְלֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְלִתְפִלָּה וּלְאֶרֶץ יִשְרָאֵל וְלַעֲשוֹת נִסִּים וְכוּ'. הִנֵּה עַל פִּי דֶּרֶךְ זֶה בְּוַדַּאי יָכוֹל לְסַדֵּר תְּפִלּוֹת רַבּוֹת בַּאֲרִיכוּת נִפְלָא עַל מִצְוַת צִיצִית. כִּי כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִתִּקּוּן הַבְּרִית וְאֵיךְ תַּאֲוַת נִאוּף מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּה עִקַּר הַמִּלְחָמָה שֶׁל כָּל אָדָם וְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו בְּעִנְיָן זֶה בְּכָל פַּעַם כַּמָּה וְכַמָּה הוּא צָרִיךְ לְהַפְצִיר לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹשִׁיעוֹ לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית כְּתִקּוּנָהּ כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִנִּאוּף, שֶׁהִוא הַתַּאֲוָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו בְּכָל יוֹם לְכַלּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, לְהַרְחִיקוֹ מֵחֵי הַחַיִּים. וְכֵן כְּשֶׁיִּזְכֹּר כַּמָּה הוּא רָחוֹק מֵאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהִוא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְכוּ' וְכֵן כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִתְּפִלָּה וְכוּ'. וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה עֵצוֹת רָעוֹת שֶׁל הַמְהַפְּכִים הָאֱמֶת וְכוּ' מִתְגַּבְּרִין עָלָיו. וְכַמָּה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים הוּא צָרִיךְ לִזְכּוֹת לְעֵצוֹת אֲמִתִּיּוֹת, שֶׁהֵם עֵצוֹת צַדִּיקִים. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה בְּוַדַּאי יוּכַל לִשְׁפֹּךְ שִיחוֹ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁיַּעֲשֶה מִתּוֹרָה זֹאת לְפָרֵשׁ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ עַל יְדֵי תּוֹרָה זֹאת. וְכֵן מִתּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁמְּדַבֶּרֶת מִמִּצְוַת מְזוּזָה שֶׁמְּשַׁבֶּרֶת תַּאֲוַת מָמוֹן וּמְבַטֶּלֶת טִרְדַּת מְרִירַת הַפַּרְנָסָה וְזוֹכֶה לִשְמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וְכוּ' אֲשֶׁר יָדוּעַ שֶׁמְּרִירַת טִרְדַּת הַפַּרְנָסָה מְכַלָּה חַיֵּי הָאָדָם וּמְרַחֶקֶת אוֹתוֹ מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ וְכוּ' כַּמָּה וְכַמָּה תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת מֵעֹמֶק הַלֵּב יָכוֹל לַעֲשוֹת עַל יְדֵי זֶה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם נֹכַח פְּנֵי ד'. וְכֵן בִּשְׁאָר הָעִנְיָנִים הַמְבֹאָרִים בְּתוֹרָה זֹאת וְכֵן בִּשְׁאָרֵי תּוֹרוֹת. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא כְּשֶׁעוֹשִין מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת עִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ הוּא עַל יְדֵי חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה.

‏ובתורה הזו אומר רביז"ל, שזוכים לזה על ידי טהרת הלב, ואיך זוכים לזה, על ידי תנועה, ותראה איך רביז"ל מסביר בתורה הזו, איך תנועת המחשבה גורמת חימום לאדם, וכשחושב על התורה ועל השם יתברך, זוכה לטהרה וכו', וצריך להתחזק מאד בענין זה, להרגיל המחשבה להתנועע על ידי ריבוי מחשבות עמוקות בגדלות הבורא יתברך, ורצונות וכיסופים להשם יתברך, ומתוך זה לשפוך נפשו אליו יתברך, שאז הוא יגלה את הרוח הקודש שבתורות האלו של רביז"ל, שעליהן הוא עושה תפלות ותחנונים (גם דברתי מהענין שכל התורות של רביז"ל הן עצות פרטיות לכל החיים, וכמו שרואים בספר הנפלא לקוטי עצות, שמוהרנ"ת אמר ללמוד בזה בכל יום ויום, איך שבתורות עמוקות כאלו נמצאות עצות פרטיות איך להיות איש כשר באמת כל ימי חייו), וממילא זוכים לתפלות נפלאות כאלו, שהאדם לא חלם שהוא יכול לעשות כאלו תפלות, וצריך לדעת, שענין התפלה וההתבודדות אינה רק בשדה, אף שזו עבודה שלימה שהזהיר עליה רביז"ל, וכך נוהגים אנשי שלומנו וכו'.

אבל מובא עוד בספרי רביז"ל כמה וכמה שיחות ותורות, על הדיבור אליו יתברך בכל אופן שיהיה, וכמה זמן שיהיה, העיקר לדבר אליו יתברך, וצריך להתחזק בזה, לדבר הרבה עם השם יתברך, בכל פעם שיכול לדבר, ולא ימתין עד עת ומקום של התבודדות. כי אין מקום וזמן לזה, אף שעיקר השלימות במקום פנוי שאין שם אדם, אבל אסור לדחות התפלה עד אז, אלא מיד יתפלל.

וספרתי על אחד מאנ"ש שהיה עובד בשוק, ויש מקומות הומים כאלו, שהם הכי רחוקים מכל דבר שבקדושה וכו', ואין אנשים תופשים שם ספר או תפלה, כי הוא מלא גשמיות ועביות של עולם הזה, והנה רואים אותו מאנ"ש איך שבוכה בדמעות שליש באמצע העסקים וכו', וחשבו שקרה לו משהו, ואולי איבד הרבה ממון וכו', ושאלו אותו, מה קרה. ענה ואמר להם שרביז"ל אומר שבעת שבאה ההתעוררות צריך שלא לזוז משם, ואז אחיך נ"י, ענה ואמר את מקום כבודו של המאמר הזה (בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קכד), והקראתי אותו ברבים, וזו לשונו הקדוש: שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁלִּפְעָמִים מַגִּיעַ לָאָדָם הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם, שֶׁצָּרִיךְ שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם דַּיְקָא לְהִתְחַזֵּק בְּזֶה הַהִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת, כְּגוֹן לְדַבֵּר שָׁם אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת אוֹ דִּבְרֵי הִשְׁתּוֹקְקוּת בַּפֶּה וּבַלֵּב כְּפִי הָעִנְיָן, וְלֹא יַמְתִּין וְלֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה הַמָּקוֹם מוּכָן לְכָךְ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם קְבִיעוּת לְתוֹרָה וּתְפִלָּה, רַק בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ וְכַיּוֹצֵא. כִּי כְּשֶׁיָּזוּז מִמְּקוֹמוֹ, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּפְסֹק וכו', עיין שם ההמשך.

גם הזכרתי הענין, שאסור לעשות דקדוקי הלכות מעצות הצדיק, ולומר, שאם אין עולה בידי בשלימות, ללכת אל השדה והיער, איני עושה כלום עכשיו, כי צריך להבין, שכל העצות של הצדיק הן כלליות גדול, וכל מה שעושים מהן, הן בסוד עצות מועילות לשלימות האדם, ורק כך אפשר לחיות את החיים עם העצות הללו, ובאמת היתה לי התעוררות גדולה מן התורה הזו, אשרי הרגעים הנפלאים, שאנו זוכים ללמוד תורות כאלו, המחיים אותנו עד עומק הנפש, ומקרבים אותנו אל השם יתברך.

מרוב אהבתי אליך, הנני מרגיש חופשי, לעורר אותך שוב ושוב על לימוד קבוע בספרי רביז"ל, לצד שאר שיעורים קבועים בתורה הקדושה, שאין אנו פטורים מזה כלל, ותדע, שאם תתמיד בספרי רביז"ל ומוהרנ"ת תהיה נעשה חידוש נורא ונפלא מאד, כמו כל הצדיקים הקדושים תלמידי רבינו, שרק זה היה ענינם, שבטלו את עצמם לדעת הצדיק האמת, ולמדו הספרים, ונכנסו בהם העצות, ונהיו אנשים כשרים, וכמו שאמר לנו רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן, סימן שלה): 'בַּקָּשָׁתִי מְאֹד מִכֶּם: הֱיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, כִּי זֶה כָּל יִשְׁעִי וְכָל חֶפְצִי'.‏ וכך יהיה באמת, אם נלך בדרכיו הקדושים.

אהובי אחי, אל תהיה בטלן בזה העולם, הרבה אנשים חיו כאן בעולם, והיו להם חיים שלמים, וחשבו שיחיו לנצח, ואחר כך הגיעה שעתם ויומם האחרון, והסתכלו על כל החיים שלהם, כמה היו יכולים להתדבק בו יתברך, ולא עשו זאת מחמת שלא ראו את האמת, ואם אנו נמצאים באמת, הסימן על כך, כמה אנו מתמידים בספרים קדושים שיעשו אותנו אנשים כשרים, והנה הנה אָט קוּמְט רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ואנו נתקבץ יחד אצל רביז"ל, ועלינו לבוא מוכנים בהתקרבות אמיתית שהיא רק על ידי לימוד ספריו הקדושים, שזה ישפיע עלינו בכל דבר ודבר שנעשה בחיים, שנזכה לחיות חיים של אהבה ויראה, והתעוררות והתחזקות לשמירת התורה והמצוות כראוי וכהלכה, בתכלית הזהירות ובחשק נמרץ מתוך "קרבת אלקים לי טוב". (וזה כמה עוררתיך ללמוד בכל יום בספר הקדוש והנפלא "אשר בנחל", אשר ממנו תוצאות חיים לכל ההתקרבות שלנו לרביז"ל, כידוע לך היטב).

ואני טרם אכלה לדבר את דברי, רציתי לכתוב לך, שעל פי התורה הזו חזרתי וקשרתי את כל הדברים לפרשת השבוע, פרשת דברים, שאיתא במדרש (דברים רבה א, א): 'הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (דברים ד, י) "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי", כיון שזכה לתורה – נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין "אלה הדברים אשר דבר משה". והנה ראה זה פלאי פלאים, איך שלשון המדרש הזה מרמז על הענין שלמדנו, ושמשה רבינו עשה מן התורות תפלות, והתחיל לדבר דברים, כי באמת, כל הדיבורים של מוסר והתעוררות שאמר לנשמות ישראל היו תפלות ובקשות ברוח הקודש נורא ונפלא מאד, תפלותיו של משה, שאין לנו שום השגה בהן, אבל עד שלא זכה לתורה, היתה התפלה שלו באופן כללי, אבל אחר כך – התחיל לומר דברים.

ובתורה הנ"ל מדבר רביז"ל מענין לדבר להשם יתברך דברי ריצוי, והזכרתי השיחה בשיחות הר"ן (סימן ז): טוב מאד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו, כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א). על כן טוב מאד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים שקורין פיעשטשין. ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך, עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל (כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים), ואם עתה הוא מגרש אותי חס ושלום מבחינת בן, הטוב בעיניו יעשה. עלי לעשות את שלי לעשות עצמי כבן כנ"ל. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו; ובסוף השיחה מזכיר שום רביז"ל: לענין כל המחשבות הבאים על האדם לבלבלו, אחר כך עוזרו השם יתברך ושולח לו מחשבה אחרת של התקרבות. כגון לענין הנזכר לעיל שלפעמים ידמה להאדם במחשבתו שאינו ראוי להיות כבן לפניו יתברך וכיוצא בזה אף על פי כן עליו לעשות את שלו כנ"ל. ואחר כך יעזרו השם יתברך וישלח לו מחשבות של התקרבות. כי באמת כל ישראל כולם קרויים בנים אצלו יתברך ועל כן ראוי לנו לפרש שיחתנו וצערנו לפניו יתברך כבן הקובל לפני אביו; עד כאן.

כי כל הענין הזה, הוא משחק שמשחק האב עם בנו, כשרוצה לקרבו מאד, אומר לו, שאינו רוצה בו, והילד מתחנן ואומר, שהוא יהיה טוב, והוא רוצה את אבא וכו', כמו כן המחשבות הללו שאיננו בנים אליו יתברך, חס ושלום, באים מהבחינה הזו, שדייקא להפך הקב"ה רוצה לקרב אותנו אליו, ואם אנו מבינים זאת ובאים אליו יתברך, אנו חוזרים להיות בנים, שזה מה שאנו אומרים בראש השנה: אם כבנים אם כעבדים, וכו' שיש בנו את שתי הבחינות הללו, ובחינת בן אינה נאבדת לעולם, אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו שזכינו לקדושת ישראל עם קרובו יתברך.

הרי שזכיתי לכתוב לך את כל דברי סעודה שלישית של שבת זו, והרי זה נחשב כאילו היית עמנו בשבת, ובאמת בזכות רבינו, אנו זוכים לדיבורים נפלאים ממש, ואני מודה לך על הזכות הזו, שזכיתי להעלות כל זה על פני הכתב,

מנאי אוה"נ מאד: שלמה ברוך בלוי.

הפוסט 037 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר בלק, ו' תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' … שיחיה.

אני רוצה להמשיך לדבר על ענין התפילה, שבשעה שאדם מתפלל, סמוך לבו בטוח בה', כי רק הוא נמצא פה, ואין עוד מלבדו ממש, ואם כי כל הזמן צריך להיות בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד, ביותר צריך בעת התפלה, כי הוא נגש לפני ולפנים, שפכי כמים לבך נוכח פני ה', שאדם זוכה ממש לשפוך את הנפש שלו, היינו את כל תוכיות לבבו לפני השם יתברך בתכלית השלמות, והיינו שלא יהיה לבו חלוק על המקום, שלא יחשוב מחשבת חוץ, כאילו יש מישהו בעולם שיכול לעזור לו מבלעדיו יתברך.

ואף שנדבר מזה אלף פעמים, אנחנו לא התחלנו עדיין, כי בדייקא הניח אותנו הקב"ה בתוך עולם כזה, עולם של הסתרות וכיסויים והעלמות, וככל שההעלמה יותר גדולה – העבודה יותר קשה, אבל היא אפשרית, כי לא היו נותנים לנו עבודה של תפלה אם לא היינו יכולים לזכות לזה, ממש להתפלל לפני השם יתברך כראוי.

ותדע, שגם בתפלות הקבועות צריך האדם שתהיה לו רצינות, היינו לבוא להתפלל בזמן, ולהקפיד שהשמונה עשרה יתחיל עם החזן, שאם לא – הרי זה כמתפלל ביחידות, וצריך לחשב כל מיני חשבונות מה לעשות בענין, ובפרט בשבת קודש, שאז התפלה עולה למעלה מאד, ובתפלות של התבודדות שיחה בינו לבין קונו, צריך גם לקבוע את עצמו ברצינות, להבין שכעת אני עומד לפני מלך העולם ומפרש שיחי לפניו, שזה לבד, המחשבה הזו – מרוממת את האדם מאד, ומביאה אותו אל דבקות גדולה, אשריו ואשרי חלקו אם יזכה לזה.

לכל הקדושות הגדולות הללו מזכה אותנו רבנו ז"ל, שאנו זוכים לחשוב חשבונו של עולם, מה היינו עושים בלי תפלה והתבודדות? איך יכול יהודי לחיות בעולמו של הקב"ה מבלי שתתפרץ מלבו אנחת תפלה אמיתית ועמוקה מפנימיות לבבו, הרי אפילו אם לא היו מעוררים אותנו על זה, הרי שזה דבר פשוט ביותר, שאם הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, והוא ממש כאן לידי, ויש לי רשות והיתר לדבר אליו – וביותר, שהוא מבקש מאתנו שנדבר אליו, כמו שאיתא בכל המדרשים ודברי חז"ל, ואיך שכך היו נוהגים אבותינו הקדושים אשר מעולם, וגם רואים בדברי הגמרא איך שהיו התנאים שופכים לבם לפניו יתברך, כמבואר כל זה היטב בהקדמה של הספר הקדוש השתפכות הנפש, אז איך אפשר להתאפק בכלל, ולא לשפוך את כל נפשו אליו יתברך, מי יכול להבין אותנו אם לא יוצר לבבנו, אשר אוהב אותנו באמת, וכולו מלא אהבה כביכול לכל בריה שבעולם, וממשיך עלינו חסדים ורחמים אינסופיים.

ההתעוררות של רבינו ז"ל בספריו הקדושים להרבות בשיחה בינו לבין קונו, רק מחדדת את העובדה שאנו נמצאים בהיכל של אמת, בארמון של אמונה פשוטה, במקום של דבקות הבורא, ואם יש לנו כאלו דיבורים, וכאלו הדרכות נפלאות, איך נעזוב את עצמנו ולא נגביר את ההתקרבות ביותר, כי ככל שאנו מקורבים יותר לרבינו ז"ל – אנו יותר מתבודדים ויותר לומדים תורה ויותר שמחים בנקודת יהדותינו, ונחקק בנו אמת שכל העולם והבליו אינו כלום, ויש תכלית הנצחית, ואין שום דבר אחר חוץ מעבודת השם, כידוע לכל מי שבא בשעריהם הקדושים של רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל.

מוהרא"ש הקדוש ז"ל היה אומר, שהאמת של רבנו ז"ל היא אמת אחרת לגמרי, לא אמת של אנשי העולם שהיא אמת שמכסה על השקר הפנימי, וגם אנו נלכדנו בזאת, שאנו חושבים שאנו אנשים כשרים, ואם רק נעשה חשבון הנפש – נבהל ממצבנו, וכל זה שאנו בשמחה, זה מחמת התקוה הטובה שעוד נזכה לתיקון נפלא, ולהכשיר מעשינו לפני השם יתברך, אבל כעת עלינו להתעורר ביותר לעשות רצונו של הקב"ה בכל יום ויום בתכלית השלמות, להיות דבוקים ברצונו יתברך, להקפיד על כל תג ותג, ולא לעגל פינות וכו', כי בדור הזה התגברה הקרירות לעבודת השם ביותר, וכולם מדברים פוליטיקה כל הזמן, ושקועים בכל מיני הבלי הבלים שאין כדאי לפרטם. והימים פורחים ממש בטיסה, ועוד מעט נצטרך להחזיר את הנשמה להשם יתברך, ומה נאמר אז?

לכן כדאי לנצל את הזמן היקר לתורה ולתפלה, ולהיות שמח על הדיבורים המעוררים האלו, כי אפשר שאדם יחיה בעולמו של הקב"ה מלא דמיונות בתרדמה רוחנית מוחלטת ולא יהיה לו שום צד, שבאמת עליו לשנות את הדרך שלו בחיים, והוא מרוצה מאד מעצמו, וכך צריך לנהוג ולחיות, כי באמת הוא לא מאמין שיש יותר מזה, אבל אחר שלומדים ספרי רבינו ומוהרנ"ת, רואים את האמת הערומה, שאין לתאר עד כמה אפשר לזכות בזה העולם. על כן אהובי אחי, ראה לעסוק הרבה מאד בלימוד ספרי רבנו ז"ל, ותסיים את הליקוטי מוהר"ן פעם אחר פעם, עד שיהיה שגור בפיך מאד, כי זה היה רצונו ז"ל, ועל ידי הספר הזה הוא מחזיר אותנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, שלמה ברוך.

הפוסט 018 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.