יום שלישי לסדר בראשית, כ"ג תשרי תשפ"ב

הבריאה מופלאת היא, פלא על גבי פלא, אין לה שיח ושיג כלשהו עם הברואים, להם מושגי חומר משלהם, שבפירוש אינם כוללים מושג קלוש מהאין של הבריאה, כי מושג זה ערטילאי, ואינו אלא לשבר את אוזן הברואים המשוחחים, ופלא זה נקבע בקרבם כאילו היו מבינים אותו, ומחמת היותם שקועים בתוך חוויית היש מיש, בחשיכה יתהלכון, כי הבריאה היא יש מאין ממש, שהיא חויית הראשית, שאכן משם באו, אך לאחר פנותם אל עולם היש, ננעלו שערי ההבנה הבסיסית בחויה זו, ההרגשה של קיום כאילו נצחי, היא הרכבה פלאית שבין היש מאין עם היש מיש, כאן מגיע האתגר להשאב אל תכלית הידיעה שהיא השלא נדע הגמור, שהברוא חש שידיעתו מוגבלת ללא שום מידע אודות האין הגמור. כאן הוא מורשה ואף נדרש אל טעימות מודעות מעולם כמוס של אין סוף, כשבעצם זאת האמת לאמיתה, שלמרות היות האור האינסופי של הנשמה עטופה בחומר מגביל, כיון שבכל זאת אליבא דאמת הוא אינו אלא השדכן המסכים לקיים את המציאות שהעולם הזירה הזה, איך אינו מגביל בכלל את האפשרות לחוות חוויה של בריאה, שהיא ההתעלות התודעתית של דבקות הנשמה במקורה. בזמנים שונים עבדו המוארים בדרך של הכנעת החומר, כדי שזה האחרון לא יחסום תודעה אלוהית יוקדת, אך אין די בכך משום שהחומר, כמו כל המרכיבים הוא ברוא וגם הוא אמור לחוות חוויה טהורה של בריאה, הכיוון הנגיש להצלחת המסע הזה הוא התבוננות במציאות הבריאה, להרגיל את התובנה לחשוב במושג העל הזה של קודם הבריאה, במקום הטהור של קודם הבריאה, אז כשהיה "לבדו ימלוך נורא", כי "אני הוי"ה לא שיניתי", ואכן לא ארע שום שינוי במהות ברגע בריאתינו, מה שכן ארע היא מציאות של אור אלוקי שנהפך לכאילו נפרד, חש את עצמו, ומפתח יומרנות של נצחיות. ברמה של חשיבה עוקפת מציאות בלתי מובנת זו נושם הברוא אויר נקי השורר בפסגות אמת אלו… שם חווים אור של בריאה, או יותר נכון של קודם הבריאה… קשיי החיים לא באמת פגים ברגע של הארה, אבל אם מנציחים בנפש את התדר המואר הזה, מסתכל האדם על המהות הנצחית שלו כעיקר ועל המעטפת המגבילה והמעוורת כמשהו בר חלוף, כפי שאכן כך האמת… הפנים הרועש הזה – אם הוא דינמי כראוי, מבטל את הרלוונטיות המוגזמת שמעניק האדם דרך הרגל למעטפת, שמשלה אותו כשולט במרחב הקיומי. משם ואילך, ככל שידע פנימי זה מתקבע – הוא פחות סובל. לזה אנו קוראים חוייה של בראשית.

הפוסט 098 הַחֲוָיָה שֶׁל בְּרֵאשִׁית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ח' טבת תשפ"א

הספק זה טבע אנושי הכי בולט, ההיסוס התמידי, הוא מנת חלקו של כל מין מדבר, מי גבר ולא ימצמץ לפני עסק, ואיזו אשה לא תתלבט באלפי דילמות חיים, אנו אנשים אנו ספקנים, ספק צריך להוביל לא לשתק, ספק צריך לסקרן ולא להפחיד, אנו לומדים דרך ספקות, אנו יודעים בגלל שהסתפקנו, ונוכחנו ובררנו וחקרנו וידענו, וטעינו שוב, וחזרנו לבדוק, עד שברכנו את הספק, כי גם בספק צריך להטיל ספק, ולהיות נמשך אל התנודה הדינאמית ללא ליאות, מי שספקנותו הפכה למסקנתו, הרי שהוא חדל ספקות, ומי שהוא חדל ספקות – חדל לחשוב, והחושב מהו? לא מסתפק? לכו לילד תם התקרבו אליו ותראו את פניו המרצינות מספק תהיה, מי אתה, מה אתה רוצה. אנו רוצים לדעת את מה שאנו רואים, אנו לא יכולים לדעת שאנו יודעים, כי מהי ידיעה? אוסף נתונים שנערמו לקראת מסקנה שבאה לאחר ריכוז משתנים איקס, אבל איפה הנתונים הלא ידועים, הלוא מי ייצר את הידיעה אם לא הנתונים, ואם הם לוקים בחסרון נתונים נוספים הרי שלא סיפקו את הסחורה, אז איפה שוכנת הדעת. אנו צריכים להכיר את תנועת המידע הזורם ללא התהליך המייגע של שאלות ותשובות ושאלות שוב ותשובות שוב, וספקות בכל שלב, ומסקנות מאיימות על ספקות, וחוזר חלילה. העברת המידע שעוד האנושות תתוודע אליה, מתנהלת דרך התחברות וחויה, אנו רגילים לחשוב הרבה עם המוח, והכי מצחיק שאנו באמת מאמינים שהאמונות שלנו באות מהמח, כשהכל מוזן, חיצוני, וסוער לפי אינטרסים, ואנו שקטים תחת מגב הדעת המוקנית לנו על ידי אחרים שהקנו להם וכו', אולי נתחיל להציץ ללב שלנו, לבדוק את המידע שזרם לשם ללא שנרגיש, התודעה הנשמתית ששוכנת שם וממתינה לגילוי. כי מי אנו בכלל, אנשים נושמים את מה? הרי אנו רק משל על הדמות העליונה הפעילה באמת, ההתאיידות שלנו מהעולם היא הדבר הכי בטוח גם לבעלי הספק, מלבד אליהו שעלה בסערה לא שמענו על עזיבת העולם ללא מות וקבורה. ומהו נצחי אצלנו, אנחנו בעצמנו נצחיים שבנצחיים, כי אנו אלוקות שהתלבשה בגוף, וכשאנו חווים את הפעילות העליונה בתוכנו, אנו יודעים את האמת שהודפת את הספק, מסקנה של אמת היא לא מסקנה של עייפים מספקות, אלא התבהרות של מציאות מוכחת, כשהלב שקט ואף אחד לא מאיים עליו, ונקודת בחירתו חפה מהתערבות של גורם כלשהו, חופש גמור ומוחלט מכל הניצים האוחזים בבגדי הנשמה, ומבקשים את הקול שלה בבחירות על השלטון המוחלט על העסק, פשוט מרפים מהאחיזה הלופתת שלהם, תנו לחשוב נודניקים… ואז הנשמה יכולה באמת להקשיב לעצמה, לנשמה אין ספק, הספק, כמו שאמרנו, הוא תכונה אנושית, אבל מה לעשות, שאנו לגמרי לא אנושיים, כי אני אמרתי אלוקים אתם, ומי יהרהר על דברו, אף במחשבה עליונה של קודשא בריך הוא, הנשמה מגחכת מול הספק, היא רואה את האמת מול העינים, וצלצולי שקר לא מניעים אותה מהאמת השלווה הזו, המסתפקים על האלוקות צורחים את שירת האמונה במו כפירתם, משום שההסתרה המקצועית הפלאית של הבורא המרעיש הזה, שהוא יודע להיות שקט כל כך בתוך הפעילות הבלתי נושמת שלו, כביכול, היא אחת מנפלאותיו הכי מפעימות. אל נוכח ואל מסתתר בעת ובעונה אחת, הכפירה והספק הם חלק מהמשחקים בסידרה, איזה מלך לא יאהב את האקשן הזה, וכי אפשר לקרוא לאלוקים מלך, הוא מוכן להיות מלך באהבתו, אבל מה הוא, הוא כל מה שיש, ואנחנו עמו עם חיריק תחת הע', אנחנו עמו משום שאנו עימו, וכל אחד מוזמן לחוות את הקשר המדהים הזה, קשר שקיים ברוב המקרים למרבה האבסורד, רק מצד אחד שנותן ללא גבול, ולא מקבל יחס אולי רק כמצות אנשים מלומדה, עם המון חרדה מהעצמיות הלא פתורה של עצמנו, הספק האמיתי שלא יפתר לעולם, הוא מי אנו עצמנו, מה השורש שלנו, ומאיפה באנו, ומהי השליחות הכי דחופה שאנו חייבים למלאות, לצורך קיומנו והשפעתנו על העולם, לעולם לא נדע מה המשבצת שאנו ממלאים בסדר העולמי הכמוס, הבונים החופשיים אומרים עליהם שהם רוצים לשלוט על העולם, אבל יתכן והאשליה שלהם היא האשליה של האנושות כולה, ובעל הבית באמת משתעשע בפליימוביל הזה, שיצר לו חיים משל עצמו ומשתכשך במים הרדודים של הספק, והבעיה היא שזה הטבע שלנו, אנו דוהרים אל האור בביטחה, יודעים שנעזוב את מדי המשחק שלנו כאן, כשהקרובים יזילו דמעה אחרונה ומפרגנת, ללא התחייבות לעוד… והנשמה איכשהו תפגוש את עצמה בעוצמה מחסלת ממש, היא תתבייש על שיתוף הפעולה שלה עם הגוף הנרגן המסתפק, ואוהב סיפוקי רגע, כי לא הכיר את החיים, וכשמכירים את החיים ללא הכנה מוקדמת בחיי המבוא, כי הרי מהו המות? לדמיוני המות הוא מנת יתר של חיים, כי החיים כאן הם נובלות של החיים בעוצמה האמיתית שלהם, הרי רוח אלוקים חיה מתוכנו, כמה ממנה אנו חשים, וחווים בחויה של עונג אמת, מי יכול לחיות בגן עדן בעולם של משכנתא וחובות, כשאלפי דקירות סכין של העולם הסאחי ננעצים בלבך הטהור והאוהב, החויה המשכרת של דבקות הנשמה בעולם הודאי, כשאדרת הספק משתפלת לה ונושרת מגופנו העירום והמאיר בכותנות אור, כל דקירה של העולם האכזר הופכת להזרקת סם חיים לוורידי נשמתנו, כשאנו מעמיקים במשמעות הפנימית של הטוב העולמי המתמשך לאהבה נצחית שכזו, ואתם יודעים מה? הגאולה היא ההרמוניה המשלימה בין הספק לודאי, כשכבר לא יהום הסער, ופני המלך היפות כל כך תתגלינה בעולמו המרהיב, כמה נשתוק אז, אולי אפילו נסמיק, וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ.

הפוסט 049 כמה מגניב להיות ספקן! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת פרשת בלק, יא תמוז תש"פ

הדמות שיצרנו, שמצאה חן בעינינו מאד, ובגלל זה החלטנו להכנס לדמות הזו ולאמצה בחיינו, היא דמות של אשליה, מעולם לא יכולנו להיות מי שאנחנו, כאשר אנו עסוקים בלפרנס את הדמות הדמיונית שהיא כמעטה על עצמנו, משהו שמכסה ומסתיר את האור המסויים שלנו, אור של אמת! לאמת יש חן בהירה מאד, אם נכיר באמת את היכולות האפשריות והריאליות שלנו, את המתנות שנתן לנו הקב"ה, אסור לנו לזלזל במתנות הללו, הן יוצרות את הדמות הרצויה והאהובה שלנו, אבל זאת האמיתית. שנים חולפות והאדם אינו מכיר את עצמו, כל היום מספר על עצמו, שאני כך ואני כך, והכל מהמקום של האשליה והדמיון, והמגוחך ביותר הוא, שהדמות הזו, הלא קיימת – אינה חיובית בכלל, היא הרועץ הגדול להמשך ההתקדמות של האדם. גם אם הדמות מתוארת בחויה שלו בכותרות יוקרתיות, אם היא אינה שלו, ואינה רכישת הדמים האישית שלו, הרי שהיא מפריעה לו להיות האדם הנכון שהוא יכל להיות. את השקט היחסי שאנו גונבים מהחיים עלינו לנצל להתבונן מי אנחנו, לא מתוך שוחד של אגו, אלא מתוך הרצון לדעת מה אנו כן ומה אנו לא, אחרי הדברים האלה, אפשר לגשת לתיקון, לשיפוץ, לשדרוג הכוחות שעדיין לא מנוצלים דיים, אבל זה יכול להתבצע, רק אחרי ההכרה העצמית שלנו.

הפוסט הכרה עצמית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.