דרשת תשעה באב תשפ"ג

ענין תשעה באב הוא כיסופים לבית המקדש חדש, הבכיה על חורבן בית המקדש אינה בכיה על בית שנחרב אלא על בית שלא נבנה בימינו. וזו בכיה קרובה מאד, ועיקר הבכיה בפנימיות הוא על שמחתן של ישראל שערבה, ואין שמחה בבתי גוואי, אבל בפנימיות לא השתנה כלום ולא נחרב כלום, אלא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הבכיה היא על גאוותן של ישראל.

מהי גאוותם של ישראל? הקשר המיוחד שלהם עם הבורא, הוא גאון ישראל במהלך כל זמן היותנו אומה. כשיהודי שוכח את הקשר הזה, או שכלל האומה אינה רואה בראיית העין והשכל את דבר היות ה' דבק בנו, הרי שאיבדנו את גאוותן של ישראל. המקום בו נבחר להיות הביטוי הגדול של זה – בית המקדש, נחרב. ועמו נחרבו כל התוצאות הטובות של הקשר הזה, הליכתנו בגלות בישרה את הפסקת הגילוי החיצוני לאהבה הגדולה שבין ישראל לאביהם שבשמים.

כל שמחתן של ישראל, שרוכזה בבכי במועד אחד על כל המועדים, כי כל המועדים בטלים כיום, כי אין הקרבן מושלם אלא בגדר של ונשלמה, אבל עיקר הכיסופין והגעגועים הוא על הדבר עצמו, על בהירות דעת אלוקים שיצאה מהמקום אשר בחר ה', וכאשר מתעוררים לידע מה שהפסדנו, את ההמון חוגג שהיה חוגג בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, אזי קרא עלי מועד, הקריאה היא על המועד שאבד, כי אין אנו רוצים זכרון למועדים ותשלומים למועדים, אלא אנו רוצים לראות את מלכנו, והבכיה היא על הריחוק מהראיה.

והנה עיקר הבכיה על החורבן בתשעה באב הוא על חורבן הבית דייקא, ולא על הסובב של הגלות, שעל זה אנו מוזהרים כל השנה בכמה דברים, ואנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, ואין נוהגים בזמרה של סתם, אלא של מצוה וכו', אבל בתשעה באב אנו מבכים את חורבן 'הבית', ועל זה אמר רבינו ז"ל, והנה מה שעבר עין כי כבר נשרף בית מקדשנו, ועיקר הבכיה והאבלות הוא על זה שלא נבנה בימינו, היינו שעצם זה שהיום אין בית המקדש – הוא הבכי על חורבן בית המקדש, ולא על חורבן בית שנחרב לפני אלפים שנה. וזה הבדל וחילוק גדול, כי המתאבלים בו אחור נסוגים, כי העבר עין, והאם אנו בוכים על געגועים של מה שהיה ולא יהיה עוד ח"ו? ואם בוכים על של עכשיו, הרי שהבכי הוא עם תקוה ולא עם עצבות ויאוש, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היתה כאלמנה", ולא כאלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור. נמצא, שאנו בוכים בתשעה באב על ההווה שלנו, כי איננו מסכימים עם ההווה, כמו אותה אשה, שכל רגע של ביאת בעלה זמניה הוא, ובכייתה הוא.

כך כנסת ישראל בגלותה החל הזה, מצד אחד היא חיה בגלותה בזכרון החורבן בתמידות, ומצד שני, אין הבכיה אלא על של עכשיו, כי בכל יום מזומן בוראנו לחדש מלוכתו, ובכל יום שדבר זה איננו קורה, הרי שאנו שואלים את עצמנו בבכי גדול ועצום, למה לא מגיע לנו, בדור האחרון, שרוצים לגאלינו, ולא זכינו עדיין לבוא לראות ולהראות במקום אשר בחר ה'.

כאשר היה הקשר של נשמות ישראל עם הבורא יתברך פנים בפנים, ועשרה נסים שנעשו בבית המקדש בקביעות, ולא לן אדם בירושלים ובידו עון, וכל ההתגלות הזו, הבהירות הזו, היא זו שחסרה לנו. וכיון שהיום הזה אנו יכולים לזכות לזה ולא זכינו, הרי שדייקא בתשעה באב, ביום החורבן, אנו מבכים את החורבן כאילו היה עתה, כי אם אנו מרגישים שהוא של עתה, הרי שהחורבן לא היה חורבן מעולם, כי בודאי עיקר כוונת האויבים לא היתה על העצים ועל האבנים אלא לעקור שם ישראל ושלא יזכר עוד, וכמו שדקר בפרוכת וניאץ… ואם ישראל יושבים ומחכים לבית המקדש של עכשיו, הרי שלא נחרב שום בית המקדש.

התקווה הגדולה שלנו בבניין בית קדשנו ותפארתנו, מקופלת דווקא בבכי הגדול, אם מסוגלים לבכות אחרי אלפים שנה על בית שנחרב ועתיד להבנות, זהו סימן מובהק שהוא אכן עתיד להבנות. כך דרכו של עמנו בכל הגלויות, אין אנו מונהגים על ידי פוליטיקה ועל ידי כוח ועוצם ידו של בשר ודם, אנו מונהגים על ידי ההנהגה העליונה. אנו שמחים כששם שמח, ואנו אבלים כששם יש אבלים. מבני המלך אנו, וכל מה שקורה בחדר הפנימי של המלכות – נוגע במישרים אלינו.

בטוחים אנו, ביום זה ממש, כי היום הזה נרשמנו כאלו שיהיו נגאלים, רשום על כל יהודי שצם בתשעה באב – זהו מבני הגאולה, מאנשי השכינה המשתתפים בצערה ומקווים בישועתה ובהרמת קרנה, במהרה בימינו, אמן.

הפוסט קָרָא עָלַי מוֹעֵד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר ויקהל, יט באדר א' תשפ"ב.

לכבוד אהובי חתני כבני, ר' …, נרו יאיר ויזרח.

אני מצטער על עיכוב החברותא המקורית, כי המון טרדות ובלבולים עדו עלי לאחרונה, אבל כיון שממנו אנו שואבים את החיות שלנו, אמרתי להמשיך.

הר'בה ממשיך ללמד אותנו:

עַכְשָׁו בָּעִתִּים הַלָּלוּ – כיון שיש הסתרה גדולה בעולם, והרוצה להתרכז בעבודת השם באמת, מתקשה לשלב את העולם עם הרקע המפריע שלו עם עבודתו הטהורה, ולכן קָשֶׁה מְאֹד – לא באפן רעיוני, אלא במציאות זה דבר קשה, שֶׁיִּהְיֶה מָעוֹת לְאִישׁ כָּשֵׁר – ולכן רואים בפרט בדורות האחרונים, שהאנשים כשרים מבוזים מאד, ואין בידם לפעמים כלל כסף לצרכם ומחייתם, והסבה לכך היא, כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁיַּשִּׂיג מָעוֹת – כיון שהעולם הזה לא מחשיב את התכלית, ועקר תכלית בני אדם איך הם מתפתחים בעולם הזה, ומי שאין לו כסף בעולם הזה – אינו חשוב כלל, ואף מי שאין לו כסף אבל יש לו שוה כסף – הוא חשוב בעולם, ולכן במקום שעושים כסף – נמצאים שם כל האנשים האלו, שכל שיחם ושיגם עוקר את האיש כשר מתכליתו הקדושה, וכיון שהוא בא ביניהם, הוא עשוי לרדת מאד, לחשוב כמחשבתם ואפילו לעשות כמעשיהם, ואף המקום שבו הוא מסתובב, אף אם יהיה לבדו, הוא מלא אוירים של התרחקות מהבורא, וזה משפיע עליו, עד שרבינו אומר בלשון קשה כזו – ירידה גדולה מאד, היינו שלא דבר של מה בכך, כי המקום והחברה גורמים, ולא רק ירידה מהסובב אלא גם עצם ההתעסקות בכסף, גם אם יעשה גבול, הוא מושך את האדם מאד אל ענינו, עד שהאדם שוכח מהתכלית וחווה ירידה גדולה ועצומה. וַאֲפִלּוּ אַחַר הַיְרִידָה, חַס וְשָׁלוֹם מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ – וחושב שהנה כבר מוכרח, וכבר עושה מה שעושה בשביל שיהיה לו מעות, הירידה לא עוזרת לו באמת, הוא נמצא בעולם התוהו, מצד אחד הוא עדיין נמשך אל התכלית שלו, כי הוא איש כשר, ומצד שני הוא מתבהם, וההליכה בשני העולמות, לא מרכזת אותו באף כיוון, והוא יכול למצוא את עצמו גם בלי הכשרות שלו, וגם בלי המעות שקיווה להשיג, כי עֲדַיִן לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת – רק מי שהכריזו עליו בשמים, ולא תועיל שום השתדלות יתירה, כִּי גַּם הָרְשָׁעִים וְקַלֵּי עוֹלָם – שכל ענינם הוא חומר וכל מה שסובב אותו, ואף שהם שקועים באספת הון כל ימיהם, הרי זה דבר שרואים בחוש, שלמרות כל הכשרון וההתמקדות בעשיית הון, לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת – כמו שהוא היה רוצה, ולפחות שיצדיק את העמל חיים שלו, אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת – רבינו מדגיש שהמדובר באיש כשר באמת, שאם הוא אכן כך, רָחוֹק מְאֹד שתהיה מציאות כזו שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת – יתכן והוא ישיג כסף בעבודה או במשרה, אבל כסף רב שיצדיק את התואר עשירות – את זה אין לאיש כשר. ורבינו מלמד את הסיבה לכך, כִּי דַּע – ידיעה זו נצרכת לנו ביותר, משום שבכך נשנה את הגישה שלנו מול החומר והכסף, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – והוא היה תפארת ישראל, וכל השפע היה שיך לישראל ולצד הקדושה, אבל כיון שגברה יד אכזרית והחריבה את בית מקדשנו, התערבב העולם, ונָפַל הָעֲשִׁירוּת בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת – ולכן העשירות ביותר מצויה אצל אנשים ששבויים בשבי הקליפות ולא אצל אנשים כשרים כמו שהיה צריך להיות, בִּבְחִינַת "וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (אֵיכָה א, ט) – שהפרוש הפשוט הוא, שכנסת ישראל ירדה ירידה כזו, עד שכל אחד משתאה ומתפלא לגודל הירידה, וכמו כן גנוז בפסוק זה סוד נפלא, כי התיבה 'פְּלָאִים' היא אותן אוֹתִיּוֹת של התיבה 'אֲלָפִים'. ורבינו מפרש, שהפסוק בא לרמוז על ירידת העשירות, הַיְנוּ שֶׁהָאֲלָפִים שֶׁל עֲשִׁירוּת יֵרֵד פְּלָאִים. דְּהַיְנוּ יְרִידָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה – כי זה פלא עצום, ששפע של הבורא לא יגיע לעבדי הבורא הנאמנים, האנשים הכשרים באמת, אין זאת אלא כי בעת אשר תרד פלאים בחרבן בית המקדש, ירדה העשירות פלאים ונמשך השפע לסטרא אחרא. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲשִׁירוּת דְּהַיְנוּ אֲלָפִים מְזֻמָּנִים וַעֲדַיִן הוּא סָפֵק כַּנַּ"ל – כי כיון שהעשירות נמצאת בקליפות, הרי שמי שחוגר מתניו לרדת לשם לקחתה לו לאשה, הוא פוגש במקומה היום, שהוא מקום הקליפות והסטרא אחרא. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת – שאינו משתדל לעשות לעצמו את הירידה הגדולה הזו, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת – הדבר הזה יהיה קשה 'לו' מאד, כי הוא יפול וירד וזה יקשה עליו לאבד את תוארו הכשר והישר. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָאִים גַּם צַדִּיקִים וַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָעוֹת – ואם כך, למה שלא יהיה להם עוד מעות ועוד מעות עד שיזכו לעשירות ממש, אומר רבינו, שגם המעות שאנו רואים שיש להם, אינו בא בנקל אֲבָל הוּא כָּבֵד וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד – כי על כל המעות שיש להם, לפי ערך המעות כך ערך הירידה. וְגַם הָעֲשִׁירוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים הוּא מַזִּיק לָהֶם לַעֲבוֹדָתָם – וגם אלו הצדיקים העשירים, הם צריכים לרדת בכל פעם ממדרגת עבודתם להתעסק עם הכסף, לשמור עליו ולחשוב עליו וכו', ועצם הדבר שהעשירות שהיא כיום בת הסט"א קשורה בו שלא לצרך הרבים וכו', זה מגשם אותו ומפריע לעבודתו את השם יתברך. גַּם בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה מְעַט עֲשִׁירוּת אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַקַּלֵּי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲדֻמִּים מְזֻמָּנִים – כי לא תמצא צדיק מליונר, ששקוע באמת בהררי הון, כמו העשירים המפורסמים בעולם, ולכן ראו צדיקים תלמידי הבעל שם טוב, שהיו מכלים את כל ממונם לצדקה, וגם מסופר על הרבי ר' אלימלך, שהיה קשה לו לישון אם נשאר בביתו מעות בלילה ועוד סיפורי צדיקים כאלו, כִּי עַכְשָׁו קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לְהַכְּשֵׁרִים עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל – לכן לא נראה עשירות מוגזמת עולמית אצל צדיקי אמת וכשרים אמיתיים, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבִּי נַחְמָן מהורידענקא זְקֵנִי זַ"ל, שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" (מִשְׁלֵי ג, טז), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.) אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא, וְאָמְרוּ כָּל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְאָמַר רַבִּי נַחְמָן זַצַ"ל שֶׁהוּא רַק כָּל שֶׁכֵּן, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי הוּא קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֲבָל לֹא בְּפֵרוּשׁ. כִּי אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם מְזֻמָּנִים כַּמָּה אֲלָפִים אֲדֻמִּים וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל – בציטוט הזה שציטט הרבי מסבו, אנו למדים על המהלך הזה, שאכן אם ראוי שיהיה לכל איש כשר כל הטובות שבעולם, ואכן רואים לפעמים ששומרי הברית זוכים לשפע, כיון שלא קלקלו וכו', אבל המעות שלהם באות להם בדרך של הסתרה, בסופו של דבר יתכן ויהיה להם מה שהם צריכים, אבל לא במהלך של שפע ממש, מזומנים, כסף לבזבוז וכו', כי גם אם זה מגיע להם מספרית, ובסוף זוכים למה שצריכים, אבל זה בא בדרך העלמה וכל שכן ולא בפירוש. המסקנה מכל זה, שצריך איש כשר לחיות חיים של שלוה, בלי חובות ועינים גדולות בכסף, ולהסכים עם המהלך האלוקי שההמשכות אליו יתברך, תגרום בפירוש חוסר התענינות במעמד גבוה של עשירי עולם.

בברכה ובאהבה

שלמה ברוך בלוי

הפוסט 167 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב.

לַיְלָה שֶׁל בֶּכִי, לַיְלָה לֵילָתִי לְגַמְרֵי, לַיְלָה שֶׁל חֹשֶׁךְ, שֶׁגַּם הַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא בְּחִינַת חֹשֶׁךְ, אֲהָהּ, עוֹד יוֹם מַר וְנִמְהָר כָּזֶה, מִצְטָרֵף לְאַלְפֵי חֲבֵרָיו בִּשְׁנוֹת הַגָּלוּת הָאֲרֻכּוֹת. עַד מָתַי?

הָאוֹהֲבִים הָאֲמִתִּיִּים נִבְחָנִים בְּעֵת צָרָה, אָז כְּשֶׁלֹּא כָּל כָּךְ נָעִים לִהְיוֹת נוֹכֵחַ, הֵם תּוֹפְסִים פִּקּוּד, הֵם נִמְצָאִים קְרוֹבִים כְּכָל שֶׁיִּתָּכֵן, כִּי הַצַּעַר שֶׁל אֲהוּבָם – צַעֲרָם. לֹא תָּמִיד נִתֶּנֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לְהוֹכִיחַ זֹאת, אֲבָל בְּזֹאת יִבָּחֵן הָאוֹהֵב – לְהָכִין אֶת הַכְּלִי לְקַבָּלַת הַדְּמָעוֹת.

הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא קוֹרֵא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְלַחֲגֹר שָׂק! נוֹרָא וְאָיוֹם! בַּעַל הַבַּיִת שֶׁל הָעוֹלָם יוֹשֵׁב בִּבְכִי כַּיּוֹם הַזֶּה. מִי לֹא מִשְׁתַּתֵּף? וְהַמִּשְׁתַּתֵּף, וּבֶאֱמֶת נִמְצָא בְּמָקוֹם הֲכִי קָרוֹב אֵלָיו, בְּבָתֵּי גַּוָאֵי, בְּאַהֲבָה הַמֻּסְתֶּרֶת הַחֲבוּיָה בְּחֶבְיוֹן עֻזּוֹ.

אֵין זֶה פָּשׁוּט לְהָכִיל אֶת הַמֻּשָּׂג שֶׁנִּקְרָא 'בֵּית הַמִּקְדָּשׁ', הַהֵיכָל וְהַדְּבִיר, הַחַיִל וְהָעֲזָרוֹת… כֻּלָּם נִבְנוּ לְצוֹרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי אֵין בּוֹרְאוֹ חָסֵר כְּלוּם. הַכֹּל פֶּלֶא עַל גַּבֵּי פֶּלֶא, אֲבָל מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה, זֶהוּ בֵּיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַמְּצִיאוּת הַמָּרָה וְהַכּוֹאֶבֶת הִיא, שֶׁהַבַּיִת הַזֶּה חָרוּב וְנֶחְרַב עַד הַיְּסוֹד בּוֹ. יְסוֹד הַיַּהֲדוּת אֵינֶנּוּ!

הַמִּתְבּוֹנֵן הֶעָמֹק, שֶׁבַּשֶּׁקֶט הַפְּנִימִי שֶׁלּוֹ מְסֻגָּל לְהִתְחַבֵּר לִנְקֻדַּת הַחֻרְבָּן שֶׁל הָעוֹלָם, מֵבִין שֶׁתִּשְׁעָה בְּאָב הוּא יוֹם נוֹרָא וְאָיוֹם, בְּעֶצֶם, בַּיּוֹם הַזֶּה, אָנוּ מְצַיְּנִים אֶת הֶעְדֵּרוֹ שֶׁל מְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. פַּחַד פְּחָדִים! אֵין בַּיִת לַה', כָּךְ מַמָּשׁ, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ.

הַצַּעַר שֶׁלָּנוּ, בִּפְנִימִיּוּת, אֵינוֹ עַל הַחֻרְבָּן, עַל אֲשֶׁר וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ (אֵיכָה ד, יא). לֹא! פָּשׁוּט שֶׁלֹּא! אֵין זֶה הֶגְיוֹנִי לִתְבֹּעַ הִשְׁתַּתְּפוּת מַקִּיפָה כָּל כָּךְ עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵרַע בֶּעָבָר כֹּה רָחוֹק. עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה… עַל הַהֶעְדֵּר שֶׁל שְׁנַת … יוֹם יוֹם לְלֹא מִקְדָּשׁ הַשֵּׁם כּוֹנֲנוּ יָדָיו.

הַבְּהִירוּת שֶׁל 'הָרֶגֶשׁ הַחֻרְבָּן' מִתְעַצֶּמֶת בְּיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְבִינִים שֶׁאֵין בְּעָיָה אֲמִתִּית חַס וְשָׁלוֹם לְבוֹרֵא עוֹלָם הַכֹּל-יָכוֹל לְהַחְזִיר אֶת כִּתְרוֹ לְרֹאשׁוֹ, כִּבְיָכוֹל. וְגַם אִם שֻׁלְּחָה אֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי, אֵינָהּ פּוֹגַעַת כְּהוּא זֶה בִּכְבוֹד גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ. אֵין כָּל חֹשֶׁךְ יָכוֹל לְהַחֲשִׁיךְ אֶת אוֹרוֹ. אֵין הַחֻרְבָּן סִבָּה לַצַּעַר.

הַבְּכִיָּה הָאֲמִתִּית הִיא עַל הַדּוֹר הַזֶּה. עַל הַחֵלֶק שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא מוּלָא בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הֵד לְדִבְרֵי חֲזַ"ל: כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחְרַב בְּיָמָיו. הַחֻרְבָּן הַזֶּה מִתְרַחֵשׁ בִּשְׁנֵי מִישׁוֹרִים: הֵן בְּתִקּוּן הַסִּבָּה לַחֵטְא שֶׁגָּרַם חֻרְבָּן, שֶׁלֹּא בָּא עַל תִּקּוּנוֹ כְּלָל. וְהֵן בַּמְּקֻבָּעוּת שֶׁלָּנוּ לִנְקֻדָּה שֶׁל גָּלוּת. עַם שָׁלֵם בָּטוּחַ בַּמַּעְגָּל הַשָּׁנָה הַפָּשׁוּט שֶׁלּוֹ, הַכּוֹלֵל יְמֵי אֵבֶל עַל הַחֻרְבָּן, לְלֹא זַעֲזוּעַ וְחִלְחוּל, עוֹד פַּעַם? שׁוּב? מַה יִּהְיֶה? הַגָּלוּת כֹּה תּוֹפֶסֶת מָקוֹם מֶרְכָּזִי בְּחַיֵּינוּ, שֶׁכָּל הַיַּהֲדוּת שֶׁלָּנוּ נָעָה עַל צִירָהּ, אֵין אָנוּ מְשׂוֹחֲחִים בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל גְּאֻלָּה, הַתְּפִלּוֹת לְזֵכֶר הַחֻרְבָּן פְּשׁוּטוֹת אֶצְלֵנוּ, וְאֵינָן גּוֹרְמוֹת זַעֲזוּעַ עוֹד.

אֲבָל אִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵין אָנוּ מְגַלִּים הִשְׁתַּתְּפוּת כֵּנָה בְּצַעֲרוֹ שֶׁל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַךְ בַּיּוֹם הַמְּיֹעָד לְכָךְ, עָלֵינוּ לִהְיוֹת יְהוּדִים יוֹתֵר… פָּשׁוּט כָּךְ, כִּי הַהֶרְגֵּשׁ הַמִּשְׁתַּתֵּף בְּצַעַר הַחֻרְבָּן, הוּא הָרֶגֶשׁ יְהוּדִי מִמַּדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה, הַנֶּעְדָּר מִמֶּנּוּ, חָסֵר לוֹ בְּיַהֲדוּתוֹ, וַדַּאי.

הָרַב שִׁמְשׁוֹן פִּינְקוּס זַצַ"ל הִגְדִּיר זֹאת יָפֶה מְאֹד. נַנִּיחַ, אָמַר, שֶׁאִם הָיָה הֶעְדֵּר קְרִיאַת שְׁמַע בִּזְמַנָּהּ, שֶׁל יוֹם אֶחָד – מְעוֹרֵר סְעָרָה שְׁלֵמָה בָּעוֹלָם הַיְּהוּדִי הַמַּאֲמִין, וְהָיוּ מַכְרִיזִים לְאוֹת אֵבֶל בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, הַפָּרֹכֶת הָיְתָה מֻסֶּטֶת לַצְּדָדִים וְנֵר עָלוּב הָיָה מַבְלִיחַ אֶת אַפְלוּלִית מִנְיָן הַמְקוֹנְנִים הַיְּשּׁוּבִים יְחֵפִים עַל הָאָרֶץ… הַאִם, יֶלֶד יְהוּדִי שֶׁיֶּחְוֶּה זֹאת, יִהְיֶה מְסֻגָּל לְפַסְפֵּס מֵעַכְשָׁו זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע?!

הַתְּגוּבָה שֶׁאָנוּ מַעֲנִיקִים לַמַּעֲשֶׂה, מְבִיאָה אוֹתָנוּ לַחֲשֹׁב עַל עֹמֶק הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה מְחוֹלֵל.

אִם מָצָאנוּ לְנָכוֹן לָשֶׁבֶת עַל הָאָרֶץ בִּבְכִי וּמִסְפֵּד, כֹּה מִתְמַשֵּׁךְ, כְּשֶׁאֵלָיו נִלְווֹת הֲלָכוֹת אֲבֵלוּת נֻקְשׁוֹת וּמַחְמִירוֹת – סִימָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא הַיַּהֲדוּת עַל רֶגֶל אַחַת. וְהֶעְדֵּרוֹ אוֹ חֻרְבָּנוֹ פּוֹלְחִים אֶת לֵב הָאֻמָּה וּמְנַקְּבִים אוֹתָהּ כִּכְבָרָה. הַיַּהֲדוּת מְחֻלֶּלֶת בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

נִמְצָא אֵיפֹה, כִּי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא יְסוֹד הַיַּהֲדוּת. וְתִשְׁעָה בְּאָב הוּא יוֹמָהּ שֶׁל הַיַּהֲדוּת! מִכָּאן אָנוּ מַגִּיעִים לְהִתְבּוֹנְנוּת מְחֻדֶּשֶׁת עַל מַהוּתוֹ שֶׁל יוֹם מַשְׁמָעוּתִי זֶה, הַצַּעַר שֶׁלָּנוּ, הַמִּשְׁתַּתֵּף וְהַמֵּכִיל לְצַעֲרָהּ הָאָיוֹם שֶׁל שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ, מְגַלֶּה אֶת מָהוּתֵנוּ הַפְּנִימִית, אָנוּ מִתְגַּלִּים אָז כִּקְרוֹבִים מִדַּרְגָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֶת תַּפְקִיד הַתּוֹמֵךְ וְהַמִּתְאַבֵּל בַּחֻרְבָּן הַקָּרוֹב, הֲכִי קָרוֹב.

בְּיוֹם זֶה, לְצַד אֲוִירַת הַנְּכָאִים הַשּׂוֹרֶרֶת בְּמַחֲנֶה הָעִבְרִים, מִתְפַּשֶּׁטֶת לָהּ אֲוִירָה מְיֻחֶדֶת נוֹסֶפֶת בַּעֲלַת נִיחוֹחַ שֶׁל קִרְבָה זַכָּה וּמְזֻקֶּקֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם. הֲלוֹא כָּל סוֹדוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא לְחַבֵּר בֵּין אַנְשֵׁי הַחֹמֶר לְעוֹלָם הָרוּחַ. הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת הֵבִיאָה אֶת הַמַּקְרִיב לְהִתְאַחֲדוּת מֻחְלֶטֶת עִם יוֹצֵר הַנְּשָׁמוֹת.

כְּשֶׁאָנוּ חֲסֵרִים כָּל זֹאת, אָנוּ מְמַצִּים אֶת הַקִּרְבָה הַגְּלוּמָה בִּשְׁעוֹתָיו שֶׁל תִּשְׁעָה בְּאָב. כְּשֶׁאָנוּ נִקְרָאִים אֶל דֶּגֶל הַהֶסְפֵּד, הַבְּכִי, וַחֲגִירַת הַשַּׂק – אָנוּ בְּעֶצֶם מֻזְמָנִים לַחֲווֹת אֶת אֶחָד מִסּוֹדוֹת הַבְּרִיאָה הֲכִי כְּמוּסִים! הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא קָרוֹב אֵלֵינוּ אָז, יוֹתֵר מֵאֵי פַּעַם, וְאָנוּ מְשִׁיבִים לוֹ קִרְבָה, בַּצּוֹם, בַּקִּינוֹת, בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה.

הפוסט לילה של בכי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.