כה תשרי תשפ"ד

לאור המאורעות הקשים רח"ל מעתה

בִּזְכוּת הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִיטְשׁוֹב זי"ע, שֶׁהָיָה מֵלִיץ יֹשֶׁר וּמְלַמֵּד זְכוּת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּבְוַדַּאי כְּשֵׁם שֶׁבְּחַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים הָיָה עוֹמֵד וּמְסַפֵּר שִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַבּוֹרֵא, כְּמוֹ כֵן עַתָּה, בַּמְּרוֹמִים, כַּאֲשֶׁר רַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִים בְּיוֹם זֶה אֶת דְּמוּת קָדְשׁוֹ, וּמְסַפְּרִים סִפּוּרִים נִפְלָאִים אוֹדוֹת עֲבוֹדָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ, וּבְוַדַּאי מַזְכִּירִים אֶת אֲשֶׁר שְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת עֲדַיִן בַּקֶּבֶר, יְעוֹרֵר הַדָּבָר הַזֶּה רַחֲמִים בַּשָּׁמַיִם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים, שֶׁרַק אִם מַזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם בַּארְדִיטְשׁוֹב נַעֲשֶׂה חֲסָדִים וְרַחֲמִים שֶׁל לִמּוּד זְכוּת בַּשָּׁמַיִם, וְכָעֵת אֲשֶׁר נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בְּצָרָה וּבְצוּקָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה, עָלֵינוּ לְהַזְכִּיר זְכוּת הַצַּדִּיק הַזֶּה שֶּׁהַיּוֹם הַיָּארְצַייט שֶׁלּוֹ, וּמֵאֵת הַשֵּׁם נְבַקֵּשׁ שֶׁיִּתֵּן לָנוּ דִּבּוּרִים אֲמִתִּיִּים לְחַזֵּק וּלְעוֹדֵד אֶת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַבּוֹרֵא כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, הֲרֵי שֶׁזַּרְעוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת קַיָּם לְנֶצַח נְצָחִים כִּי דְּבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד.

בִּימֵי מִלְחָמָה וְאֵימִים, יֵשׁ הִזְדַּמְּנוּת נִפְלָאָה לְכָל יְהוּדִי לְהַחְדִּיר אֶת אֱמוּנָתוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בִּבְחִינַת מַקִּיף אֶלָּא תַּעֲטֹף אֶת כָּל הֲוָיָתוֹ הַפְּנִימִית וְתִהְיֶה אֶצְלוֹ פְּנִימִי דפנימי. כָּל אֶחָד מְדַבֵּר מֵאֱמוּנָה, חַי חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה, אֲבָל עֲדַיִן לֹא זָכִינוּ לִקְשֹׁר אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ עִם אֱמוּנָה, כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ זְמַן נִפְלָא, שֶׁמְּבִינִים מַמָּשׁ בִּפְשִׁיטוּת, בְּלִי הַרְבֵּה הֶסְבֵּרִים וּפִלְפּוּלִים, כִּי גַּם צָבָא חָזָק וּמְיֻמָּן, כַּאֲשֶׁר נכרז בַּמְּרֹמִים אַחֶרֶת, הֲרֵי שֶׁפִּרְצָה שֶׁפָּרְצוּ, לַמְרוֹת שֶׁמַּפְלִיאָה הִיא, אֵינָהּ מַפְתִּיעָה, כִּי בִּדְבַר ה' נַעֲשֶׂה הַכֹּל, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, הֲרֵי שֶׁכָּל הַשִּׁרְיוֹן הָאֲמִתִּי שֶׁלָּנוּ הוּא הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְעַטְּפִים בְּעֹמֶק הַדַּעַת, בַּהֲבָנָה הֲכִי פְּנִימִית, שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, הֲרֵי שֶׁאָנוּ זוֹכִים לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמֵנוּ מְצִיאוּת אַחֶרֶת, שֶׁבָּהּ אֵין יַד זָרִים שׁוֹלֶטֶת.

צָרִיךְ לְהָבִין וּלְחַדֵּד אֶת זֶה טוֹב. יֵשׁ מְצִיאוּת רֵיאָלִית שֶׁנֶּחְשַׂפְנוּ אֵלֶיהָ, וְהִיא מְצִיאוּת אַכְזָרִית וּמַפְחִידָה, אֲבָל כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים עַל הַמְּצִיאוּת, אָנוּ מַמְשִׁיכִים לְהַעֲמִיק וּלְהָבִין כִּי לַמְּצִיאוּת הַזּוֹ יֵשׁ יַד מְכַוֶּנֶת, כְּלוֹמַר, הִיא אֵינָהּ מְצִיאוּת בֶּאֱמֶת, אֶלָּא הִיא סִפּוּר שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמְּסַפֵּר אוֹתוֹ, וְהוּא הַבּוֹרֵא, הַמַּנְהִיג, הַמְּנַהֵל, הַמַּשְׁגִּיחַ, הַמַּטְרִיף, הַמְּפַרְנֵס, הַמְחַיֶּה, הַמְקַיֵּם וְהַמְּהַוֶּה, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה. לְפִיכָךְ, עִקַּר הַהַכְוָנָה צְרִיכָה לִהְיוֹת אֶל יָדוֹ הַפְּרוּשָׂה אֵלֵינוּ, לְקָרְבֵנוּ בְּרַחֲמָיו, [כִּי גַּם הַדִּינִים הַקָּשִׁים הֵם גְּבוּרוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּיקָן בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁהוּא לְלֹא דִּין כְּלָל], כִּי אִם יֵשׁ מִי שֶׁמַּמְצִיא אֶת הַמְּצִיאוּת, הֲרֵי שֶׁהוּא הַמְּצִיאוּת, וְלֹא הַמְּצִיאוּת שֶׁאָנוּ רוֹאִים… וְאִם אָנוּ נִסַּע וְנֵלֵךְ לַמְּצִיאוּת הָאֲמִתִּית, הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁאֶחָד יוֹרֶה עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֲיִתָּכֵן כָּזֹאת?

לְהֵיכָן אָנוּ רוֹצִים לִבְרֹחַ, אָנוּ רוֹצִים לִבְרֹחַ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים בְּמִדְרָשׁ (שְׁמוֹת רַבָּה כז, ו): מָשָׁל לְצַיָּד, שֶׁהָיָה צָד צִפֳּרִים. צָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, בָּא לָצוּד אֶת הַשְּׁנִיָּה, הָלְכָה וְיָשְׁבָה לַה עַל אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ. עָמַד לוֹ הַצַּיָּד תּוֹהֶא בָּהּ, אָמַר לַה: אִם אֶזְרֹק עָלֶיהָ אֶבֶן אֲנִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי. וְאִם אֶתֵּן אֶת הַקָּנֶה מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה אוֹמַר לָךְ, אֶלָּא לְמָקוֹם יָפֶה בָּרַחַתְּ וְנִפְלַטְתְּ.

כְּשֶׁיֵּשׁ צַיָּד, עָלֵינוּ לִנְקֹט בַּפְּעֻלָּה הַחֲכָמָה שֶׁל הַצִּפּוֹר, לָלֶכֶת וְלָשֶׁבֶת עַל אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, הַצַּיָּד יָכוֹל לִירוֹת לְעֵבֶר אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, הוּא יִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ! לְשָׁם לֹא יוֹרִים, שָׁם אֵין שׁוּם יְכֹלֶת לִפְגֹעַ בְּאַף אֶחָד, בְּהֵיכַל הַדְּבֵקוּת וְהָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שָׁם אָדָם מֻגָּן תַּחַת הַכּוֹתֶרֶת אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ אֶפֶס זוּלָתוֹ.

יַקְשֶׁה הַשּׁוֹאֵל, הֲלוֹא כַּמָּה צַדִּיקִים וּקְדוֹשִׁים מֵתוּ בְּדוֹרוֹת שֶׁל שְׁמָד, וְאֵיךְ לֹא אֶפְחָד שֶׁמָּא יִקְרָאֵנִי אָסוֹן? הַפַּחַד הַטִּבְעִי, הוּא פַּחַד מוּבָן, כָּל אָדָם מְפַחֵד עַל קִיּוּמוֹ, וְזֶה רָצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא שֶׁהָעִנְיָן הוּא לֹא לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאָדָם שֶׁאִם הוּא יַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – הוּא יִזְכֶּה לְהִנָּצֵל בְּוַדַּאי, אֶלָּא פָּשׁוּט, שֶׁאִם עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְהַחֲיוֹתֵנוּ, הַסִּכּוּי הַיָּחִיד שֶׁל הֲגָנָה, הִיא לִתְפֹּס חָסוּת אֵצֶל אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, וְזֶה עָמֹק לְמִי שֶׁמְּבִינוֹ, וּפָשׁוּט לְמִי שֶׁמְיַשְׂמוֹ.

אִם אֲנִי הָיִיתִי חַיָּל, שֶׁנֶּאֱלַץ לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ וְעַל חַיָּיו, בַּסַּכָּנוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת, הָיִיתִי מֵבִין בְּיוֹתֵר, שֶׁבֶּאֱמֶת הַכֹּל נָעוּץ בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּכָל שֶׁהָיִיתִי יוֹתֵר בּוֹטֵחַ וְסָמוּךְ עַל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, יוֹתֵר הָיָה קַל לִי לְהִלָּחֵם… עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַיּוֹשְׁבִים בַּבָּתִּים, שֶׁאֵינָם רוֹאִים סַכָּנָה לְחַיֵּיהֶם וּלְקִיּוּמָם, אֶלָּא הַזִּכְרוֹנוֹת, הַמַּעֲשִׂיּוֹת, הַסִּפּוּרִים וְהַחֲדָשׁוֹת, בְּנוֹסָף לְכָל מִינֵי דֵּעוֹת וַחֲקִירוֹת עַל דַּרְכֵי הַמָּקוֹם, אוֹ אִם רְאוּיִים לְנֵס, וּמַהִי שְׁעַת סַכָּנָה? בִּפְשִׁיטוּת אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם לְאַף אֶחָד, כִּי בֶּאֱמֶת אָנוּ בְּיָדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל זֶה הוּא הֵפֶךְ הַתְּמִימוּת הַנִּדְרֶשֶׁת מִיהוּדִי, לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּלִי וִכּוּחִים, תַּחַת הָאִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, לְמַלְּאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם אֱמוּנָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהַדִּבּוּר יִהְיֶה רַק אוֹדוֹת הַמְסַבֵּב וְלֹא אוֹדוֹת הַסִּבּוֹת.

יֵשׁ בְּחִינָה שֶׁל "בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם", אֲבָל יֵשׁ בָּזֶה בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, שֶׁאָנוּ מְבִינִים לָמָּה וּמַדּוּעַ הַכֹּל קּוֹרֶה, כִּי הַמְּצִיאוּת, שֶׁהוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, רוֹצֶה בָּנוּ מְאֹד, וְחָפֵץ לִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, הֲרֵי שֶׁזֶּה בָּא בְּחֵמָה שְׁפוּכָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, עַל כֵּן אָנוּ אוֹמְרִים לְאָבִינוּ אוֹהֲבֵנוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לַמֵּד אַתָּה עָלֵינוּ זְכוּת בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה, מַלֵּא אוֹתָנוּ עִם מְלוּכָה בְּלִי חֵמָה, כִּי כְּבָר נִשְׁפְּכָה הַחֵמָה וּמֵעַתָּה אָנוּ רוֹצִים לְהָבִין אֶת רְמָזֶיךָ וְלָשׁוּב עָדֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אָמֵן.

הפוסט שיעור אמונה 090 – אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר וירא תשע"ז.

לכבוד ידידי היקר הבחור החשוב והנעלה  …. שיחי'.

הנה זה זמן רב לבי ונפשי מתגעגעים אחריך, כי אתה נועד לגדולות ונצורות, אחרי שיש לך כיסופים ורצונות טובים לטייל בכל חלקי התורה הקדושה ולעשות את הטוב והישר בעיני השם יתברך.

מרוב אהבתי אליך אמרתי לעשות את מה שהבטחתי לך ולבוא עמך בכתובים, לדבר על לבך דברי נחומים והתחזקות, כי זה העיקר בזה העולם, כמו שהיה אומר מוהרנ"ת הקדוש – העיקר הוא התחזקות.

חמדת לבבי, היקר לי מאד, עליך לזכור, שאתה נמצא במלחמת החיים, ובכל יום שעובר – אתה צריך לנצח עוד נצחון נגד היצר, ועיקר העבודה שלך הוא תמימות ופשיטות – לקיים את הרצון של רבינו ז"ל ותלמידיו הקדושים, ללמוד ולהתפלל ולהיות בשמחה. אבל זה לא פשוט בכלל, כי בכל יום ממש יש נסיונות חדשים והפרעות אחרות, ומי שאינו זוכר שהוא נמצא במלחמה, הוא כמו חייל ישן, ואז אפשר לנצח אותו, כאשר שמעתי מפי מוהרא"ש הקדוש.

עליך למסור נפשך ממש לעבוד את השם יתברך בשמחה ובחיות, כי אם אין חיות בעבודה – הכל לוקה בחסר, אפילו שלומדים ומתפללים, הסימן על השלימות של כל הדברים הללו – הוא מדת השמחה בעבודת השם. וכמו שרואים בחוש, שאם האדם אינו מרוצה בחייו, הרי שאינו מאמין בחשיבות שלו, והוא מחפש דברים שישמחו אותו. כמו כן בעבודת השם, כפי תוקף האמונה הברורה שאין עוד דבר גדול יותר מעבודת השם – כמו כן, זוכה האדם לשיא השלימות בעבודת השם, כי הוא שמח בכל פרט ופרט, בכל לימוד ולימוד, בכל דבר שבקדושה שזוכה לסגל בעולם הזה.

אשמח מאד אם תשב לכתוב לי כמה שורות, כדי להחיות את עצמי עם נשמה קדושה כמוך, ותכתוב לי בפרטיות מה אתה לומד בישיבה, ומה אתה זוכה לחטוף, ובלי נדר, בעזרת השם יתברך – אכתוב לך דברי התחזקות שיחיו אותך.

המאחל לך עליה גדולה בתורה ועבודת השם

ידידך נצח – שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 013 – חיזוק במלחמת החיים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קבלתי מאחד הקוראים שלנו דרישה מיוחדת…

– בבקשה, כתוב משהו על 'תפילה במנין'… כתב מישהו.

זה היה מאתגר, לנסות לחשוב על זוית נוספת, שאינה נדושה במצוה הגדולה של 'תפילה במנין', או במילים אחרות: איה הן האותיות שעמן נוכל לשכנע את המתרשל שמהיום והלאה פשוט יקפיד על מנין.

ובכן, ניסיתי למצוא את הנקודה שעליה עומדת הזהירות של הנלבבים בעם במנין, ודומני כי מצאתי.

נקודה זו, אם נצביע עליה, יהיה לנו קל בגינה, לבצע מטלות השייכות אל עבודת השם, ובתוכן ההקפדה היומיומית הזאת:

שחרית – מנין,

מנחה מנין,

ערבית מנין…

זה לא פשוט.

בעיני רוחי אני מתבונן בפלוני, ממכריי, המקפיד הבלתי נלאה בחיפוש אחר מנין אף בזמנים בהם לכולי עלמא, יש היתרים שונים, להפטר מכך.

נזכר אנכי בנסיעות מעיר לעיר בשביל מנין, בויתורים מפליגים על נוחיות ונעימות, על כסף ורווחים, על הנאות ומטלות לא מבוצעות כשהמטרה ברורה: תפילה במנין עשרה מישראל, בכל עת, בכל מקום, ובכל מצב.

כך מאחרים לטיסה בלב רגוע, נעדרים משמחות משפחתיות, לא מופיעים למשרדים חשובים יש מנין? הרי טוב! אין מנין אלך רק למקום שיהיה בו מנין.

ידיד זה, ריגש אותי במיוחד, בספרו לי בשיא הפשטות, על הגדולות והנפלאות שזכה להן בנדודיו המעוררים השתאות אחר תפילות בזמנן וכצורתן – – –

עמדתי משתומם, תוהה ומופתע אך לו, לעובד ה' המסור, זה היה כל כך פשוט: הלא ה' ציוני כך לעשות! כלום אוכל לנהוג אחרת?

התואר שמחשבתי הכתירה אחד כזה, עלה מידית במדעי:

חיל!

זה חיל נאמן למלכו!

כי הלא איזה חיל יעדיף טיסה, חשובה ככל שתהיה על פני קיום רצון המלך? מי יעמוד בתור בבנק חרף העובדה שהשקיעה מתקרבת וצו ההתייצבות לפני המלך מרחף מול עיניו כחרב המתהפכת?

זהו זה ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו זה חיל וזה אינו חיל…

הבינו, להתפלל רוצים כולם! מדובר הרי ביהודים יראים ושלמים אשר יודעים תפילה מהי… אך ההבדל הבולט בין שני סוגי האישים הוא כזה אלו רוצים להתפלל, ואלו רוצים לקיים את רצון מלכם…

בפנימיות, כל יהודי הוא חיל לקודשא בריך הוא כל אחד מאתנו, מיועד מטבע בריאתו לשוטט שעות רבות בשביל לקבץ עשרה יהודים בשביל אמן יהא שמיה רבה וכו', קדושה וברכו, ברכת כהנים וקריאת התורה, י"ג מידות וקדושה דסדרא ועוד היוצאים מן הכלל לטובה, הם אלו שזוכרים את הצג המלכותי שעל גביהם חיילים הם! ובתפקיד הם נתונים, אין להם שמץ של רצון להשתמט מחובתם כלפי המלך מלכם האהוב.

נקודה זו של 'שירות' בצבאו של מלך, יכולה להקפיץ את העצלנים ביותר שבינינו לעבודת השם.

הלא למי הנך עושה טובה שאתה מצטרף לצבא המהללים את השם?

הלא רק לך, לעצמך!

זה רווח יחיד ומיוחד במינו שאין לו תחליף, הזדמנות שאינה חוזרת, ואין כערכה בכל העולמות כולם…

– מי יכול להעריך שמיעת קדושה וברכו פעם אחת בחיים?

מי יודע לתקן את התיקונים הנצרכים להשלמת ההפסד העצום של ויתור במזיד על אורות רוחניים נשגבים כאלו?

אין לנו השגה!

יהודי שלם הוא יהודי מתבונן! האם צוונו חכמינו ללכת עד מיל, בשביל מנין, כדי שאני ואתה נתפלל בחופזה בסלון הבית באמתלא כלשהי?!

מה נענה ליום פקודה?

מה נענה, בעצם, לעצמנו, כאשר נווכח באיזה אור בהיר מדובר אור של תפילה במנין!

הבה נתבונן בזה חיילים! זה מגיע לנו.

המניעים העיקריים של חייל הם לעשות 'בדיוק' את רצון המלך. מניעים אלו עמידים בפני כל מניעה והפרעה כי יש משהו עליון שדוחה כל ענין, אין חשיבות זהה לחשיבות עבודת-מלך, אין.

גם אם מישהו מאתנו יתפלל בכוונה עצומה ביחידות…

אמנם הוא עשה את רצון ה' אבל לא בדיוק חסר כאן בעבדות! בצבאיות!

זה לא חיל!

כי חיל מבצע פקודות בדיוק.

יש המון סבות שלא להתפלל במנין אני צריך הכנה, יש לי יותר ישוב הדעת בבית, הכוונה מעולה יותר, זו לא תפילה כמו לבד, בנעימות בניגון וכו', זה על חשבון מישהו אחר, ביטול תורה, עסקנות ומעשים טובים, פרנסה היא כלום? וכו' וכו' וכו'

עכשיו, למול הרשימה הזאת שאין לה סיום, נעמיד משפט פשוט ותמים 'השולחן ערוך הוא הרי גילוי רצונו של המלך! שם כתוב להתפלל במנין, מדינא דגמרא'…

זה לא מכריע?

נראה, אשר יהודי שהוא בבחינת חיל, לא יודע כלום, בבואו להתפלל לפני ה' – כל השיקולים פורחים כי יש לי רק רצון אחד להידבק ברצון העליון להתבטל אליו! כלום קיימת כוונה מעולה יותר מזו בתפילה? הלא הביטול המוחלט, הוא כל סוד התפילה לזכות לעמוד מול המלך באפסיות מוחלטת זו תפילה.

מה יפו פעמייך בנעלים!

כל פסיעה שאדם פוסע לבית הכנסת כדי להתפלל במנין, כאשר זה בא בקושי, היא גילוי ההתבטלות של העבד למלכו, קשה לי… אבל איני מסוגל לעבור על דבריך, אלקים!

מתגנבת ללבי מחשבה, שעל פניה היא נראית די נכונה, שההקפדה על סוג הלכות כגון אלו, ובפרט משהו כה קבוע ושברירי כמו מנין, הינו המפתח לכל הארמון של עבודת השם.

יהודי שבכל יום ויום מימי חייו, משקיע מאמץ ניכר לקיים דבר ה', הוא יהודי אשר הנסיונות הרבים הפוקדים את בני העולם יהיו קלים יותר למיגור בעבורו.

הוא ינצח את מלחמת היצר. זה חיל עם כלי נשק מעולה ומנצח דידן נצח.

חיל של תפילה במנין:

– הרם את נשקך!

הפוסט חייל בצבאות ה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.