עבר ושנה נעשה לו כהיתר

בְּעֶזְרַת השם יתברך, מוצאי־שבת־קודש לסדר (מטות) מסעי, ב' אב תשפ"ב.

לכבוד… שיחי'.

שבוע טוב ומבורך, אנו מקוים לשבוע שבו נזכה לעשות הרבה ביודישקייט, לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, להתקרב להשם יתברך מכל דבר מאורע שיהיה בשבוע הזה, ולמלאות נפשנו וגופנו בהרבה דיבורים להשם יתברך, וכן דיבורים של תורה ואמונה, ודבקות הבורא יתברך, ועלינו לקבל על עצמנו בשמחה הימים הבאים האלו, כי בכייתנו על השכינה בזמן כזה היא השתתפות בצער שמחתן של ישראל, וככל שאנו זוכים לשמוח בתורה ובתפלה, ולמעט בשמחת תענוגי העולם הזה, כנפסק בשולחן ערוך, על ידי זה תהיה שלמות השמחה בבנין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.

היום נחזור שוב לישיבה של רבינו, ונלמד מה שהוא מלמד אותנו אודות מה שאנו נקרא לזה ככותרת 'ההסתרה הראשונה'; רבינו יסביר בדרך עמוקה ופשוטה, מה גורם לאדם שהוא מאמין בהשם יתברך, במציאותו, בתורתו, בהלכותיו וכו', ואף על פי כן הוא עושה עבירה, איך זה קורה במציאות? ואומר רבינו, להלן בתורה נ"ו (אמצע סעיף ג):

כִּי 'עָבַר וְשָׁנָה נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל – הפירוש הפשוט, שאדם שרגיל לעשות עבירות, עשה פעם אחת, לבבו נחרד בקרבו: מה עשיתי? איך יכולתי? איך הייתי מסוגל? כי בפעם הראשונה מכה אותו המצפון, והוא בבחינת אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אבל בפעם השניה, כבר מתרגל לעובדה שהוא 'יכול' לעשות עבירות, והוא עושה שוב, לא ממקום של חטא, אלא הוא חש ומרגיש אותה תחושה פשוטה וקלה כמו שהוא עושה דבר היתר. וזהו הפירוש הפשוט, ורבינו הקדוש מעמיס כאן עוד עומק, רבינו מגדיר כאן את התופעה שאנו נקרא לה כאן 'תירוצים', שהוא אומר איזו סיבה למה הוא עושה את זה וכו' וכו', זה מרומז בפשט הדברים דלעיל, אבל באמת, בשורש הרוחני, האדם אומר תירוצים למעשיו לא סתם כך, כי באמת הוא שיבש אצלו את עומק הנקודה של הרגשת החטא לגמרי, דְּהַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי הָעֲבֵרוֹת הוּא מְהַפֵּךְ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים – שהוא לא מרגיש הרגשה של כפירה או שאומר אחרת מהתורה, אלא הוא מפרש את התורה אחרת, הוא מניח שגם התורה מסכימה עם התירוצים שלו, וליידער הוא מוצא את ההפיכה הזו בתוך דברי אלוקים חיים, כמו שרואים הרבה אנשים מאמינים שהתירוצים שהם נותנים למעשיהם הם מפרשים על פי תורה, וככה ה' רוצה, ושאר מיני שטותים כאלו, וְהחוטא על ידי חטאו, עוֹשֶׂה צֵרוּפִים אֲחֵרִים בַּתּוֹרָה – כמו שרבינו אומר בתורה ד', שאדם עבר עבירה על לא יהיה לך וכו' למשל, הצירופים האלו נחקקים על עצמותיו. וכאן מלמד רבינו בחינה, שכביכול, החוטא עצמו מוצא את המעשים שלו כרצויים על פי הצירופים שיוצאים לו מן התורה, עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה אצלו ממש מֵהאִסּוּר – הֶתֵּר גמור לגמרי, כמו שרואים בחוש, וזה לא מחמת ההרגל של עבירה, כי הוא מורגל כל הזמן לידע במח שלו שזה אסור, אבל הוא מפר זאת בחטאו כל הזמן, ובסוף הוא גם מידרדר להסתרה שבתוך הסתרה, שאז זה כבר יוצא מגבול הקדושה [וכמו שאמר רבינו ז"ל (ספר־המדות, אות אמונה סימן כב): 'הפשע של אדם מכניס כפירה באדם'], אבל על זה כבר נלמד בהמשך; כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע – טוֹב, וְלַטּוֹב – רָע" וְכוּ' – וזה נורא מאד למתבונן, מדובר פה באדם שמאמין בהשם יתברך, מאמין בתורה גם כן, אבל הוא בתכלית מציאת מעשיו בתוך התורה, געוואלד! נִמְצָא, שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הָעֲבֵרוֹת – כי סוף־כל־סוף הוא טועה בצירופי התורה הללו, ועושה עבירות ממש, אבל כיון שנהפכים 'צירופי התורה', היינו שיש פה תורה, ואם יש פה תורה – מְלֻבָּשׁ שָׁם חִיּוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!!! והחיות הזו, היא ההצלה שלו מעמק חטא הפיכת הצירופים, ואיך מלובש שם החיות הזו, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה – אלו האותיות שהוא מוצא בהם את הפסול שלו, אלו אותיות של תורה, גם אם הוא מעוות, גם אם הוא לא רוצה בתורה בכלל, היא המציאות בכלל, וגם כשהוא עובר עליה, אותיותיה פורחות ומשפיעות על חייו, כי כמו שאי אפשר לברוח מחיות השם יתברך, אי אפשר לברוח מהתלבשות חיות זו שהיא התורה הקדושה, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם – ההתלבשות של החיות אלוקות בצירופי אותיות התורה כאשר אדם פונה אל מחוץ לגבול הקדושה, זו התלבשות נעלמת מאד, כי מחמת שהוא בחר בבחירה זו, מתעלמת המציאות הזו, שבעצם יש רק תורה, והוא במעשיו מורה שאין תורה, לכן זה נעלם מאד, דְּהַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת הָעֲבֵרוֹת – שעבר הָפַךְ את הַצֵּרוּפִים שֶׁל הַתּוֹרָה – שהיא מחופפת על נשמתו תמיד, ואותיותיה מתרות בו תמיד שיעשה רצון השם יתברך הכתוב בתורה, אבל הוא קורא את האותיות האלו בדרך הפוכה מהמשמעות של הרצון העליון, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאִסּוּר הֶתֵּר, כַּנַּ"ל – שזה הסימן הגדול למי שנמצא במצב כזה שהתורה התהפכה אצלו, כי מהו איסור? היא הודעה שהרצון העליון אוסר דבר זה, והחיבור לרצון העליון אוסר במהות הנפש את איסור הבורא, והבורא היכן נתלבש? באותיות התורה, שהן החיות האלוקות השופעת בבריאה, וכשנתרחק מהחיבור לרצון העליון על ידי עָבַר וְשָׁנָה – נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – כי אינו מרגיש שהרצון העליון אוסר עליו, כי יש ניתוק בינו לבין העליון ית"ש, וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה אַחַת – שנסתר ממנו השם יתברך. וּכְשֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ בְּהַסְתָּרָה אַחַת, דְּהַיְנוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – שזו 'רק' רחמנא ליצלן הסתרה אחת, כי עדיין הוא מאמין שיש השם יתברך, ושאסר דברים בתורתו, ובעצם הוא מרגיש ש'נעשה' לו כהיתר, ואין זה באמת היתר מן התורה, ואם נופל לנפילה שכזו, גַּם־כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ יתברך, כי הוא אינו מזהה את האיסור שעושה כגורם לריחוק שלו מהשם יתברך, וקשה מאד למצוא משהו שאינך בטוח שאתה יכול למצוא אותו, ושנאבד לך בכלל, כי השאנן לא מחפש וגם לא מוצא, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – כי מה יעשה נגד ההיתר שלו, וכי יחפש את השם יתברך כי עושה היתר? ואז הוא רדום מהמלחמה, והכל בסדר וכו', והחיפוש אחר השם יתברך מתבצע תמיד רק באמצעות התורה, כמו שאמר רבינו ז"ל: על ידי הלימוד נשברים כל הכפירות, כי אז אותיות התורה מקבלות את הצירופים הקדושים שלהם, ונארגים מדיבורי תורה שלו רצונות וכיסופים לעשות את רצון השם יתברך, שזה סוד החיפוש אחר השם יתברך, אבל כשנופל, רחמנא ליצלן, לנפילה כזו, שכבר לא אכפת לו כלל שום דבר, וכשהוא לומד תורה, הוא מוצא, אדרבה, ראיה לדבריו, ושהכוונה היא כך, או לא במצב כזה כמו שלו, כי כח היראה שלו מהחטא – נמוג, ואז גרם בחטאו ששנה עליו, שהחיות שלו, החיות האלוקית המתלבשת בו, שהיא צירופי התורה, מקבלת נטיה שלא לראות במעשיו כל פסול, וממילא לא שב אל השם יתברך, כי אינו יודע ממנו כלל. אֲבָל עִם־כָּל־זֶה – שהוא נמצא בנפילה נוראה מאד, שהשם יתברך נסתר ממנו, וקשה מאד למצאו, בא רבינו ומחזק אותנו, דע לך, שכן אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹּר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ – על ידי יגיעה, שזו התרגלות ואימון עצמי יום יום, שעה שעה, רגע רגע, וחתירה, היינו לעומק המודעות הפנימית, נישט זיך לאזן נארן, וכל כך לעמול להתייגע ולחתור, ולא להרפות ולהניח מהחתירה הזו, עד שממש ימצא אותו, יתברך שמו, ער וועט זיך דערוועקן, הוא פתאום יראה את עצמו במראה, שהוא סתם מתרץ לעצמו תירוצים, ועל רצונות נמוכים שלו הוא בונה תורה, וכל כך מטעה את עצמו, שהוא חי בשלוה וחיים טובים כאילו, אף שבאמת, ההליכה בעינים עצומות בעולם הזה, מתוך טפיחה על השכם שהכל באמת בסדר, זה לא תמיד עובד במציאות, כי לפעמים אדם באמת מרגיש בחיים שלו, שהוא חי חיים מטופשים וסובל המון סתם, כי הפירוד מהשם יתברך הוא לא רק פירוד מצרכי הנשמה העדינה, וניתוך מהדבקות של נותן ומצווה התורה, אלא זה גם פוגע בחיים הגשמיים עצמם, כי התורה היא מהות החיים, היא דרך ואור החיים, וכשהצירופים שלה לא נכונים, אז באים האיתותים מן השמים, כדי שאדם ירגיש באמת בפנימיות שהוא נמצא בהסתרה גדולה מאד, וכל היכולת הזו, נובעת מענין עמוק מאד, כי מה שהענין הזה כה מוסתר, כי הוא עשה מאיסור היתר, אבל זה גופו מֵאַחַר שֶׁעַל־כָּל־פָּנִים 'יוֹדֵעַ' שֶׁנַּעֲשֶׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – כלומר, בתוך הזוהמה של ההסתרה הזו יש קרן אור אחת – הידיעה, כזו ידיעה, אף קלושה מאד, שאני משחק פה משחק, שבעצם זה 'נעשה לי כהיתר', אבל לא היתר ממש, כי איזה מין היתר זה, שאני התרתי לעצמי, תמיד עולות החששות, שבעצם, אני יודע שכתוב שאסור והכל, אבל לי משום מה נדמה שזה בסדר גמור לעשות איסורים, איך הגעתי למצב הזה? בגלל שאני, חטאתי פעם ופעמיים, וזה כבר נעשה לי כהיתר. [זהו! זו נקודת הכנות שבאדם, שהוא פשוט, ולא כל כך פשוט, כי זה אחרי יגיעה וחתירה, כמו שאומר רבינו, אבל בכל זאת, מהי הנקודה שמתחילים הענינים לזוז? כאשר הוא פשוט 'יודע' זאת, שאני במקום הזה, בגלל שזה נעשה 'לי' כהיתר, ואני בבעיה]. עַל־כֵּן אַף שֶׁהַשֵּם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ – כי זו הסתרה גדולה לחיות בצורה כזו, שהתורה 'מסכימה' למעשיו, זה כמו לקרוא את מפת הדרך הפוך, הרי התורה היא כמו מפה שמביאה את האדם להשם יתברך, וכשהוא 'הופך' את הצירופים, זה נעשה כמו שהוא הולך לדרך הפוכה, שכביכול, אין השם השם יתברך, וּכְבָר נַעֲשֶׂה לוֹ הָעֲבֵרוֹת כְּהֶתֵּר – שזה כבר מצב גרוע, שהתודעה שלו שנפגמה כששנה על החטא, הביאה אותו שהעבירות שהוא עובר, מעשיות לגמרי, הוא עובר ומרגיש היתר, עִם־כָּל־זֶה אֶפְשָׁר לצאת מזה, שֶׁיָּשִׁיב אֶל לִבּוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ – כאילו לבו מקשה ושואל עליו קושיה, והוא משיב לו תשובה, הרי הלב שלו נמשך אחר מעשיו שהסתירו ממנו את השם יתברך, וצריך להשיב אל הלב הזה, תראה מה קרה לך, זכור את אשר עשה לך עמלק, מאיזה מקום גבוה נפלת ולאיזה בור עמוק התגלגלת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁנָּפַל – ממקום גבוה של חיבור לתורה ומצוות, של ציות לפסוקי וצירופי התורה כפי שניתנו בסיני מפי הגבורה, ושם נשמתך קיבלה את התורה עם הצירופים הנכונים שלה, ואתה, מחמת מעשיך, נפלת כל כך וְהִגִּיעַ לִבְחִינַת 'נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר' – שזו בחינת ההסתרה האחת, שהיא תחילת הקלקול, שזו ממש סכנה כל רגע, כי כל רגע זה יכול להפרם להסתרה היותר גדולה דלקמן, אבל גם כעת מאד קשה, ועל האדם לצאת משם מהר, שכבר עבירות נדמות לו כמו שעושה היתר, אז מה עוד צריך שיקרה? מחשבות כאלו, גורמות לו: וִיבַקֵּשׁ וְיַחְתֹּר – פה רבינו גילה לנו בפירוש, מהי דרך החתירה לצאת מזה, על ידי הבקשה, והקדים בקשה לחתירה, כי גם על החתירה בעצמה צריך הרבה לבקש מהשם יתברך, שבכלל אבין את הדבר הזה, עד שאחתור לדעת שכאן מלובשים אותיות התורה הממתינים להחזירני בתשובה עכשיו! ואז ארצה לצאת מהמצב ביש הזה, געוואלד ווי בין איך געפאלן אויף די וועלט, שאפשר לחיות בעולם הזה, לעשות עבירות, ולא לחוש בכלל שעושה עבירה ומתרחק מאור פני מלך חיים, ואז כשמשים אל לבו את כל זה, הוא עוסק הרבה בשיחה בינו לבין קונו, ומבקש ומתחנן להשם יתברך, שיעורר אותו דווקא על ידי זה, שמתחיל להתבייש מהמצב שלו, ויודע שזה מצב שהוא יצר לעצמו, אבל לא המצב הטבעי, הרצוי והמדוייק, וכל כך ירבה בזה, עַד שֶׁיֵּצֵא מִזֶּה – ומקלף את ההסתרה והופך אותה חזרה לגילוי אלוקות, מֵאַחַר שֶׁעַל־כָּל־פָּנִים 'יוֹדֵעַ מִזֶּה' שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – צריך להבין שמלבד שזה משפט מסכם ומבהיר, שזה שאדם יכול להתעורר כי הוא יודע שהוא במצב קשה של 'נעשה לו כהיתר', אבל יש פה עומק, שרבינו רוצה, לעניות דעתי, להורות, שהעצה לעובדה ולמעשה פה, היא לדעת את הדבר הזה! לדעת, שהתירוצים הנחמדים שלנו הם פרי יצירתנו, ולא האמת האמיתית שבאה אחרי התבוננות הלב והידיעה, שהנה אתה משתנה, ומשנה ביחד אתך את התורה שאתה בעצמה מאמין בה, ופעם קראת את הצירופים אחרת, אז מה קרה היום? אבל כאן יש בשורה טובה, האדם מוכן להסכים שהיה פה מהלך אוילי מצידו, הוא זה שהפך את הצירופים הללו! פה טמונה הבעיה, ברגע הגילוי, ההיתר כבר לא יכול להיות היתר כמו מקודם, ואז אחרי החתירה והיגיעה והבקשה, מתבהר בדעתו כי אין כאן שום היתר כלל, הוא מתמסר אל האור של האיסור יותר מאשר קודם, וכעת הוא רק צריך לחזור בתשובה, ולקלף את כל ההסתרה הזו, שאפשר לחטוא ולחטוא, ולהיות נעשה כהיתר, חס ושלום.

אחי, אחי, לא היה בדעתי להאריך כל כך, אך רתיחת דברי רבינו הקדושים מפעפעת בנו, להתעורר מעצמנו, כמה אפשר לטעות בעולם, כמה אפשר לקחת צירופים קדושים ונוראים ולעשות אותם כלי משחית היפך הענין לגמרי, חס ושלום, וזה לא צריך להביא אותנו לשבירת הלב, כי אם להתעוררות טהורה, איזה דיבורים הם אלו, איפה נשמע בכל העולם הבנה כזו, כשאתה לא חוטא – השם יתברך בודאי אתך, וכשאתה חוטא – אתה מערבב כל כך את המציאות, אבל אתה לא רואה שבעצם השם יתברך אתך, ההפקרות הזו להפנות עורף זה רק חד צדדי, שמור רק לבני אדם טפשים כמונו, הוא יתברך, חי החיים, לא נעלם אפילו לשניה אחת, אבל כשלומדים ספרו של משיח, ספרו של הצדיק האמת, שממש גילה לנו נסתרות, כעת, התודעה הזו תהדהד כל הזמן: געדענקט גוט, יש השם יתברך, ויש מצוות, ואתה לא יכול להגיד יותר תירוצים. ההרגשה הנעימה שלך? תדע, שאתה סיכנת את עצמך באשליה הזו, כי אתה הבאת את עצמך למקום שפה הכל הפקר, אבל הנה אתה מרגיש, משהו מעקצץ לך, למדת בליקוטי מוהר"ן שיש בחינה כזו של הסתרה, ואולי אני בהסתרה הזו? אז סיכומם של מלים, הלימוד בספר הקדוש מביא את הידיעה הזו לתוך הלב, כי אנו לא לומדים סתם, הצדיק האמת צועק לנו מתוך ספרו לתוך הלב שלנו – מה זה פה? אתה עושה עבירות ואתה מרגיש שזה בסדר? תבחן את הלב שלך באמת, תציץ לתוכו, וממילא תבין באיזו דרגה אתה נמצא, האם אתה קשור לתורה ולהשם יתברך באמת, או שמתרופף אצלך כל הענין, ואתה סוחב אתך את התורה להרגעת המצפון? עצם השיח הזה עם הנפש, זה הטיפול הנכון שרבינו לימד אותנו איך מתייחסים לעבודה שלנו, כשאנו מרגישים שאנו נמצאים בהסתרה הזו.

שיהיה לך, אהובי אחי, שבוע טוב ומבורך, מלא מזל דקדושה, בגשמיות וברוחניות, ותזכה לעשות הרבה טוב למשפחתך, לעסוק בתורה ובתפילה כראוי, ולעשות חסד רב עם זולתך, וכן להפיץ את דעת רבינו בעולם.

ממני

עם כל הלב

אחיך שלמה ברוך.

הפוסט 186 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' סימן תשפ"ב

קָשֶׁה עַד מְאֹד לִהְיוֹת כֵּנֶה כַּאֲשֶׁר הַהַתְנָיּוֹת גְּדוֹלוֹת עָלֶיךָ, וּבְכָל תְּזוּזָה אַתָּה מַרְגִּישׁ מְשָׁרֵת אֶת הַהַתְנָיָה וְלֹא אֶת עַצְמְךָ, כַּאֲשֶׁר קוֹלוֹת שֶׁלֹּא שֶׁלְּךָ מַרְתִּיעִים אוֹתְךָ מֵעַצְמְךָ⁠ וּמִמַּה שֶׁאַתָּה. אָז אַתָּה מְפַתֵּחַ מַחְסוֹם מוּל עַצְמְךָ וְרִגְשׁוֹתֶיךָ, אֵינְךָ יָכוֹל לִהְיוֹת כֵּנֶה עִם עַצְמְךָ מִשּׁוּם שֶׁאַתָּה חָשׁ שֶׁאָסוּר לְךָ, וְזֶה מוּבָן שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁשׁ, כִּי הַכֵּנוּת הַזֹּאת תְּגַלֶּה אוֹתְךָ בְּאוֹר אַחֵר, אֲבָל זֶה חֲשַׁשׁ מְיֻתָּר, כִּי הָאוֹר שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה בְּכֹחַ לְהִכָּנֵס לִמְעִילוֹ – קוֹבֵעַ לְךָ אֶת הַפַּחַד הַלֹּא־הֶגְיוֹנִי מֵהָעַצְמִי שֶׁלְּךָ, אִם תִּקְבַּע אַתָּה אֶת תֶּדֶר הָאוֹר הַמַּתְאִים לְךָ – כְּבָר לֹא יִהְיֶה אָסוּר לְךָ לִהְיוֹת עַצְמְךָ.

הפוסט הַכֵּנוּת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבוע פרשת יתרו תשפ"א

זהו מסע מטורף לתוך עצמך, אתה חש שאתה נשאב למקומות הכי מתוקים שבאישיות שלך, זו חויה מדהימה שאין לה תמורה, את האהבה הגדולה שהאנושות כה כמהה אחריה, אתה חווה בכמויות גדולות ונדיבות, אתה מסוגל להצביע על מקומות שאתה רוצה לתקן אותם, ולסלוח לעצמך על משגים שאין לך דרך אחרת להבינם, החיבור הפנימי לעצמי שלך מתרחש בפראות מסויימת, מפתיעה קצת, מרגיש לפעמים סוג של לחימה, אך כשמסכימים לשחרר את התודעה, מתחילים מעינות התבונה לפעם בך בעומק גדול מאד, אתה מרגיש צדדים שלא הרגשת, החיים יותר דומיננטיים, הראיה בהירה מאד, כמובן שזה מלווה באומץ גדול לצלול אל הפנים, לערוך היכרות ראשונה עם עצמך, להבין מי אתה ולמה אתה עושה או לא עושה את מה שאתה וכו', אתה מבין את עצמך ויכול להכיל את המורכבות שבך, אתה מרגיש שאתה יכול להכיל הרבה אנשים אחרים, ואתה לא באמת מאמין שמישהו רע בעולם, כי באמת כולנו אהבה, והדבר הזה מקבל משמעות פנימית, האמונות והערכים שלך מקבלים חידוד, אתה יותר כנה עם עצמך מול השאלות הקיומיות, אתה בהחלט חש את התדר הרוחני המפעם בך, אתה חש חלק מקולקטיב עולמי אהוב ומוגן, אתה חלק מהבריאה היפה, אתה רואה את האלוהות שבך, את היופי הנאצל שבסאחיות היומיומית אתה מנסה לגרות מלא חושים כדי לבטא את זה, כדי לזכות בהכרה בעולם, אתה מחפש אהבה והיא נמצאת בך, אתה מדהים לגמרי כמו שאתה, ברמה גבוהה של ריחוף על, כשאתה באמת מבין אז שהמציאות הקטנונית שלנו היא לא החויה האמיתית של החיים,

למרות שכן, שבעצם אנו כן מסתובבים בעולם הנרגני הזה, ואז אנו לומדים להאיר את עצמנו גם בחשכה העצמית, המחסומים ששמנו לעצמנו בדמיון המיואש הם לא באמת, אתה חש את היכולות הפנימיות שלך, אתה מבין שזה ממש לא דמיון, אלא האמת הצרופה בטהרתה, שבאה למסור את המסר שלה באמצעות הדמיון, אתה חש שאתה פלא בעולם, וזה לא אכן כך? וכי אפשר לתאר את הפלא הנשגב של חיי האדם אחד, המשמעות של כל מה שקורה אתו, המסלול האישי כל כך של כל אחד, שהוא משתנה ברבגניותו ללא הרף, אנו בוחנים את הבריאה באמצעות סיטואציות שנפרשות בעת רצון ומוכיחות את המניעים האמיתיים לצעדים שלנו, ולפעמים גם קורה שאנו ממש מסכימים עם צעדים, גם מוטעים, אנו מבינים את החטא שבנו, את היכולת שלנו לחטוא, ואת הבחירה הנוראית שאנו נדרשים לבחור, בין האהבה המובנית לחטא בין האהבה המובנית להיפך החטא, אתה מבין את השגיאות שלך, ופתאום אתה גם מתחיל להתגעגע, לכסוף, לרצות, אתה פתאום רוצה באמת, אתה מרגיש המון מול העצמי שלך, ואתה רוצה בשבילו הכל, אתה רוצה לסדר לעצמי הזה את האור, שיהיה מואר תמיד, גם כשמאד חשוך לו,

והשאלות באמת אין להם מענה בדיבור, יש להם שיח ושיג עם מקום יותר פנימי שלך, אתה לא מתעניין בדעתם של אחרים על ענינים גורליים לעצמך, אתה רוצה לבחור באמת מתוך העצמי שלך, אתה בוחר איך האוירה והאנרגיה תהיינה סביב העצמי שלך, אתה מבין שאתה פשוט שבוי בכלא דמיוני שחוסם אותך, אתה מזהה את הבדיחה הגדולה של לחנוק אותך, והנה אתה חופשי באמת לבחור, להיות אתה לגמרי, שלנשמה שלך תהיה ביטוי אמיתי בעולם, היא תתרום משהו לעולם, תיצור את האמת הפנימית שלה, תאיר את הנשגבות שבבריאה סביבה, והמסע הזה לא מבשר על איזשהו יעד, הוא מבין שהדרך עצמה היא היעד, אנו בתוך היעד, מיועדים למסלולי הליכה מפרכים, לפעמים אנו שוכחים למה אנו בכלל הולכים, ולאן בכלל, ומה באמת המשמעות של החיים האלו, וכי אין בהם אלא מה שאנו יודעים לכנות בשם, והנסתר הכה נוכח אצלנו, הפנימיות הכה הווייתית, מה תהא עליה, היא נאלצת לשתוק? וכי לה אין מה להגיד במשא ומתן הזה,

וכי יש איזה שהוא מדע שיכול באמת לבטא את מי שאנו, באמת מישהו חושב שעולמות מושלמים שכמונו, יוצרים ובוראים ואלוהיים לגמרי, ניתן לכמת במספרים ובמבחנות, תוצאות והסברים כימיים, וכי על איזה רובד מדובר, במציאות הפיזיולוגית הם לא טועים במאום, מי יכחיש את המציאות, במניע אותה ובאלוהיות שבה, לכוון לשם דרוש דו שיח, להתחיל להקשיב לתדרים הפנימיים, לשיח הזה שמתרחש אי שם במעמקי הלב, לעומק הפנימי של ההויה שלך עצמה, ואתה חש את התדר האוהב והמחבק הזה, שהוא עצמיותך ממש, ואז אתה מבין שאין פה כבלים אלא חיבוקים, הרומן המדהים הזה בין הבלתי אפשריים, אהבה בלתי אפשרית, בין גשמיות נוכחת לבין רוחניות עליזה לועגת, האם שידוך כזה יכול להתקיים? מסתבר שכן, עם קצת רצון האהבה העולמית הזו בסוף תשיג את התדר שלה, כי הרי מי יעמוד מול האמת הבהירה שמול עינינו, האור של הנוכחות הוא אור שמאיר, אלא שהמודעות היא הענין, במהלך החיפוש אנו נוטים לתת שמות לאירועים, אנו מקטלגים סיטואציות עם כינויים מדוייקים, ואנו שוכחים שכל זה הוא בעצם תהיות הדרך לשלימות, ובוא נקרא לזה שם אחד מדוייק יותר, ונודה שאנו פשוט מחפשים, הטעויות שלנו כמעט מכוונות, וזה גם היה נכון מה שאמרו לנו שיש בחירה שלא לטעות בכלל, אבל זה שיח למי שבחר טוב, אנו כבר בחרנו במשהו שחשבנו שהוא טוב, ולא תמיד התברר ככזה, אז מה, נתחיל להאשים את הטוב החמקמק, שיואיל בטובו להסביר לנו באמת מה הוא רוצה, כי לא תמיד היה ברור לנו,

חיפשנו חופש וביטוי עצמי, ולא הבנו שנשלחנו לגאול את ניצוצות נשמתנו, הזיהוי של טיב הטיול היה באמת קריטי אבל לא היה מי שיזהה בשבילנו, זו אכן טענה של תירוצים, אבל הנכונות להיות מודע לאזלת היד שלנו, היא התנועה של קדם בחירה, משום שאנו מבינים שהמודעות תעזור לנו להבין שאנו בוחרים, שמעשינו וטעותינו וכל מה שנלוה אל הכל, הוא פשוט תוצאה של בחירה שלנו, בחירות טובות באות על ידי נסיון, ונסיון בא על ידי בחירות שגויות, אז הן גם חלק מהסיפור, אנו יכולים לכתוב ספר רב משמעות על דמות נערצת, פרקי הוד של עשיה נפילית, ומי ישרטט את הקווים של התהיה שהיו גם היו, מי יהיה עם הלילות של הספק ויראיין אותם, ברור שאסור, אבל האם מישהו הציץ להיכל המקודש הזה, למקום המזבח, היכן שמתרחשת המלחמה האמיתית האלמותית, שם נלחמים הצדדים כגיבורים, החיילים האלמוניים שלא זוכים להכרה, אז ברור שקל יותר להתפרקד על כורסה נוחה מלאה הארה, ולוותר על רגעי היאוש הנוראיים שהתאספו ונהפכו לתקוה, שם לא נעים להיות, זה נראה רע מאד, וכי לצדיק יש יצר הרע, ממש לא, לא ולא ולא. אבל מה, איך נהיים צדיק אם לא היה יצר הרע, טוב, אבל זו שיחה כבר למי שעדיין מחפש את התואר של מי שהוא, עדיף לנו לתור אחר הנקודה שמזוהה אתנו באמת,

הכנות היא כלי גדול לעבודת השם, אמרו העובדים באמת, השקר הוא חגיגי יותר, באמת הוא נראה יותר עובד, ויותר מושלם, כיון שהוא שקר, הוא יכול לרכוש הכל בזול, קל מאד לשקר, ומאד קשה עד כמעט בלתי אפשרי לפעמים, לזכות לאמת הברה, להיות כנה עם העולם הפנימי שלך, עם החויות הכי כמוסות שלך, להבין את המשמעות של היותך אדם חווה וחי, והמסע הזה גורר מסעות נוספים, כי פתאום אתה מתאווה להכיר עוד צדדים, והקטע המבהיל הוא שהצדדים הרבים כל כך, אינם בשולם אמיתי בממלכה, והמלך אינו שקט מהבלגן שסביבו, כי למה לריב אם אנו אחים, ואם יש אח אחד רציני, שיש לו מה לומר על הסיפור, שיהיה גבר ויקום ויסביר את עצמו יפה, בלי אלימות וויכוחים, אז בעולם קטן שלנו, לצערינו, השיח הוא אלים, לא מקבל, מי שלא מסוגל לקבל את עצמו, הוא טיפוס אשלייתי, שרואה בעצמו בלתי אפשרי להיות עצמו, לא שצריך להסכים להיות לא נכון, אבל קודם להכיר, ברגע נתון זה, איפה אני באמת בעולם, ומי אני ולאיזו הויה אני שייך בכנות,

התשובה הנכונה נמצאת באמת, התשובה שאתה יכול לנסות לענות עליה היא רבגונית, אתה יכול להסביר הכל, אתה יכול לתת לעצמך כותרות, אנו לא באמת סומכים עליך שתסכים לגלות מי שאתה, משום שאם אתה נושם אויר נשימת אפיו של יוצר בראשית, אז מה יש בתוכך, קשה אפילו לבטאות את זה, אבל האין זה כך ממש? וכאן העיקול במסע מתחיל להיות מסוכן, כי כשאדם מרגיש אמת הוא מרגיש חופש, אך ההגדרות שלו לחופש שאולות מהעולם שלפני, בעולם של גלות יש הגדרה ברורה מה זה חופש, שם אנו מכירים כלא עם סורגים, הגבלות וחסימות, ואז היציאה מהכלא הזה, מוגדרת בבירור כחופש, כל פריקת עול היא בעצם חופש, אך בסיפור אהבה הענינים לא מתנהלים כך, המתח שבין האינטרסים מובל בעדינות, אפילו ברכות, ראש גלוי גם מבטא חופש, אבל גם אגיד כעת כאחרון המשגיחים שבישיבה קטנה, שבבקשת התכלית אתה יותר חופשי, אני לא אהיה ממש מגוחך, כי באמת המסלול הזה מרגיש חופש, החופש לבחור, שמו אותנו בזה העולם ובעטו בנו לבחור, האם יש חופש יותר גדול מבחירה,

כעת בודאי שכל צד זועק שהוא הכי חופשי, ושהוא בחר באמת במה שהוא מאמין בו, אני לא קונה את זה באמת, כי בכלל לא הגדרנו את שני הצדדים, אנו לא יודעים בין טוב לרע, גם אם אנו מקיימים את התורה, אנו יכולים לקיים אותה מתוך תודעה של היפך הטוב חס ושלום, ואז מי יכול לקרוא לה תורה, התורה היא בודאי הטוב הגמור, החיבור אליה הוא החיבור של האהבה, שפחות צובעים את הצבע המגביל, ונהנים מרקע אוהב ומחפש קשר, והלוא אהוב לאהובתו, יתהפך העולם והוא יגביל את כל הגבלות תבל, כדי לחוש את העומק של האהבה, וכי לאלו הגבלות יקראו, הם שיא החופש והפריחה שלו, למרות שכל בר בי בר דחד יומא יודע היטב כי אין כבלים כאהבה, ואין בית הסוהר כאהבה, אבל האם אכן היחס שלנו לשיא החיים שלנו הוא ככבלים? אם כן, זה עצוב מאד, משום שחיים הם כיף, חיים הם חופש, ואם רגעי האהבה המדהימים שלנו נחווים על ידינו כעול, לא למדנו תורה מימינו, משום שהתורה היא פלא פלאות של הבריאה, כל אות בה היא קוד סודי ורזי של ניצוץ טמיר ועליון, האש המרחפת על כל פסוק מפסוקי התורה, היא אש נוכחת מאד, היא מלהטת ומלהטת סביב הריקוד הזה של השידוך הנזכר לעיל, היא חווה את השלימות של הבריאה, התורה היא הבריאה, שם רשום הכל, אות אחר אות, בעומק שאינו נתפש באנושות. ואכן אותיותיה מתעופפות בעולם הגשמי, אבל אין מי שיאסוף את האותיות. ובכלל, מישהו חשב פעם על המלחמה הזו בכלל, מדובר בשני כוחות שמנוגדים מאד, הכח אחד מעלים נורא את האמת, הכח השני מתקומם וזועק, מה שקשה בקטע הזה, שזהו קרב שידוע מראש שאחד מהם ייחנק וייתאייד, כי לא הולך להיות פה שלום, ואז התם ישאל את השאלה, למה לא לשלב, למה זה צריך להיות ככה, אין תשובה מדוייקת, אבל כך האדם פוגש את עצמו לפחות בהתחלה, בהתאבקות קשוחה ביותר, והסיפור לא נגמר, כי הם עוד רבים, בקיצור, אלו רגעי מסע…

הפוסט 065 הַמַּסָּע הָרוּחָנִי הַמְטֹרָף הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.