מתוך הספר 'פשוט עמוק' על התורה

מִדַּת הַשְּׁתִיקָה הִיא מִן הַמֻּפְלָאוֹת שֶׁבַּמִדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

כְּשֶׁאָנוּ מְוַתְּרִים עַל הָרָצוֹן שֶׁלָּנוּ לְהָגִיב, אֶת עַצְמֵנוּ הִקְרַבְנוּ לְבוֹרְאֵנוּ… וְזֶה בִּכְלָל לֹא דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ.

כִּי אָכֵן, הַחֵשֶׁק הַטִּבְעִי 'לְהַכְנִיס בַּשִּׁנַּיִם לְמִי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ', הוּא מַמָּשׁ צֹרֶךְ קִיּוּמִי.

לְוַתֵּר עָלָיו, זֶה כְּמוֹ לְוַתֵּר עַל הַכֹּל: עַל הַכָּבוֹד, עַל הַמַּעֲמָד, עַל הַמָּקוֹם, עַל הַדְּמוּת, עַל הַכֹּל!

הָבָה וְנִזָּכֵר עַד כַּמָּה אָנוּ חָשִׁים בַּהֲנָאָה אַדִּירָה, כַּאֲשֶׁר אָנוּ זוֹכִים – – –

לְהוֹצִיא הַחוּצָה אֶת הַמֵּעִיק עָלֵינוּ… לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת אַחַת וּלְתָמִיד… לְדַבֵּר דוּגְרִי בְּלִי צֶנְזוּרָה… וְעוֹד, וְעוֹד.

לִפְעָמִים אָנוּ אַף מַרְגִּישִׁים כְּמִין סְגִירַת מַעְגָּל.

– 'נַעֲשָׂה כָּאן צֶדֶק'! ! ! אָנוּ מַכְרִיזִים בְּפַאתּוּס.

אוּלַי לְחִישָׁה אַחַת קְטַנָּה בַּלֵּב תִּלְחַשׁ בְּעַקְשָׁנוּת: זֶה לֹא נָכוֹן, מַמָּשׁ לֹא טוֹב, מְאֹד לֹא מוּסָרִי, וַהֲכִי לֹא צוֹדֵק. לֹא, לֹא, לֹא.

ה' לֹא רוֹצֶה אוֹתָנוּ כָּךְ.

הָאִידֵיאַלִיזַצְיָה שֶׁאָנוּ נַעֲנִיק לַהִתְפָּרְצוּת שֶׁלָּנוּ – תַּשְׁקִיט אֶת מַצְפּוּנֵנוּ, אָנוּ נַסְבִּיר בְּרֹב מִקְצוֹעֲנוּת, כִּי כָּךְ יוֹתֵר טוֹב, כְּשֶׁיֵּשׁ דּוּ שִׂיחַ, וְלֹא שׁוֹמְרִים אֶת הַכֹּל בִּפְנִים, נְנַסֵּחַ זֹאת בְּכָל מִינֵי תּוֹבָנוֹת עֲמֻקוֹת וְנֶהְדָּרוֹת.

הַלְּחִישָׁה הַסּוֹרֶרֶת תֻּשְׁתָּק, אֲנַחְנוּ נִהְיֶה מְרֻצִּים.

אֲבָל לֹא לְחִנָּם אָנוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה, וְלֹא בִּכְדִי הִיא מוֹסֶרֶת לָנוּ פְּרָטִים מֵהַוַּי חַיֵּיהֶם שֶׁל אִמּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וְאָנוּ לָמַדְנוּ בַּתּוֹרָה: כֵּיצַד שׁוֹתְקִים.

הַשּׁוֹתֶקֶת הָרִאשׁוֹנָה, הִיא רָחֵל אִמֵּנוּ, עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם.

חֲכָמֵינוּ דּוֹרְשִׁים אֶת הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית ל, כח): "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל" [כַּאֲשֶׁר נִפְקְדָה בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא] מַה זְּכִירָה זָכַר לָהּ? שְׁתִיקָתָהּ לַאֲחוֹתָהּ! בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין לוֹ אֶת לֵאָה, הָיְתָה יוֹדַעַת וְשׁוֹתֶקֶת.

הַשְּׁתִיקָה מְקַבֶּלֶת אֶת עֶרְכָּהּ הָרוּחָנִי הָרָם, דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר כּוֹאֵב, וְלֹא סְתָם כּוֹאֵב, אֶלָּא כּוֹאֵב מְאֹד, חוֹתֵךְ אֶת הַלֵּב, הַלָּשׁוֹן כְּבָר בַּחוּץ, מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְשַׁתֵּף בַּצַּעַר הֶעָמֹק, הַלֵּב מְמָאֵן לְהָכִיל אֶת הַסֵּבֶל הָרַב, רַק לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ.

מַה? אָסוּר לִי?

כֵּן, כְּשֶׁכּוֹאֵב וְאַתְּ שׁוֹתֶקֶת, אָז אַתְּ רָחֵל…

וּמַה קּוֹרֶה אָז?

וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים!

וְהִנֵּה רְשִׁימַת הַשּׁוֹתְקִים, לְפִי דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ (אֶסְתֵּר רַבָּה ו, יב):

"אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ" (אֶסְתֵּר ב, כ), מְלַמֵּד שֶׁתָּפְשָׂה שְׁתִיקָה בְּעַצְמָהּ, כְּרָחֵל זִקְנָתָהּ שֶׁתָּפְשָׂה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה, עָמְדוּ כָּל גְּדוֹלֵי זַרְעָהּ בִּשְׁתִיקָה. רָחֵל תָּפְשָׂה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה, רָאֲתָה סִבְלוֹנוֹתֶיהָ בְּיַד אֲחוֹתָהּ וְשָׁתְקָה, בִּנְיָמִין בְּנָהּ תָּפַשׂ בִּשְׁתִיקָה, תֵּדַע, שֶׁאַבְנוֹ שֶׁהָיְתָה בַּחֹשֶׁן הָיְתָה יָשְׁפֵּה, לוֹמַר יוֹדֵעַ הָיָה בִּמְכִירַת יוֹסֵף וְשׁוֹתֵק, יַשְׁפֶּה – יֵשׁ פֶּה וְשׁוֹתֵק. שָׁאוּל בֶּן בְּנָהּ: "וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ" (שְׁמוּאֵל-א י, טז). אֶסְתֵּר – אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ.

וְעַל הַכֹּל מְרַחֵף הַכְּאֵב הַחַד בַּלֵּב:

– 'רָאֲתָה סִבְלוֹנוֹתֶיהָ בְּיַד אֲחוֹתָהּ וְשָׁתְקָה'.

הִיא מְאֹרֶסֶת לְמִישֶׁהוּ בְּמֶשֶׁךְ שֶׁבַע שָׁנִים תְּמִימוֹת…

שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר בָּהֶן נִרְקְמוּ חֲלוֹמוֹת, נִבְנוּ תָּכְנִיּוֹת חַיִּים, וּבְרָמָתָהּ הָרוּחָנִית הַגְּבוֹהָה, הִיא רָאֲתָה אֶת עַצְמָהּ כְּאֵם לְמַעֲרֶכֶת מְיֻחֶדֶת שֶׁל הֶמְשֵׁכִיּוּת אֱלֹקִית.

וְהַכַּלָּה זֹאת הִיא, כֻּלָּם מוּדָעִים לְכָךְ שֶׁרָחֵל נִשֵּׂאת, בָּאִים לַחֲתֻנָּה שֶׁלָּהּ, בְּנֵי הַמָּקוֹם וְהַמִּשְׁפָּחָה מִתְכּוֹנְנִים לְאֵרוּעַ הַמְּיֹעָד רַק לָהּ.

הֶחָתָן שׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת [מַתְּנוֹת] לַכַּלָּה – רָחֵל, וְהַזְּהוּת מֻחְלֶפֶת… לֵאָה אֲחוֹתָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת הַתְּשׁוּרוֹת, הַתַּכְשִׁיטִים, הַקִּשּׁוּטִים, הַמַּתָּנוֹת, הַמֻּעֲנָקִים… וְהִיא, רָחֵל, יוֹשֶׁבֶת לְבַד, בּוֹהָה וּמִסְתַּכֶּלֶת מֵהַצַּד, אֵיךְ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת נִכְנֶסֶת לַדְּמוּת, מִתּוֹךְ רַמָאוּתוֹ הַמְּפֻרְסֶמֶת שֶׁל אָבִיהָ, וְשׁוֹתֶקֶת…

וְהָעִקָּר חָשׁוּב לִזְכֹּר כִּי אֵין הַמְּדֻבָּר בְּאֵיזוֹ שְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת.

לֹא, לֹא! – שְׁתִיקָה אֲמִתִּית לְגַמְרֵי.

לֹא שֶׁקֶט כּוֹעֵס, לֹא דְּמָמָה מְקַלֶּלֶת, אֶלָּא דּוּמִיָּה שֶׁל הַשְׁלָמָה, שֶׁל רָצוֹן טוֹב, שֶׁל פרגון לֹא מוּבָן.

הַמְּקוֹרוֹת מוֹסְרִים, עַל עֶזְרָה לַתַּחְבּוּלָה שֶׁבָּאָה דַּוְקָא מִצִּדָּהּ שֶׁל רָחֵל. הִיא הַצַּדֶּקֶת הַגְּמוּרָה, קִבְּלָה סִימָנִים מֵחֲתָנָהּ הַמְּיֹעָד יַעֲקֹב, לְמִקְרֶה בּוֹ תִּתְרַחֵשׁ אֵיזוֹ הַטְעָיָה. וְנֶשֶׁק זֶה הָיָה בְּיָדָהּ, עִמּוֹ הִיא יְכוֹלָה לְהַבְטִיחַ לְעַצְמָהּ חַיִּים מְיֻחָלִים עִם יַעֲקֹב הַצַּדִּיק, נְשׂוּא עֵינֶיהָ וּמַדָעֶיהָ זֶה שֶׁבַע.

בִּמְקוֹם זֶה הִיא עָשְׂתָה שִׁמּוּשׁ אַחֵר בַּסִּימָנִים הַלָּלוּ, הִיא הֶעֱנִיקָה אוֹתָם לַאֲחוֹתָהּ הַנִּשֵּׂאת. רָחֵל חָסָה עַל כְּבוֹדָהּ שֶׁל לֵאָה אֲחוֹתָהּ, רִחֲמָה עָלֶיהָ…

"אֵיךְ הִיא תַּרְגִּישׁ", חָשְׁבָה, "כַּאֲשֶׁר תִּתְרַחֵשׁ הַהִתַּקְּלוּת הַנּוֹרָאָה בֵּינָהּ לְבֵין יַעֲקֹב בְּעֵת גִּלּוּי הַתַּרְמִית הַנּוֹרָאָה"? וְאָז, בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ לְאֵד, תַּחַת הַהֲנָאָה שֶׁל עֲשִׂיַּת הַצֶּדֶק לַעֲשׁוּקָה, הִיא פָּשׁוּט קָמָה וּמָסְרָה אֶת הַסִּימָנִים לַאֲחוֹתָהּ.

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּיֵּשׁ!

וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע, הִיא אָחֲזָה בְּפֶלֶךְ הַשְּׁתִיקָה הַגְּמוּרָה, לֹא מַפְרִיעָה לְמַהֲלַךְ הַנִּשּׂוּאִין, נוֹתֶנֶת לְלֵאָה אֶת הַיָּקָר לָהּ מִכָּל, אֶת הַמִּשְׁבֶּצֶת הַיִּחוּדִית שֶׁלָּהּ, אֶת הַמָּקוֹם, אֶת הַמַּעֲמָד.

אֶת הַזְּכוּת לִהְיוֹת אִשְׁתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ!

זֹאת שְׁתִיקָה נוֹרָאָה…

יֵשׁ לָהּ קוֹלוֹת עַזִּים!

קוֹלוֹת שֶׁל תּוֹכָחָה!

כִּי הַשְּׁתִיקָה שֶׁל רָחֵל – מְהַדְהֶדֶת עַד הַיּוֹם!

הִיא נוֹטַעַת בָּנוּ, כִּיהוּדִים, אֶת הַכֹּחַ הֶעָצוּם כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִדְרָשִׁים לְהַבְלִיג, לְוַתֵּר, לִשְׁתֹּק, לִשְׁתֹּק וְלִשְׁתֹּק.

אָמְנָם בִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים, פְּעוּטֵי עֵרֶךְ, הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר וִתּוּר עַל הָאֹשֶׁר הַמְיֻחָל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר…

אֲבָל גַּם בִּדְבָרִים קְטַנִּים, שֶׁל הַיּוֹם יוֹם – כַּאֲשֶׁר 'הוֹכָחַת הָאֱמֶת' נִצֶּבֶת לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, וְהִיא נוֹטֶפֶת רִיר שֶׁל נְקָמָה מְתוּקָה, אָנוּ מְסֻגָּלִים לִהְיוֹת 'רָחֵלִי'ם, וּלְהִתְנַהֵג בְּמִדָּה זוֹ.

מַה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים אֶת עַצְמוֹ כְּאִלֵּם! (חֻלִּין פט, ב)

פֶּלֶךְ שֶׁל שְׁתִיקָה!

הפוסט פרשת ויצא – אֵם שׁוֹתֶקֶת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

'יָפָה שִׂיחָתָם שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרָתָם שֶׁל בָּנִים' (בְּרֵאשִׁית רַבָּה ס, ח).

אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה עָבַר עַל אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. עַל מַה חָשַׁב כַּאֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ כִּשְׁלִיחַ דּוֹרוֹת, וְאַחֲרָיוּת הַזִּוּוּג שֶׁל יִצְחָק בֶּן אֲדוֹנוֹ הָיְתָה מֻנַּחַת עַל כְּתֵפָיו, הֲרֵי זֶה לְגַמְרֵי לֹא פָּשׁוּט.

… "אֲנִי אֱלִיעֶזֶר, הָעֶבֶד הַפָּשׁוּט, מֵבִיא מֵאֵי שָׁם, אִשָּׁה לִבְנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אַבְרָהָם".

הִיא הֲרֵי צְרִיכָה כָּל כָּךְ לְהַתְאִים.

לְהִדָּמוֹת.

לְהִשְׁתַּוּוֹת.

וּלְהַסְכִּים.

כָּכָה? לְהָבִיא אֵיזוֹ אִשָּׁה?

אֵיזוֹ שְׁלִיחוּת קָשָׁה!

הַקּוֹרֵא בַּחֻמָּשׁ אֶת הַתַּהֲלִיךְ הַמְּתֹאָר בְּפֵרוּט מַרְשִׁים בְּיוֹתֵר, נוֹכֵחַ בְּמַסָּע הַהִתְחַבְּטֻיּוֹת וְהַלְּבָטִים שֶׁהָיוּ מְנָת חֶלְקוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר, לְצַד הַסִּימָן הַגָּדוֹל עַל הֱיוֹתָהּ אֵשֶׁת-חֶסֶד בְּשָׁרְתָהּ אֶת הָאוֹרֵחַ-פּוֹרֵחַ בְּהִתְמַסְּרוּת לְבָבִית, הוּא נָשָׂא עֵינַיִם צוֹפִיּוֹת לֶאֱלֹקֵי מָרוֹם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בִּתְפִלָּה שֶׁיַּצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ.

הַפְּסוּקִים מְחַמְּמִים אֶת הַלֵּב, מְבִיאִים אוֹתָנוּ לִמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים-קְרוֹבִים, לַמָּקוֹם הֲכִי יְהוּדִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ.

מָקוֹם שֶׁל חֶסֶד וּדְאָגָה לַזּוּלַת.

שָׁם, עַל עֵין הַמַּיִם, אוּלַי, הֻשְׁתַּת הַבָּסִיס לַמֶּנְטָאלִיּוּת עַמֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, הַמְּצֻיֶּנֶת בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (יְבָמוֹת עט, א): 'שְׁלוֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, הַבַּיְשָׁנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים'.

הוּא לֹא בֵּרֵר עָלֶיהָ כְּלוּם, לֹא עַל יָפְיָהּ וְחָסְנָהּ, לֹא אוֹדוֹת בְּרִיאוּתָהּ וּמֻצְלָחוּתָהּ בְּנִהוּל וְחִנּוּךְ וְכוּ'.

כְּלוּם!

הַחֶסֶד… זֶה הַמּוֹטִיב הַמֶּרְכָּזִי.

הַיָּחִיד.

הַצִּיר שֶׁעָלָיו תִּסּוֹב דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, לְשָׁם רִבְקָה נִכְנֶסֶת בַּיָּמִים הַבָּאִים.

לֹא יִחוּס נִדְרָשׁ לְכָךְ, לֹא דְּבֵקוּת מְיֻחֶדֶת בְּמַטָּרָה נַעֲלָה, רַק הַשְׁקָאַת גְּמַלֵּי-אוֹרֵחַ, הִיא שֶׁקּוֹבַעַת.

הֲלֹא תּוֹרָה שְׁלֵמָה הִיא זֹאת!

וְיֵשׁ כָּאן עֹמֶק נוֹסָף, שֶׁצָּף עַל פְּנֵי הַדְּבָרִים, מוֹרֶה דֶּרֶךְ לְדוֹרוֹת וְתַמְרוּר לְחַיֵּינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים.

רִבְקָה זוֹ, מְתֹאֶרֶת בְּדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה סה, ד) כְּצַדֶּקֶת בֵּין רְשָׁעִים. מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְיֻחָד לַעֲנוֹת בּוֹ! הָיְתָה בָּהּ אֶת מִדָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם חָמִיהָ, שֶׁאַף הוּא, אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, הָיָה צַדִּיק בֵּין רִבְבוֹת רְשָׁעִים, כְּשׁוֹשַׁנָּה מַרְהִיבָה בֵּין הַחוֹחִים הַדּוֹקְרָנִים.

הַפְּרָט הַזֶּה, הַכֹּל כָּךְ חָשׁוּב לִכְאוֹרָה, לֹא מֻזְכָּר כְּלָל, וְאַף שֶׁלֹּא בְּרֶמֶז, בַּפְּסוּקִים הַמְגַלִּים אֶת הִרְהוּרֵי חֲשִׁיבָתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר, וּבְסַפְּרוֹ אוֹדוֹת מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו.

וְיֵשׁ עוֹד מַשֶּׁהוּ אָיוֹם וְנוֹרָא – – – עַל הַפָּסוּק: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ" (כד, יז), פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פִּי הַמִּדְרָשׁ: 'לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁעָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתָהּ'. הָיָה פֹּה, אֵיפֹה, אֵרוּעַ נִסִּי עַל אֱנוֹשִׁי בַּעֲלִיל. מְדֻבָּר בִּדְמוּת עִילָאִית, שֶׁהַטֶּבַע 'מִתְקַפֵּל' בִּפְנֵי נוֹכְחוּתָהּ.

הַאִם עֲדַיִן יֵשׁ מָקוֹם לְסִימָן? הַאִם עֻבְדַּת חַסְדָנוּתָהּ צְרִיכָה לַעֲמֹד בְּכוּר הַמִּבְחָן?

– "אָכֵן", אָמְרוּ צַדִּיקִים בְּהִתְפַּעֲלוּת…

יָכוֹל אָדָם לִהְיוֹת 'בַּעַל מוֹפֵת' גָּדוֹל, אִישׁ רָם הַמַּעֲלָה בְּשִׂיא הַמֻּשָּׂג הַזֶּה. אַךְ עִקַּר גַּבְהוּת הָאִישׁ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל ה' הִיא מִדַּת הַחֶסֶד.

הֲלֹא זֶהוּ הַ'מּוֹפֵת' הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר!

הפוסט פרשת תולדות – הַמּוֹפֵת הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אֲבָל אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ, עַד כַּמָּה אִי אֶפְשָׁר לְאִישׁ מְגֻשָּׁם וּמְזֹהָם כָּמוֹנִי לְהַגִּיעַ אֶל מַעֲלַת הָעֲנָוָה, כִּי לָזֶה צָרִיךְ בִּטּוּל כָּל הֶחָמְרִיּוּת וְהַיֵּשׁוּת, וְגַם זִכּוּךְ הַנֶּפֶשׁ מִכָּל תַּחֲלוּאֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו הַמְזֹהָמִים, וּמָה אֹמַר וּמָה אֲדַבֵּר? שֶׁלֹּא רַק אֲשֶׁר אֲנִי מָלֵא פְּצָעִים רוּחָנִיִּים וּמִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בִּי מְתֹם, וְכֻלִּי פֶּצַע חַבּוּרָה מַכָּה טְרִיָּה, עוֹד גַּם זֹאת מֵסִית אוֹתִי הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה לְהִתְגָּאוֹת עַל זוּלָתִי וּלְהַחֲשִׁיב אֶת עַצְמִי לְאֵיזוֹ יֵשׁוּת בִּפְנֵי עָצְמָה, אֲשֶׁר זוֹ קָשָׁה מִכֻּלָּן, כִּי אֵין אַתָּה וְהַבַּעַל גֵּאֶה יְכוֹלִין לָדוּר בִּכְפִיפָה אַחַת.

וְזֶה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר, כִּי אֵיךְ נִזְכֶּה לְהַגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁבִּשְׁבִילָהּ בָּאנוּ אֶל זֶה הָעוֹלָם – לְהַכִּירְךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה מִכָּל פְּרָטֵי עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַגַּשְׁמִי וְהַחָמְרִי הַלָּזֶה, אִם חַס וְשָׁלוֹם אֲנִי נִדְחֶה מִמְּחִיצַת קָדְשֶׁךָ וּמִפַּרְגוֹדָא עִלָּאָה דִּילָךְ עַל יְדֵי רֹב הַגֵּאוּת הַסְּרוּחָה הַטְּמוּנָה בִּי, וּבְיוֹתֵר, אֵיךְ אֶזְכֶּה לְכִתְּרָה שֶׁל תּוֹרָה עִם לֵב מָלֵא גַּסּוּת וְעָבְיּוּת, שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה הַמְּאִירִים וְהַמַּזְהִירִים הָרוּחָנִיִּים הַדַּקִּים וְהַנִּבְדָּלִים – יְכוֹלִים לִשְׁכּוֹן בְּלֵב כָּזֶה, שֶׁהוּא תּוֹעֲבַת יְהֹוָה?!

עַל כֵּן בָּאתִי לִשְׁטֹחַ כַּפַּי בִּתְפִלָּה זַכָּה לְפָנֶיךָ, אִם אָמְנָם עוֹלוֹת עַל הַלֵּב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁל פְּנִיּוֹת וְגַאֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף עַל פִּי כֵן, בְּתוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת אֵין זֶה כָּךְ, כִּי אַתָּה בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, יָדַעְתָּ אֶת הַרְגָּשָׁתִי הַפְּנִימִית וְהָעֲמֻקָּה, אֵיךְ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בִּידִיעָה בְּרוּרָה וַחֲזָקָה שֶׁאֵין אֲנִי כְּלוּם מַמָּשׁ, וְעוֹד יוֹתֵר גָּרוּעַ מִתּוֹלַעַת הַמְרַחֶשֶׁת עַל הָאָרֶץ, כִּי בֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת – אֵין בִּי שׁוּם קִנְיַן חָכְמָה וְיִרְאָה, וַאֲפִלּוּ מִקְצָת מִזֶּה, וַאֲנִי לְעֵת עַתָּה חָסֵר מִכָּל וָכֹל, וְעַל זֶה לִבִּי דַּוָּי כָּל הַיָּמִים, וּבַמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי עַל זֶה.

וְאָמְנָם לְפִי מַצָּבִי וְדַרְגָּתִי זֹאת הַנְּחוּתָה מִכָּל מִינֵי נְחִיתוּת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ עַל דָּבָר כָּזֶה כְּמוֹ "גַּאֲוָה"! כִּי בַּמֶּה יִתְגָּאֶה אָדָם נָחוּת כָּמוֹנִי?! אַךְ דָּא עָקָא, שֶׁדַּוְקָא מֵחֲמַת פְּחִיתוּת דַּרְגָּתִי, וְדַוְקָא מֵחֲמַת הִתְרַחֲקוּתִי מִמְּךָ אֵינִי זוֹכֶה לָבוֹא אֶל הַמִּדָּה הַחֲשׁוּבָה וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, וְשֶׁרַק עַל יָדָהּ יְכוֹלִין לָבֹא אֶל קִנְיַן תּוֹרָה.

וְעַל כֵּן בָּאתִי לְפָנֶיךָ 'מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ', וּ'מְעוֹדֵד עֲנָוִים', שֶׁתַּחְמֹל עָלַי וְתִטַּע בִּלְבָבִי נְמִיכוּת רוּחַ וּבִטּוּל הַיֵּשׁוּת, וְאֶהְיֶה מָלֵא הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת קְדוֹשָׁה, ואנבל אֶת עַצְמִי עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, לְבַל אֶתְגָּאֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לְעוֹלָם, וְכָל לִמּוּדִי יִהְיֶה מִתּוֹךְ הַכְנָעָה בְּפָנֶיךָ אֵל מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא – נוֹתֵן הַתּוֹרָה, וְלֹא לִקְנוֹת חָכְמָה וְדַעַת בִּשְׁבִיל לְהַשִּׂיג אֵיזֶה עִנְיַן מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וּבִפְרָט בִּשְׁבִיל כָּבוֹד הַמְּדֻמֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקְרָאוּנִי רַבִּי, חָכָם, וְכַדּוֹמֶה.

וְאֶהְיֶה בּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד הַזֶּה בְּתַכְלִית הַבְּרִיחָה, וְלֹא אֶשָּׂא עֵינַי לְעוֹלָם בִּשְׁבִיל לְקַבֵּל אֵיזוֹ מִשְׂרָה בְּרַבָּנוּת, חַס וְשָׁלוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אֶמְאַס זֹאת הַתַּאֲוָה בְּתַכְלִית הַמִּאוּס, וְזַכֵּנִי שֶׁאַרְגִּיל עַצְמִי תָּמִיד בְּדַרְכֵי הָעֲנָוָה, לִהְיוֹת מַצְנִיעַ לֶכֶת עִמְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא לְפַרְסֵם אֶת קִנְיְנֵי הַתּוֹרָה שֶׁתְּזַכֵּנִי בָּהֶם, שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְלֹא יִהְיֶה אִכְפַּת לִי כְּלָל מֵרְמִיסַת כְּבוֹדִי, וּמֵהַנְהָגַת הַפַּשְׁטוּת שֶׁלִּי בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְאָרוּץ לִלְמֹד מִכָּל אָדָם אֲפִלּוּ מִקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, מִבְּלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כְּבוֹד עַצְמִי כְּלָל, וְכָל חִיּוּתִי הָאֲמִתִּית תִּהְיֶה מִן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה.

וְהַמְשֵׁךְ עָלַי, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם! חֵן נִפְלָא הַבָּא עַל יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁעַל יָדָהּ, כָּל חֲבֵרַי וְרַבּוֹתַי יִתְאַוּוּ לְלַמְּדֵנִי אֶת תּוֹרָתְךָ הָאֲהוּבָה וְהַחֲבִיבָה, וְאֶהְיֶה מָלֵא שִׂמְחָה כָּל הַיָּמִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיְהֹוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ", וְהַשִּׂמְחָה הַזֹּאת תַּמְשִׁיךְ עָלַי גַּדְלוּת הַמּוֹחִין, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִבָּקַע לִי יַם חָכְמָתִי, כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה מַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּכָל חַדְרֵי תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְיִהְיֶה כָּל לִמּוּדִי אֶת תּוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנֶיךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שׁוֹכֵן אֶת דַּכָּא.

הפוסט 007 תפילות לקנין תורה – בענוה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

צַוָּאָה מֵרַבֵּנוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לִהְיוֹת תָּמִים בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, עֲבוֹדָה תַּמָּה. ועִקָּר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ הַדְּבָרִים. וְעִקָּר לִלְמֹד בְּכָל יוֹם שִׁעוּר מוּסָר הֵן רַב וְהֵן מְעַט.וְלִרְאוֹת תָּמִיד לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וְהַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת, וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ שׁוּם יוֹם מֵעֲשִׂיַּת מִצְוָה הֵן קַלָּה הֵן חֲמוּרָה, וְסִימָנָךְ הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה (אבות ב, א), פֵּרוּשׁ זָהִיר מִלְּשׁוֹן וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ (דניאל יב, ג), רוֹצֶה לוֹמַר הַנְּשָׁמָה תַּזְהִיר וְתָאִיר מִמִּצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, כִּי רַחֲמָנָא לִיבָּא בָּעֵי (סנהדרין קו, ב).

*

צַוָּאָה מֵרַבֵּנוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל־שֵׁם־טוֹב, עָלָיו הַשָּׁלוֹם – הַיְנוּ שֶׁהַדְּבָרִים דִּלְהַלָּן הֵם הַתַּמְצִית הַיּוֹצֵאת מִמַּה שֶּׁשָּׁמְעוּ מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְקָרְאוּ לָזֶה 'צַוָּאָה', הֲגַם שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָהּ צַוָּאָתוֹ וְלֹא צִוָּה כְּלָל לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ, רַק הֵם לִקּוּטֵי אִמְרוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת שֶׁלִּקְּטוֹ לִקּוּטֵי בָּתַר לִקּוּטֵי – לְכַוֵּן הַלָּשׁוֹן עַל מַתְכֻּנְתּוֹ (לְשׁוֹן סֵפֶר הַתַּנְיָא, אִגֶּרֶת־הַקֹּדֶשׁ, פֶּרֶק כה). וְאַף־עַל־פִּי־כֵן קָרְאוּ לָזֶה 'צַוָּאָה' [וּפָשׁוּט, שֶׁבַּאֲשֶׁר הִתְחִיל הַלִּקּוּט שֶׁלְּפָנֵינוּ בְּסִימָן זֶה וְתֵבוֹת אֵלּוּ, כְּבָר נִקְרָא כָּל הַסֵּפֶר עַל שֵׁם זֶה: 'צַוָּאַת הָרִיבָ"ש' (הֶעָרוֹת וְצִיּוּנִים, הוֹצָאַת קה"ת)], כֵּיוָן שֶׁהָעִקָּר הוּא הַיּוֹצֵא מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה, וַהֲרֵי דִּבְרֵי הַצַּדִּיק, אַף שֶׁלָּאו בְּפֵרוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְלָלָא, הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁעוֹמֵד וּמְצַוֶּה לְכָל אֶחָד לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לָכֵן שַׁיָּךְ שַׁפִּיר לְשׁוֹן 'צַוָּאָה', וְהַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּקַט הוּא – לִהְיוֹת תָּמִים בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ – עִקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם הוּא לִהְיוֹת תָּמִים וְשָׁלֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּלִי שׁוּם עַקְמוּמִיּוּת, כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה אֶת כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲבָל לִבּוֹ אֵינוֹ שָׁלֵם עִם הָעֲבוֹדָה, וְיֵשׁ לוֹ סְפֵקוֹת וְקֻשְׁיוֹת בְּלִבּוֹ, הַאִם כָּךְ צָרִיךְ לְבַלּוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים אוֹ לָאו, וְאַף אִם נֶחְקַק בּוֹ חִיּוּב עֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּאֹפֶן כְּלָלִי, עֲדַיִן אֵינוֹ שָׁלֵם לִפְעָמִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מְסֻגָּל לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּקְבִיעוּת וּבְהִתְמַסְּרוּת לְכָל שְׁעוֹת יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בִּנְפִילַת הַמּוֹחִין, וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא, אֵיךְ שֶׁהַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּקְטוּ מֵרַבֵּנוּ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע הוּא "לִהְיוֹת תָּמִים בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ" שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ הַחֲסִידוּת. כִּי "הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קֹהֶלֶת ז, כט), וְנָטַע בּוֹ מִתּוֹלַדְתּוֹ אֶת מִדַּת הַתְּמִימוּת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בְּאֶמְצָעוּתָהּ לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו בֶּאֱמֶת וּבִשְׁלֵמוּת, כִּי 'תְּמִימוּת' פֵּרוּשָׁהּ 'שְׁלֵמוּת', אֶלָּא שֶׁ"הֵמָּה בִּקְּשׁוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים" (שָׁם), כְּדֵי לַהֲגוֹת אֶת הָאִישׁ יִשְׂרָאֵלִי מִמְּסִלַּת עֲבוֹדַת מַלְכּוֹ, וְעַל־יְדֵי הִתְרַחֲקוּתו מֵהָעֲבוֹדָה עַל יְדֵי מַעֲשִׂים בִּלְתִּי רְצוּיִים, מְאַבֵּד אֶת הַתְּמִימוּת וְהַשְּׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ [פַּעַם אָמַר הָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ מִלּוּבְּלִין זי"ע לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מֵרָאפְּשִׁיץ זי"ע, שֶׁהָיָה מֻחְזָק לְחָכָם גָּדוֹל, כַּיָּדוּעַ, שֶׁלֹּא כָּתוּב בְּתוֹרָה "חָכָם" תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ, אֶלָּא תָּמִים תִּהְיֶה, וְהֵשִׁיב לוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מֵרָאפְּשִׁיץ שֶׁצָּרִיךְ חָכְמָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת תָמִים עִם ה' (צִדְקַת יוֹסֵף, פִּיטְסְבּוּרְג, פָּרָשַׁת נֹחַ)]. וְעַל הָאָדָם לְהַחְזִיר לְעַצְמוֹ אֶת הַתְּמִימוּת הַיְנוּ שְׁלֵמוּת, לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עֲבוֹדָה תַּמָּה – [שְׁלֵמָה] בְּמַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹקָיו וְעִם עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה 'שְׁלֵמָה', כִּי עֶבֶד שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לַעֲבוֹד לַאֲדוֹנוֹ בְּכָל עֲבוֹדָה שֶׁיַּטִּיל עָלָיו – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִקָרְאוֹת בְּשֵׁם עֶבֶד נֶאֱמָן [כִּי אִם הַהֵפֶךְ מִזֶּה], כי אֵין עֲבוֹדָתוֹ תְּמִימָה וּשְׁלֵמָה, אֲבָל כְּשֶׁאָדָם זוֹכֶה לָדַעַת, שֶׁבְּכָל מָקוֹם וּבְכָל מַצָּב – יָכוֹל וְצָרִיךְ לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ – עוֹבֵד הוּא אֶת קוֹנוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, וְאַף שֶׁנּוֹפֵל אֶל מְקוֹמוֹת וּמַצָּבִים שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאָבַד שָׁם אֶת דַּרְכֵי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, עָלָיו לָדַעַת, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וּבְכָל רֶגַע נָתוּן, וּבְכָל מַצָּב שֶׁיִּהְיֶה מָצוּי בּוֹ – יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּהִתְקָרְבוּת גְּדוֹלָה מְאֹד, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַמַּצָּב הֶחָשׁוּךְ שֶׁאוֹפֵף אוֹתוֹ. וְלָזֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת אִישׁ תָּמִים וְשָׁלֵם, אֲשֶׁר לִבּוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹקָיו. וּמוּבָא בְּלִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן (חֵלֶק א' סִימָן קכג):  וְהָעִקַּר הָעֲבוֹדָה, לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרַע, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַחַר שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מְלָכִים־א ה, יא): "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם", אָמַר (מִשְׁלֵי ל, ב): "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי". וְכֵן אָמַר אָסָף (תְּהִלִּים עג, כב): "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ". וְכֵן כְּתִיב (מִשְׁלֵי כא, ל): "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'". וְעִקָּר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ הַדְּבָרִים – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד 'פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים' אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְגוֹ'; כִּי לִפְעָמִים אָדָם מְמַלֵּא אֶת עַצְמוֹ הַרְבֵּה בְּתוֹרָה וְדַעַת, אֲבָל כְּשֶׁבָּא לְמַעֲשֶׂה, הוּא שׁוֹכֵחַ וּמִתְנַהֵג לְהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁלָּמַד וְכוּ', וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִיר אִישׁ הָאֱלֹקִים, הָרַבִּי ר' אֱלִימֶלֶךְ מֵלִיזֶענְסְק זי"ע (הַנְהָגוֹת הָאָדָם): 'לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּבֹא עַל הָאֱמֶת כִּי חַטַּאת נְעוּרִים שֶׁל הָאָדָם־הָרִאשׁוֹן מְסַמִּין עֵינָיו שֶׁלֹּא יִרְאֶה, אַף שֶׁיָּכוֹל לְפַלְפֵּל וּלְהַגִּיד לַאֲחֵרִים דִּינוֹ, אֲבָל הוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹכֵחַ וְלֹא מְקַיְּמָם בֶּאֱמֶת'; עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְזֶה שֶׁהִזְהִיר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ – שֶׁהָעִקָּר לֹא לִשְׁכֹּחַ הַדְּבָרִים, רַק יִהְיוּ קְבוּעִים בְּלִבּוֹ תָּמִיד, וְשֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים עַל פִּיהֶם, וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו (אָבוֹת ג, ט), וְיֵשׁ לוֹמַר עוֹד, שֶׁהַכַּוָּנָה, שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ אֶת הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הַדְּבָרִים, כִּי אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת נִזְקָן וְנִשְׁכַּח בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם גַּם־כֵּן, וְהַפְּנִימִיּוּת נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ, כִּי שָׁכַח אֶת עֹמֶק הַדְּבָרִים וְאֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם – עוֹשֶׂה בְּדֶרֶךְ רְגִילוּת בְּלִי שׁוּם פְּנִימִיּוּת, וּמִתְקַיֵּם בּוֹ מַה שֶּׁמִּתְאוֹנֵן הַנָּבִיא (יְשַׁעְיָה כט, יג): "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". וְעִקָּר – דָּבָר נָחוּץ הוּא לְעוֹבֵד ה', שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִלְמֹד בְּכָל יוֹם שִׁעוּר־מוּסָר – וְשִׁעוּר־הַמּוּסָר הַזֶּה שֶׁיִּלְמַד יְעוֹרֵר אוֹתוֹ לְהָשִׁיב אֶת מַה שֶּׁלּוֹמֵד אֶל פְּנִימִיּוּת לְבָבוֹ, אֲשֶׁר בּוֹ יִתְבּוֹנֵן אֵיךְ לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה, וְאֵיךְ יִזְכֶּה לְהִזָּכֵר תָּמִיד בַּתַּכְלִית הַנִּצְחִית, שֶׁאֵין עוֹד דָּבָר נֶחְשָׁב בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם לְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת. הֵן רַב אוֹ מְעַט – הַדִּיּוּק בָּזֶה, כִּי הָעִקָּר הוּא הַפְּנִימִיּוּת, וְלָכֵן גַּם אִם לוֹמֵד מְעַט הוּא טוֹב, כִּי 'לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אָבוֹת א, יז), וְלִפְעָמִים אָדָם רוֹאֶה שֶׁאֵין פְּנַאי כָּרָאוּי לִלְמֹד הַשִּׁעוּר מוּסָר, וּמַמְתִּין לְיוֹם אַחֵר שֶׁיִּלְמַד בַּאֲרִיכוּת וְכוּ', וְטָעוּת הִיא זוֹ, כִּי גַּם מְעַט הוּא טוֹב מְאֹד, וְהָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה 'בְּכָל יוֹם', כִּי בְּכָךְ מַרְגִּיל אֶת חַיָּיו לִחְיוֹת חַיִּים רוּחָנִיִּים הַצְּמוּדִים אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית; וְעַל כְּגוֹן דָּא נֶאֱמַר (מְנָחוֹת קי ע"א): 'אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם'. וְלִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד – הַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַאִם הַלִּמּוּד מֵבִיא אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְשִׁנּוּי אֲמִתִּי שֶׁל דַּרְכֵי הַחַיִּים הַלֹּא מְתֻקָּנוֹת, וּלְהַחֲלִיפָן בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה וַאֲמִתִּית [וּרְאֵה בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן (תִּנְיָנָא סִימָן סז): 'וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ'] – לִדְרֹךְ אֶת עַצְמוֹ – לִבְחֹן וְלִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ בִּתְמִידוּת הַאִם הוּא אָכֵן דּוֹרֵךְ וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּזוֹ, שֶׁהוּא אָכֵן מִתְנַהֵג, לְאוֹר לִמּוּדוֹ בְּשִׁעוּר מוּסָר שֶׁלּוֹ – בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וְהַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת – אֵלּוּ הֵם שְׁנֵי דְּבָרִים שׁוֹנִים, מִדּוֹת טוֹבוֹת הֵן הַמִּדּוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ וַתְּרָנוּת, סַבְלָנוּת, אַהֲבָה, שָׁלוֹם וְכוּ', וְהַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת, הֵן הַנְהָגוֹת שֶׁהָאָדָם מִתְנַהֵג כְּדֵי לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ תְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, וּבִיאָה מֻקְדָּם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְדִקְדּוּק בְּמִצְווֹת, וְעוֹד שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁגִּלּוּ צַדִּיקֵי־אֱמֶת, וּמוּבָאִים בְּסִפְרֵי מוּסָר וְיִרְאָה, וְהַיְנוּ שֶׁיִּבְחֹן אֶת עַצְמוֹ, אִם בְּפֹעַל־מַמָּשׁ הוּא מִתְנַהֵג בְּאֹפֶן אַחֵר מִמַּה שֶׁהִתְנַהֵג עַד הֵנָּה, וְעוֹלֶה מִדַּרְגָּה אֶל דַּרְגָּה, וְזֶה יִהְיֶה סִימָן בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁהַלִּמּוּד שֶׁלּוֹ בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר הוּא לִמּוּד פְּנִימִי וְלֹא לִמּוּד שֶׁל אֵיזֶה סֵפֶר לִידִיעָה בְּעָלְמָא. וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ שׁוּם יוֹם מֵעֲשִׂיַּת מִצְוָה, הֵן קַלָּה הֵן חֲמוּרָה – וּפָשׁוּט, שֶׁהַכַּוָּנָה לְהַזְהִיר אֶת הָאָדָם לְהַכְנִיס חִיּוּת וּמוֹחִין בַּמִּצְווֹת, וְנוֹתֵן דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה בָּזֶה, שֶׁבְּכָל יוֹם יִבְדֹּק אֵיךְ יָכוֹל לְהָאִיר מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת, הַיְנוּ לִשְׂמֹחַ עִם קִיּוּם הַמִּצְוָה וּלְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּקָה עֲצוּמָה לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי קִיּוּם אוֹתָהּ הַמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ קָטָן בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ מְזוּזָה וְצִיצִית, דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְעוֹרְרִים אֶת הָאָדָם מִפְּאַת רְגִילוּתָם, אֲבָל הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב רוֹצֶה לְהַכְנִיס בָּנוּ הִתְחַדְּשׁוּת תְּמִידִית בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה וּבְחִיּוּת הַמּוֹחִין, שֶׁנֵּלֵךְ מֵחַיִל אֶל חַיִל (תְּהִלִּים פד, ח), בִּתְשׁוּקָה עֲצוּמָה אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת, וְדָבָר זֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַמָּשׁ בְּהִתְחַדְּשׁוּת חֲדָשָׁה. וְסִימָנְךָ: 'הָוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה' (אָבוֹת ב, א), וְלִכְאוֹרָה אֵינוֹ מוּבָן, וְכִי זוֹ הִיא רְבוּתָא לִהְיוֹת זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמוֹ בַּחֲמוּרָה, וְכִי מִי גִּלָּה לָנוּ אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה חֲמוּרָה אוֹ קַלָּה? וְעוֹד, מֵהֵיכִי תֵּיתֵי, שֶׁיַּעֲלֶה עַל הַדַּעַת לְזַלְזֵל בְּמִצְוָה כָּלְשֶׁהִי, מֵחֲמַת שֶׁהִיא 'קַלָּה', עַד שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר עַל זֶה?! וְלָכֵן מְחַדֵּשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב פֵּרוּשׁ – חָדָשׁ וְנִפְלָא – זָהִיר מִלְּשׁוֹן (דָּנִיֵּאל יב, ג): "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ" – רוֹצֶה לוֹמַר, הַנְּשָׁמָה תַּזְהִיר וְתָאִיר מִמִּצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה – שֶׁהוּא לְשׁוֹן אוֹר וְחִיּוּת, וּבָזֶה מְתֹרָצוֹת שְׁתֵּי הַתְּמִיהוֹת, מִצְוָה קַלָּה הִיא מִצְוָה שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו (עַיֵּן רַשִׁ"י דְּבָרִים ז, יב), וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ חִיּוּת בְּקִיּוּם הַמִּצְוָה, אַף שֶׁמְּקַיְּמָהּ בְּהִדּוּר וְכָרָאוּי, אֲבָל הַנְּשָׁמָה חֲסֵרָה בְּמִצְוָה זוֹ, כִּי 'רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי' – כָּל רָצוֹן הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, הוּא בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כג, כו): "תְּנָה בְּנִי לִבְּךָ לִי", שֶׁהָאָדָם יְקַשֵּׁר לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא, וְלָכֵן 'הֱוֵי זָהִיר' – תָּאִיר וְתַזְהִיר הַמִּצְוָה, כְּמוֹ כְּשֶׁאָדָם מְקַיֵּם מִצְוָה נְדִירָה – הַבָּאָה מִפַּעַם לְפַעַם, כְּמוֹ תְּקִיעַת שׁוֹפָר אוֹ נְטִילַת לוּלָב וַאֲכִילַת מַצָּה, הוּא מָלֵא רֶגֶשׁ דִּקְדֻשָּׁה, וּמְעוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְכָךְ, כָּךְ מַמָּשׁ יַעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם וָיוֹם עִם אֵיזוֹ מִצְוָה שֶׁיִּבְחַר, אַף הַקַּלָּה בְּעֵינָיו וְהָרְגִילָה אֶצְלוֹ בְּכָל יוֹם, וְלֹא יָנִיחַ יוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי אֵיזוֹ מִצְוָה בְּהִתְעוֹרְרוּת חֲדָשָׁה דַּיְקָא, שֶׁבְּכָךְ יִהְיֶה לִבּוֹ מְקֻשָּׁר לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כַּנַּ"ל. וּרְאֵה מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (עֲבוֹדָה־זָרָה יח ע"א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: 'מַאי דִּכְתִיב (תְּהִלִּים מט, ו): "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" – עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מְסֻבִּין לוֹ לְיוֹם הַדִּין'. וְעַל־כֵּן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר בְּעֵת קִיּוּם מִצְווֹת אֵלּוּ, לַעֲשׂוֹתָן בְּשִׂמְחָה וּבְחִיּוּת חֲדָשָׁה בְּכָל פַּעַם. וּמוּבָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'מְאוֹר עֵינַיִם' (פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן): לִבָּא בָּעֵי רַחֲמָנָא, שֶׁהַלֵּב צָרִיךְ לִהְיוֹת מִשְׁכָּן לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְגַם יֵשׁ לוֹמַר הַכַּוָּנָה, שֶׁצָּרִיךְ לִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פד, ג): "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. [וּלְגַבֵּי הַהֶדְגֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה קִיּוּם מִצְוָה בְּכָל יוֹם דַּיְקָא, עַיֵּן בְּ'בֵאוּרִים וְהֶעָרוֹת' מֵהָרַבִּי מִלִּיוּבַּאוִויטְשׁ זי"ע (שֶׁבְּסוֹף צַוָּאַת־הָרִיבָ"ש, מַהֲדוּרַת קְהָ"ת; סִימָן א'), וְזוֹ תַּמְצִית הַדְּבָרִים: 'הַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לִלְבוּשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת בִּכְדֵי שֶׁתּוּכַל לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כִּי לִהְיוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא נִבְרָא, וְאִי־אֶפְשָׁר לַנִּבְרָא לְהַשִּׂיג שׁוּם הַשָּׂגָה בְּאוֹר אֵין־סוֹף, בָּרוּךְ־הוּא, לָכֵן בִּכְדֵי שֶׁתּוּכַל הַנְּשָׁמָה לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין־סוֹף, בָּרוּךְ־הוּא, וּבִפְרָט לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הֲוָיָ"ה (תְּהִלִּים כז), צְרִיכָה הִיא לִלְבוּשִׁים, וְכִמְשַׁל אוֹר גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, וּכְמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, בְּחִינַת (שָׁם פד, יב): "שֶׁמֶשׁ הֲוָיָ"ה" שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְהַבִּיט בּוֹ, וְעַל־יְדֵי הַמָּסָךְ שֶׁהוּא כְּמוֹ לְבוּשׁ – יְכוֹלִים לְקַבֵּל וְלִקְלֹט אֶת הָאוֹר… וְתַכְלִית דְּתוֹרָה וּמִצְווֹת הוּא לִפְעֹל בֵּרוּר וְזִכּוּךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי… וְזֶהוּ שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת יוֹמִין שְׁלֵּמִין דַּוְקָא, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם צָרִיךְ לִהְיוֹת קִיּוּם מִצְוָה, כִּי מִכֵּיוָן שֶׁגֶּדֶר הָעוֹלָם הוּא מָקוֹם וּזְמַן, הֲרֵי מוּבָן שֶׁתּוֹרָה וּמִצְווֹת, שֶׁתַּכְלִיתָן לְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם – צְרִיכִים לְתַקֵּן אֶת הַזְּמַן. וְלָכֵן מֻכְרָח שֶׁבְּכָל יוֹם תִּהְיֶה עֲשִׂיַּת מִצְוָה [הֲגַם שֶׁגַּם כְּשֶׁחָסֵר לוֹ יוֹמָא חֲדָא – יָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת הַלְּבוּשׁ עַל יְדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מָחָר שְׁתֵּי מִצְווֹת], כִּי בִּכְדֵי לְתַקֵּן אֶת הַיָּמִים – הַזְּמַן גּוּפָא צָרִיךְ לִהְיוֹת: "כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא עָבֵיד עֲבִידְתֵּיהּ"' (זֹהַר ח"ג צד ע"ב)].

הפוסט צוואת הריב"ש סימן א' – לִהְיוֹת תָּמִים בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הוותרן נתפש בחברה שלנו כאיזה יסמן לוזר, שאינו יודע לעמוד על שלו. מעטים מודעים לתעצומות הנפש להם נזקק הוותרן מתוך מודעות. כי הויתור אינו הפסד, הויתור הוא נצחון.

משמעות הויתור אינה כאשר אין לי ברירה אז אני מוותר, אני מוותר כי עצם הויתור הוא ערך עילאי אצלי.

אני מוותר משמע שאני חזק.

פעמים רבות האדם מתעקש על משהו שנראה כל כך שולי ובלחישה הוא יגלה את אזני המתפלא: זה עקרון אצלי, שלא ידרכו עלי… פירוש, האיש הזה חלש, ומפחד החולשה הינו מתעקש. החזק ויציב בדעתו, יודע, שכשיגיע זמן אחר, הוא בהחלט יכול לעמוד על שלו בכל רגע נתון, וכשאין צורך הוא מוותר.

למה לא?

בחנו את מכריכם, וגלו עד נקלה, כי אתם עצמכם אוהבים את הוותרנים, אלו שנוח לחיות במחיצתם, הרגועים והנעימים, שלא כל דבר מצית את כעסם, יודעים למחול, לסלוח ולוותר כיף להתחבר אליהם. לעומת זאת השוו את ה'עקרוניים' לגמרי, עשו משוואה, ותראו את ההבדל התהומי במידת האמפתיה שהנכם רוחשים לאלו מול אלו, שלא לומר תיעוב, נאמר חוסר אהדה בולט.

הפטנט הזה עובד גם הפוך. לא רק אתם אוהבים את הוותרנים אנשים אחרים אוהבים גם… וזה אומר, שגם אתם, במרקם חייכם המסוים, תהיו נאהבים ונעימים כאשר תאחזו בגישת ההתפייסות המוותרת – – – זאת לא נרמסות זאת עמדת כוח מאד מיוחדת שננו את זה.

אתם לא רוצים שיאהבו אתכם?

חז"ל מלמדים – לימדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין הוי וותרן… (במדבר רבה ט, ב). זוג שחי בתוך אוירה מכבדת ומכילה, בהכרח לפחות אחד מבני הזוג נקט את עמדת הכוח המומלצת הוא מתייחס למאורעות המרגיזים בחי היומיום בפרופורציה המתאימה נשפך היין… נו, תרגיע! הבט על עמדת הכוח שניתנה לך להבליג, לשתוק, להעביר, להחליק ולהשאר שקט ונעים.

למרות שהכיוון הזה הוא עובד במאת האחוזים, לא ניתן לקיים אותו כאשר המגמה היא אינטרסנטית, זה לא ילך… טבעה של הוותרנות הוא, שהיא יכולה לשכון רק בלבו של זה שהוא ותרן 'על אמת', המוותר למען נוחיות, לשם קבלת הערכה… מהר מאד יגלה עד כמה שהוא נכשל והופך לחייתי בלתי נסבל.

הוותרנות היא ערך רוחני שבא כתוצאה מעבודה פנימית שעושה האדם לקיום שיעור קומתו הרוחנית. זה לא צעד אינטרסנטי זול ועלוב, אני שותק, כי אני מאמין במשמעות של המאורעות. ההאשמה שאנו נוטים להאשים אי מישהו, ולא משנה מי או למה, בעת מצוקתינו, שורשה בגאוה סרוחה פנימית, שאם משהו הולך שלא כשורה מישהו אחר, ורק לא אני, מוכרח להיות אשם, זהו.

גם מי שיאשים את עצמו בכל דבר, רחוק מהמשעות האמיתית של מה שקורה סביבו, כי הקדוש-ברוך-הוא מנהיג את העולם עד לפרטים הקטנטנים, המודע לזה, הופך את חייו לגן העדן, הוא זוכה לשלימות המבט הנכון על החיים.

את הוותרן קל לרצות, וסובביו תאבים לשאת חן בעיניו, העקשן שנוי על הבריות ואנשים יעשו לו דווקא תמיד… זו מין נוסחת פלא של מנגנון הרס עצמי. שימו לב כמה פעמים חיינו 'נתקעו' על חודו של פרינציפ. עזיבת מקום עבודה, לימודים, קשרי משפחה וחברות על קדושת מסבח הפרינציפ המחסל.

לוותרן אין פרינציפ הוא קונה את הכבוד שלו במכולת אחרת. אם בבסיס של העיקש מונחת תובנה 'שממני לא יעשו צחוק', הדרך לכך היא רק וותרנות נבונה, במקום הנכון ומתוך העמדה הנכונה יש לי כוח לשתוק, ולהגיב במועד מאוחר יותר.

זה לא יותר טוב? או אז התגובה השקולה תהיה נבונה, אסרטיבית ויעילה. סוף הכבוד לבוא, כאמור, אנשים מחבבים את הוותרן הערכי ומכבדים אותו.

הוותרנות נתפשת ביהדות כאם מדות טובות רבות, מושג הנתינה מוגדר בלשון חז"ל וותרן בממונו… השקט שאנו משגרים לעבר הפגיעה האנושה ביותר, מקורו באמונה היוקדת כי יד השם נמצאת בכל דבר וענין.

תובנה זו לימדנו דוד המלך, בעת שהתבזה קשות על ידי שמעי בן גרא, עושי דברו שבקשו לעשות בו שפטים נענו על ידי משיח ה' ה' אמר לו קלל! ! ! עוצמת הויתור…

זו נקודת כוח אמיתית, עמוקה ומקרינה כנות.

איש לא ירמוס וותרן שכזה.

הפוסט ויתור ממקום של כח הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.