שמיני עצרת ושמחת תורה תשפ"ד

צָרִיךְ לְדַקְדֵּק מְאֹד בִּתְפִלּוֹת שֶׁל הוֹשַׁעְנָא רַבָּה וְשִׂמְחַת תּוֹרָה, לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָן בְּחִיּוּת וּבְכַוָּנָה, בִּתְפִלָּה בְּמִנְיָן כַּהֲלָכָה וּכְדִין, כִּי אָמְרוּ צַדִּיקִים, כִּי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְפַּלֵּל בְּאֵלּוּ הַיָּמִים, הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה בְּמִנְיָן, הוּא מְתַקֵּן בְּזֶה אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל אוֹתָן בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, כִּי הַתְּפִלָּה בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת גְּבוֹהָה מְאֹד מְאֹד, הִיא הַתַּכְלִית וְהַשְּׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הַתְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהִתְפַּלְּלוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּמַהֲלַךְ כָּל אֱלוּל וְתִשְׁרֵי עַד עַכְשָׁו, וְעַל כֵּן הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם, אַחַר הַסּוֹף וְהַגְּמָר שֶׁל כָּל הָעִנְיָן, וְאִם תְּפִלַּת הַנְּעִילָה הַזֹּאת שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת תַּעֲבוֹר בְּשָׁלוֹם, הֲרֵי שֶׁאָנוּ מַעֲלִים אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת לְעֵילָא וּלְעֵילָא.

לַתְּפִלָּה צָרִיךְ אֱמוּנָה, לֶאֱמוּנָה צָרִיךְ תְּפִלָּה, כְּכָל שֶׁאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הָאָדָם חֲזָקָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תְּפִלָּתוֹ נִרְגֶּשֶׁת וּמְכֻוֶּנֶת יוֹתֵר, בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, יוֹם הִתְגַּלּוּת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, יֵשׁ הִזְדַּמְּנוּת לְכָל יְהוּדִי לִשְׁפּוֹךְ אֶת לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבְעוֹד שֶׁכָּל הַתְּפִלָּה הִיא בְּשִׂמְחָה, וְהָרִקּוּדִים הַקְּדוֹשִׁים עַיִן לֹא רָאֲתָה מַה שֶׁאֶפְשָׁר לִפְעֹל וְלִזְכּוֹת בְּעֵת הָרִקּוּדִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בִּדְבֵקוּת הַמַּחֲשָׁבָה בְּמֶלֶךְ הָעוֹלָם, בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד, בְּאַחְדוּת הַבּוֹרֵא, בְּשִׁעְבּוּד כָּל הַחוּשִׁים בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה לַכַּלָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, בְּכָל רְמַ"ח אֵבָרָיו וּשְׁסָ"ה גִּידָיו הַמְּפַזְּזִים וּמְרַקְּדִים לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאַף הִיא שְׂמֵחָה עִם בָּנֶיהָ, כִּבְיָכוֹל, שֶׁלֹּא רַק שֶׁלֹּא מוֹאֲסִים בְּחוּקֵּי ה' אֶלָּא עוֹד מַאֲמִינִים בְּטוֹבַת הַמָּקוֹם וּשְׂמֵחִים בָּהּ.

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לוֹבֵשׁ חַג, הַדּוֹמְמִים, הַצּוֹמְחִים, הַחַיִּים וְהַמְּדַבְּרִים, בְּכֻלָּם תּוֹסֵס אוֹר הַבְּרִיאָה שֶׁכָּעֵת מֵאִיר בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה, יוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה הוּא לֹא יוֹם רַק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, הוּא מִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאוֹפֵף אֶת כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַקְשִׁיב לְאוֹתוֹ לִמּוּד אֱלוֹקִי, הוּא שׁוֹפֵעַ שִׂמְחַת הָאֱמוּנָה, הוּא שׁוֹאֵב דְּלָיִים עֲמוּסִים מִיַּם הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה הַגּוֹאֶה עַל גְּדוֹתָיו בְּיוֹם זֶה, יוֹם סִיּוּם לִמּוּד כָּל הַתּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עֲטוּפִים בְּטַלִּית וּמְבֻשָּׂמִים מִקְּדֻשַּׁת שַׁבָּת, כָּךְ עָבַרְנוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, דָּבָר ה' דִּבֵּר בָּנוּ, וְזָכִינוּ לְגוֹלֵל הַתּוֹרָה לְסוֹפָהּ וְלוֹמַר – "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כִּי כָּעֵת, בְּגוֹמְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אָנוּ שְׂמֵחִים עַל בִּנְיָן אֱמוּנָתֵנוּ הַכָּתוּב בְּזֹאת הַתּוֹרָה, וְאָנוּ שׁוּב מַתְחִילִים, בְּרֹב כִּסּוּפִים וְגַעֲגוּעִים אֶת תְּחִלַּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי אָנוּ מוֹרִים בְּכָךְ, שֶׁכָּל הַלִּמּוּד שֶׁל הַתּוֹרָה הוּא בִּשְׁבִיל מִצְוַת הָאֱמוּנָה הַכְּתוּבָה בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. כִּי תּוֹרָה הִיא אֱמוּנָה, וֶאֱמוּנָה הִיא תּוֹרָה, וּכְכָל שֶׁלּוֹמְדִים יוֹתֵר אֶת הַתּוֹרָה זוֹכִים יוֹתֵר לֶאֱמוּנָה, וּכְכָל שֶׁמַּמְעִיטִים בְּעֵרֶךְ הַתּוֹרָה, אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם, כַּאֲשֶׁר אֵין הַפֶּה פּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְנוֹעֲלוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כִּי מַה אוּמָנָתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יָשִׂים אֶת עַצְמוֹ כְּאִלֵּם, יָכוֹל אַף בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן, כִּי רַק בְּצֶדֶק, הִיא הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, סוֹד הָאֱמוּנָה, שָׁם צָרִיךְ לְדַבֵּר וּלְהַרְחִיב, וְכָל שְׁאָר הַדִּבּוּרִים שֶׁל זֶה הָעוֹלָם, הַכֹּל הֶבֶל הֲבָלִים אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ.

בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה אָנוּ קוֹרְאִים עַל הִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה, שֶׁהָיְתָה בְּרַעֲוָא דְּכָל רעוין, הִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה הִיא הִתְכַּלְלוּת בְּכִסּוּפִים הַנּוֹרָאִים שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּהַאי קְטִירָא אִתְקַטִיר, וּבְשִׂמְחַת הַתּוֹרָה אָנוּ שְׂמֵחִים בַּגִּלּוּי הַזֶּה, שֶׁיָּכוֹל יְלוּד אִשָּׁה לְהַגִּיעַ בִּדְבֵקוּתוֹ הַנּוֹרָאָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְמַדְרֵגוֹת כָּאֵלּוּ, וְכָל הַמַּדְרֵגוֹת הַלָּלוּ גְּנוּזוֹת בַּסֵּפֶר הַתּוֹרָה שֶׁאָנוּ רוֹקְדִים עִמָּהּ, וְאָז גַּם יֵשׁ רַעֲוָא דְרַעֲוִין, הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים אֵין לְשַׁעֵר, וְנוֹתְנִים וּמַשְׁפִּיעִים בַּהֲקָפָה לְכָל דּוֹרֵשׁ, הֲמוֹן יְשׁוּעוֹת וַחֲסָדִים, וּבִפְרָט מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה לָדַעַת אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהוּא מִתְיַסֵּר בְּעִנּוּי הַהַסְתָּרָה בְּכָל פַּעַם, כָּעֵת הוּא הַזְּמַן לְהִתְפָּרֵץ פְּנִימָה, לְבַקֵּשׁ וְלִדְרֹשׁ אֶת ה', לְבַל יַסְתִּיר פָּנָיו מֵאִתָּנוּ וְנִזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ אֶת הֲדַר זִיו אוֹרוֹ כָּל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ עֲלֵי אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ.

פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה שֶׁקּוֹרְאִים בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, הִיא וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֵךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים, כִּי הוּא הֶרְאָה בְּרֹב קְדֻשָּׁתוֹ וּפְרִישׁוּתוֹ אֵיךְ יָכוֹל אָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אִישׁ הָאֱלֹקִים, זֹאת הִיא בְּרָכָה גְּדוֹלָה הַיְּדִיעָה הַזּוֹ, וְצָרִיךְ לְהַאֲמִין בִּידִיעָה הַזּוֹ, שֶׁאָכֵן כָּךְ, כָּל הִתְקַדְּשׁוּת וְכַוָּנָה שֶׁיְּהוּדִי עוֹשֶׂה לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר נוֹרָא וְנִפְלָא שֶׁל קְדֻשַּׁת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל, אָדָם מְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ מְעַט מִלְּמַטָּה וְכוּ', וּפִתְּחוּ לִי פֶּתַח כְּחוּדוֹ שֶׁל מַחַט, וְהַכֹּל עוֹשֶׂה בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ רָצוֹן, וְרָצוֹן מוֹשֵׁךְ רָצוֹן, וּמִי שֶׁדָּבֵק בִּרְצוֹנוֹ בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אַף הוּא כְּנֶגְדּוֹ כַּמַּיִם הַפָּנִים לְפָנִים, כִּבְיָכוֹל, לִהְיוֹת קְשׁוּרִים בַּחֲדָא רְחִימוּתָא.

אֲבָל צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַכַּוָּנָה עֲמֻקָּה מְאֹד, כַּוָּנָה פְּשׁוּטָה שֶׁל הִתְקָרְבוּת לַבּוֹרֵא, שֶׁל הִשְׁתּוֹקְקוּת לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְאַהֲבָה זוֹ, מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, כְּעַבְדָּא קַמָּא מָרֵיהּ, וְעוֹד עֶבֶד נֶאֱמָן שֶׁרַבָּה אַהֲבַת אֲדוֹנוֹ בְּלִבּוֹ, הוּא יִזְכֶּה לְמַדְרֵגוֹת נִפְלָאוֹת בְּהַשָּׂגַת הָאֱלֹקוּת, כִּי הוּא מֵבִין מַהוּ עִנְיַן אִישׁ הָאֱלֹקִים, שֶׁמִּצַּד אֶחָד אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ, אֲבָל מֵאִידָךְ, הָאֱלֹקִים, הָאֱלֹקוּת חוֹפֶפֶת עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וְהוּא דָּבוּק בָּהּ כְּמִי שֶׁדָּבוּק בְּחַיָּיו, כִּי אָכֵן מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים, וְהוּא חַיָּא דְכֹלָא חַי הַחַיִּים, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

הפוסט שיעור אמונה 084 – לַתְּפִלָּה צָרִיךְ אֱמוּנָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט 110 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לכבוד אהובי, חברי ורעי היקר ר' ….. שיחי'.

הפוסט 075 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר "פשוט עמוק" על התורה

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָצָה לְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לְשֵׁם כָּךְ הוּא הִתְפַּלֵּל לְבוֹרֵא עוֹלָם, חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה תְּפִלּוֹת, רְוֻיּוֹת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין, כְּמוֹ שֶׁיְּכוֹלוֹת לִהְיוֹת רַק תְּפִלּוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה! אַחַת לְאַחַת, תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה… וְהוּא לֹא פָּעַל! הוּא נִשְׁאַר בַּחוּץ. הָיְתָה חֲסֵרָה, גִּלּוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עוֹד תְּפִלָּה אַחַת בּוֹדֵדָה.

גִּיוַואלְד!

נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ, מַה הָיָה קוֹרֶה, אִם הָיָה נוֹדָע לוֹ לְמֹשֶׁה, שֶׁרַק בָּזֶה תָּלוּי הַכֹּל, עוֹד אַחַת, עוֹד תְּפִלָּה אַחַת, כַּמָּה נוֹרָא הַדָּבָר הַזֶּה, עַד שֶׁאֵין הַלֵּב יָכוֹל לְהָכִילוֹ, עַל חֻדָּהּ שֶׁל תְּפִלָּה אַחַת נָפַל הַכֹּל.

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר (דְּבָרִים ג, כג). אֵין לָנוּ הַשָּׂגָה בִּתְפִלּוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים, הַנָּחַת הַיְּסוֹד הִיא, שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם תְּפִלָּה פְּסוּלָה אַחַת, אוֹ תְּפִלָּה עִם פְּנִיּוֹת כָּלְשֶׁהֵן, מְדֻבָּר בְּשִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁתְּפִלָּה יְכוֹלָה לִהְיוֹת בָּהּ, בַּמָּקוֹם הֲכִי גָּבוֹהַּ וּמְרוֹמָם שֶׁיְּלוּד אִשָּׁה הֶעְפִּיל וְהִשִּׂיג, אֵי פַּעַם בִּתְפִלָּתוֹ. אֲבָל הָיְתָה חֲסֵרָה עוֹד תְּפִלָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת…

לֹא הוֹעִילוּ כָּל תקט"ו הַתְּפִלּוֹת, לֹא הָיָה לָהֶן כֹּחַ לִגְמֹר אֶת הַכֹּל, רַק אוֹתָהּ בּוֹדֵדָה נֶעְדֶּרֶת, הִיא הָיְתָה אֲמוּרָה לְהַשְׁלִים אֶת הַמִּכְסָה… וּכְשֶׁלֹּא הִשְׁלִימָה, לֹא נַעֲנָה אֲדוֹן הַנְּבִיאִים, הַיְכוֹלִים אָנוּ לְזַלְזֵל מֵעַתָּה בְּכֹחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה אַחַת?!

לָמָּה רָצָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? חֲזַ"ל (סוֹטָה יד, א) כְּבָר נִדְרָשִׁים לְסֻגְיָה זוֹ, 'וְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ'? מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָצָה לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, לְדִידוֹ, הַמָּקוֹם בּוֹ שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה, הוּא מָקוֹם הַמְּסַיֵּעַ לְהִתְקָרְבוּת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה חֲבָל לוֹ עַל הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְהִשְׁקִיעַ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת עַל כָּךְ.

הַאִם הָלְכוּ הַתְּפִלּוֹת הָאֵלּוּ לְאִבּוּד? הַאִם לֹא נַעֲנָה כְּלָל מֵהַשָּׁמַיִם? הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁתְּפִלּוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְלַוּוֹת כָּל יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, וּמְקַיְּמוֹת בְּנַפְשׁוֹ אֶת כֹּחַ הַהִתְבַּטְּלוּת וְהַתְּחִנָּה לַכֹּל יָכוֹל הַיְּחִידִי.

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן הַפּוֹתַחַת בַּמִּלִּים "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר", אֵינָהּ סוֹבֶבֶת עַל פְּרָטִיּוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בִּלְבַד, כִּי אִם עַל כָּל יְהוּדִי מֵעַמּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, הַנִּגָּשׁ אֶל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים.

הַיְּדִיעָה הַזֹּאת, שֶׁיֵּשׁ מִכְסָה שֶׁל תְּפִלּוֹת הַמַּמְתִּינָה לְמִלּוּי עַל יָדֵינוּ, מְעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ לְמַחְשָׁבָה מְחֻדֶּשֶׁת עַל תַּפְקִידָן שֶׁל תְּפִלּוֹת בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל יְהוּדִי, וְכִי הַמְּדֻבָּר כָּאן בְּשִׁכְנוּעַ רַב עָצְמָה שֶׁעָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁהָאֵ'ל יִתְבָּרַךְ יִתְרַצֶּה? וַהֲלוֹא וַדַּאי שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן, כִּי לֹא אִישׁ אֵל וְיִתְנֶחָם.

אֵין יְהוּדִי מְבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁהוּא כִּבְיָכוֹל יִשְׁמַע אוֹתוֹ בִּלְבַד, כִּי אִם הַתְּפִלּוֹת, בְּעִקָּרָן, נוֹעָדוּ, כְּדֵי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל יִשְׁמַע אֶת ה' הַדּוֹבֵר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה, אָדָם הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁל תַּחֲנוּנִים מוּל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל ה', וְיוֹדֵעַ, שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, בְּכָל הָעִנְיָנִים וּבְכָל הַתְּחוּמִים, וּמוֹסִיף הִתְבַּטְּלוּת עַל הִתְבַּטְּלוּתוֹ, הַכְנָעָה עַל הַכְנָעָתוֹ, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁהַיְכֹלֶת הַיְּחִידָה לַעְזוֹר וּלְהוֹשִׁיעַ הִיא בְּיַד ה' בִּלְבַד, וְאֶפֶס זוּלָתוֹ.

כָּךְ מוּבָן רִבּוּי הַתְּפִלּוֹת, תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה, שְׁמִיעַת הָאֱנוֹשׁוּת הָרְדוּדָה, אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת לִשְׁמֹעַ בְּפַעַם אַחַת אֶת פְּעִימוֹת נוֹכְחוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁל אֲדוֹן הָעוֹלָם, הֶחָמְרִיּוּת הַמַּפְרִידָה מְנַתֶּקֶת אֶת הַחוּשׁ הַנִּשְׁמָתִי הַשּׁוֹמֵעַ, וְכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מְסִירָה מָסָךְ מַבְדִּיל אֶחָד וְנוֹסַף, עַד הַהִתְאַחְדּוּת הַמֻּחְלֶטֶת בֶּאֱלוֹהַּ מִמַּעַל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

אָמְנָם אֵצֶל מֹשֶׁה נֶאֱמָן בֵּיתוֹ יִתְבָּרַךְ, לֹא מָצִינוּ בְּחִינָה שֶׁל הֶפְסֵק מִדְּבֵקוּתוֹ הַנּוֹרָאָה בְּמֶלֶךְ הָעוֹלָם, אַךְ אֵין מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אָדָם לְעַצְמוֹ, הוּא נְצִיגָן שֶׁל כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הַקַּיָּמוֹת מִיּוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ לְעַם עַד אַחֲרִית הַדּוֹרוֹת, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא סוֹד הַדַּעַת שֶׁל כְּלָל יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ בְּסִפְרֵי הַחֲסִידוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ד, לה): "אַתָּה הָרְאֵיתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".

הַתְּפִלָּה הַבּוֹדֵדָה שֶׁנּוֹתְרָה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת וְלֹא מֻמְשָׁה לְבַסּוֹף, הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁלֹּא נִתְפַּלֶּלֶת אֵצֶל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, כְּרֶמֶז מַתְרֶה מְרַחֶפֶת עַל רֹאשֵׁנוּ, וּכְמַכְרֶזֶת לָנוּ: "עוֹד תְּפִלָּה אַחַת! עוֹד בַּקָּשָׁה נוֹסֶפֶת!" הַהֵעָנוּת לֹא כְּרוּכָה בְּרִבּוּי שִׁכְנוּעִים, אֶלָּא בְּקַבָּלַת הַשֶּׁפַע, וְזוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי שֶׁאָנוּ נַעֲשִׂים כֵּלִים רְאוּיִים לְקַבָּלָה זוֹ.

מַאֲמִינִים אָנוּ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי כָּל הַמַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה נַעֲנָה (תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי בְּרָכוֹת לא, א), זֶה גַּם נִרְאֶה בְּחוּשׁ, בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם, מִי שֶׁלֹּא נִסָּה – מֻזְמָן לְנַסּוֹת.

כְּבָנִים לְאַבָּא אֵין דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל אֶצְלוֹ, הַכֹּל פָּתוּחַ, זוֹ נֻסְחָה עוֹלָמִית סוֹדִית הַיְדוּעָה רַק לְבָנָיו שֶׁל מָקוֹם. אוּלָם, אֶת הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן שֶׁל הַתְּפִלָּה בְּחַיֵּינוּ עָלֵינוּ לִלְמֹד הֵיטֵב, וְלָדַעַת, כִּי עִקָּרָהּ נוֹסְדָה בִּשְׁבִיל לְקָרֵב אוֹתָנוּ אֶל מִי שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְפָנָיו, כְּמַאֲמָר: "וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד!" זוֹ כָּל תּוֹרַת הַתְּפִלָּה.

הַצָּרוֹת וְהַצַּעַר הַגְּדוֹלִים שֶׁהֵם הַסִּבָּה שֶׁמְּעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ לִתְפִלָּה, הֵם הַפְּרָס שֶׁנּוֹתְנִים לָנוּ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר אֶת מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַנֵּפֶן אֶל פִּתְרוֹן הַתְּפִלָּה, אֲבָל גַּם לוּלֵא צַעַר וּמְצוּקָה כָּלְשֶׁהִי, אֵין יְכוֹלָה הִתְקָרְבוּת אֶל הָאָדוֹן לְהִתְרַחֵשׁ בְּלִי תְּפִלָּה, כִּי גַּם מַה שֶּׁבָּא כֵּן בְּלִי תְּפִלָּה מְקוֹרוֹ לֹא טוֹב וּמֵטִיב. תְּפִלָּה הִיא כְּלִי הַשֶּׁפַע הַקָּדוֹשׁ.

אָכֵן, גַּם תְּפִלּוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָלְכוּ לְאִבּוּד, הוּא נִכְנַס אִתָּנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָרוּחָנִית, מְקוֹר הָאֱמוּנָה וְהַתְּפִלָּה, וּמִכֹּחוֹ נֵדַע אֶת ה' וְנִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ אֱמֶת לְפָנָיו.

הפוסט פרשת ואתחנן – תַּחֲנוּנִים שֶׁל מֹשֶׁה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"ב תמוז תש"פ

יתרו עבד את כל העבודות זרות שבעולם, והיה בכל מקום, וידע את מקום השם יתברך, אחר שטעם כל דבר מזוייף שישנו בעולם, והכתוב משבחו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלוהים, והזוהר בא ואומר, כדין אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא. יתרו בעצם עבר מסלול לא נכון, כדי להגיע לנכון. והתמיהה מתעצמת, ואם כן, איך נחנך את בנינו ובנותינו בתדר של יתרו, וכי זו הוראה לדורות, לעבוד לכל עבודות זרות שבעולם, ואחר כך להגיע אל האמת.

בודאי שלא.. אנו נעשה הכל שאף אחד מאתנו לא יעבוד שום עבודה זרה מלבד עבודת הבורא, ואם תאמר שהאמת היא כן, איך התורה והזוהר משבחים, דרך נפלאה כזו שאין אנו יכולים ללכת בה. והתשובה על זה, כי באמת, יתרו הוא מציאות קיימת, יש בחינה של משה רבינו ויש בחינה של יתרו (לא רבינו). הבחינה של משה היא אור של תורה, דרך מקובעת ומסודרת, דרך של אמת בנויה ויציבה. האומרת לכולם, אל תזוזו מדברי תורה, אל תחפשו שום עבודה זרה, ולו גם במחיר של חיפוש האמת, אנו מסכימים עם הדרך הזו, שואפים לזכות לעשותה כראוי וכנדרש, בתכלית השלימות.

הדרך של יתרו, אינה דרך מופקרת, ללכת לכל עבודה זרה. הכותרת של המסלול שלו היא מילה אחת: חיפוש! לחפש את האמת… כאשר היה יתרו בעבודה זרה אחת, היה בתכלית כל כולו שם, הוא לא יצא מהבית וחשב, אני הולך למסע לדגום כל מיני אמונות, ומה שיהיה הכי נחמד – אני אהיה שם. יש להניח, שאם הוא היה כזה – הוא היה נתקע שם באיזו דרך חיננית בחיצוניות ולא היה לנו יתרו בכלל. יתרו בא בכל פעם, לאיזו אמונה או עבודה זרה או קלקול אחר בשיא האמת שלו, וזו דרך שאנו כן יכולים להנחיל, לא את החיפוש הפיזי והשוטטות אלא את האומץ להיות כנה ואמיתי. יתרו אינה דרך או שיטה, יתרו היא דבר שקורה, כאשר החלקים שדרך משה רבינו לא האירו מספיק בנשמה שלנו, ואנו שוטטנו (בלי לשאול אם זה טוב) או אם תרצה – "נפלנו", אבל היינו בכל מיני עבודות זרות, אולי איננו  מקצוענים כמו יתרו, אבל יש לנו איזה שהוא עבר די מרשים בנפילות, חיפושים, תהיות ותעיות.

אנו לא צריכים להתפלפל אם הדרך של יתרו היא טובה, היא פשוט קיימת, בנו, בכולנו, בך ובי וכו' וכו'. כעת הבירור האמיתי הוא אם יש לנו אומץ לנתץ אמונות ועבודות זרות רבות, בשיא הניתוץ. הרי מערכת אמונות שלימה של אחד שנדבק לאיזו דרך, אמורה להתפורר ולהנפץ לגמרי, בעברו לאמונה אחרת. לעבור בכל העבודות זרות – זה לנפץ המון מיתוסים, להיות גיבור של ממש, שלא להשקע באף אחת מהן, כשמתגלה כלא אמיתית. למרות המוסדות שכבר נבנו סביבה. וואו כמה כוח צריך יתרו אחד שכזה, לרוץ ממקום  למקום, ובכל פעם להיות שם לגמרי, לא כתייר, אלא לעבוד ממש את העבודה זרה הפלונית.

בכח הרצינות שלו הזו, הוא הגיע אל האמת של הקב"ה. זה ממש לא לאנשים לא רציניים, למחפשי דרך אובדים, זה לעקשנים בלתי נלאים – עתה ידעתי כי גדול ה'. המקומות היתרויים שבנו, המקומות הלא מתוקנים, האתרים שתיירנו בהם, ונפלנו איכשהו באחיזה מוזרה אל האורות שהתגלו כצללים, שם המקום שעלינו אכן להיות יתרו, עקשן כזה ואמיץ, שיכול לנתץ היום מה שהאמין אתמול, וחיפש באמת את האמת, בלי צחוקים.

הפוסט פרשת יתרו – לא תייר מבולבל אלא 'מבקש' עיקש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, אֲשֶׁר נָשָׂא אֶת מַשָּׂא הָעָם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (בַּמִּדְבָּר יא, יב) – עֲדַיִן מַמְשִׁיךְ בְּהַנְהָגָתוֹ אוֹתָנוּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מְכֻנֶּה עִנְיַן זֶה בַּלָּשׁוֹן: "הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל מֹשֶׁה הִיא בְּכָל דּוֹר וְדוֹר", וִיתֵירָה מִזֹּאת, כַּאֲשֶׁר הִתְפַּתֵּחַ דִּיּוּן בֵּין חַכְמֵי הַתַּלְמוּד, וְהָאֶחָד רָצָה לְשַׁבֵּחַ אֶת אֲמִתּוּת דַּעַת זוּלָתוֹ נַעֲנָה וְאָמַר לוֹ: מֹשֶׁה! אַתָּה אוֹמֵר טוֹב… כְּלוֹמַר, בְּכָל תַּלְמִיד חָכָם וְצַדִּיק הַדּוֹר, יֵשׁ מִבְּחִינַת נִצּוֹץ קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הֶ"עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בַּמִּדְבָּר יב, ג).

קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מוֹפִיעָה אֵצֶל כָּל יְהוּדִי פְּרָטִי בְּעֵת שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה אוֹ לוֹמֵד תּוֹרַת מֹשֶׁה, הָאוֹר הַזֶּה לֹא נִגְנַז מֵעוֹלָם, הוּא קַיָּם בְּכָל מַדָּעוֹ הָאֱמוּנִי שֶׁל כָּל יְהוּדִי,

כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הוּא סוֹד רַעֲוָא דְרַעֲוִין, הָרָצוֹן שֶׁבָּרְצוֹנוֹת, הַהִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לִיהוּדִי לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם – מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוּא כְּפִי הַמְּבֹאָר בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים "דַּעַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל", בְּסוֹד "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דְּבָרִים ד, לה), מִכֹּחַ קְדֻשַּׁת נִשְׁמָתוֹ זוֹכֶה כָּל יְהוּדִי לִטְעֹם מֵאוֹר הַדַּעַת הַזֹּאת, מִזְּכוּת יְדִיעַת ה', שֶׁהִיא מַתָּנָה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו.

בְּחַג הַסֻּכּוֹת, אָנוּ עוֹסְקִים לְהַקְשִׁיב לְדַעַת ה', לִנְקֻדַּת הַיְּדִיעָה שֶׁבָּנוּ, הַלּוּלָב וּמִינָיו, הֵמָּה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַדַּעַת הַזֹּאת, הַיְּשִׁיבָה בַּסֻּכָּה היא "לְמַעַן 'יֵדְעוּ' דֹרֹתֵיכֶם" (וַיִּקְרָא כג, מג), כִּי הָעִקָּר הוּא דַּעַת! לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהָבִין אֶת מְצִיאוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ, לְגַיֵּס אֶת חוּשֵׁי הַדַּעַת הַקְּדוֹשִׁים הַמֻּנָּחִים לְלֹא שִׁמּוּשׁ, לְקָרְבָם אֶל הַיְּדִיעָה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם.

קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הִיא גַּם נוֹשֵׂא לְדִיּוּן שֶׁל הַדְרָכָה בַּעֲבוֹדַת ה', מִצַּד אֶחָד אָנוּ מוֹצְאִים שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא הָאִישׁ הַיָּחִיד בְּמִינוֹ בְּכָל הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא הָיָה מִי שֶׁדִּבֵּר אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא פָּנִים בְּפָנִים, לֹא קָם נָבִיא כְּמוֹתוֹ, הוּא קִבֵּל תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְרַק עִמּוֹ דִּבֵּר ה' בִּבְהִירוּת כָּזֹאת, וְאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ הֶעָנָיו הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר מִכָּל הָאָדָם… וְכִי אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין עִנְיַן שֶׁכָּזֶה?

צַדִּיקֵי הַחֲסִידוּת מְבָאֲרִים דָּבָר זֶה, בְּהַטְעִימָם כִּי "מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי", הַיְּכֹלֶת שֶׁל מֹשֶׁה לִהְיוֹת 'מְקַבֵּל הַתּוֹרָה' שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ, וְגַם לְהִשָּׁאֵר עָנָו הָעֲנָוִים, הוּא קִבֵּל זֹאת מִסִּינַי, הוּא עָרַךְ חֶשְׁבּוֹן, שֶׁאִם הַתּוֹרָה נִתְּנָה עַל הַר סִינַי הַנָּמוּךְ מִכָּל הֶהָרִים, כָּךְ נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל יְדֵי הַנָּמוּךְ שֶׁבַּאֲנָשִׁים, וְזֶה אֲנִי… מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מַבְהִיל כָּל רַעְיוֹן!

כָּאן מְלַמְּדֵנוּ הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, אֶת הַקַּו שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁאֵין לָזוּז מִמֶּנּוּ, הַיְּכֹלֶת לִזְכּוֹת לְהַשִּׂיג אֱלֹקוּת, נִתְּנָה רַק לַשְּׁפֵלִים בְּרוּחָם, כְּדִבְרֵי הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית: מַה מַיִם מַנִּיחִים מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִים לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו, רַק עַל יְדֵי נְמִיכוּת רוּחַ זוֹכִים לָדַעַת אֶת ה', הַחֹמֶר הַגַּשְׁמִי, הָרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז, הוּא הַמּוֹנֵעַ אֶת הָאוֹר הָאֱלֹקִי מִלְּהִתְפַּשֵּׁט, זוֹ תַּמְצִית הַהֲבָנָה שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִלְמֹד מֵהָעֲנָוָה וְהַבִּטּוּל שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

חַג הַסֻּכּוֹת מִתְאַפְיֵן בָּזֹאת, בִּהְיוֹת הַסֻּכָּה נֶאֱסֶפֶת 'מִפְּסֹלֶת גֹּרֶן וָיֶקֶב', מֵהֶחֳמָרִים הַפְּשׁוּטִים בְּיוֹתֵר, הַזֵּכֶר לְעַנְנֵי הַכָּבוֹד, הָיָה אָמוּר לְפִי הַסְּבָרָא, לִהְיוֹת מֻרְכָּב מֵהַפְּאֵר וְהֶהָדָר הַחָמְרִי, הֲכִי נֶהְדָּר וּמְהֻדָּר שֶׁיִּתָּכֵן, בִּהְיוֹתוֹ רוֹמֵז לַיָּקָר וְנִכְבָּד מִכֹּל, וְהִנֵּה רְאוּ זֶה פֶּלֶא: דִּיקְטִים פְּשׁוּטִים, וַעֲלֵיהֶם קַיינֶעס אוֹ גְבָבַת עֲנָפִים כָּלְשֶׁהֵם, יַעֲשׂוּ זֹאת, צֵל הָאֱמוּנָה מִשִּׁיא הַפַּשְׁטוּת וְהָעֲנָוָה.

לְהוֹרוֹתֵנוּ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג עֲנָנֵי כָּבוֹד, וּקְדֻשַּׁת מְצִיאוּת הַשֵּׁם רַק עַל יְדֵי פְּסֹלֶת הַמְגֻיֶּסֶת לָאוֹר, בְּסֻכּוֹת, אָנוּ מִתְבַּטְּלִים אֶל אוֹר ה', אֵינֶנּוּ בָּאִים בְּכֹחַ אֵיזוֹ יֻקְרָה וּגְדֻלָּה, אָנוּ בָּאִים נְקִיִּים, מְנַסִּים לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם הַנִּשְׁקָפִים מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי הַסְּכָךְ, הַכּוֹכָבִים הַנִּרְאִים מִתּוֹכָהּ מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ אוֹדוֹת הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה שֶׁיֵּשׁ בְּעוֹלָמֵנוּ, וַאֲשֶׁר רַק אֵלֶיהָ אָנוּ בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים.

אוּלַי, אִם נִרְצֶה, נָבִין שֶׁאֵלּוּ הֵם עֲנָנֵי הַכָּבוֹד הָאֲמִתִּיִּים, לִהְיוֹת מְסֻכָּךְ וּמְגֻנָּן עִם הַמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית, לִזְכּוֹת לְרָמָה מְסֻיֶּמֶת שֶׁל "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ", לִשְׁמֹעַ וּלְהַקְשִׁיב לִשְׁדָּרִים אֱלֹקִיִּים מוּכָחִים בְּכָל פִּנָּה וּתְפוּנָה, זֶהוּ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הַמִּתְגַּלֶּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת הַקָּדוֹשׁ.

מֹשֶׁ"ה רָאשֵׁי תֵּבוֹת מִ'מְּכוֹן שִׁ'בְתּוֹ הִ'שְׁגִּיחַ, הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית הַמְלַוָּה אוֹתָנוּ בְּכָל פְּרָט, הִיא קִיּוּמֵנוּ וְחִיּוּתֵנוּ, הַזּוֹכֶה לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו בֶּאֱמוּנַת הַשְׁגָּחָה זוֹ, זוֹכֶה לְשִׂמְחַת חַיִּים, לָדַעַת אֶת ה' פֵּרוּשׁוֹ – לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים, כְּשֶׁלְּכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה יֵשׁ מַשְׁמָעוּת פְּנִימִית, אֲזַי יֵשׁ בִּשְׁבִיל מַה וּבַעֲבוּר מִי לִחְיוֹת, אֵין הַצִּמְצוּמִים גּוֹרְמִים צַעַר לָאָדָם, אֶלָּא קְרִיצָה מִן שְׁמַיָּא, כָּכָה בּוֹרֵא עוֹלָם, כִּבְיָכוֹל, מְדַבֵּר עִם בְּרִיּוֹתָיו.

כָּל עִנְיָנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה, כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁל מֹשֶׁה וּבַתְיָה בַּת פַּרְעֹה שֶׁמְּגַלָּה אוֹתוֹ בֵּין קְנֵי הַסּוּף, מוֹרֶה עַל הֱיוֹתוֹ מֻשְׁגָּח, גְּדִילָתוֹ בְּאַרְמוֹן הָאוֹיֵב הַמְדַכֵּא, פַּרְעֹה בִּ'כְבוֹדוֹ' וּבְעַצְמוֹ, הוּא גִּלּוּי הַשְׁגָּחָה, וְכוּ' וְכוּ'.

בְּחַג הַסֻּכּוֹת, אָנוּ רוֹאִים הַשְׁגָּחָה, אָנוּ יוֹצְאִים הַחוּצָה וּמִתְבּוֹנְנִים עַל הַשָּׁמַיִם, וְיוֹדְעִים כִּי הַכֹּל מִתְנַהֵג עַל יְדֵי הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, בְּרוּרָה וּמְזֻכֶּכֶת, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ אַחֵר, רַק שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמַּנְהִיג אֶת הָעוֹלָם בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, זוֹ כָּל מַהוּתוֹ שֶׁל סֻכּוֹת לְאַחַר יְמֵי הַזִּכּוּךְ, לְהִשָּׁאֵב לְגַמְרֵי לִרְצוֹן ה', אָמֵן.

הפוסט אושפיזין (4) ברוך הבא משה רבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שני לסדר בלק, ז' תמוז תש"פ

פרשה זו נפלאת היא עד מאד, משום שהיא מבטאת את מה שקורה בעולם, שיש בלק עם הקסמים שלו, מול בלעם עם הנבואה שלו, וכולם מתאחדים לנגד הקדושה, שזה בעצמו מפליא לעשות, שהקב"ה נתן רשות לרשע ארור לקלל את עמו. ואף שבסופו של דבר לא הצליחה מזימתו, אבל הוא היה יודע דעת עליון, הוא ידע את היכולת שלו, וכל טעותו היתה בשורש נשמות ישראל, שאי אפשר לקללן באמת, אבל לפני שנודע לו דבר זה, לא טעה כל כך, אלא ידע איזו אמת, שאפשר לעשות את הרע בעיניו יתברך, עם האור שלו עצמו, ודבר זה לא יכילהו הרעיון.

בלק הוא סוד הכפירה, כי היה קוסם, וזהו ענין כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, אבל הם על דרך הדמיון, כי עצם הדבר שחושבים שיש כוחות אחרים אפלים, שאינם אלוקות ממש, הם נובעים מהחלשת הכח של מעלה כלפי התודעה שלהם עצמם. וזה בדיוק כוחו של בלעם, שידע מאלוקות באמת, בסוד: "וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (במדבר כג, יב), כי ידע שאין אמירה בלי אלוקות, וזו מדרגה יותר גדולה בטומאה מטומאת בלק, כי הוא בבחינת יודע את רבונו ומכוון למרוד וכו', וזה לימוד גדול בשבילנו, כאשר יתבאר.

שתי קליפות רוצות להכרית אותנו מן השורש, הקליפה הקשה שהיא בסוד בלק, וענינה, להחדיר בלב האדם שיש כוחות אחרים מלבד כוח הקדושה, שזהו שקר עמוק מאד, והוא נראה כמו קסם – משהו נפלא מאד, אבל באמת היא כפירה גמורה, כי גם כוחות הקסמים הם כוחות ממנו יתברך, למען הבחירה והנסיון, ואין לך יכולת לעשות כלום בעולם מבלעדי חיותו יתברך, ואשר הכל לכל ממש הוא אלוקות, אבל בעלי הקסמים חושבים שאפשר כן לעשות דברים בלתי רצונו יתברך, או שלא כל  הדברים הם רצונו יתברך ממש, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא אפילו במעט דמעט.

ולכן דייקא הכח הזה, שבעצם יודע שאין לו כלום, ביקש אחר הכח של בלעם, שהוא כח אמיתי ונבואת שמים, גם כן למען הבחירה והנסיון, כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, וגם הנבואה אינה כח חס ושלום, כי אם אדרבה, להפך ממש, זהו לקחת את הכח של הקב"ה בעצמו ולהעביר את האותיות הללו אל בני אדם שוכני בתי חומר, בסוד הנבואה והדבקות אליו יתברך. וזאת היתה טומאתו הנוראה של בלעם רשיעא, כי לקח את האור של הנבואה, שהוא אור של "אין עוד מלבדו ממש", וגם שמנבא ברואים אינם בעלי כוח לעצמם, חס ושלום, שזה סוד שלא היו יכולים לקבל את הנבואה כי אם כשהיו נופלים על פניהם כשוטים וכו', משום שאין זה הכח שלהם כלל. ורק נבואת משה רבינו היתה יכולה לבוא ברגילות כדרך האנושי, כמו שאמר הרמב"ם, משום שמשה רבינו היה בטל אל השם יתברך, וכיון שכך, לא היה משה ממוצע המפסיק ח"ו, כי אם איפשר לאור העליון האלוקי לבוא בלי ישות של אף אחד, ולכן גם הצינור לא היה צריך להיות בבחינת ואשתטי, כי היה אור נקי לגמרי, ואין כאן המקום להאריך בזה.

אבל ישותו של בלעם היתה טומאה נוראה, שזו העברת האור העליון שהוא יכול לבוא בעולם בסוד ביטול, ורצה להביאו לעולם בסוד הישות, כי היה בעל גאוה גדול, כמו שאמרו חכמינו הקדושים ז"ל, ולכן האור הזה בא בלבוש כזה טמא ומשוקץ. וכל זאת עשה הקב"ה כדי שנבין איך האור הזה אינו אור כלל, וגם כשאנו חושבים שאנו משיגים השגות, אם אין זה בבחינת ביטול ממש לאלוקות, בתכלית הביטול, הרי שאנו ממשיכים אור השם יתברך שלא כראוי, וזהו גרוע מהכל, חס ושלום.

וזאת היתה הסיבה לטובה שנהפכו הברכות לקללות, כי האור הקדוש הזה, אי אפשר באמת לקלקלו, כי אם בסוד בלק וקסמיו, אבל בסוד בלעם ונבואתו, אין יכולת להלבישה בכלים של ישות וגסות, ואם כן יעשה, חכה ישים ה' בפיו של חזיר, כדי שיתבררו ממנו האורות והדיבורים הטמאים יתבטלו, ויצטרך לומר רק את הצירופים הטובים של אור נבואתו. ולמה עשה ה' ככה שיתברכו ישראל בנבואת שוטה כזה?

אלא צריך שתדע, כי נבואת הנביאים הקדושים באה בכלים שלהם, הגבוהים והמרוממים, ואף שיש לנו שייכות עם הכלים שלהם, כי הם נביאים טובים שלנו, ואנו בני הנביאים, ולנו ובשבילנו שלחו אותם להתנבאות עלינו ואלינו, אף על פי כן, יש מקומות נמוכים ביותר, ששם אין לנו כלים קדושים, והכל בשבירה חס ושלום, ואין לנו שום תקוה כי אם בנבואת ותורת משה רבינו עליו השלום, שכל תיבה ותיבה מתורת אמת, היא תורת משה רבינו עליו השלום, ונבואת בלעם הרשע, נתהפכה לגמרי לתורת משה רבינו עליו השלום, והתבטלה טומאתו לגמרי, והתקדשו הדבורים בקדושת התורה.

זהו חיזוק לכל יהודי ויהודי, בכל מקום שהוא, שאף אם התגברה עליו טומאת בלעם, עליו לדעת, שלא באמת יש לה ישות בעולם, וכל יהודי, יכול לזכות אל האור הגדול שיש בעולם, גם בלי שתקלקל אותו טומאת בלעם, וזה בעצמו יתן לו הכח להשתחרר ממנו.

הפוסט פרשת בלק – קסמים וישות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצ"ש פרשת חוקת, ה' תמוז תש"פ

בענין מי מריבה זהו פלאי פלאים מפלאות תורתנו הקדושה, כי מצד אחד אין להבין, איך משה אשר עבד נאמן קראת לו, לא עשה כדבר ה' על פי פשוטו של מקרא, ומצד שני, הפלא היותר עצום, כי הלוא כן היה כאן קידוש ה' נורא ונשגב, שנתקדש שמו יתברך, על ידי שהכל ראו שמכות על האבן מוציאות מים חיים, מי שמע כזאת, ומי ראה כאלה, ולמה עשה הקב"ה נס גדול כזה, אם היה נגד רצונו יתברך. ובשלמא אם לא היו יוצאים מים – הרי שנעשה כאן הפך קדוש השם, כי יחשבו העם מבלתי יכולת וכו', אבל כעת שיצאו מים, והכל יחשבו שכך אמר לו הקב"ה, ומה גודל הרעש של זה, עד שבשביל זה נקנסה עליו מיתה וכו'.

אלא שורש הענין הוא, שבעצם, ענין קידוש השם בעולמו של הקב"ה, אינו רק על ידי נס ופלא, שיודעים הכל כי אין טבע בעולם כי אם השם יתברך, עיקר קידוש השם שיש בריות שנכנעות לפני השם יתברך, מרצונם ודעתם, ואם חלילה תהיה בריה, גדול אשר יהיה, שלא יהיה בו הכנעה הכי גדולה מלפניו יתברך – אף שיעשה הנסים הגדולים ביותר על ידו, אין זה הקידוש השם שלשמו נברא העולם.

יען לא האמנתם בי להקדישני. משה רבינו הקפיד על נשמות ישראל, שמבקשים תואנה ועלילה מאת ה', על כן כנה אותם המורים, והכה על הסלע פעמיים, אבל בפנימיות הענין, רצה הקב"ה שדווקא מתוך המקום הנמוך שלהם, שהיה נראה כמו ריחוק, תעלה הקדושה למעלה ראש, כי בזה שלא תהיה שום פעולה גשמית, ואפילו לא נטיית המכה, שאף שבערכנו אין זו פעולה, אבל אפילו פעולה זו, היא הפך האמונה, כי עקר האמונה הוא בפשיטות הכי גמורה, לדבר אליו יתברך…

עצם הענין שחושבים בני אדם שצריכים פעולות רבות ועבודות קשות כדי לפעול איזה ענין הוא חסרון הבנה באור האלוקי, כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות, והוא נמצא פה ממש אתנו, והדבור שהצטוו לדבר אל הסלע, הוא בחינה שאין שום דבר בעולם שאין בו אותיות קדושות, והדבור הוא סוד המלכות, להמליך את השם יתברך על העולם, היינו שאפילו בלי שום תזוזה כלשהי, אפשר לפעול פעולות, כי הטבע כולו הוא אלוקות, ואין שום טבע כלל, כי אם אלוקות גמור, שזהו להקדישני, לדעת, בידיעה הכי ברורה, שבכל רגב אדמה ביקום יש אלוקות גמור. ודבר זה אינו חלילה חסרון למשה רבינו, כי בדרך זו לימד משה רבינו את העם לדורות, איך נעשה אנו את חיינו לחיי דבקות בו יתברך.

ולכן תלה את העונש שלהם, כביכול, במניעת ארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא ארץ אשר לא גושמה ביום זעם, היא ארץ מטוהרה, תכלית הרוחניות שבארציות העולם הזה, לדעת שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך, ואף שהארץ הקדושה, היא ארץ גשמית לכאורה, אבל היא קדושה בתכלית הקדושה, ועיני ה' אלקיך בה, והיא תכלית הרוחניות, והיא בעצם מלמדת על הענין הזה גופא, שאין גשמיות כלל, ואף בארץ הגשמית מאירה  האלוקות באור נורא ונפלא עד מאד, ולכן כיון שהיה הפגם בענין הזה – לא יזכו להכניס את העם לאור הזה של ארץ ישראל.

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הוי"ה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם – הריב של בני ישראל את ה', היינו עם ה', הקב"ה בעצמו נמצא בתוכיות הריב של יהודי עם ה', כאשר בא ומתאונן אליו יתברך, ורוצה להתקרב אליו, והוא אינו יודע, שבכל צרתם לו צר, וגם בעת כזאת שהיה העם צמא למים, היה הקב"ה כביכול בסוד כמים הפנים אל פנים, משתוקק אל הדבקות של נשמות ישראל אליו, והלימוד הנורא הזה של מי מריבה גרם לקידוש שמו יתברך, שעקר הענין אינו הנס וביטול הטבע, אלא עיקר הענין שיש אדם שאינו עושה תנועה קטנה או גדולה שלא בדיוק כרצונו יתברך ואות באות כמאמר פיו.

ויש שתי בחינות בעבודת השם, יש את הבחינה של הדיבור אל הסלע, שהוא לדובב את היצר ולהסביר לו את האור של המרידה שלו, היינו שהיצר הוא סוד הסתערות על החיים, ואפשר לתעל אותו אל הקדושה, ובריבוי דבורים אליו יתברך, שהנשמה משתוקקת אל חי החיים, מבין האדם שכל התענוג שהיצר רוצה לגרום לו הוא בעצם רצון הנשמה להתענג על הוי"ה ודאי, ויש עוד בחינה של הכאה על הסלע, להוציא את מי החכמה והדעת, על ידי כיתוש וביטוש הרע של האבן הוא היצר הרע, אבל אז נתבטל היצר, ועיקר השלימות הוא אתהפכא ולא רק אתכפיא.

ובודאי לא יאונה לצדיק כל און, כי כל הענין הזה נסתובב מלמעלה, כדי שיתקדש ה' במקודשיו, דוקא על ידי האדם הגדול בענקים, שבודאי לא היתה תנועה אחת מכל גידי גופו שלא היתה בטלה אליו יתברך, וממילא הענין של ההכאה בלא הדיבור, הוא שיעור יותר עמוק, עד היכן עמקו מחשבותיו יתברך, וגודל ועוצם מעלת הביטול אליו יתברך, שזהו לבדו הקדוש ה' הגדול והנורא שאנו למדים חובתו מפרשה זו.

הפוסט פרשת חוקת – הביטול אל מוצא פי השם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש חוקת תש"פ

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ – משה רבינו הוא הדעת של ישראל, הוא שולח שליחים, הדעת הזאת משתלחת אל נשמות ישראל, מקדש, מהמקום הקדוש של הדעת, מהכיוון הנכון של הדעת, היא באה אל מלך אדום, זו המלכות של הסטרא אחרא, האור שהוא חשוך לפעמים, הדעת משכנעת את אלו שנכפו תחת מלך אדום, היא מדבר אל התדר הפנימי שלהם, כה אמר אחיך ישראל, המקום שבו אתה אחוי וקשור הוא ישראל, למרות שאתה מלך אדום, אבל אתה אמור להרגיש את ההרגש של נשמת ישראל שבכך, את אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, הלב מלא החכמה, שומע קול כזה – אתה ידעת, אתה באמת יודע מה קורה בלב שלך, מה האמת שלך, אבל הידיעות האלו הן יוצרות את התלאות, אתה אמור לראות את הפנימיות של התלאות, ולא את "כל התלאות", בהגזמה כזו, בענקיות שכזו, וגם איך זה נהגה? אשר מצאתנו, בידע שלך בלב, שאתה באמת יודע הכל, אתה משתמש רק ברובד החיצוני של הידע,

אתה רואה את התלאות כדבר מציאה ומקרה כזה, הידיעה הזו 'יוצרת' את התלאות, גורמת להן לקבל את החיצוניות שבדינאמיקה שלהם, במקום לראות את זה בלשון כזו – אתה ידעת, להכניס דעת, את כל התלאה אשר מצאתנו – להפוך את מציאת התלאות, למשהו תודעתי פנימי, להחדיר דעת בתלאות, שהן תהיינה תמרורים לפנימיות שלהן, לאלוקות שמניעה אותם כדי להתחבר אלינו בתשוקה עזה יותר, וכמים הפנים לפנים, גם אנו, אחרי שאנו לומדים את שיעורי התלאות, אנו מתחברים לידע הפנימי הזה, של "אתה ידעת", דברי התורה יש בהם סם החיים וסם וכו', סם החיים, זה לנתב את הידע האלוקי הפנימי אל הבנת התלאות החיצוניות ולקרוע את הלוט מעל פני הפנימיות, מהן התלאות הפנימיות? המקום שנותר בלתי מחובר לאלוקות, המקום בנו, שהוא חשוך עדיין, שאינו מאיר דיו, שאין בו את ההתבטלות לאלוקות מתוך התמסרות והסכמה, ללא הגנות ומגננות, והתנגדויות הנגמרות מהפחד שלנו לאבד את הישות שלנו, אלו הן תלאות אמיתיות, שמתלבשות בתלאות היום יומיות, כאשר היד הרכה של האמונה הפשוטה, של ההתמזגות האמיתית עם האחדות הפשוטה, תגע ברוב חמלתה במורסות שבפנים, היא תלטף את התלאות הרוחניות, ההויה הפנימית תרגיש את החיבור הגמור לאלוקות – או אז כבר לא יהיה צורך בתדר החיצוני המכאיב לנו כאנשים שוכני בתי חומר.

הקשר הזה בין משה השולח מלאכים מקדש עם מלך אדום שהוא הנשלח והנתבע, הוא מפליא, לא יכול להיות קשר בין דעת דמשה לבין מלך אדום, ובפרט לא בדרך של אחווה, זה פשוט מפליא, מהי הזרימה המועברת בין משה למלך אדום, רק כאשר משה יודע באמת שמלך אדום הוא אשליה, ואין לו שום מציאות של מלכות אמיתית, הוא יהיה מוכן לומר לו בפירוש, תבין שאינך קליפה, תעמיק ותראה שאינך מלך אדום בכלל, אתה אחד כזה שאפשר לומר לך ישירות – אחיך ישראל, אתה מחובר אל משהו גבוה מאד, משהו עוצמתי שאין לך שאיפה אפילו להכירו, ואתה עומד קר ואטום מול החמימות הישראלית הנושבת ממשה אליך, אז תדע לך, שאני רוצה לגלות לך משהו מדהים, אתה כן יודע, אתה כן בפנים, אתה יודע את הפנימיות של התלאה הזו – הריחוק מה', ואם אתה יודע, אתה תפסיק באחת לגלם תפקיד מכוער של מלך אדום, אתה תראה את האור.

את השליחות שלו שולח משה מקדש, זה בעצם של מקום, אבל התורה הקדושה לא מספרת סיפורים, גם לא איזכור סתמי של מקומות, בתורת הקבלה קודש הוא חכמה, הדעת היא תוצר של חכמה ובינה, חכמה היא נקודת הראשית, בינה היא ההרחבה, יתכן ובסוד הבינה, יש עדיין איזה עירפול על התדר היהודי, כי המעשים גורמים לנו להשתכנע על מיקום אחר למציאות שלנו, איזור של מלכות אדום, של ריחוק וניכור. אבל בסוד החכמה, בראשית המחשבה, בנקודה ההיא, שנשארת טהורה לעולם, משם אפשר לשלוח את היסודות של הדעת, כי גם לחכמה יש תפקיד ביצירת הדעת, והדעת הזאת, שיש לה ייצוג מזערי בנקודת החכמה – זועקת עד לב השמים, אחיך ישראל! אתה לא אדום, אתה לא אדום – אתה אחיך ישראל, כשתזכור את זה, כשתרכוש את ההבנה הזו – אוכל להגיד לך מפורשות, אתה ידעת! אתה כן יודע, תציץ פנימה ללב – אתה תגלה את זה.

ומי אלו המלאכים שהוא שלח? אפשר לומר שליחים ואפשר לומר מלאכים, אלו הקדושות הגבוהות שנעשות מהתנועות הקדושות שלנו, הרי מכל מצוה נברא מלאך, גם מכל תזוזה קדושה, מכל פניה אל האור – נוצר אור, אותם צריך לשלוח אל המלך אדום הזה, מאיפה בכלל אתה קשור למלכות זרה? אתה בכלל צריך להתבונן במלאכים הללו ובשדר שהם מוסרים, הם כולם יוצרים את האחוה, את האחיך ישראל, את האמת הפנימית שאתה לא יכול באמת להתכחש לה, אתה יכול מקסימום לקרוא לה שם אחר.

הפוסט פרשת חוקת – שיחה בין משה למלך אדום הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'; וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ וכו', וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

המעיין בפסוקים אלו של ריב בני ישראל עם משה, רואה מחזה מופלא ומטריד, וזה בעצם המחזה והסיפור שלנו, עצת היצר הפנימית המקוממת אותנו לריב עם משה, היינו עם עצות התורה בחינת משה, ונתחיל להתבונן בזה. הרי מי שמסתכל רואה, שהם מזכירים את שמו של הקב"ה בתוך הפסוק הראשון, ושוב בפסוק השני, אחינו לפני ה', קהל ה'. כלומר, כאשר הם מתקוטטים עם משה, הם מזכירים את שמו של הקב"ה, כאומרים, אין אנו רבים את הריב האישי שלנו, אנו רבים את הריב של ה', לפני ה', קהל ה'. קשה לבוא בטענות לאדם, שבא ואומר, שכל מעשיו לשם שמים.

אם קשה לבוא בטענות, אבל כאשר בא האדם בחשבון הנפש עם בוראו, עליו להציץ לתוכו פנימה, ולראות כמה פעמים התיר לעצמו לעשות מעשים לא ברורים בהתרם מול הרצון העליון, כשהוא סמוך ובטוח, בשגגה או במזיד, כי עדיין הוא אדם טוב וקרוב אל השם, אם כי יתכן והוא קרוב, כי השם מקרב כל אחד, אבל איך העזת, קרוץ מחומר, להתעלם מדבר ה' ולהזכיר את שמו יתברך על פיך, למה?

הבסיס הוא טוב, אדם לא רוצה להיות נפרד מהשם גם כשהוא מתרחק, הוא רוצה שמישהו יבוא וילחש על אזנו שהוא לא באמת מתרחק, כל זה טוב לתורת ההתחזקות שהיא תורה אמיתית ואין חולק עליה, אבל שזה יביא אותו לעשות את הרע בעיני ה', ולטעון שהוא בעד לפני ה', וקהל ה', זו כבר מרידה סמויה, עלבון למלך.

איננו חושדים שבר ישראל רוצה לעשות עלבון למלך עולמים ברוך הוא, הס מלהזכיר, חס ליה לזרעא דאברהם, כולם אהובים כולם ברורים, ולכן הם שם בפנים, הם מזכירים את שמו של הקב"ה תמיד, ואין רוצים לשמוע על עצמם את האמת. הרי כאן בפסוקי הקודש הללו, משה רבינו קיבל את הדברים מפי הגבורה, לא בסתר דבר עמו, אלא לעיני כל ישראל, זה היה אחר קריעת ים סוף ושאר נסים נוראים ונפלאים, אשר ראו כל העם כי דבר ה' היתה בפיו ומלתו על לשונו, ואין משה רבינו מוציא, ואין גוועים בגללו, הוא בכלל לא קיים בעצם, אלא שהוא הצינור המעביר את רצון השם.

אז איך אפשר לבוא ולדבר נגד משה, היינו נגד ה', ולהזכיר לו שמדובר באחינו לפני ה', וקהל ה', כאומרים, תראה במי אתה פוגע, אתה מתעלל בעמו של אלוקינו, הרי הוא מדבר עם השכינה, הוא מעביר לגמרי את צו הבורא, למה אתם רבים אתו?

העומק של הפסוקים הללו מלמד אותנו דבר נשגב ביותר, עלינו לזכור תמיד, שלהתקרב אל הבורא יתברך – מתקרבים בלי עגולי פינות ותירוצים, אלא בדיוק כמו שה' אמר, רוב האנשים בעולם, חושבים שה' אתם במעשיהם הנלוזים, הם יכולים לנהוג בפירוש אחרת מדבר ה' בפי נביאו, ועם ההנהגה הזו להזכיר את שמו של הקב"ה בכל עת ברצף אחיד, בלי להתבלבל, ולחשוב, אתם בכלל לא עם הטובים, אתם אולי ההיפך מהטובים?

מה באמת קרה אחרי כל הסיפור הזה? מה עשה משה רבינו? הנה לנו הפסוק המכונן, ואשר הוא עקרו של השיעור הזה שלמדנו בתורה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. שימו לב, כאן לא כתוב שמו של ה' ליד המלה הקהל כמו בפסוקים הקודמים, כאן כתוב דבר אחר לגמרי, כאן כתוב, שמשה ואהרן ברחו מפני קהל כזה, קהל שלא רואה במשה רבינו את דבר ה' ממש, הוא הקהל שצריך לא להיות נמנה בינימו, ומה ארע אז? וירא כבוד ה' אליהם. אלו המלים שאנו מחכים להם, וחיכיתי לה' המסתיר פניו. מה הדבר שצריך להיות בראש מעינינו? רק הדבר הזה – כבוד ה'. וכמו שרבנו ז"ל אומר: אם יש בזה השם יתברך – יעשה, ואם לאו – אל יעשה. כאשר יש לאדם את הסימן הזה בחייו, בכל תנועה ותנועה, הוא לא יכשל.

היראות כבוד ה' אליהם היה סוג של התראה עולמית, רצונכם לדעת לתמיד, בכל מעשה ומעשה, אם אתם תועים וטועים? הקשיבו לתדר האמיתי של הבריאה, האם במעשיכם זה אתם מרוממים את כבוד ה', האם יוצא ממנו איזה כבוד למלך ה'? זה בא לאחר "ויפלו על פניהם", אחר ההכנעה האמיתית, אז רואים את כבוד ה'.

הטעימה הזו של כבוד ה', מעומק ההסתרה האיומה, נתנה להם להרגיש מה אמור להיות המניע שלנו בכל פניה שנפנה, אתם יכולים לצעוק עד מחר "קהל ה'", אחינו "לפני ה'", אבל במציאות, אם אתם רודפים את דבר ה' בפי משה, אתם לא מסוגלים לראות ולהבחין את הפועל יוצא של כבוד ה' מתוך מעשיכם, לכן זכרו זאת לתמיד.

בימינו, התחום האפור הרחיב את גבוליו, האסור והמותר הטשטשו, גם אלו האוחזים בשולחן ערוך כצו החיים, עליהם לזכור שיש רוח השולחן ערוך, יש בדיוק את המעשים שעלינו לבדוק אותם תמיד, האם הם הפך רצון ה', או הם מכבדים את שמו יתברך.

הפוסט פרשת חוקת – וירא כבוד השם! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר ויקהל, שבת שקלים של שנת ת'ורה ש'לנו נ'עימה ז'כה, כג אדר א', אשדודת"ו.

לכבוד חברי היקר, אלופי ומיודעי, אשר יחדיו נמתיק סוד, עצה והגיון איך לשוב בתשובה, ואיך לעצור את ההדרדרות הרוחנית שלנו כאשר הצר הצורר מצליף בחימה שפוכה, ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, ואתה אנוש כערכי אשר קטנך עבה ממתני, ידיד נפשי ר' …. ….. נרך הבהיר יאיר ויזריח את אפלת הדור, אם אך תחפוץ להתנער ולהשיל מעליך את אבק המונה של רומי חייבת, ולהתעלות לדרגות נוסקות ועולות אל הבורא יתברך החפץ בכל בריה, אשריך אם תזכה לכך, אמן כן יהי רצון.

…. היקר! כעת הנני יושב בחדר ההמתנה לרופא שינים, וזה זמן רב שהנני ממתין לתורי, וכבר נסיתי בכה וכה לנצל את הזמן [מחוסר ברירה אחרת]. ועתה עלה ברעיוני ליקח עט ומחברת ולרשום עליה אלין מלין קדישין כדרכנו זה ימים ושנים. ואפתח במאי דעסיקנא השתא – הרמזים שאפשר ללמוד מחדרו של רופא שינים.

כיון שזכינו להצטרף, מעט על כל פנים, בכבשונה הלוהט של תורת החסידות וצדיקיה – חסידי קמאי, מבי מדרשא רברבא דמרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש והנורא זיע"א, וידענו דרכו בקודש, אשר מכל דבר שרואים, שומעים וקוראים, בעינן למילף מיניה ארחות חיים, ורמזי רמזים של מוסר, התעוררות והתחזקות, ולהפיק לקח טוב אשר יקרבנו אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים.

הנה יש לשים לב היטב למה שקורה אצל רפואת שינים. שאין שן הדומה לחברתה, יש שן שֶׁדַי לשפצה מבחוץ, ויש שן שאין די לה בכך, אלא מצריכה טיפול שורש, ויש אשר מחוייבת עקירה לגמרי, וכיוצא בזה.

ונראה לי לחשוב עתה, שזה מרמז לנו בענין עבודת המדות וזיכוך התכונות הלא טובות, שיש מהן אשר אך צריך לתקן בהן אלו פרטים, וישנן מדות ותכונות שצריך לעקרן לגמרי, ואף גם לשרש אחריהן, ולעומת זאת יש מדות שצריך רק לנתבם לאפיקים הרצויים והנכונים, שזהו בחינת טיפול שורש – להביט על השורש, מאיזו מדה נפולה נמשכה תאוה זאת או מדה רעה פלונית, ולהביט אל מעלה, לתקן הכל אצל השורש.

ולמשל, מי שיש לו מדת אהבה הנפולה, ששקוע חס ושלום בתוך תאוות רעות וזרות ואהבות שפלות ה' ירחם, צריך להתבונן מהיכן ומאיפה נמשכה זו המדה, אין זה כי אם ממדת החסד, הספירה העליונה, הגבוהה, הקדושה, הנשגבה, הטהורה והזכה, שהיא כמו חלון ואור שיש לנו זכות כלשהי [להציץ מרחוק כביכול], שתהיה לנו רשות לכנות להשם יתברך בכינויים ותארים. ומדה זו מהעשר ספירות, כאשר נשתלשלה למטה ונפלה בגלות רחמנא ליצלן, אזי יכולה להתגשם ולהתעבות על ידי האדם שאינו זך וטהור מעבירות ומתאוות. ומשם באה ונמשכת אהבה אסורה, אהבה נפולה, שהאדם נמשך לדברים שהם היפך הקדושה והטהרה במחשבה דבור ומעשה ובכל החמשת חושים – ראיה, שמיעה, טעם, דבור ומישוש.

ואיתא בספר הקדוש 'מאור עינים' (פרשת מקץ, דרושים לחנוכה): 'אמר הבעל שם טוב – "ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא" (ויקרא כ, יז), הנה מי שהולך אל ערוה רחמנא ליצלן, הלא הוא מחמת אהבה שבו, הלא האהבה ההיא חסד, הוא המדה שבבורא יתברך שמו, ועתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף'. וכן כתב ה'מאור עינים' בפרשת פנחס (במאמר הראשון בא"ד): 'כללא דמלתא, כי כל הדברים הגשמיים והנבראים הם רק משל להבין מהם הנמשל, שהיא בחינת אלקות שבדבר ההוא, שעל ידי זה הוא מלא כל הארץ כבודו, כמו שאם רוצה הרב להבין לתלמיד איזה ענין, שאין אפשר להתלמיד להשיג הדבר, כי אם שישפיל לו הרב הדבר וילביש לו כפי שכלו, ועל ידי זה יבין הנמשל. כן הוא כוונת הבורא ברוך הוא בעולמו במה שהוטבעו מדות עליונים גם כן בדברים שפלים וחומרים כמו שכתוב (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"; כי זהו הבחירה שביד האדם – להמשיך את עצמו עם אותו המדה או למעלה או למטה. "ובחרת בחיים" – פירוש, בחיות בכוונת הבורא ברוך הוא שבדבר ההוא כי בהיפוך חס ושלום, נקרא מיתה שמוריד המדה למטה כי מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת (עי' זח"ג קלה.). וזהו (קהלת ט, ט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", פירוש, עם אותו האהבה תראה על החיות שמלובש בדבר ההוא, ולא שתמשך למטה ותשאר המדה בצמצום שם, רק תדבק באהבת הבורא על ידי זה, ואז תעלה המדה לשרשה שהיא בחינת חיים. וזהו ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא כמבואר אצלנו במקום אחר בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, כי האהבה העליונה, בכדי שעל ידי זה יוכלו לבא לאהבת ה', שמבעלדי זאת לא יתעורר בו מדה ההיא. ועל כן אמרה התורה "ואיש אשר יקח את אחותו", ונמשך למטה עם אותו המדה, איך לא נתן דעתו להבין כי חסד הוא, פירוש, שהוא נובלת ממדת החסד העליונה, בכדי שעל ידי זה יהיה לו בנקל לבא לאהבת הבורא ברוך הוא, ואדרבה על ידי זה נמשך למטה ומכריח כביכול רצון וכוונת הבורא ברוך הוא לשנותו, ודי למבין, ואין לך פגם גדול מזה חס ושלום' (ומביא רעיון קדוש זה בעוד מקומות בספרו הבהיר, בפרשיות לך לך, תולדות, שמיני, שלח, ועוד).

ואיך מתקנים ומעלים מדת החסד העליונה שנפלה לאהבה שפלה? על ידי שמתגברים עליה בזה שזוכרים שיש הקדוש ברוך הוא בעולם, שנמצא אתי עמי ואצלי, ורואה ומסתכל ומביט ומתבונן ומשגיח על כל פעולה ותנועה שלי, ואין דבר שנעלם מעיני ה' אשר צופיות בכל הארץ.

וכח הבחירה כל כך גדול, שאת התאוות הרעות המשתוללות בראש כל חוצות, רואים ומרגישים, אף שברור לכל שהן דמיון גדול, דמיון המכסה לדמיון, ממש כבנין קלפים, אריה העשוי מנייר, כי בקל, על ידי מחשבת קדש אחת, יכולים למוטט בנין שלם של הסטרא אחרא, כי גץ אחד יוצא ממפוח שלך, ששורף את הכל (ב"ר פד, ה), על ידי "בית יוסף" – קדושת צדיק יסוד עולם [שיש בכל יהודי, בכל מאן דאתגזר (בכל מי שנימול – עי' זח"א צו:)], יש ניצוץ קדוש ועליון כזה, המסוגל לשבר מלתעות רֶשַׁע.

כי יש כח רוחני גדול באמת, ששרשו במציאות הרוחנית האמיתית הרחוקה מכל שמץ דמיון, והיא אמת ברורה וצחה שהנה הנה הקדוש ברוך הוא נמצא אתי עמי ואצלי, ואיך אוכל לחטוא?! אך דא עקא שאין מרגישים זאת מנפלאות נסתרות כח הבחירה והנסיון שהוא כל כך גדול ועצום, ועל זה ידוו כל הדווים.

… היקר! היה לי פעם חבר, בחור צעיר, שהיינו מדברים יחד הרבה על קוטב נקודה זו, שצריך להסתכל תמיד על מציאות השם יתברך, ולחשוב מהקדוש ברוך הוא תמיד וכו'. ועל בחור זה עברו נסיונות רבים לאין מספר. והנה סיפר, שיום אחד פחז עליו יצרו, ואץ ברגלים חוטא, לקנות עיתון חילוני, רחמנא ליצלן [ואיני צריך לספר לך, מה גדלה רעת הקניה הזו, עד אין סוף, חס ושלום]. והנה – כך מספר הבחור – שהדבורים הרבים שהיינו מדברים, וגם הוא היה משתתף בשיחות באופן פעיל [כי היתה לו נשמה גבוהה עם הרגש באלקות], פעלו אצלו כל כך, עד שבאמצע הדרך, כרב עמרא חסידא בשעתיה (קדושין פא.), החל לפתע להזכר בקדושת בוראינו יתברך שמו. והדיבורים הקדושים, שהיו מנת חלקו וחבלו, פעלו אצלו, וחלחלו בו כארס של עכנאי. ויאמר לעצמו בקול הנשמע לאזניו ולפנימיות נפשו: – "אהה! איככה אוכל, והלא הקדוש ברוך הוא בודאי נמצא כאן, כאן ממש, ובתוכי דייקא, והוא ממלא ומסבב הכל, ואין שום מציאות מבלעדיו, ולית אתר פנוי מיניה. ונמצא שעתה הנני הולך להמרות את צווי מלך מלכי המלכים, ממש לנגד עיניו, חס ושלום". ובזה נשקטה מעליו הרוח רעה, כל כך, עד שחזר על עקבותיו, ופיו מלא שיר תודה והודאה לא'ל עליון גואלו שהצילו מחטא חמור כזה. ולא רק שניצול, אלא שמספר, כי לאחר מכן, לא היה יכול להאמין לעצמו, שהוא היה מסוגל לעשות דבר כזה – לשקוע במי המדמנה של זוהמת נבלתם, רחמנא לישזבן.

זה לא סתם סיפור! אלא אמת לאמיתה!

והעיקר למה שספרת לך זאת, הוא הפקת הלקח מכך, ששייך בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, שאם האדם מחזק את עצמו באמונה בהשם יתברך, ותמיד כבודו לנגד עיניו, ומתחנן להשם יתברך – עשה לכבודך ולא לכבודי, אזי ניצול מכל רע. כי כל עיקר מטרתו של הבעל דבר הרשע לפעול, הוא להשכיח מן האדם את אמיתות מציאות הבורא, ועל כן קודם החטא, משכיח ממנו את השם יתברך, כדי שיוכל להחטיאו, וכמאמר הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זיע"א "אז מ'איז בא'האפטען אויבן פאלט מען נישט אונטן" (אם מחוברים למעלה, אין נופלים למטה), על פי מעשה ידוע שיסופר בהזדמנות. ואחר החטא, משכיח ממנו את השם יתברך על ידי שמפילו לעצבות, יאוש ושממון. ועיקר ההתגברות עליו הוא רק בדבר זה – 'אמונה', זעהן דער אייבישטער (לראות את ה'), להרגיש אלקות! …., …., שים לב לכך, שגם כל חשך לא יחשיך ממך, וכחשכה כאורה. ולהיכן שרק תתגלגל, ובאיזה מקום שרק תימצא, תמיד זכור נא – "יש כאן הקדוש ברוך הוא". ובכל מעשה אסור, ובכל ראיה חוטאת, ובכל הרהור ומחשבה בלתי הגונים, פוגמים כנגד כבודו של מלך מלכי המלכים כביכול השם יתברך, מאצילך, בוראך, יוצרך ועושך.

וכנגד זה זכור! שככל שהפרישות מהחטא וההתרחקות מן הטומאה קשים יותר ודורשים מאמץ עליון יותר, השכר הנצחי הבא מחמת זאת הוא גדול ועצום לאין שיעור וערך. וגם הקשיים שיש על עבודת השם, גם הָרֵי המניעות הנערמים על דרכה של הקדושה, כולם מתבטלים ונמוגים במשך הימים והשנים שבהם מתאמצים להתקרב, להתקדש ולהיטהר. וזהו השכר הכי גדול שיש לעושי רצונו יתברך.

והנה עתה קדמה ואזלא שבת שקלים, תקלין חדתין, וכבר נאמר 'כבר קדמו שקליך לשקלי', שהכח של הקדושה רב וגדול יותר מכח הטומאה, השקלים של עם קודש קודמים לשקלי המן הרשע ימח שמו, שרוצה לטמאות ולהחטיא את ישראל.

ובשבת שקלים יכול כל יהודי להתעורר בתשובה מאהבה, כמו שאיתא בלשונו של מרן החידושי הרי"מ זי"ע (על שקלים, עיי"ש): 'השבת הזה, יש לו סגולה שנוכל ליקח ממנו משקל – לשקול רצון ודעת לה', להיות במדה ובאופן הצריך, כאמור (איוב כח, כה): "לעשות לרוח משקל", ורוח הוא הרצון'… כי זוהי ממש מתנה מן השמים – "לעשות לרוח משקל", שיהיה רוחו של אדם שׁוֹקֵקָה וְהוֹמָה ומתגעגעת וכוספת וחומדת אחר יוצרה – אבינו שבשמים.

ועל כן נקראת השבת הזאת 'שבת שקלים', כי כמו שהשקלים הם תיקון לאדם [כאשר נדבר בזה לקמן], כך השבת קודש היא תיקון לכל ימות החול. ובהמשך למה שכתבתי לך בשבוע העבר, אעתיק לך קטע נפלא מהחידושי הרי"ם זי"ע בפרשתנו (ויקהל) וזו לשון קדשו: 'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון וגו', פירש רש"י ז"ל, הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן כו'. קשה, הלא בפרשת תשא נאמר צווי  המשכן לפני אזהרת שבת. ויש לומר, שלפני החטא של העגל היה המצוות בימיהחול גם הם מוקדשים, וששת ימי המעשה היו הכנה לשבת. ואחרי חטא העגל נתגשמו מעשי ימי החול, ורק על ידי כח השבת אפשר לתקן מעשי ימי החול, ולכן נאמר כאן הצווי של שבת לפני הצווי של המשכן, להגיד, שעל ידי השבת יכולין להעלות את מעשי ימי החול למלאכת המשכן, עד כאן לשוון קדשו. וזה יסוד גדול במעלת קדושת שבת קדש.

והנה עתה בשבת שקלים, שכל יהודי נותן מחצית השקל בשביל האדנים – היסודות, שזה מרמז כי כל אחד ואחד מכלל ישראל יש לו כוחות עצומים להשרות השכינה בעולם, שזהו ענין 'משכן'.

ועל כן ענין השקלים הוא דבר קצוב, ולא נאמר בשקלים "איש אשר ידבנו לבו", וכיוצא בזה, שכל אחד יתן כמה שהוא רוצה. לא! כי בשקלים כולם נותנים בשוה, אותו סכום. ולהורות, שמכולם, אף ממי שחושב את עצמו בטעות להכי גרוע, גם ממנו נתעלה כבודו של השם יתברך. והאדנים מחזקים את הקרשים למטה בהיותם אמנם למטה למטה בסוד (משלי ה, ה): "רגליה יורדות מות", אך היא מחזקת הכל, והיא מדת האמונה הקדושה שהיא יסוד כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד)'. ועל כן אדנים מלשון אדנות כביכול, להורות כי מלכותו יתברך בכל משלה, אין שום מקום פנוי ממנו כלל, ואפילו כאשר אברך צריך לשוטט ברחובות תל אביב [למשל] המלאים פריצות ושחצנות נוראה ואיומה, והעינים נתונות בסכנה רוחנית עצומה, כל רגע ורגע אפשר ליפול לשאול תחתית על ידי הבטה והסתכלות אחת, רחמנא ליצלן רחמנא לישזבן, אשר על כן, אף אם מחמת ההכרח צריך לשהות במקומות מגושמים כאלו, צריך לידע, כי גם כאן יש השם יתברך, ופשוט להזכר בזה, וזה אפשרי ויתכן בהחלט, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.), רק החלט והסכם חזק ואמיץ, ותפילה מכל הלב, יכולים להחזיק בעטיים מעמד ברוח סערה המעוורת עיני האדם.

והנה הפסוק אומר (תהלים צב, ג): "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" – אימתי זוכים לראות את חסדיו האמיתיים של השם יתברך בהרגש שחרור והתרה גמורה מכבלי האסורים של בית הסוהר של התאוות הקשות והמרות, ודעתו מיושבת עלייו, זהו רק כשאמונתך בלילות, כשהאדם נמצא בבחינת לילה וחשכות, ואינו מרגיש שום דבר רק התרחקות והתקררות, ואף על פי כן מחזק את עצמו באמונה בהשם יתברך, שהנה כבודו יתברך גנוז בכל פרט מפרטי הבריאה, ושלא קיים שום מצב, אשר בו חס ושלום נעלם ונסתר האור לגמרי.

והבט נא בדיבור מחזק בספר הקדוש והנפלא 'ישמח ישראל' (בפרשת שקלים סימן י'), וזו לשון קדשו באמצע דבורו: 'עיקר האמונה הוא בזמן החשכות, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (פרקי היכלות רבתי פל"א): 'חיה אחת יש ברקיע, ולערב אות אמונה במצחה, ולשחרית אות אמת במצחה, וכמאמר חכמינו ז"ל אמת ואמונה ערבית (ברכות יב.), וערבית הוא בזמן שהדעת הוא מעורבב ואין נוגה לו, ועצתו אמונה – שיאמין באמונה שלימה וימשיך חיות לכל אברים וגידים; עד כאן לשון קדשו. והדברים מדברים בעד עצמם, וכל המוסיף מייתר!

ואמרתי לפרש פסוק מפרשת השבוע שעבר (כי תשא), דכתיב (שמות לג, כא): "הנה מקום אתי ונצבת על הצור", ופירש רש"י (מב"ר סח, ט): 'אני מקומו של עולם ואין העולם מקומי'. ואפשר לפרש סדרך רמז בשביל התעוררות והתחזקות. כי הנה צוּר בענין זה הוא 'הר אבן'. וידוע כי היצר הרע נקרא אבן, וכן צדיקיםנדמה להן כהר (סוכה נב.). והנה כל עיקר סיבת נפילת וירידת האדם היא בגלל שנופל תחת המקום, הזמן והמצב, שנדמה לו, הנה אני נמצא כאן ברחוב טמא ומשוקץ, איך יכול להיות שגם כאן ארגיש את הקדוש ברוך הוא, ואיך יתכן שגם במצב כזה יהיה לי כח להתגבר על יצרי הבוער בי ממש כבמדורה. אבל כאשר יכניס בדעתו בידיעה ברורה ומזוככת בחוזק ותוקף, שאין מקום כזה אשר אי אפשר להשרות בו את שכינת עוזו יתברך שמו, אין מצב בו לא יכול האדם לקרוע מעל פניו את המסך המבדיל, את קורי העכביש, מחיצת האבק והדמיון שאורג הבעל דבר הרשע, התאוות הזרות שאין להן שום שייכות לדעת ולשכל וחכמה כלשהם. טעות גדולה לחשוב כן! כי כלפי הקדוש ברוך הוא אין שייך מקום כלל, כי אין העולם מקומו, והוא מקומו של עולם, ולכל יהודי יש מקום שמור מיוחד אצל השם יתברך, שזה בחינת "חלקי ה'" החלק אלו'ה ממעל ממש שיש בי, ואז "ונצבת על הצור" – תוכל להתעלות מעל הבעל דבר, מעל הפיתוי הכוזב של השקר הגדול ביותר שנברא בשביל הבחירה והנסיון.

ואף שאין יודע אם הווארט הזה, הוא לאמיתה של תורה או נכלל בגדר של פטטיא וכדבייא דאורייתא [וכבר איתא בירושלמי (ברכות דף סח.): 'רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה: כָּל פִּיטַטַיָּא בִּישִׁין וּפִּיטַטַיָּא דְאוֹרַיְיתָא טָבִין. כָּל כָּדָבַיָּיא בִּישִׁין וְכָדָבַיָּיא דְאוֹרַיְיתָא טָבִין'], על כל פנים, זה ודאי, שהדבורים הקדושים הנרמזים בעניינו מדיבור זה, הם נכונים מאד בלי ספק כלל.

ואמרתי לפרש עוד על קדושת מעלת שבת שקלים גם כן [רק] בדרך רמז ואפשר, את מאמרם ז"ל (תנחומא תשא ג): 'אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, בכל שנה ושנה שישראל קורין לפני פרשת תשא כאילו אתה עומד וזוקף את ראשן'. וזה פלא, שדוקא במצוה זו יהיה נזכר משה רבינו ע"ה. וגם, מה עלה על דעתו, והרי כל התורה מלאה בשמו הקדוש – וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, ואיך יהיה נשכח שמו משמת?!

אלא נראה לרמז, שכל עבודת הצדיק האמיתי בחינת משה, דאתפשטותיה בכל דרא ושייכותו עם כלל נשמות ישראל. כדאיתא שמשה רבינו ע"ה הוא הדעת של כלליות ישראל, היינו שיודעים מהשם יתברך, וכל יהודי, ככל שמכיר יותר את השם יתברך, אזי נתעלית נקודת משה שבו. ומשה אומר להקדוש ברוך הוא, הרי שאני גנוז בכל יהודי, ואם פעם יהיה יהודי נופל לבחינת מיתה, תרדמה ועלפון רוחניים. איך אהיה נזכר?! והרי זו כל עבודתי, שלכל יהודי תהיה שייכות עם ידיעת ה' בכל עת ובכל מצב… ואז גילה השם יתברך למשה, שבשעה שכלל ישראל יתעסקו בפרשת שקלים, אזי משה בעצמו זוקף ראשם של ישראל. והוא עושה אותנו 'דֶערְהוֹיבֶּענֶע אִידְן' (יהודים מרוממים), אף שנפלנו לבחינת מיתה, בחינת (ברכות יח:): 'רשעים בחייהן קרויין מתים' וכו', אף על פי כן, בכח קדושת שבת שקלים, אנו יכולים להתרומם על ידי שנשלים את עצמנו עם עוד יהודי, עוד מחצית ועוד מחצית, וכמובא.

ובספרים הקדושים מרמזים עוד על מאמרם ז"ל (תנחומא בפרשתן סימן ט), הובא ברש"י: 'כמין מטבע של אש הראה לו למשה, ואמר כזה יתנו', ואיתא בספר הקדוש 'בן פורת יוסף' (דף קיט ע"ב, הובא בס' בעש"ט עה"ת), שמעתי משל, איש אחד למד אצל צורף אומנתו, ואיחר שלימדו האומנות, רשם ברשימה סדר האומנות ולא רשם לו שישים גחלת של אש בתחילת המלאכה, כי הוא העיקר ואין צריך להזכירו, והוא טעה בזה וסבר וכו', והנמשל מובן, כי העיקר כשיש ניצוץ אש להתלהב; עד כאן לשון קדשו. ומצויין למטה שם עוד מובאות על זה בשם מרנא הבעל שם טוב הקדוש זי"ע (עי' בבעש"ט עה"ת כי תשא).

ומזה לומדים דרך נפלאה ומבט חדש כיצד להסתכל על שבת שקלים – מטבע של אש, בְּרֶען (תבערה), התלהבות, חיות, שהאדם יהיה חי, לא מת. וזהו 'משאני מת אין אני נזכר'? והתשובה היא: לא! יש חיות! הכיצד? – 'זוקף את ראשן', 'מְ'לֶעבְּט זֵיי אוֹיף' (מחיים אותם).

[ומעניין מאד, שבספר 'חידושי הרי"מ' לשבת שקלים, מעתיק המוציא לאור קטע מספר 'שיח שרפי קודש' ח"ד, וזו לשונו: 'דרשן אחד באשכנז דרש על פי 'מטבע של אש הראה לו', ולמה לא של מתכת? אלא עיקר נתינת המטבע הוא האש, ההתלהבות. ופלא שחידוש כזה נתחדש באשכנז! והרבי זצ"ל מקאצק אמר, יען שמקפידים במקום הזה על קיום מצות הכנסת אורחים, בזכות זה נתגלה להם "תורה" כזו'; עד כאן לשונו].

ועתה נחזור להתעוררות שזיכנו השם יתברך להתעורר לחשוב ממנו יתברך שמו תמיד ולפחד מן החטא [לפחות] וענין שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ו) – ממש כפשוטו. והיא הלכה בשולחן ערוך, ואין מנוס מלקיימה. ולא בחנם רשמה אדונינו הרמ"א הקדוש זי"ע בפתח המפה שלו, כי הוי כעין הקדמה ותנאי לכל סימני וסעיפי השולחן ערוך. להורות, שהרוצה להשאר קיים על קיומו ולזכות לקיים את כל דיני ומשפטי השולחן ערוך ולעשות רצון השם תמיד, ושלא לזוז זיז כלשהו ממנו ולהכשל באיזה עון וחטאת שלא כדת של תורת חיים חס ושלום, עליו לזכור תמיד מהשם יתברך ולחשוב תמיד שהשם יתברך תמיד עמו ואצלו.

…. היקר! הלא תראה בעיניך מנהג האנשים, איך שכל אחד מודע היטב שזה שאינו מצחצח שיניו, והמתרשל מלערוך בכל חצי שנה בדיקת מצב שיניו, עתיד לסבול סבל רב מכאב שינים, ולפעמים זה מגיע עד כדי יסורי תופת, ולא רחוק היום… אלא מידי פעם צריכים לילך לטיפול, והטיפול בעצמו אינו נעים כלל בלשון המעטה, ולעיתים הטיפול בעצמו מותיר את המטופל זמן רב בתוך כאבים גדולים בלתי נסבלים [כמו שאני כמעט מתפוצץ עכשיו] וכו'. והנה רוב הסובלים, המה סובלים מתוך הכרה וידיעה ברורה מה שעושים לעצמם! ותישאל השאלה: 'וכי הם משוגעים'? לא! הם קלי דעת! זה טבעם של בני אדם.

וראה נא והבט, איך שזהו ממש מנהג כולנו בדבר שהנשמה תלויה בו לעד ולנצח נצחים, אנו מאמינים בני מאמינים שהעונש על החטא הידוע – הוא נורא ואיום! וכן מה שנענשין על איסור ההסתכלות [שעל פי דברי חכמינו הקדושים ז"ל זה יותר גרוע, כמו שדרשו (יומא עד:): 'אמר ריש לקיש, טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר (קהלת ו, ט): "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ"; רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן], מה שאין השכל האנושי יכול ומסוגל להבין.

ואין צריך לחכות לאחר הפטירה, אלא אף כאן בעודו בחייים חיותו בזה העולם החוטא הוא הרוס לגמרי, אין לו שום חיות, לא חמי אנפי שכינתא, גיוואלד, הוא אכול לגמרי.

ואף על פי כן אין כל זה עומד לעזרו בשעת נסיון. כי אם עובדים עם הבעל דבר בשעת החטא ונכנסים עמו בטוען ונטען בעת הנסיון ממש בענין הענשים הקשים והמרים המעותדים לבוא על עוברי רצונו, אף שבהרבה מקרים זה פועל לטובה, ברם, אם במניעת תענוג עסקינן [שזהו העונש], הרי שלבעל דבר יש להציע תענוג שקרי כנגד זה [כלשון דלי דעת הסכלים הטוענים – לפחות יהיה לי עולם הזה; ואיה הוא איפה העולם הזה שלהם?].

ולעומת זאת עיקר ההתמודדות כנגד היצר הצר הצורר, התמודדות מוצלחת היא מדת האמונה הקדושה, בבחינת "ואמונתך בלילות", לומר לעצמך מידי פעם, וביותר, כאשר אתה נמצא 'שם' ברחובות ההומים, היכן שהכל מסביב צועק רק תאוות, במקום שמכריזים בעצם מהותם ותהלוכותם שאין להם חלק באלקותו יתברך – "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ" (איוב כא, יד), רחמנא ליצלן. שם במשרדים ובבנינים, איפה שהרצונות הפגומים מתנקזים לאיזורי האופל והחדלון, שם תגביה כשופר קולך, ותאמר לעצמך: "וכי השתגעתי"? וכי זאת אעשה – להתרחק מאור פני מלך חיים, לבעוט באנפוהי דשכינתא קדישתא?! מילא, הם מסכנים ואומללים, סומים שלא ראו מאורות מימיהם, אבל אנכי? פרי קודש הלולים, זרע ברך ה', בנו של מלך מלכי המלכים, אשר אני מעודי מאמין במציאות הוי"ה ברוך הוא, 'דֶער תַּעֲנוּגְ'ל פוּן אַלֶע תַּעֲנוּגִים' (התענוג של כל התענוגים).

[נמצא תחת ידי מכתב ששלחת אלי לפני כשלש שנים בערך, בו העתקת קטע מהספר הקדוש 'חובת הלבבות', ובסוף אתה מסיים: 'האמת צועקת מכל מילה'. כמו כן כאן, אנו אשר הננו מאמינים בלי ערעור, היאך איננו נעשים חרשים מזעקת האמת?].

בדרך הרגל כזה, ראה תראה לאיזה ישוב הדעת נפלא יזכך השם יתברך.

והנה התחלתי את המכתב בכח של הקדושה, שהוא בבחינת 'מדה טובה מרובה', ורב כוחה מכח הסטרא אחרא, והחידושי הרי"מ זי"ע [אשר ביום ראשון של שבוע זה חל יומא דהלולא דיליה], אומר: – 'נתקשה משה וכו', והראה לו הקדוש ברוך הוא מטמע של אש, זהו יעקב אבינו עליו השלום דכתיב "בית יעקב אש", וזכותו מסייע לכל בני ישראל, וצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד'; עד כאן לשון קדשו.

….! הלא זה יודע כל 'נכנס' לעבודה, שעם קצת ישוב הדעת, כל התאוות הן בטלות ומבוטלות כנגד האור הגדול של האמונה הקדושה ושל קדושת ישראל שבנו, וכקש אשר במהרה כלה בשריפת אש, כך צריך להזדרז ולמהר להתגבר על היצר, כגון בענין שמירת העינים לסתום במהירות הרגע רת העינים, ותיכף לחשוב מהשם יתברך בעיון ועומק הרעיון. ואם פורחות המחשבות לאתר דלאו דקדושה, על האדם לתפוס אותם תיכף ומיד, כדוגמת מי שנוהג בדרך מהירה ולפתע ההגה של המכונית סוטה הצידה, אזי הנהג נחרד ועם תזוזה כלשהי מיד מחזירה אל המסלול, ואם לא יעשה כך – אזי אוי ואבוי לתאונה האיומה שיכול לגרום באי עירנותו. והבן היטב את המשל הנורא והנמשל העצום, עם תזוזה אחת לא נכונה של המחשבה… השם ירחם!

ולסיום אעתיקך עוד מאמר מהחידושי הרי"ם זי"ע, וזו לשון קדשו: 'כמו שהמטבע של אש הוא סוער ואינו נח, כך מי שרוצה לשוב לה' לא יוכל לנוח. ועל זה נקרא שק"ל – ש'כבך ק'ומך ל'כתך, שלא ינוח בשכבו ובקומו ובלכתו, ועל זה נקרא בית יעקב אש'; עד כאן לשון קדשו.

ועל כן שים לבך היטב מה מבטאת לנו השבת הגדולה והמרוממת הזו – 'שבת שקלים', ובזאת תשמע אל הקול הקורא אליך מאור השבת הלזה – 'נֶעם זִיךְ אִין דִי הֶענְד' (קח את עצמך בידיך), התקרב אל האייבישטער (העליון יתברך), התחזק בהתמדת לימוד התורה, בעבודת התפילה ובקדושת האברים, ואז יהיה לך טוב בזה ובבא לנצח, והאמן שהכל תלוי בידך.

[כדאי ללמוד השבוע את המאמרים מהספר הקדוש 'ישמח ישראל' על שבת שקלים, 'דָאס אִיז גִיוַואלְדִיק' (זה עצום)].

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב טוב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים, ידידך

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 011 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר בַּמִּדְבָּר, כ"ח בְּאִיָּר תשע"ח

הָבָה וְנַמְשִׁיךְ לִלְמֹד אֱמוּנָה, וְהַיּוֹם נִלְמַד אֶת הָעִקָּר הֶחָשׁוּב – שֶׁהוּא תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי הֲלוֹא זֹאת נְקֻדַּת הַמּוֹצָא שֶׁלָּנוּ בְּקִיּוּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וּבִקּוּר בְּהֵיכַל ה', כִּי כָּל מַה שֶּׁאָנוּ רוֹצִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא מֵחֲמַת שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים וְאָנוּ מַאֲמִינִים בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי הַתּוֹרָה הַמְצוּיָה עַתָּה בְּיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְהִיא יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית, וְגַם יְסוֹד עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לָדַעַת מַהִי תּוֹרָה, וּמַה עִנְיָנָהּ בְּקֶשֶׁר לְהִתְקָרְבוּת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְהֶעָרָה אַחַת עָלֵינוּ לְהָעִיר, כִּי עֶצֶם הָאֱמֶת הַזֹּאת, שֶׁהַתּוֹרָה הִיא מִן הַשָּׁמַיִם, אָנוּ יוֹדְעִים אוֹתָהּ בִּידִיעָה מֻחְלֶטֶת, בְּקַבָּלָה אֲמִתִּית מֵאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁעָמְדוּ רַגְלֵיהֶם לְמַרְגְּלוֹת הַר סִינַי, וְרָאוּ בְּמוֹ עֵינֵיהֶם אֶת נְתִינַת הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים זֹאת בִּלְשׁוֹן אֱמוּנָה, כִּי זֹאת עֲצַת פִּתּוּי הַיֵּצֶר, לְהַכְנִיס מֹרֶךְ בַּלְּבָבוֹת, וְאָסוּר לְדַבֵּר עִם אֶפִּיקוֹרְסִים כָּאֵלּוּ, כִּי אַף שֶׁמַּה שֶׁהֵם אוֹמְרִים הוּא הֶבֶל מוּכָח, אַךְ כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל דִּבְרֵי כְּפִירָה לְחַלְחֵל בַּלְּבָבוֹת, וּלְהַצְדִּיק אֶת הָרֶשַׁע הַיּוֹשֵׁב בֵּין מִפְתְּחֵי הַלֵּב, וְרוֹצִים לְעַרְעֵר עַל אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, לָכֵן אָנוּ מִתְאַזְּרִים גַּם בְּכֹחַ הָאֱמוּנָה, וְאֵין אָנוּ מַכְנִיסִים בְּדַעְתֵּנוּ שׁוּם שְׁטוּת אַחֶרֶת, אֶלָּא אֶת הָאֱמֶת כִּי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עִם כָּל אוֹתִיּוֹתֶיהָ – יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם, כְּלוּלָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה.

וּכְבָר אָמַרְנוּ, שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עִקְּרֵי הָאֱמוּנָה, מִלְּבַד שֶׁהֵם יְסוֹדוֹת הֲכִי חֲשׁוּבִים בְּבִנְיָן אִישׁ יְהוּדִי, וְאִם לֹא הֵם – הֲרֵי הוּא כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, מִלְּבַד זֹאת, טְמוּנִים בָּהֶם עִקָּרִים וְשָׁרָשִׁים אֵיךְ יִתְקָרֵב אָדָם אֶל בּוֹרְאוֹ, וּמֻנָּחוֹת בָּהֶם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּכָל דַּרְגָּה שֶׁהִיא, שֶׁיּוּכַל לְהִתְקָרֵב אֶל בּוֹרְאוֹ. [וְאַגַּב, רָאִיתִי בְּכִתְבֵי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ פִּנְחָס מִקָּארִיץ זי"ע, שֶׁאֲמִירַת י"ג עִקָּרִים בְּכָל יוֹם הִיא סְגֻלָּה לְפַרְנָסָה, וְלָנוּ בָּרוּר הָעִנְיָן, כִּי הָאֱמוּנָה הַחֲזָקָה פּוֹתַחַת אֶת כָּל שַׁעֲרֵי הַהַצְלָחָה וְהַשֶּׁפַע].

כְּמוֹ כֵן בְּעִקָּר זֶה שֶׁל תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל דִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה הוּא אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְגַם הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן שַׁיָּכוֹת בִּפְרָטִיּוּת לְאָדָם זֶה אוֹ בִּזְמַן זֶה, כְּבָר בְּעֵת נְתִינָתָם דִּבְּרוּ אֶל כָּל הַזְּמַנִּים וְהָעִתִּים, הַמְּקוֹמוֹת וְהַמַּצָּבִים, שֶׁיִּתָּכְנוּ בְּחַיֵּי הָאִישׁ הַיְּהוּדִי, וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ אֵיךְ לַעֲבוֹר אֶת הַחַיִּים עִם דְּבֵקוּת אֲמִתִּית בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּפַעַם שָׁמַעְתִּי בִּטּוּי מִפֶּה קָדְשׁוֹ שֶׁל מוֹרִי הַגְּרַ"ש וָאזְנֶר זַצַ"ל, שֶׁאָמַר בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת בִּדְרָשַׁת שַׁבָּת הַגָּדוֹל – כָּל פָּסוּק מֵהַתּוֹרָה מֵרִיחַ אֲמִתַּת אֱלֹקוּת. וְהִיא הָאֱמֶת, שֶׁמִּי שֶׁלּוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, הַתּוֹרָה מִתְגַּלָּה אֵלָיו וְרוֹאֶה נִפְלָאוֹת מִן הַשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ הַתּוֹרָה עַצְמָהּ.

וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְהַיְּסוֹד הַשְּׁמִינִי הוּא – תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם. וְהוּא, שֶׁנַּאֲמִין שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַזּוֹ הַנִּמְצֵאת בְּיָדֵינוּ הַיּוֹם הַזֶּה הִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמֹשֶׁה, וְשֶׁהִיא כֻּלָּהּ מִפִּי הַגְּבוּרָה, כְּלוֹמַר שֶׁהִגִּיעָה עָלָיו כֻּלָּהּ מֵאֵת ה' הַגָּעָה שֶׁקּוֹרִים אוֹתָהּ עַל דֶּרֶךְ הַהַשְׁאָלָה דִּבּוּר, וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיכוּת אוֹתָהּ הַהַגָּעָה אֶלָּא הוּא עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר הִגִּיעָה אֵלָיו, וְשֶׁהוּא בְּמַעֲלַת לַבְלָר שֶׁקּוֹרִין לְפָנָיו וְהוּא כּוֹתֵב כֻּלָּהּ תַּאֲרִיכֶיהָ וְסִפּוּרֶיהָ וּמִצְוֹתֶיהָ, וְכָךְ נִקְרָא מְחוֹקֵק. וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (בראשית י, ו), וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד, אוֹ אָנֹכִי ה', וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, הַכֹּל מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהַכֹּל תּוֹרַת ה' תְמִימָה טְהוֹרָה קְדוֹשָׁה אֱמֶת.

וְלֹא נַעֲשֶׂה מְנַשֶּׁה אֶצְלָם כּוֹפֵר וּפוֹקֵר יוֹתֵר מִכָּל כּוֹפֵר אַחֵר אֶלָּא לְפִי שֶׁחָשַׁב שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה תּוֹךְ וּקְלִפָּה, וְשֶׁאֵלוּ הַתַּאֲרִיכִים וְהַסִּפּוּרִים אֵין תּוֹעֶלֶת בָּהֶם, וּמֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ אֲמָרָם, וְזֶהוּ עִנְיַן אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, אָמְרוּ שֶׁהוּא הָאוֹמֵר שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ, וְזֶה הוּא "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (בַּמִּדְבָּר טו, לא) – תַּעֲלֶה ה' מִמַּה שֶׁאוֹמְרִים הַכּוֹפְרִים – אֶלָּא כָּל אוֹת שֶׁבָּהּ יֵשׁ בָּהּ חָכְמוֹת וְנִפְלָאוֹת לְמִי שֶׁהֵבִינוֹ ה', וְלֹא תּוּשַׂג תַּכְלִית חָכְמָתָהּ, "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (אִיּוֹב יא, ט). וְאֵין לְאָדָם אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל כְּמוֹ דָּוִד מָשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב שֶׁהִתְפַּלֵּל: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תְּהִלִּים קיט, יח).

וְכֵן פֵּרוּשָׁהּ הַמְּקֻבָּל גַּם הוּא מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְזֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם צוּרַת הַסֻּכָּה וְהַלּוּלָב וְהַשּׁוֹפָר וְהַצִּיצִית וְהַתְּפִלִּין וְזוּלָתָם – הִיא עַצְמָהּ הַצּוּרָה שֶׁאָמַר ה' לְמֹשֶׁה וְאָמַר לְהוּ, וְהוּא רַק מוֹבִיל שְׁלִיחוּת נֶאֱמָן בְּמַה שֶּׁהֵבִיא, וְהַדִּבּוּר הַמּוֹרֶה עַל הַיְּסוֹד הַזֶּה הַשְּׁמִינִי הוּא אָמְרוֹ: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי וְכוּ' כִּי לֹא מִלִּבִּי" (בַּמִּדְבָּר טז, כח).

יְסוֹדוֹת חֲשׁוּבִים לִמֵּד אוֹתָנוּ הָרַמְבַּ"ם וְרָאוּי שֶׁנְּעַיֵּן בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, קֹדֶם כָּל בְּמַה שֶּׁאָמַר – הַהַגָּעָה שֶׁנִּקְרֵאת דִּבּוּר, כִּי אֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים כְּלָל וּכְלָל מַהוּת הַדִּבּוּר הָאֱלֹקִי, מַה הוּא עִנְיַן וַיְדַבֵּר ה' בִּכְלָל, וּבָזֶה רָצָה הָרַמְבַּ"ם לְהַרְחִיק תַּכְלִית הַהַרְחָקָה מִן הַגַּשְׁמוּת הַמְּיֻחֶסֶת לֶאֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, הַדִּבּוּר שֶׁנִּדְבַּר לְמֹשֶׁה, אֵינוֹ מֻשָּׂג לָנוּ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, רוֹמְמוּת כְּתִיבַת הַתּוֹרָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּכְתְּבָה, הִיא לְאֵין עֲרֹךְ, וְאָנוּ מַאֲמִינִים כִּי כָּל נְקֻדָּה בַּתּוֹרָה, גַּם תַּאֲרִיךְ הִתְרַחֲשׁוּת סִפּוּר כָּלְשֶׁהוּ – הוּא דְּבַר אֱלֹקִים חַיִּים, וְאֵינוֹ כּוֹתֵב רַק אֶת הַסִּפּוּר אֶלָּא בָּרְבָדִים עֲמוּקִים, מְגַלֶּה נוֹרָאוֹת נִפְלָאוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית [נַמְשִׁיךְ לְמָחָר לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם].

הפוסט שיעור אמונה 036 – תורה מן השמים (א) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום חמישי לסדר קרח, כ"ו בסיון תש"פ

כשמשה רבינו, עליו השלם, נאלץ להתנצל, ולומר בפה מלא, בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. רש"י מפרש, שעשיתי על פי הדיבור, לתת לאהרן כהונה גדולה, ובניו סגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי. כלומר, אלו הם המעשים, שאודותיהם אומר משה בזאת תדעון וכו'. הרי מי שחושב שמשה רבינו הוא אדם שעושה דברים מלבו ולא מפי הגבורה, אז יש לו בעיה רק עם המעשים האלה? ומה עם כל התורה שמשה נתן ובודאי לא מלבו, חלילה?

אפשר לומר בדרך הבנה פנימית, כי משה רבינו באופן אישי, לא היה אכפת לו מה שהם אומרים עליו, המניע שלהם להפוך את משה רבינו כאינטרסנטי ודואג לקרובים שלו – היה גלוי וחשוף לפניו, הוא ידע שבאמת הם לא מאמינים למה שהם אומרים, הם מכחישים את הרצון הפנימי שלהם לפרוק עול מלכות שמים, כי פריקת עול אמונת חכמים הוא פריקת עול מלכות שמים באופן ישיר.

אין משה אומר פסוק אחד מלבו, גם את הפסוק הזה, שהוא מתרץ את "המעשים האלה", ומביא סימן והוכחה שהוא עשה את זה על פי הגבורה, גם פסוק זה נאמר מפי הגבורה. אי האימון של אנשים שיתכן אדם בעולם שיעשה דבר ללא פניה, מרומזת בפסוק הזה, "כי לא מלבי" אומר, שהוא מבין את הנטיה שלהם לומר כך, אבל הוא לא מסכים שזה המניע של הכפירה שלהם, הוא רואה בהם כופרים בחי החיים, בהשם יתברך, "כי ה' שלחני", ולא רק על המינויים הללו, אלא לכל התורה כולה, אתם, המתקנאים על הכהונה, בידקו את עצמכם, איך אתם רואים אותי מקבל תורה מפי הגבורה, ועוד מסוגל לחלק מינויים על פי שרירות לבי? אתם לא רואים את זה שם, אתם מפקפקים בעצם "ה' שלחני", אתם האיום, כביכול, על דת האמת, על קרבת אלוקים של ההמונים שעוקבים אחרי הדיבורים שלכם, ויכול להווצר מצב של התרחקות ח"ו.

היה חשוב לעצור את זה בזמן, להורות מדרגת של מלך ישראל, צדיק יסוד עולם, המסוגל להיות האיש הכי גבוה ומרומם באנושות, ויחד עם זאת לחלק מינויים למשפחתו, ואלו יהיו בתדר פשוט – ה' שלחני, כי גם כשהוא נתן את המינוי, היה זה בעיניו כאילו מישהו אחר, לא היה פה שום עצמיות וישות, משה רבינו היה בטל לאלוקים חיים, בכל עת ורגע, מעשיו הולכים ועוברים בתדר הזה של התבטלות לה', כי הוא זה שראה פנים אל פנים וכו', ומה לו לעשות מעשה שלא ה' שלחו?

בימינו, עלינו לתרגם את מסירת התורה והשתלשלותה עד אלינו, כדבר הוי"ה ממש, בלי שום אינטרסים של אף אחד, כל מחשבה בנידון היא פוגעת באמת של היהדות, אין דת יכולה להיות אמיתית, אלא אם היא בוודאות באה מאת בורא כל העולמים, ואכן, היהדות היא ממש כזו.

לב של מנהיג, הוא לב העם, לב כזה צריך הדרכה אישית מיוצר הלבבות, הוא לא יכול לראות את לבו שלו עם מאוויים אישיים ולהשליך את התודעה המצומצמת הזו על לבם של ישראל, זהו בדיוק התפקיד שהגדירו חז"ל, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הנהגה אלוקית אינה הנהגה שלטונית מוכרת לנו מההיררכיה של מלך ועם, הנהגה של תורה היא לעשות מעשים בגלל ובעבור ומחמת השם בלבד, ללא שום תנודה אחרת.

הפוסט פרשת קרח – כי לא מלבי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר בְּחֻקֹּתַי,  כ"ג בְּאִיָּר תשע"ח

הָעִקָּר הַשְּׁבִיעִי מִסֵּדֶר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עִקָּרִים הוּא – אֱמוּנָתֵנוּ בִּנְבוּאַת מֹשֶׁה וּבְמַעֲלָתוֹ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם – הָיְתָה אֲמִתִּית. וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים. לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו. עִקַּר זֶה הוּא הַשְּׁבִיעִי, וְכָל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין, כִּי הוּא עִקַּר שֶׁבָּעִקָּרִים, כִּי אֱמוּנָתֵנוּ בִּגְדֻלַּת וּמַעֲלַת וַאֲמִתַּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא יְסוֹד תּוֹרָתֵנוּ וַאֲמִתָּתָהּ. וֶאֱמוּנָה זוֹ כּוֹלֶלֶת שְׁנֵי דְּבָרִים: הָאֶחָד, שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה אֲמִתִּית, וְהַשֵּׁנִית, שֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים וְכוּ'. דְּבָרִים אֵלּוּ הֵם עִקָּרֵי אֱמוּנָה, וְעַל כָּל יְהוּדִי מַאֲמִין לְדַעְתָּם, וּלְחָקְקָם הֵיטֵב עַל לְבָבוֹ.

וְנִלְמַד אֶת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת, וְתוֹךְ כְּדֵי לִמּוּד עָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁהַדְּבָרִים הַלָּלוּ, עֶצֶם יְדִיעָתָם הִיא מִצְוָה, וְצָרִיךְ לְשַׁנְּנָם וְלִזְכֹּר אוֹתָם, כִּי פְּגַם אֶחָד בָּהֶם הוּא פְּגַם בְּעִקָּר הָאֱמוּנָה, וְעַל כֵּן אָסוּר לוֹמַר לְעַצְמוֹ, מַה אִכְפַּת לִי מִנְּבוּאַת מֹשֶׁה בִּפְרָטִיּוּת, הֲלוֹא אֲנִי מַאֲמִין בּוֹ וּבַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה עַל יָדוֹ, אֵין זוֹ הָאֱמֶת! כִּי עָלֵינוּ לָדַעַת אֶת גְּדֻלָּתוֹ וְאֶת עֹצֶם נוֹרָאוֹת דַּרְגַּת נְבוּאָתוֹ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִשְּׁאָר נְבִיאִים, וְזוֹ הִיא הַמִּצְוָה שֶׁל הָעִקָּר הַזֶּה – לָדַעַת וְלִלְמֹד אֶת  הַיְדִיעוֹת הַלָּלוּ, הַמְּקָרְבוֹת אֶת הָאָדָם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הִיא קוֹל ה' הַמְדַבֵּר אֵלֵינוּ בְּכָל עֵת, הַבִּטּוּל הַגָּמוּר שֶׁל מֹשֶׁה הֶעָנָיו מִכָּל הָאָדָם אֶל ה' – תּוֹרָה שְׁלֵמָה הִיא.

וְזוֹ לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם: הַשְּׁבִיעִי – נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהוּא, שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהוּא אֲבִיהֶן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁקָּדְמוּ לְפָנָיו וְהַבָּאִים אַחֲרָיו, הַכֹּל הֵם לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּמַעֲלָה, וְהוּא בְּחִיר ה' מִכָּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, אֲשֶׁר הִשִּׂיג מִמֶּנּוּ יִתְעַלֶּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִשִּׂיג וְיַשִּׂיג כָּל אָדָם שֶׁנִּמְצָא וְשֶׁיִּמָּצֵא. וְשֶׁהוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִגִּיעַ לְתַכְלִית הָרוֹמְמוּת מֵעַל הָאֱנוֹשִׁיּוֹת עַד שֶׁהִשִּׂיג הַמַּעֲלָה הַמַּלְאָכִית וְנַעֲשֶׂה בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים, לֹא נִשְׁאַר לְפָנָיו שׁוּם מָסָךְ שֶׁלֹּא קְרָעוֹ וְלֹא עָצַר בַּעֲדוֹ שׁוּם מַעְצוֹר גּוּפָנִי, וְלֹא נִשְׁאַר בּוֹ שׁוּם דָּבָר מִן הַחִסָּרוֹן לֹא מְעַט וְלֹא הַרְבֵּה, וְהֻשְׁבְּתוּ בּוֹ הַכֹּחוֹת הַדִּמְיוֹנִיִּים וְהַחוּשִׁים בְּכָל הַשָּׂגוֹתָיו, וְנִתְבַּהֵל כּוֹחוֹ הַמִּתְעוֹרֵר, וְנִשְׁאַר שֵׂכֶל בִּלְבַד, וְעַל עִנְיַן זֶה אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם ה' בְּלִי אֶמְצָעוּת הַמַּלְאָכִים.

נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִבְדְּלָה מִנְּבוּאַת כָּל שְׁאָר הַנְּבִיאִים בְּאַרְבָּעָה הֶבְדֵּלִים, [יְדִיעַת הַהֶבְדֵּלִים הַלָּלוּ, הִיא יְסוֹד בְּלִמּוּד הָאֱמוּנָה, וְעָלֵינוּ לְדַעְתָּם] הַהֶבְדֵּל הָרִאשׁוֹן – שֶׁכָּל נָבִיא אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה אֵין ה' מְדַבֵּר אִתּוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי אֶמְצָעִי, וּמֹשֶׁה בְּלִי אֶמְצָעִי כְּמוֹ שֶׁאָמַר פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ.

וְהַהֶבְדֵּל הַשֵּׁנִי – שֶׁכָּל נָבִיא לֹא יְבוֹאֵהוּ הַחֲזוֹן אֶלָּא בִּזְמַן הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיַּחֲלֹם, בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה וְכוּ', וְהַרְבֵּה מִן הָעִנְיָן הַזֶּה, אוֹ בְּיוֹם אַחֵר תַּרְדֵּמָה הַנּוֹפֶלֶת עַל הַנָּבִיא וּמַצָּב, שֶׁבּוֹ שׁוֹבְתִים כָּל חוּשָׁיו וּמִתְרוֹקֶנֶת מַחְשַׁבְתּוֹ כְּעֵין שֵׁינָה, וּמַצַּב זֶה נִקְרָא מַחֲזֶה וּמַרְאֶה, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר "בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יְחֶזְקֵאל ח, ג). וּמֹשֶׁה בָּא לוֹ הַדִּבּוּר בַּיּוֹם וְהוּא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחוֹ ה': "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" (שמות כה, כב) וְכוּ', אָמַר יִתְעַלֶּה (בַּמִּדְבָּר יב, ו־ז): "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ; לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה".

וְהַהֶבְדֵּל הַשְּׁלִישִׁי – שֶׁהַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַחֲזוֹן וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בַּמַּרְאָה וְעַל יְדֵי מַלְאָךְ יֵחָלְשׁוּ כֹּחוֹתָיו וּמִתְחַלְחֵל גּוּפוֹ וְיָרַד עָלָיו מוֹרָא עָצוּם מְאֹד כְּאִלּוּ הוֹלֵךְ לָמוּת, כְּמוֹ שֶּׁבֵּאֵר בְּדָנִיֵּאל כְּשֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ גַּבְרִיאֵל בַּמַּרְאָה אָמַר (דניאל י, ח): "וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ". וְאָמַר (שָׁם פָּסוּק ט): "וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה", וְאָמַר (שָׁם פָּסוּק טז): "בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי". וּמֹשֶׁה אֵינוֹ כֵּן אֶלָּא יְבוֹאֵהוּ הַדִּבּוּר וְלֹא תֶּאֱרַע לוֹ חַלְחָלָה כְּלָל וְהוּא אָמְרוֹ יִתְעַלֶּה: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שְׁמוֹת לג, יא), כְּלוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לְאָדָם שׁוּם חֲרָדָה מִדִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, כָּךְ הוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לֹא הָיָה נֶחֱרַד מִן הַדִּבּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּנִים בְּפָנִים, וְזֶה מֵחֲמַת חֹזֶק הִתְחַבְּרוֹ בַּשֵּׂכֶל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

וְהַהֶבְדֵּל הָרְבִיעִי – שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים לֹא יְבוֹאֵם הַחֲזוֹן בִּרְצוֹנָם אֶלָּא בְּרָצוֹן ה', וְיֵשׁ שֶׁיִּשָּׁאֵר הַנָּבִיא כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא יְבוֹאֵהוּ חָזוֹן, וְיֵשׁ שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִן הַנָּבִיא לְהוֹדִיעָם דָּבָר בִּנְבוּאָה וְיִשָּׁאֵר עַד שֶׁתָּבוֹא לוֹ הַנְּבוּאָה אַחַר יָמִים אוֹ אַחַר חֳדָשִׁים אוֹ לֹא תָּבוֹא לוֹ כְּלָל. וּכְבָר רָאִינוּ מֵהֶם מִי שֶׁהִתְכּוֹנֵן עַל יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב וְזִכּוּךְ הַמַּחֲשָׁבָה כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע בְּאָמְרוֹ: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן" (מְלָכִים ב' ג, טו) אָז בָּא לוֹ הֶחָזוֹן. וְאֵין זֶה הֶכְרֵחִי שֶׁיִּתְנַבֵּא כָּל זְמַן שֶׁיִּתְכּוֹנֵן, אֲבָל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה אָמַר: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (בַּמִּדְבָּר ט, ח), וְאָמַר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת" (וַיִּקְרָא טז, ב), וְאָמְרוּ: אַהֲרֹן בְּבַל יָבוֹא וְאֵין מֹשֶׁה בְּבַל יָבוֹא; עַד כָּאן לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם.

עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי בְּכָל תּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד, אוֹ מְקַיֵּם אֵיזוֹ מִצְוָה, קַיָּם נִיצוֹץ מִקְּדֻשַּׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הַדְּבֵקוּת שֶׁלָּנוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֵינָהּ דְּבֵקוּת בָּאָדָם כְּמוֹ וְכוּ', אֶלָּא בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ, הַחִיּוּת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל מֹשֶׁה, הַנִּצְחִית, מְפִיחָה חִיּוּת שֶׁל הִתְנוֹצְצוּת אֱלֹקוּת בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְכָל יְהוּדִי, יָכוֹל בְּכֹחוֹ לִהְיוֹת דָּבוּק בְּחַי הַחַיִּים, בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כָּל יְמֵי חַיֵּי חִיּוּתוֹ.

הפוסט שיעור אמונה 031 – סוד נבואת משה רבינו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ויפול על פניו – מפני המחלוקת.

רש"י מתאר את הסרחונות הקודמים של העם, חטאו בעגל – ויחל משה, במתאוננים – ויתפלל משה, במרגלים – ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים. במחלוקותו של קרח נתרשלו ידיו.

מה היה נורא כל כך במחלוקת שלא יכל משה רבינו לבקש על העם שיסלח להם, ובמיוחד, שדווקא כאן הם היו מוסתים על ידי איש פרטי ועוד מאתים חמישים איש, אבל זה על פניו נראה הרבה פחות מעבודה זרה, מעגל, מלהתלונן "כל העם" על ה'. זה מפליא ביותר. משה רבינו ידע שאין דבר שהקב"ה כה מקפיד עליו כמו על מחלוקת, יתירה מזאת, נראה מהפסוקים, שמשה רבינו נפל על פניו, ועשה כאילו תשובה בעצמו, שמא גם בו יש את הנגע הזה, כי כן דרך הצדיק לבדוק בעצמו, כאשר רואה בחברו, לא יכל משה רבינו לעמוד מול ה' ופניו גלויות, והוא ממש התבייש, כביכול, מפני הוד השכינה על שנשמות ישראל שרויים במחלוקת.

מחלוקת היא גילוי האגו הכי גדול, היא שכחה גמורה מהשם יתברך, לחשוב על האינטרסים העצמיים של האדם, חטא העגל, מבלי לסנגר על דבר כזה, הוא טעות, לייחס כוחות לזר, אבל יש אמונה בכוח העליון, כמו כן המתלוננים יודעים את ה', אך לא נוהגים כלפיו יתברך כשורה, ה' ירחם, לא כן מחלוקת זו היא עבודה זרה בתדר הכי נמוך שלה, זהו הסרחון הרביעי הכולל את כל הסרחונות, משום שבאותו רגע שאדם חושב רק על עצמו, וגורר את כל העם עמו למען מטרה זו, הוא שוכח ומשכיח את שמו של הקב"ה, וזו הרעה הגדולה מכולם. ועל זה היה ירא משה רבינו "שמא לא יקבל עוד ממני".

פרשת קרח יפה נדרשת לכל דור ודור, אין התורה הקדושה מספרת סיפורים גרידא, היא מנחה אותנו בדרך החיים, בכל פעם כשאנו מזהים אינטרס, אנו נופלים במקום הזה, של שכחת ה', ברמה מסויימת הלימוד הנדרש מפרשת קורח ועדתו, היא שנעשה את כל מעשינו לשם שמים. זו נראית מילה יומרנית מדאי, וכי אנו יכולים באמת להגיע למקום הזה. עלינו לדעת, שזה או או, או שאנו באמת נהיה נקיים, או שנעשה דברים גדולים ועצומים, ובאמת לא נחלום לרגע שהכל לשם מילוי תאוות האגו הפרטי שלנו.

משה רבינו, היה הענק מכל האדם, הענו מכל האדם, האינטרס היחיד שהיה לו לגדל את שמו של הקב"ה, ולכן חרף היותו עניו מכל האדם, והאינטרס שלו היה, אם היה אדם כמונו, לפרנס את הענוה שלו, להשפיל את עצמו ולשתוק, לא כן אם ידוע לו בבהירות שרצון ה' הוא דווקא בהתנשאות שלו, בהשבת מלחמה שערה מול קורח ועדתו, את זה הוא יעשה, בשיא הענוה והשפלות בביטול גמור אל השם יתברך.

זה משה האיש, יושב בתוכנו, אנו לומדים אותנו ואמורים ללכת בעקבותיו, לבקש מהשם יתברך שנזכה לאור הגדול הזה, להיות עושים את כל מעשינו לשם שמים, ולא רק במסלול אחד צפוי מראש, אלא בכל פעם להרכין אוזן ולהקשיב לקול ה' הדובר מתוך לבנו, ולהביט לאמת שלנו בעינים.

הפוסט פרשת קרח – אין דבר יותר גרוע ממחלוקת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

כשיש מחלוקת, קשה היא יותר, כשהדברים המוטחים מול הזולת הם דברי אמת. הרי בודאי כל העדה כולם קדושים, ואכן אסור להתנשאות. המעניין הוא, שדווקא משה, שהתורה העידה עליו שהוא העניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ודווקא אדם כזה, נחשד בהתנשאות וגאוה, והכל בשם הדבר האמיתי בעצם, שהרי באמת כל העדה כולם קדושים. אבל השאלה הנשאלת היא, האם אכן כל העדה כולם קדושים באותה רמה? הרי מי לא יודע שיש אנשים שהשקיעו יותר, עבדו יותר על עצמם וכתוצאה מכך הם התקדשו יותר, האם קורח בעצמו חשב שהוא כמו כל העדה? אז למה הוא קופץ לדבר יותר מכולם? הרי מי לא יודע שיש הבדלים בין אנשים, חכמים יותר וחכמים פחות, וכן, קדושים יותר וקדושים פחות.

תורת אמת לא מדברת סתם, גם כשהיא מצטטת שיחות של אנשים, היא מדברת את האמת האמיתית של הבריאה, כאשר ה' שוכן בתוכם – הרי באמת כל העדה כולם קדושים, ההתנשאות והגאוה מסלקת את האור של ה', טען איפה קורח מול משה, במקום שתגדל אנשים, או תגדל את עצמך (רחמנא ליצלן מהאי דעתא) תכניס את ה' בתוכם, וכל העם יהיו קדושים, ומדוע אתם בחרתם בדרך ההתנשאות, למרות שבאמת כוונתכם רצויה לקרב את כולם לה', עשו זאת בדרך האמת, בדרך של החדרת אור ה' בעם.

כיון שאנו יודעים שאכן קרח ועדתו טעו ודברו על ה' ורצונו, הרי שמזה עצמו נלמד, שזו עבודת משה רבינו בעצמה, ועבודת צדיקי האמת שבכל דור, ההתנשאות שלהם כביכול, שנראית לעין הרדודה, כהנהגה או נשיאות, אין לה שום דבר עם גאווה וישות, חס ושלום, ההיפך הוא הנכון, בספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים' מובא בפרשת שלח – נשי"א נוטריקון, אין יש, שהופך את הישות שלו לאין, אלו הם נשיאי ישראל הקדושים, ששואבים את כוחם ממשה רבינו, העניו מכל האדם, שהוא ממוצע המחבר ולא ממוצע המפריד, הבטל האמיתי אל השם יתברך.

באמת אמרו, ההבדל המהותי בין להתבטל לאדם שהוא דבר נוראי, שעבוד האישיות וכו', שנפש כל אדם נורמלי סולדת מכך, לבין התבטלות לצדיק, תלוי במידת ביטולו של הצדיק אל השם יתברך. קשה עד איום ונורא להתבטל לאדם שאינו מבוטל ושהוא 'יש' בפני עצמו, לא כן הביטול למי שהוא בבחינת 'אין' – זהו ביטול ישיר אל השם יתברך, ביטול לאותה אחדות פשוטה שהצדיק מבוטל אליה, וסוחף עמו את האחרים, המקושרים אליו, ומתבטלים אל ה' באותו ביטול.

אכן, קורח רימז בדבריו על מדרגת משה רבינו, כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', הם קדושים, כי בתוכם ה', והכל בא באמת מההתנשאות, שנראית התנשאות, אבל היא לא… של משה רבינו והצדיקים שהוא שוכן בתוכם במהלך הדורות.

הפוסט פרשת קרח – כל העדה כולם קדושים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

החינוך הוא מקצוע לכל דבר, אך אם במקצוע רגיל, על המתמחה ללמוד את דרכי הקניית המקצוע, הרי שבחינוך, המקצוענות מתבטאת בהבנה העמוקה מה אסור להורה לעשות, הילד שלי הוא יותר מדאי יקר שאוכל לעשות בענינו טעויות.

אנשים חכמים מתקנים טעויות, אנשים פקחים מתקנים את שורש הטעויות. שם במקור, במקום התורפה ניתן לעשות איזה שינוי תובנה יסודי שיגרום לנו להפסיק את מחול השדים של טעויות ותיקונן, וחוזר חלילה.

כבר כתבנו אודות הטעות הרווחת של הורים שאפתנים בעלי ציפיות לא ריאליות מילדיהם, אלו אשר דוחקים את ילדיהם לפינה שיהיו כמו אותם גדולים עליהם קראו בספרי התולדות, גורמים במו ידם שיראו ברבות הימים בילדיהם את ההיפך הגמור מנשואי שאיפותיהם.

אך מאידך עלינו לזכור, כי הילדים שלנו נועדו להוות אורות גדולים בעולמנו, אורות מיוחדים שניתנו בכלים מסוימים שהוענקו רק להם, ההתערבות שלנו בדרך ובביצוע של המשכת האורות מיותרת וגורמת לכיבויים. כי אנחנו, איך נאמר זאת? אורות אחרים לגמרי.

תפקידנו מתמקד בכך, שעלינו להדריך, לחנך, להלהיב, לתעל אך בשום אופן לא לרצות בשבילם או לייסרם תוך כדי איבוד כבודם ורמיסת אישיותם, כי גדולי ישראל קטנים גדלים בביתכם, ומחכים רק להכלה שלכם לאישיותם הצומחת כעת ממש תחת אפכם.

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל אמר, שצריך לחנך כל ילד כאילו עתיד להיות משה רבינו, ומוכיח זאת מדברי השולחן ערוך (יו"ד סי' פא ס"ז): 'חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב.

המקור הוא מהמדרש (שמו"ר א, כה): למה אמרה מרים מן העבריות? וכי אסור לו למשה לינק מחלב הנכרית? וכי לא כן למדנו – בת ישראל לא תניק בנה של כותית אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה?! אלא למה אמרה כן? לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן? אמר הקדוש ברוך הוא, הפה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא? (וכך ציין בביאור הגר"א)

ולכאורה, שואל הגר"י קמינצקי, איך ניתן להוכיח ממשה לכל ילד, הלא במשה כתוב טעם ש'עתיד לדבר עם השכינה'? איך נפסק כן לגבי כל ילד מישראל? אלא כאן נוכחים אנו לראות את סגנון היחס הרצוי כלפי כל ילד מישראל, בלי יוצא מן הכלל, היכול לדבר עם השכינה הקדושה – ילד לא פשוט בכלל, הזהר בו ובקדושתו, הרחק ממנו כל טומאה אפשרית.

מכאן אנו למדים אודות היחס שלנו המכבד והמעריץ כלפי הילד שלנו, שלפעמים כה קשה אתו, והוא כה מאתגר אותנו. בסיס אישיותו נועד לגדולות ולנצורות, עלינו לתת לו את הצ'אנס להתפתח מבחינה רוחנית ולא לגדוע את אילן חייו, ובמיוחד לא על ידי ביקורת והשפלה, משה רבינו צומח כאן.

גם הורים לילד לא פשוט מבחינת התנהגותו הלא חביבה במיוחד, עליהם להשכיל ולראות בתוככי הזעם הגדול שמפיץ סביבו הנער, את הצרכים המיוחדים של אדם שנשלח לזירת ההתמודדויות של עולמנו עם כלים מיוחדים שדורשים התייחסות מיוחדת, קשה אומנם כעת, אך אם יגלה האיש הקטן יחס של הבנה וכבוד הוא יוציא מהכוח אל הפועל את ענינו הרוחני בעולם, הוא יזכה להתחבר אל הטוב המיוחד שלו.

ההנקה וההזנה של הילדים אינם פוסקים בתקופת הגמילה, כל ימי היותנו בינינו עדיין הוא מתפתח מבחינה רגשית ואישית, כך שהאיסור שלא להניקו בדבר טמא עומד בעינו. דבר טמא – לחץ, השפלה וחוסר קבלה. המדובר באדם שפסגת הצלחתו עדיין אינה ברורה, לא את הדרך להגיע אליה ולא את משמעותה מבחינתו בינו לבין קונו. הורים! אל תהרסו להתערב. הניקו אותו מן העבריות, מהמקום של תקוה טובה לשינוי מבורך לפי אישיותו המיוחדת.

בנוהג שבעולם ילד שצריך להישלח למשפחה אומנת, אם קרובים דואגים לו יעשו הכול כדי לברר את מהותה של המשפחה שאליו יבוא בן משפחתם, הבירור יסודי ומעמיק, המגמה היא התאמה – שלא יצאו נפסדים מהשינוי, כי אין נטישה כאן אלא אומנה.

גם ילדכם הוא באומנה. מכל בני העולם בחר הקדוש ברוך הוא בכם כהורים לילד הזה, אתם אחראים עליו, קבלו את המשימה הזאת המוטלת על כתפיכם בסבלנות, קחו זאת כמחמאה בשבילכם. אתם ההורים שלו אין לו אחרים רק אתם, ההערכה שלכם לתפקיד תעשה את הכל טוב יותר מכל המוסר שבעולם.

ולא רק בילד 'מיוחד' ומאתגר הדברים אמורים, לכל יציר נוצר יש התמודדויות שונות שדורשות שימת לב ויחס מהסובב אותם, ישכילו ההורים אם ידעו כי בידם תלוי הדבר, והילד הכי לא פשוט שיש להם זקוק להם, הזינו אותו מתוך יחס של כבוד לברואו של מקום, רק כך ניתן לחנך מבלי לטעות.

ונזכה שאנחנו וצאצאינו נהיה כולנו יודעי שמו יתברך ולומדי תורתו לשמה…

הפוסט ילד לא פשוט הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּיָמִים נוֹרָאֵי הוֹד אֵלּוּ, יְמֵי הַהֻלֶּדֶת שֶׁל עַמֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, הַנִּבְחָר, הָאֱלֹקִי וְהַטּוֹב, גַּם אָנוּ בְּדוֹרֵנוּ הָאַחֲרוֹן הַזֶּה – נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מַמָּשׁ כָּךְ.

כְּפִי הַמּוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁכָּל מַעְגַּל זְמַן הַסָּב עַל צִירוֹ מֵבִיא בִּכְנָפָיו אֶת אוֹתָם אוֹרוֹת נִשְׂגָּבִים שֶׁהֵאִירוּ אָז. וּבְכֵן, הַפַּעַם מְדֻבָּר בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זֶה קוֹרֶה כָּאן וְעַכְשָׁו.

אַךְ מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה יֵשׁ בְּחַג הַזֶּה לְעֻמַּת הַחַגִּים הָאֲחֵרִים, אִם מוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל נִבְחֲרוּ לְצַיֵּן הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מְסוּיֶימֶת שֶׁאֵרְעָה בְּאוֹתוֹ זְמַן, הֲרֵי שֶׁקַּבָּלַת הַתּוֹרָה, הִנָּהּ מֻטֶּלֶת עָלֵינוּ לְצִיּוּן וַחֲוָיָה בְּכָל יוֹם וְיוֹם, הֲרֵי כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ: (פסיקתא זוטא דברים ו, ו) 'בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, כְּאִלּוּ הַיּוֹם בָּאתָ עִמּוֹ בִּבְרִית, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּעֵינֶיךָ כִּדְיוּטְגָמָא [צַו מַלְכוּתִי] יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סוֹפְנָהּ' וְכוּ' וְכוּ'.

הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ, מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל לַיְלָה, שָׁם בִּמְקוֹרָהּ, הִיא מוֹסִיפָה חִיּוּת קְדוֹשָׁה הַקְּשׁוּרָה לְלִמּוּד וּקְנִיַּת הַיֶּדַע שֶׁסִּגְלָה אוֹתָהּ נֶפֶשׁ כַּאֲשֶׁר הָיְתָה נְעוֹרָה בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם. הַנֶּפֶשׁ נוֹלֶדֶת מֵחָדָשׁ, הִיא מֵעוֹלָם הַהִתְחַדְּשׁוּת, אֵין לָהּ קֶשֶׁר לְהִתְיַשְּׁנוּת כָּלְשֶׁהִי, כִּי אָכֵן, הִיא חֲדָשָׁה בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

עַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מֻטֶּלֶת חוֹבָה לָלֶדֶת נְפָשׁוֹת בְּכָל יוֹם, וְזֹאת עַל יְדֵי הֲפָצַת אֱמוּנַת הַשֵּׁם בְּעוֹלָמוֹ, כָּל אָדָם הַחַי כָּאן בְּתוֹךְ הַטֶּבַע הַמַּסְתִּיר, נִמְצָא כָּאן שֶׁלֹּא בִּכְדִי, תַּפְקִידוֹ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת, לֹא רַק מִבְּחִינָה גַּשְׁמִית, לְהָבִיא צֶאֱצָאִים לָעוֹלָם וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת הַדּוֹרוֹת. אֶלָּא לְהוֹלִיד נְשָׁמוֹת מֵחָדָשׁ, עַל יְדֵי לִמּוּד וְהַפְרָיַת יֶדַע.

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר, קוֹרְאִים אָנוּ בַּפָּסוּק (בַּמִּדְבָּר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֵּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי". כְּשֶׁמַּמְשִׁיכִים לְעַיֵּן בַּהֶמְשֵׁךְ, נוֹכְחִים לִרְאוֹת, שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מַזְכִּירָה כְּלָל תּוֹלָדוֹת מִלְּבַד אֵלּוּ שֶׁל אַהֲרֹן, וּמַדּוּעַ הַכּוֹתֶרֶת הַמְבַשֶּׂרֶת עַל תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה? רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ: – "לְפִי שֶׁלִּמְדָן תּוֹרָה. מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הַמְּלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ יְלָדוֹ".

הִנֵּה לֵידָה מִסּוּג אַחֵר!

כָּךְ מוֹלִידִים נְפָשׁוֹת…

שֶׁמָּא תֹאמְרוּ, כִּי לֹא כָּל אֶחָד נֵחַן בְּכֹשֶׁר הַעֲבָרַת שִׁעוּרִים וּמְסִירַת הַרְצָאוֹת, הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בְּכִשָּׁרוֹן אֶלָּא בְּכֹחַ רָצוֹן. מֹשֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָהָ  אֶלָּא אִישׁ שֶׁהָיָה כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, לוֹמַר לְדוֹרוֹת, לֹא הָיָה זֶה אִישׁ עִם כֹּשֶׁר רֵטוֹרִי מֻצְלָח שֶׁסָּחַף הֲמוֹנִים, הָיְתָה זוֹ רוּחַ ה' שֶׁפִּעֲמָה בּוֹ.

גַּם בַּפָּסוּק הַזֶּה, נִתְקָלִים אָנוּ בְּבִטּוּי שֶׁלֹּא רָגִיל בַּתּוֹרָה: דִּבֵּר ה' אֶת מֹשֶׁה, לָמָּה לֹא "דִּבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה"? אֶלָּא שֶׁהַמִּלָּה 'דִּבֵּר' הִיא מִלָּשׁוֹן הַנְהָגָה וְדִרְבּוּן, כְּמוֹ (תְּהִלִּים מז, ד): "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּנוּ", אוֹ כִּלְשׁוֹן חֲזַ"ל (סַנְהֶדְרִין ח' ע"א): דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְכוּ'.

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִנְהִיג אֶת מֹשֶׁה.

דְּבַר ה' בֶּקַע מִגְּרוֹנוֹ, וְהוּא לֹא הָיָה זָקוּק לְלִטּוּשִׁים רִטוֹרִיִּים, תֵּיאַטְרַלִיִּים אוֹ עוֹבְרֵי-בָּמָה, לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ הָאֱמֶת הַלּוֹהֶטֶת לִחֲכוּ אֶת הַנְּפָשׁוֹת וְקֵרְבוּ אוֹתָן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֻנַּחַת בְּתוֹכְכֵי הֲוָיָתוֹ שֶׁל אִישׁ יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, הַמִּנּוּחַ הַמִּקְרָאִי (שְׁמוֹת יד, לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", נוֹתַר חַי וְקַיָּם בָּנוּ, אֶחָד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הָעִקָּרִים הוּא בִּדְבַר אֲמִינוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וּנְבוּאָתוֹ, כְּלוֹמַר, מֹשֶׁה זָכָה לִהְיוֹת חֵלֶק מִסֵּדֶר יוֹמוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי. תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה נִקְרֵאת: "תּוֹרַת מֹשֶׁה".

קְדֻשָּׁה זוֹ מְבַקֶּשֶׁת לְבַצְבֵּץ הַחוּצָה כָּל אֵימַת שֶׁאָנוּ נִפְגָּשִׁים עִם יְהוּדִי נוֹסָף, הַלָּה, גַּם אִם רָמָתוֹ הָרוּחָנִית נֶעְדֶּרֶת אוֹתָהּ הִלָּה הַנִּדְרֶשֶׁת מִיהוּדִי-שֶׁל-מֹשֶׁה, אֲבָל כָּזֶה הִנֵּהוּ לְלֹא הַבֵּט עַל מֶחְדָּלָיו הָרוּחָנִיִּים, כָּאֵלוּ וַאֲחֵרִים.

נְקֻדַּת מֹשֶׁה נִמְצֵאת בּוֹ, כַּאֲשֶׁר הַנְּקֻדּוֹת נִפְגָּשׁוֹת, נִדְרֶשֶׁת תּוּשִׁיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, לְחִבּוּר אֲמִתִּי לְמַעַן כְּבוֹדוֹ שֶׁל בּוֹרְאֵנוּ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְנוּ.

הָעִסּוּקִים בְּקֵרוּב יְהוּדִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (בְּכַוָּנָה נִזְהַרְתִּי שֶׁלֹּא לִכְתֹּב קֵרוּב 'רְחוֹקִים', כִּי אֵין יְהוּדִי רָחוֹק), יְכוֹלִים לְהָעִיד, וְלֹא מִפֶּרֶץ שֶׁל הִצְטַנְּעוּת וַעֲנָוָה, כִּי אֵין מִישֶׁהוּ שֶׁמְקָרֵב מִישֶׁהוּ לְתוֹרָה, הַמִּפְגָּשׁ הַנּוֹרָא הַזֶּה בֵּין שְׁנֵי חֶלְקֵי קְדֻשָּׁה, הוּא זֶה שֶׁיּוֹצֵר אֶת הָאוֹר הַמֵּאִיר, מַדְהִים.

אִם הָיִינוּ מוּדָעִים לַשְּׁלִיחוּת שֶׁלָּנוּ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיִינוּ עֲסוּקִים בִּמְגַמָּה זוֹ כָּל יָמֵינוּ. גַּם כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִמְצָאִים בַּמָּקוֹם בּוֹ נִתְבַּקַּשְׁנוּ לְהִתְמוֹדֵד בְּסַעֲרַת הַחַיִּים, אִישׁ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, עֲדַיִן נוֹצָרִים הַמִּפְגָּשִׁים הַלָּלוּ, יְהוּדִים פּוֹגְשִׁים יְהוּדִים, וְיֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמְּחַכֶּה לְךָ שֶׁתַּעֲשֶׂה עִם זֶה מַשֶּׁהוּ.

רֹב הַיְהוּדִים, כַּיּוֹם, מְצַפִּים לִשְׁמוֹעַ דְּבַר ה', נָקִי וְחַף מִכָּל אִינְטֶרֶסַנְטִיּוּת נוֹסֶפֶת, דְּבַר הָאֱלֹקִים יָקָר בָּעִתִּים הַלָּלוּ, הַשִּׂנְאָה וְהַבּוּז אֵינָם מְעִידִים עַל רִחוּק, כִּי אִם עַל הַהֵפֶךְ, הַכַּעַס בָּא מֵחֹסֶר הֲבָנָה לָרֹעַ שֶׁאָנוּ נֶחֱשָׁדִים בּוֹ. אִם הָיִינוּ עֲמֵלִים לְלֹא לֵאוּת לְהָרִים אֶת דֶּגֶל הַתּוֹרָה וְהָאֱמוּנָה, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ, מֵעַל קַו הָאֶפְשָׁרוּת לְמַגַּע אֱנוֹשִׁי חַמְדָנִי, הָיִינוּ מְרִימִים בְּכָךְ אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַצְּמֵאוֹת לְמַיִם זַכִּים בְּמִדְבַּר הַחַיִּים.

לֹא בְּחִנָּם נִתְּנָה הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר, רַבּוֹתֵינוּ לִמְּדוּנוּ, שֶׁהִיא מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית, לְלֹא מָקוֹם מֻגְדָּר בְּבַעֲלוּת מִישֶׁהוּ, הַתּוֹרָה הִיא הֶפְקֵר לַכֹּל, הִיא לֹא שֶׁל עֵדָה זוֹ אוֹ מִגְּזַר זֶה אוֹ אַחֵר, אֵין סֶקְטוֹר בַּעֲלָנִי עַל תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הֶחָבוּי בְּלֵב כָּל אִישׁ, אֲשֶׁר בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל מְכֻנֶּה.

עָלֵינוּ לְהַכְרִיז בְּקוֹל רָם עַל אֱמֶת זוֹ.

'יְהוּדִי שֶׁל תּוֹרָה' הוּא כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁה' בָּחַר בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ, וְכֵיוָן שֶׁכָּךְ, עָלֵינוּ לְמַלְּאוֹת אֶת חֶלְקֵנוּ בִּשְׁלִיחוּת זוֹ, לְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאָנוּ נִפְגָּשִׁים (!) אוֹדוֹת חוֹבָתֵנוּ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, נוֹלִיד נְשָׁמוֹת וְנוֹלִיךְ אוֹתָן אַחֲרֵינוּ לְמִדְבַּר הַתּוֹרָה, נַרְאֶה לָהֶן, אֶת הַתּוֹרָה הַמְבֻיֶּשֶׁת הַמַּמְתִּינָה לַחִבּוּק בֶּן אַלְפַּיִם הַשָּׁנִים, וְזֶה כּוֹלֵל אֶת כָּל אֶחָד, לֹא רַק מִי שֶׁעוֹבֵד בַּחוּץ…

אֶלָּא שֶׁבְּכָל מָקוֹם וְעִם כָּל אֶחָד.

הפוסט פרשת במדבר – לידת הנפשות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.