שבת פרשת האזינו תשפ"א

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר.

פסוק זה יושב על לבבות נשמות ישראל, בהצדיקם עליהם את הדין, כי הוא יסוד האמונה, שאין הקב"ה מעוות את הדין, חס ושלום, בשום פנים ואופן, ואין רע יורד מן השמים והכל לטובה.

הצור תמים פעלו – צור הוא לשון חוזק, כאשר אדם חש בהנהגה של מידת הדין, רחמנא ליצלן, עליו להבין שהוא בעצם מגונן ושמור על ידי העוצמה האלוקית, שעל כן בא הלשון כאן "הצור", דווקא המקום שאתה חש אבוד לגמרי, ואין לך על מי להשען ולסמוך, כאשר כל אחד מרגיש כך בעת צרתו, עליך לדעת שזהו ה' צורי ולא עוולתה בו, הוא שומר עליך כצור שהכל יהיה לך רק לטובה, ולכן תמים פעלו, כי תמים הוא לשון שלימות, ואם חלילה, היתה מדת הדין מענשת שלא כדין או יתר מן הדין, לא היתה שלימות חלילה למעלה, ואם יש שלימות הרי שמטרת בריאתך והוייתך תוצדק על ידי הרחמים הגדולים שה' בעצמו, שהוא צורך ומשגבך ימשיך עליך. כי כל דרכיו משפט – גם הדרכים הנראים כמענישים וכו', הם נראים כעיוות הדין, או יותר מדאי, הכל במשפט צדק. אבל העיקר, מה שצריך לדעת, כי סוד משפט הוא עמודא דאמצעותא, שאינו נוטה לימין ולשמאל כי אם לאמצע, והוא סוד מדת הרחמים, כי בכל דרכיו הוא עושה הכרעה של מדה זו, ולכן הוא נקרא בעל הרחמים, יתברך שמו. אל אמונה ואין עול – הוא נאמן להפרע אבל הוא גם נאמן לזכור את הטוב שלנו בתוך הפרעון, ולכן אין עול במשפט, וצדיק וישר הוא, אינו רק צודק במשפטו, כי אם גם מיישר את הנידון שיהיה ישר בעולם, ושיוכל לסבול את צדקתו וטובו יתברך.

הפוסט פרשת האזינו – משפט של רחמים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שָׁנִים שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ, מֵאָז שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל בַּגְרוּת וְאֵינֶנּוּ עוֹד קָטִין, הוּא בְּעִקְבוֹת שָׁרָשָׁיו הָאֲבוּדִים, מִי הוּא הָאַבָּא שֶׁלִּי, זוֹהִי שְׁאֵלָה שֶׁהוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ זֶה עִידָּן וְעִדָּנִים, כְּבָר הָפַךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן בְּחִפּוּשִׂים, לְאָן לֹא הִגִּיעַ? אֶת מִי לֹא טִרְטֵר? מִי זֶה וְאַיֵּה הוּא?

הָיְתָה רַק פַּעַם אַחַת, בּוֹדֵדָה, קְטַנָּה, שֶׁל רְגָעִים סְפוּרִים שֶׁהוּא כִּמְעַט פָּגַשׁ אוֹתוֹ, כָּל הַסִּימָנִים הוֹכִיחוּ שֶׁזֶּה הוּא, הוּא רָאָה אֶת הַתֹּאַר שֶׁלּוֹ, אֶת צְדוּדִיתוֹ֣, עָלֶיהָ חָלַם יוֹם וָלַיְלָה בְּהָקִיץ וּבְשֵׁנָה, וְהִנֵּה זֶה כִּמְעַט הָיָה בְּהֶשֵּׂג יָד, כִּמְעַט נִגַּשׁ לוֹמַר כַּמָּה מִלִּים, לְהִתְרָאוֹת לְפָנָיו וּלְהֵחָשֵׂף:

אֲנִי הַבֵּן שֶׁלְּךָ וְאַתָּה הָאַבָּא שֶׁלִּי…

כְּשֶׁהוּא נֶעְלָם, לֹא יָדַע עוֹד מְנוּחָה, יָדַע שֶׁהַכֹּל מַתְחִיל מֵהַהַתְחָלָה, מִנְּקֻדַּת הַאֶפֶס, כְּאִלּוּ לֹא חִפֵּשׂ מֵעוֹלָם. צִמְאוֹנוֹ לִפְגֹּשׁ אֶת הָאִישׁ שֶׁיּוּכַל לוֹמַר לוֹ 'אַבָּא'! – לֹא יָדַע רְוָיָה, הוּא מְחַכֶּה לָרֶגַע הַנִּפְלָא הַזֶּה, שֶׁהוּא יִהְיֶה זַכַּאי לוֹמַר לְאֵי מִי אַבָּא! שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת תְּמִימוֹת וַהֲבָרָה אַחַת פְּשׁוּטָה, זֶה כָּל חֲלוֹם חַיָּיו, הֲיִזְכֶּה לְכָךְ?

מֵאָז שֶׁהוּא רָאָה אוֹתוֹ, הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַדְּמוּת הַזֹּאת, אֶת הָאוֹר שֶׁבָּקַע מֵעֵינָיו, אֶת מַה שֶּׁהוּא רַק שֶׁלּוֹ, מֵאָז לֹא חָדַל לְדַמְיֵן כָּל רֶגַע נָתוּן אֶת אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁהוּא יִהְיֶה חָבוּק בִּזְרוֹעוֹתָיו, הוּא יַגִּיד לוֹ אַבָּא וְהוּא יַחְזִיר לוֹ בְּנִי… זֶה יִהְיֶה עֲנָק, אֵין סוֹפֵר שֶׁיָּכוֹל לְתָאֵר זֹאת, רַק הַמְּצִיאוּת בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ.

מֵרֹב שֶׁהוּא חַי אֶת הַדְּמוּת הַמְיֻחֶלֶת, שֶׁהֵנִיעָה אוֹתוֹ לַהֲפֹךְ עוֹלָמוֹת וּלְפָגְשָׁהּ, וְלוּ פַּעַם אַחַת נוֹסֶפֶת, אַחַת וִיחִידָה וְלוֹמַר אֶת הַמִּלִּים, וְלָחוּשׁ בַּקִּרְבָה…

יוֹם אֶחָד הוּא הִסְתַּבֵּךְ, מַשֶּׁהוּ לֹא נָעִים בִּמְיֻחָד, וְהִנֵּה הִגִּיעָה הַהַזְמָנָה לַמִּשְׁפָּט, מַעֲטָפָה חוּמָה מְעוֹרֶרֶת חַלְחָלָה, אַתָּה מֻזְמָן בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי לְהִתְיַצֵּב בְּמוֹסָד הַצֶּדֶק, הָאִישׁ נִרְתַּע, הִתְחַלְחֵל, הִזְדַּעֲזַע, אַךְ מַה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת? קוֹרְאִים לוֹ לְדִין.

בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עָמַד שָׁם בֵּין הַנִּדּוֹנִים בְּפִיק בִּרְכַּיִם וּבְעֵינַיִם קָמוֹת, שְׁעוֹן הַחוֹל אָזַל בִּמְהִירוּת, עוֹד מְעַט מַגִּיעַ תּוֹרוֹ… הִנֵּה הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט, אַךְ מַה הוּא רוֹאֶה? מִי הַשּׁוֹפֵט? הַדְּמוּת – – – הָאִישׁ בַּחֲלוֹמוֹתָיו, כֵּן, כֵּן, אוֹתוֹ מַרְאֶה, אוֹתוֹ חִיּוּךְ מֻכָּר, הִנֵּה הַפְּגִישָׁה לָהּ יִחֵל, וּבִנְסִיבּוֹת כֹּה מוּזָרוֹת, מְיֻחָדוֹת…

אֲפִלּוּ הָאַבָּא שֶׁלִּי הַשּׁוֹפֵט, מַה אֲנִי צָרִיךְ יוֹתֵר מִזֶּה?

הֵיכַל בֵּית הַמִּשְׁפָּט לֹא רָאָה מֵעוֹדוֹ מַחֲזוֹת כָּאֵלּוּ, הַנֶּאֱשָׁם חָבוּק בִּידֵי הַשּׁוֹפֵט, שֶׁגַּם הוּא מִתְרַגֵּשׁ, וְכָל הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט הָפַךְ לַחֲגִיגַת מִפְגָּשׁ בֵּין אָב לַבֵּן, כֻּלָּם הָיוּ בָּעִנְיָן הַזֶּה, הָיְתָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, זֶה בִּכְלָל לֹא הָיָה נִרְאֶה מִשְׁפָּט, כָּכָה זֶה כְּשֶׁאָנוּ מִתְמַקְּדִים יוֹתֵר בְּאַבָּא הַשּׁוֹפֵט מֵאֲשֶׁר בְּמִשְׁפָּטוֹ.

הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָבִינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, גַּם אָבִינוּ וְגַם מַלְכֵּנוּ, הוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט וְדָן אוֹתָנוּ, וְלֹא עוֹד, הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה מִתְגַּעְגַּעַת לְלֹא גְּבוּל לִרְאוֹת אֶת אָבִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְהִנֵּה אָנוּ רוֹאִים אֶת הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, אָנוּ מַסִּיחִים דַּעַת מֵעִנְיַן מְצִיאוּתֵנוּ הַפְּרָטִית, וְנִשְׁאָבִים אֶל מַלְכוּתוֹ הָאוֹפֶפֶת אֶת כָּל הַיְקוּם לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא.

רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ הוּא מַתָּנָה מִן הַשָּׁמַיִם, זֶהוּ יוֹם הִתְגַּלּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְעֵינֵי כָּל הַיְקוּם, כָּל גַּרְגִּיר חוֹל, כָּל נְקֻדָּה קְטַנָּה בָּעוֹלָם, תּוֹבַעַת אֶת גִּלּוּיֶהָ עַל יְדֵי בּוֹרֵא עוֹלָם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אֲנַחְנוּ אֵלּוּ שֶׁנָּעִיד, שֶׁנַּכְתִּיר שֶׁנִּזְעַק בְּפֶה מָלֵא כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל.

וְכָאן בָּאָה הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה, עַל כָּל הָעוֹלָם אָנוּ מַמְלִיכִים אוֹתוֹ, אֲבָל מַה אִתָּנוּ? עִם רְמַ"ח הָאֵבָרִים וּשְׁסָ"ה הַגִּידִים שֶׁלָּנוּ, אֵיךְ אָנוּ מִתְנַהֲגִים בְּאֹפֶן שֶׁהוּא בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ מֵהַמְלָכָה, אָנוּ כֻּלָּנוּ, בַּנֹּהַג הַנִּפְסָד שֶׁלָּנוּ בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל תְּנוּעָה שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ זוֹעֶקֶת הֵפֶךְ הַמְּלוּכָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ רַק זְמַן קָדוֹשׁ מִזְּמַנֵּי הַשָּׁנָה, רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא רַעְיוֹן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא הַמְשָׁכַת מוֹחִין לְכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, שֶׁהַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלָּנוּ תִּהְיֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה'דִיג, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים, עַל מַאֲמָרָם זַ"ל: אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, הַיְנוּ שֶׁתֹּאמְרוּ בְּכָל כָּךְ כַּוָּנָה עַד שֶׁהַמְּלוּכָה תִּהְיֶה עַל יְדֵיכֶם, כָּל כָּךְ לְהַגִּיד מַלְכֻיּוֹת בְּכַוָּנָה, שֶׁלֹּא תִשָּׁאֵר פִּנָּה אַחַת בַּנֶּפֶשׁ לְלֹא מַלְכוּת, זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

מִסְגֶּרֶת שֶׁל 'מַלְכוּת' אֵינָהּ סוֹבֶלֶת דָּבָר אַחֵר עִמָּהּ, נוֹסָף, מִתְחָרֶה… כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִתַּן לִהְיוֹת בֶּן לְכַמָּה אָבוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עֶבֶד לִשְׁנֵי מְלָכִים, אֵין זֶה מִדַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

בְּיוֹמָא דְּדִינָא רַבָּה, נְנַסֶּה לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַאִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִתְפַּשׂ בְּתוֹדַעְתֵּנוּ כְּאַבָּא מַמָּשׁ, וּכְכָזֶּה נָבוֹא שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה גַּם בְּעֵת הַמִּשְׁפָּט וְהַדַּיָּן.

"חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" נֶאֱמַר עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַחֶדְוָה שֶׁל ה' בָּנוּ, הוּא הָעֹז שֶׁלָּנוּ, בְּיוֹדְעֵנוּ שֶׁכְּכָל שֶׁהַמִּשְׁפָּט שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא אָיוֹם וְנוֹרָא אַךְ הַשּׁוֹפֵט בְּעַצְמוֹ מָלֵא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה בְּבָנָיו הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר נוֹטְלִין שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקְעִין, וְאֵין שׁוּם שָׂטָן וּמַשְׂטִין אָז, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו.

וְהָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ, לְהִשָּׁאֵב לָאֱמֶת הַזֹּאת, לַחֲשֹׁב בִּשְׁתֵּי הַיְּמָמוֹת הַלָּלוּ מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וּטְהוֹרוֹת שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת שָׁם אֵצֶל אָבִינוּ, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, כִּי אֵין הַבֵּן מִתְרַחֵק מֵאָבִיו לְעוֹלָם, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

הפוסט זהותו המפתיעה של השופט הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.