שבת האזינו תשפ"א

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

ענין קריאת שם לדבר, הוא הכרת הדבר, ולפחות יכולת אחיזה במיקוד המשמעות שלך כלפיו, גם אם אתה לא מכיר אותו – אתה יודע לקרוא לו בשם. קריאת השם הזו – זה כל הסיפור שלנו, אין אנו יודעים כלום על מהותו יתברך, אבל אנו יודעים את מציאותו הנוכחת בעולמו עולמנו, כל בן תמותה חש ומרגיש מטבע היותו נברא שהוא כאן על ידי בורא, עד שלא מעוותים את תהלוכות נפשו על ידי ידיעות שונות מעולמות אחרים, שמשוחדים לומר כך מחמת ההתחברות שלהם לתדר החופשי והמופקר. הטבע האנושי מגלה מעצמו את ההויה האלוקית, ולכן אנו רואים שרוב בני תבל מדברים על מציאות עליונה שלטת בעולם, ויש תקופות אשר הענין האלוקי קיבל כיסויים וכלי ביטוי שגויים בדמות עבודות זרות שונות. אך בהעלם ובהסתר כולם עובדים את ה', וכמו שאמרו חז"ל הקדושים: בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, דקרו ליה אלקא דאלוקי, היינו שגם עובדי האלילים, בעצם זה שהם מאמינים בהנהגת העולם על ידי מישהו, למרות שבדרך ההגעה אליו הם שוגים מאד, רחמנא ליצלן, יש כאן אמירה שיש בורא לעולם, והם מכנים את השם יתברך אלוק שעל כל האלוהים, עפרא לפומייהו, אבל עצם הדבר שהוא קיים, והוא עליון מכל – זו שלימות גדולה ביותר, שמשותפת לכל בני חלוף, שאי אפשר לחיות בעולם מתוך כפירה גמורה בדעת, אלא כפירה בשכנוע וכו'. על כל פנים, ההבדל וההפרש בין אמונת ישראל לכל האמונות, שאף כי כל האמונות קרו ליה אלקא דאלוקי וכו', אך אינם יודעים לקרוא בשמו יתברך, שעל זה אנו מתהללים תמיד, הודו לה' קראו בשמו וכו', וכן אנו אומרים שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו. כי עצם הדבר שמייחסים כוחות לא לכח העליון האמיתי הוא פגם עצום, וזו אמונת ישראל הקדושה, אשר קוראים בשמו יתברך, השם של האדם לדוגמה הוא מגלם את האישיות שלו, כשמזכירים את שמו – נזכרים בו ובדמותו, כביכול, כאשר קוראים בשמו יתברך, ואין אנו יודעים כלל אודותיו יתברך, אבל אנו מורשים להתנהג כלפיו יתברך כאילו אנו מכירים אותו, כי שורש נשמתינו אצולה ממנו יתברך, וחלק ה' עמו, ואנו חלק אלוק ממעל ממש, וקריאת השם הזו היא דבר שנוגע לכל המהות היהודית שלנו. ובזה נגדל כח ישראל משאר האומות, כי בשם קדשו בטחנו וכו'. ועל כן אומר, כי שם ה' אקרא – כאשר אזכה לקרוא בשמו יתברך, והוא ענין יותר פנימי, שמעניקים שם לכל מה שקורא בעולם, מתוך ידיעה ברורה ובהירה שאלוקות זה הכל והכל זה אלוקות, אזי הבו גודל לאלוקינו, כי יודעים שאלוקי ישראל גדול ביותר, כי זו גדולתו יתברך, שאנשים מהעולם התחתון, עולם העשיה הגשמי הזה יזכו לידע אותו יתברך, אשרי העם שככה לו.

הפוסט פרשת האזינו – כי שם ה' אקרא! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נניח שאנו מחפשים עצה כלשהי כיצד נוכל להיות קשורים אל העליון, ולגמרי, ללא כל דמיון ופנטזיה מיסטית לא רציונאלית, לא היינו יכולים להעלות על דעתנו עצה כלשהי, כיצד עלינו לעשות זאת. הרי אין שום קשר של ממש בין נברא לבוראו לכאורה.

יש חדשות! אותו בורא נמצא וממציא מסר גילויים שמימיים לנבראיו קבוצת אנשים החיים בעולמנו, עמדו לפני מעמד חד-פעמי שהתרחש לעיני מיליונים, מעמד קבלת התורה קבוצה זו היא בעצם אנחנו: היהודים. באותה תורה בא לידי ביטוי רצונו המפורש של מי שאמר והיה העולם המצוות המעשיות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

לכל אדם, בכל רחבי הגלובוס יש שני סוגי חיות, יש את החיות החיונית הגשמית שמכוחה הוא חי ופועל, ויש את החיות הרוחנית המטפיזית, שמכוחה פועלים חושי נשמתו ופנימיות רוחו החיות הנעלמת בנבכי סוד קיומו. כשם שאת החיות הראשונה, זו הגלויה והתוססת אנו אמורים להזין היטב כדי שהאיזון ישמר, האדם יחיה ובבריאות. בדיוק כך, עלינו להזין את החיות הרוחנית שלנו באותו מזון שהיא צריכה. לנו כיהודים, שרגלי אבותינו עמדו על הר סיני, יש תפריט מאד מדוייק כיצד עלינו להזין את הנשמה הזאת, להחיותה ולהבריאה. התפריט הזה מובהר בלשון ברורה ביותר בתורת אמת אשר הוריד לנו משה אדון הנביאים מפי הגבורה לעינינו ממש.

למצוות המעשיות אין טעם אחד, אין להן פירוש נגלה בודד, למרות הטעמים המפורשים במסורת היהדות לדורותיה על ידי גדולי חכמינו הראשונים והאחרונים, עדיין ניתן לומר כי רצונו של הבורא העליון הוא המניע היחיד לקיומן באדיקות ובהידור. כלומר, עצם הדבר שהדבר יצא מפי המלך ה', זו סיבה מספקת להתמסרות מוחלטת של אנשים מאמינים לקיום המצוות כצורתן וכהלכתן.

עם כל זאת, ניתנה רשות ואף זכות וחובה להפוך במסתרי המצוות, לנבור במכמני הרז והרעיון, כדי למצות את המקסימום ממסגרת קיום המצוות ולהפוך אותן לחווייתיות ומקרבות נברא לבורא. בכל מצוה יש רעיון של התקרבות, שעושה אותנו יותר טובים ואיכותיים, שמגלה את הנקודה היהודית המיוחדת שבנו, אך כאמור, לא זו הסיבה, ובטח שלא היחידה לקיומנו את המצוה הסיבה היא 'דבר השם'.

הדת היהודית, כיון שאינה פרי המצאת האנושות, אינה יכולה להיות לחיצה ומשתנה, ההיפך, ככל שנוקפים הדורות, בולטים ההבדלים הנפערים בין העמים שסביבותינו וההיסטוריה הלא מכבדת אותם, לעומת קדושת ישראל הנצחית, וזאת, עלינו לזקוף לתורת חיים אשר נטע אלקים בקרבנו והבדילנו מן התועים בכך שלימדנו את ארחותיו ובפרסום נמרץ שכזה.

מהי דת?

שלא כטעות הנפוצה, דת, לדידנו היא קיום רצונו של הא'ל ובמדויק, הדת, לפחות זו היהודית, אינה אוסף מנהגים ופולקלור עממי, כי לולא היה כך, היה זה ענין ליחידים אשר דבר שכזה קוסם להם, ויכול להיות שבצדק, אך זו אינה דת… דת הינה אלקים! ואלוקים אמר מה שהוא רוצה.

הקושי לקבל את המציאות הזאת שא'ל כה רוחני ונשגב מתעניין כאילו 'בזוטות' – מקורו בגישה פשטנית ורדודה אודות הקשר בין נברא לבורא או למהותו הבלתי נתפשת… לפי תפישה זו, אם היה לדוגמה הפולחן המתבקש משהו מאד מאד 'גדול' כן היתה 'התענינותו' מתקבלת על הדעת.

הגיחוך הגדול של הגישה הזו, הוא, בכך שאין המצוות באות למלאות איזה צורך של ה', כפי שמשתקף מהחרדה לרצינותו הנשגבה של בורא כה רם… המצוות הן דרך שהוא יתברך בחר, שלא להבנתנו כלל, שדווקא על ידה נוכל להשיג את ההתקשרות הכה נצרכת לברואים עיוורים כמונו, שנפעמים כל בוקר מחדש למראה שמש ושמים בהירים, ולא יודעים כיצד לחבק את היוצר הנורא שעשה אותם.

חוסר ההבנה של המתחיל או של הממעט להתעניין אינו גורם פגם בקשר שלו עם הבורא, לפעמים ההיפך, היכולת להתאמץ ולעשות דברים 'רק מפני שהבורא ציוה'… מעיד דווקא על מוכנות להכנע לקדושת ישראל שבפנימיותו למרות הקושי הטבעי לעשות דברים בלי להבין.

ובכל זאת, יעשה האדם חסדו עם הנפש השוקקת, הרוצה לדעת, אם ידע כי מצוות השם, היא מקור חיותו הרוחנית, היא עיקר חייו הרוחניים והגשמיים גם יחד וכיון שכך, עליו להקדיש את חייו להבנת עומק במעשה המצוות.

לצורך כך חוברו חיבורים רבים בנגלה ובנסתר, שנכתבו בעצם, בשבילנו, שכאשר נקיים מצוה, נהיה מסוגלים לשמוח בעצם הקיום, ובמהות הקשר המתפתח בכל יום ובכל ערב, בינינו לבין אלקים. נלך על זה.

שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב!

הפוסט התקשרות בין הבורא לנברא הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.