בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר מקץ, אשר בערב הוא נר רביעי דחנוכה, תשפ"א

הפוסט 140 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש וישב, נר שני דחנוכה תשפ"א.

לכבוד אהובי אחי היקר והנעלה, האברך המוכשר להתגדל בתורה ויראה, הר"ר …  שליט"א.

הנה כל ענין היונים הרשעים לא היה כי אם להתגרות עם הקדושה, ואף שלא היה ענינם כלל להתעסק במושכלות, כי אם בחכמה חיצונית של יון, אבל היו מאד צריכים בשביל טומאתם שיכתבו נשמות ישראל על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, כי אם יש ישראל בעולם, יש התגלות כבוד שמים בעולם, כי יהודי בעצם היותו מאמין בהשם יתברך, הנו השליח של העולם העליון האמיתי בזה העולם השפל, ועליו נפלה חובת היום, להאיר את הארץ והדרים עליה ברחמים, וכל עבודתינו בהאי עלמא, בכל יום ויום, בכל מה שאנו עושים, הן בקיום המצוות, והן בלימוד התורה, והן בחינוך הדורות, הכל בשביל מטרה אחת, להגביר כח פח השמן שיכול לזעזע את האימפריה של הטומאה, טיט היון, טומאת יון, והראיה לזה, כשנכנסו היונים להיכל – טמאו כל השמנים, וכי שמענו פעם על מלחמה, שהחיילים נכנסים לבית אמונה ומחללים את הקדוש והיקר, וזהו הנצחון? בשלמא לכבוש איזה מקום, או לשעבד נתינים מכל הסוגים והמינים, אבל מה זה וטמאו כל השמנים, מה יש ליונים עם השמנים שמהם מדליקים נרות, מה כל כך מפריע להם בזה, אבל לפני שנבין שזה עיקר המלחמה, נבין שבכך שהם מצאו את פח השמן, כשהוא טהור וחתום בטהרתו בחותם קודש של כהן גדול, הוכרעה בכך המלחמה, שהיתה על טומאת השמנים וחילול הקודש. ונמצא, שעתה בחנוכה, אנו מעלים על נס את הכח האלמותי החזק והנורא, שיכול לעמוד בפני כל סערות תבל, ואף אימפריה, חזקה ככל שתהיה, לא תוכל לו לאותו פח שמן עלום, החבוי בתוככנו, ומקדש אותנו בכל עת. הראית את תקפו וחזקו ועוצמתו של חג החנוכה הזה? הוא מצביע על הדבר הכי כמוס בנשמת היהודי, כח הקדושה הטמון בו, וגודל נוראות עצמתו, שיכול עמו לנצח את כל המלחמות.

תדע אחי, שעומק הענין שנפלו גבורים ביד חלשים, לבד הנס הטבעי שבזה, שהרי זה דבר שאינו יכול להיות, לא בדרך הטבע ולא בשום דרך, כי אם בנס נורא ממעל, אבל עומק דעומק הענין שבזה הוא, שגבורת החלשים שגברה על גבורת הגיבורים היא גבורה נוראה, ויש להם כח לחלשים האלו, כח סודי ועמוק מאד, שיכולים עמו לנצח את כל המלחמות, הן אמת, שכעת נתלבש הענין בנצחון גשמי, והיתה הצלת הגוף גם כן, שעל זה קבעו ההודאה בתפלה על המלחמות וכו', אבל עומק הענין הוא ההצלה הרוחנית הנצחית העולמית, שגם אם יהיה איש יהודי במיצר ודוחק, במקום הכי חשוך שלו בעולם, אם יזכיר את עצמו בעושה נסים בכל עת, יזכה לנס הרוחני, שהוא קרבת אלקים לי טוב, שהוא הדבקות השמחה בחי החיים בו יתברך, ושעל זה נוסד כל האור של חנוכה, ועל כן אפשר לפעול הרבה ישועות ליד הנרות הקדושים, כמו שלימדו אותנו, לשבת ולהתבודד שם כמה שאפשר, ולשפוך הלב הרבה אליו יתברך, כי זהו האור הקדוש של חנוכה, האור של האמונה המחלחלת בלב, ומחבקת את האדם לתוך מעגל הקדושה, ואם אזכה, אהובי אחי, תתפלל גם עלי שאזכה לישועות כלליות ופרטיות, בגשמיות וברוחניות, והמתפלל בעד חבירו וכו' הוא נענה תחילה, ותזכה לכל הישועות.

האמת, שרציתי לחזור עמך את התורה שלמדנו בסעודה שלישית, אך באמת כבר השתתפת שם, ואולי אחזור לך את עיקרי הדברים למחר, כי אנו נמצאים כעת בטירוף סערת הזמן ונסיונותיו, והלואי שנצא חובת היום וכו', אבל צריך הרבה תפילה שנזכה לכתוב דברים קדושים ואהובים.

הכ"ד חברך וידידך כאחיך

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 138 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נר ראשון דחנוכה תשפ"א

בימי החנוכה הקדושים, אנו מציינים את הנצחון של המלחמה על מלכות יון הרשעה, אנו מבליטים את הנס הגלוי, שללא כוח עליון היה בלתי אפשר שכמנה אנשים ללא שום יחס מספרי וחוסני, מנצחים מעצמה עליזה כזאת, עם זאת, חרדת הקודש מופנית יותר אל פח השמן שהוחבא על ידי קודמי הכהנים, חתום בחותמו של כהן גדול. הקטע הזה, שהאנשים הללו לא שוכחים לרגע את המהות, ואת השליחות שלהם בכינון המקדש הזה, הוא מדהים. הרי מדובר פה בנסיון אמיתי ומוצלח של צבא מתוסכל לנתץ כל דבר טוב של הזולת, לטמא את השמנים זה כבר לא צורך של כובש, אלא צורך של התגרות, של כעס נורא על התדר המנוגד להם. והיו שם המון פריטים של הצלת המון נפשות, תיאורים גדולים של הצלת המוני בני עמנו מחרב המשיסה, המון סיפורים אישיים, והצלות נפלאות מפני המון מריע ומאיים לחסל. ואף על פי כן הדגש ניתן על פח השמן שחתום בחותמו של כהן גדול…

הם לא יכלו לסבול את האור שבית המקדש הזה מייצר, זהו אור שמאיר בתדר נשמתי גבוה, לא אור שביחס לחושך, אור החכמה היונית, התמקד בהארת הדעת הספציפית, ולא דיבר אל הלב הלומד, שם היתה ריקנות, כי אין כלום חוץ מחומר, אז כמה הוא יכול להתענג עד שמתעייף…וכשהוא שבע עינוגים, הוא מנסה להנות קצת מהדיכאון, ואז הוא מאבד את זה…האור של הקדושה, הוא אור נעים, לא מבהיק יתר על המדאי את העינים, לא אור שחייב להוכיח את עצמו בתוככי חושך פרובוקטיבי, האנשים ראו את בית המקדש בחללונו, עינים קמו למראה השבר הנורא, הם היו בימים מיוחדים מאד בהסטוריה של העם היהודי, העם הזה ניצל ממות, לישועה גדולה ופורקן, אבל מה יהיו החיים הללו? חיי חושך, או חיים של זיוף, אם אין שמן לנשמה, אם אין האור מאיר, האם לכך נועדנו לחיות?!

התשובה האמיתית לנס חנוכה הוא החיפוש אחר נקודת הטהרה, המסתתרת לה אי שם, גם אם היא לצד הרס מוחלט, מתחבאת לה בין ערימות של שברי כדים, נרמסו בכוונה תחילה על ידי מגפי קלגסי הטומאה, מתוך העברת מסר ברור, שכאן לא תהיה טהרה יותר… ואכן, זה נראה שהם הצליחו, הם ממש עושים את זה טוב. אבל משרתי השם האהובים, אהבו מאד את הטהרה, ולכן הם חיפשו, הם לא הסתנוורו ממראה העינים הכוזב, הם תרו אחר אותה נקודה השייכת להם, בתוך הסיטואציה הלזו. היום הקדוש הזה, בו חודש האור בבית המקדש, לא היה כל כך נראה כמו של היום, עם שירי הלל וסופגניות, זה היה יום טראומטי, של מנוחה מהמלחמה, והפניות אל חיפוש אחר הקדושה, שם התחיל הכל, ללמדך, שאת האור הגדול באמת אתה חווה מתוך חשכה מוחלטת. החנוכיה ביום הראשון של השמונה, נשארה חשוכה ברובה, אין לה את היכולת להאיר מלבד נר אחד בודד, שמנסה בחוצפה של חסרי אחריות לפרוץ אל מרחבי החושך, ואפילו למשוך תשומת לב בפירסומי הניסא שלו, למרות שבדרך הטבע אין לי כאן מקום בעולמכם, הגעתי אליכם בכל זאת, אור יקר ונעים, כשעובר היום, ואנו כבר התרגלנו לאהוב את האור הקטן הזה שחדר אלינו, אנו מנסים את התהליך שוב, מנסים לשמר את ההצלחות מאתמול ולהביא אליהן עוד אחת חדשה, את האור הזה עלינו ללמוד כשיעור עמוק, לחג החנוכה.

וכעת נשוב אלינו אל המקום שלנו, על אדן החלון בה מונחת החנוכיה שלנו, אנו יכולים להשען עליו ביום יום ולהציץ החוצה ולראות דווקא בנצחון תרבות יון, זו שהחשיכה את עיני ישראל בגזירותיהם, והיתה מורידה אותם אל שאול תחתיה של  המרת דעת ודת, הם כבר נרגעו, סמכו על החולשה שלנו בגלות, במקום הנמוך של פריצת הסכר ההסטורי, הם מקווים שאנו לבד נרוץ אחר היוניות, וכפי שאכן ארע ולא רק בימינו, אך לאמונה האנטי יון יש המון סבלנות, לא אכפת לה הרבה מה שקורה שם מעבר לאדן החלון, כאשר אנו מציבים שם את החנוכיה שלנו, ואף אם יש בה אך נר אחד בודד, אנו סומכים עליו גם בדור שכולו יוונית, כי נר אחד יוצא ממפוח שלך, ואתה מאיר את כל היווניות, המעלה של להדליק בחנוכיה ריקה רק נר אחד, מביא אותנו לתובנה, כי החשיכה הגדולה של תרבות יון יכולה להתאייד ברגע אחד בודד של אור, ואף כי האשליה מלמדת על חושך שהותירה אותה תרבות, כי סוף כל סוף החנוכיה ריקה. ובכוח הקצת, נמשיך בתהליך ההארה, של עוד קצת ועוד קצת, עוד אור ועוד אור, ויתכן והתדר היווני, יצטרך להרפות מנצחונו המביך, ולהצטרף לחגיגת האור הזו.

הפוסט 036 אוֹר בַּחֲנֻכִּיָּה חֲשׁוּכָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.