יח אדר א' תשפ"ב

הרצון הפנימי של יהודי הוא לטוב הגמור, דוד המלך כבר אמר: "טוב ה' לכל", השם הוא עצם הטוב, הוא מגלה את טובו בעולם, התפשטות הטוב שלו אינה מסתיימת ברגע ההכזרה של הפירוד, כל עבירה שתהיה על רצונו יתברך, אינה מפנימיות הלב, היא סיבה של סיטואציה מבישה בלבד, השורש הטהור של נשמות ישראל הוא שורש חזק וקבוע, לא יכול להתעמעם ברגע הסערה, כאשר אדם שקט בנפשו, וגוזל מתוך מהומת החיים רגעי אמת עמוקים, הוא חווה את הטוב של השם בשיא עוצמתו, אלא שלטוב הזה יש לבושים רבים, כל זמן שאיננו מרגישים את האהבה הנוכחת הזו, בדרך קבועה ומתמשכת, אנו שומטים את חבל ההתקשרות, אך האהבה פעילה ונושפת, כשם שהאוהב הוא נצחי, כך סיבת אהבתו היא נצחית, ענשי מרום הם כעין תחנונים עילאיים שנזכר כבר בשורש שלנו, שהתהום החשוכה לא תתן לאור להכבות, אורות רבים כבר כיבינו, אבל זה היה רק בדמיון שלנו, בפנימיות לבבנו אנו מתגעגעים לאור של כל האורות, את האור הזה, אפילו אנחנו לא הצלחנו לכבות, משום שהמדליק, יתברך שמו, אינו חדל בהדלקתו אפילו לרגע, ואף רגע זה הוא ביטוי אנושי, כי במקום הטהור באמת, שם אין רגעים וזמנים, אין נפילות ומעידות, כי עוז וחדוה במקומו, החטא הוא צער ועצב, הוא החטאת ההתקשרות, הנסיונות של אדם שפל לדהור לעבר מושא תענוגותיו, הם ביטויים של ניסויי הנשמה לאתר את המקור,

לו ידע זאת, לא יפנה עורף לעבר החושך המתגמל מידית, משום שהיא, כמו כל עצם בבריאה – חייבת תזונה, משהו מעולמות שלה, משהו שישביע ויספק אותה בהחלט, כאשר בן אנוש מגיע לדרגה, שאין הוא חפץ בכלל בתענוגי החטא, הוא מבין לעומק את שורש הבעיה, אין מדובר פה על ויתור על עונג, כי אם בהחלפתו במענג יותר, הדיבורים נאמרים ונכתבים, אבל הלב לא מסכים להרפות, משום שהוא מבין בילדותו כי התענוגים הילדותיים הם חזות הכל, אין מי שיגלה לו, שיש הרבה יותר גבוה מזה, אמיתי יותר ונצחי יותר… הלוא כל רגע של דבקות בטוב, הופכת את החיים למענינים ומענגים, כי אדם לא יכול לחיות ללא עונג, הוא יכול לחיות עם עונג מזויף, אבל הוא חייב לדעת שהוא בעונג, לא נקח לאף אחד את העונג, רק נשתף באור הגדול הזה המאיר גם שם. אין עונג העולם הזה יכול להמשיך, משום שהוא בחיי הגבול, אך העונג שהוא למעלה מחיי הגבול, הוא עונג מתמשך, לא מותנה, לא מותחם… ההרגל של הפסיעות הראשונות, בהיכל הנשגב הנראה משעמם כל כך, הוא הרגל מפחיד, כי ההתנייה היא עקומה, היא מזכירה את המצפון הלוהט מבושה, עדיף לא להתעסק במה שגבוה, הרי יש כאן ועכשיו, אנו אנשים ריאליים שחיים בעולם הזה, אך כגודל הריאליות והחיבור שלנו, כך גודל הנתק המגוחך כל כך, הרי אם העונג הוא רק לגוף, והנשמה מה תהיה עליה? האם התייעצנו עם הרצון הפנימי? וכי הוא לא יתבטא ביום מן הימים, בביטוי של נכבשים, בעוצמה כואבת יותר, כי השתיקו אותו כל השנים, סרסו לו את נקודת הרצון להתפרץ,

אך ללא תזונה – האדם חווה את העצב של חיי הריק, לא חשוב כמה למד וכמה התפלל, וכמה לבבות האיר, כל זמן שהלב שלו לא מאיר באור הטוב האמיתי, הוא בחוץ לגמרי, החדשות הטובות הן, שלולא רחמיו יתברך היינו נשקעים לעולם באשליה ההיא, והחדשות היותר טובות הן, שיתכן ברגע אחד של אמת, ללחוץ על הכפתור הפנימי הזה, לגלות עמקי טוהר מדהימים, דברים שלא נגע בהם אף אחד, כי הם שמורים וכמוסים באוצרותיו של היוצר, המחכה כל כך לאהבתנו, בהסתכלות פנימית לתוך הלב, בשעה של שקט תאוותני, אנו עשויים לגלות קירבה אינסופית למרות כל ההתרחקויות, משום שעולם טהור לא יכול להיות עולם טמא, ועולמו של הקב"ה עולם טהור הוא, ועולם טהור מכיל גם את הטמאים. שם, במקום הגבוה לא שייך להגדיר, לא טומאה ולא טוהרה, שם יש את המציאות עצמה, את המבין הגדול הסובל ומעלים עין מסוררים, אין העלמת עינו אלא מסוררים, לא מאתנו חלילה, הוא מנתק ברחמיו את התואר סוררים ומעניק לנו תואר של בנים, אותו תואר שכל אבא נכסף אליו, הוא יתברך שמו, גם רוצה את התואר הזה, לאב הוא רוצה להיות לנו, למרות שיותר נחמד לנו להיות סוררים, אז הוא משאיר בתוכנו את הקוד היהודי הפנימי, הוא נותן לנו לשגות באוולתינו,

הסטרא דלאו דקדושה חוגגת על המציאות, האבדות הרבות שאיבד צד הקדושה, אבל היוצר ממלא פיו שחוק, כי הוא עושה את שלו, נותן לה להאביס את עצמה ולהעצים את כוחה, אך הוא סמוך ובטוח המתחכם הגדול, באותו קוד יהודי פנימי מטריד, הוא בטוח בנו ובתשובתנו, הוא היודע תעלומות מעיד עלינו שאין רצונינו לשוב לכסלה עוד, אנו רוצים אותנו נקיים כמו שהוא יתברך רוצה אותנו, מעולם לא חשבנו לעומק, על צער השכינה בפרימת האהבה המתוקה הזו, כי אנו סומים בעולם הזה, טועים ותועים, האור הגדול של ה' ממשיך להאיר, אבל אנו חסרי כלים להכיל אותו, לא חסרי ממש, כי את הכלים זרקנו במו ידינו, העינים, האוזניים, הפה, המח, כולם כלים מדהימים להכיל את האורה הגדולה שבלב, אלא שקבלנו כלים יקרים כאלו, והשתמשנו בהם על ריק, סתם למלאות צרכי הגוף, כאילו הנשמה לא נוכחת. אך כאמור, הנשמה תוך כדי יונקת את המעט שמאפשר הרצון החבוי הזה לתת לה. אם נלמד להקשיב – נוכל אולי להרחיב את מעגל היניקה שלה, בזכות שנזכור תמיד שאנו בעצם טובים.

הפוסט הרצון הפנימי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

זוֹ לֹא חָכְמָה לִהְיוֹת קַנָּאִי קְלַאסִי. כָּל אֶחָד יָכוֹל, הַלֵּב הַמִּתְחַמֵּם וְהַפְּתִיל הַקָּצָר מְאַרְגְּנִים יֹפִי סוּג שֶׁל קַנָּאִי, מֻכָּר מִכָּל מְחוֹז שֶׁהוּא. אַךְ הַקַּנָּאוּת הָאֲמִתִּית הִיא מַשֶּׁהוּ מְאֹד נֶאֱצָל וְגָדוֹל, לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

אִם לְקַנָּאוּת רְגִילָה וּמֻכֶּרֶת יֵשׁ מַהֲלָכִים מֻכָּרִים מִשֶּׁלָּהּ, הַקַּנָּאוּת הִיא מִשֹּׁרֶשׁ 'קִנְאָה', כְּלוֹמַר, אֲנַחְנוּ בְּאוֹתָהּ סִירָה, לָמָּה לְךָ לֹא אִכְפַּת מַה שֶּׁלִּי אִכְפַּת, הֲרֵי שֶׁקַּנָּאוּת לְשֵׁם שָׁמַיִם נִזּוֹנֶת מֵחַיּוּת אַחֶרֶת.

הַקַּנַּאי, נִתְפַּס בְּרֹב הַמִּקְרִים כְּאִישׁ צַר אֳפָקִים, בַּעַל מִדּוֹת מְרֻשָּׁעוֹת, אֲנַחְנוּ מְזַהִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּנְצִיגוֹ שֶׁל הַחֹשֶׁךְ בָּעוֹלָם, גַּם אִם מְדֻבָּר בְּקַנָּאוּת לִדְבָרִים טוֹבִים. אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים הִתְלַהֲמוּת, לֹא מְגִנִּים בְּאַף צוּרָה עַל מְפִירֵי הַסֵּדֶר וּמְחוֹלְלֵי הַמְּהוּמוֹת.

לַתּוֹרָה יֵשׁ דְּרָכִים מִשֶּׁלָּהּ אֵיךְ לְלַמֵּד אוֹתָנוּ דְּבָרִים, הִיא אֱלֹקִית, נִתְּנָה מִן הַשָּׁמַיִם וְאֵינָהּ מוּנַעַת עַל יְדֵי אֶמוּצְיוֹת רִגְשִׁיּוֹת, בַּעֲלֵי עָבַר אֱנוֹשִׁי מְבֻלְבָּל, הִיא נוֹגַעַת בְּשֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הָעִנְיָן, קַנָּאוּת לְפִי תּוֹרָה הִיא אַהֲבָה וְשָׁלוֹם!

בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס אָנוּ קוֹרְאִים עַל צַדִּיק דּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה תּוּשִׁיָּה בְּהַכְתִּימוֹ אֶת חַרְבּוֹ בְּדַם הַחוֹטֵא, אָנוּ מְצַיְּרִים לְעַצְמֵנוּ עַם שָׁלֵם נִדְהָם מֵהַצַּעַד הַקִּיצוֹנִי, לִכְאוֹרָה, לִטּוֹל חַיָּיו שֶׁל אִישׁ מֵחֲמַת מַעֲשֶׂה לֹא רָאוּי, בְּשֶׁגַּם הֲלָכָה 'וְאֵין' מוֹרִים כֵּן הִיא, הָעִנְיָן הוֹפֵךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִמְסֻבָּךְ.

רַק אִישׁ מָלֵא אַהֲבָה אֲמִתִּית לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לוֹ לִפְתֹּחַ בְּדַרְכֵי מִלְחָמָה לְמוּל הֶרֶס הַקְּדֻשָּׁה וְהַצְּנִיעוּת, מִי שֶׁצַּד לוֹ בַּמְּרִיבָה מֵחֲמַת אֵיזוֹ כַּוָּנָה אִישִׁית, מֻרְחָק מִבִּרְכַת ה' לְקַנַּאי אֱמֶת, זוֹ לֹא קַנָּאוּת – זוֹ רִשְׁעוּת.

קוֹל ה' בַּכֹּחַ מְדַבֵּר מֵישָׁרִים לְקַנַּאי-הָאַהֲבָה: "הִנְּנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (בַּמִּדְבָּר כה, יב).

אֵיךְ בְּדִיּוּק, יָבִין אִישׁ הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶת הַהִגָּיוֹן הָאֱלֹקִי הַקַּיָּם בַּבָּסִיס שֶׁל קַנָּאוּת וְשָׁלוֹם, מִי בִּכְלָל יָכוֹל לְהָבִיא שָׁלוֹם עַל יְדֵי הֲרִיגַת נָשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל? הַאִם דָּבָר כָּזֶה יָכוֹל לְהִתְבַּצֵּעַ בַּמְּצִיאוּת שֶׁלָּנוּ?

כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא אַטִּיף כָּאן לַ'הֲלָכָה-וְאֵין-מוֹרִים-כֵּן', וּבְוַדַּאי לִמּוּד הַדּוֹרוֹת לֹא הָיָה לְהָרִים יַד מַכְאִיבָה, אַךְ שֹׁרֶשׁ הַקַּנָּאוּת נִלְמַד בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַל יְדֵי שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּלָמְּדֵנוּ אֶת הַפָּסוּק: "הִנְּנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

שָׁלוֹם הִיא מִלְּשׁוֹן שְׁלֵמוּת. בְּלִי שְׁלֵמוּת – הַשָּׁלוֹם לֹא יִהְיֶה. אַנְשֵׁי הַחִיּוּךְ הַנִּצְחִי, שֶׁאוֹהֲבִים כָּל אֶחָד, וְאֵינָם מוּכָנִים לִשְׁמֹעַ עַל בִּטּוּל שׁוּם דֵּעָה, הַרְסָנִית וְחַיָּתִית כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה, הַנִּרְאִים לְעִתִּים כְּנוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַשָּׁלוֹם, הֵם, בְּעֶצֶם, מַחְרִיבֵי יְסוֹדוֹת הַשָּׁלוֹם הָעוֹלָמִי.

שַׂמְתֶּם לֵב אֵיךְ נִרְאָה הָעוֹלָם נְטוּל תּוֹרָה וְיִרְאָה? עוֹלָם שֶׁאָמוּר הָיָה לִהְיוֹת סַסְגּוֹנִי וּמָלֵא חֵן תַּרְבּוּתִי, הָפַךְ לְמֶרְחַץ דָּמִים שֶׁל רִשְׁעוּת וּשְׁחִיתוּת מוּסָרִית. אִם בַּחֲסוּת כָּל מִינֵי שֵׁמוֹת נִרְדָּפִים הֵקִימוּ חֶבְרָה, בָּהּ מֻתָּר לַהֲרֹג יְלָדִים לְצֹרֶךְ תִּכְנוּן מִשְׁפָּחָה, מֻתָּר לִפְרֹק עֹל מִשְׁפַּחְתִּי בִּגְלַל צְרָכִים בִּיוֹלוֹגִיִים מְסֻיָּמִים, מֻתָּר, מֻתָּר, מֻתָּר…

זֶה שָׁלוֹם?

פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" (בַּמִּדְבָּר כה, יא) הוּא הֶחְזִיר אֶת הַחֶרֶב לִנְדָנָהּ, הוּא עָשָׂה טוֹב לָאֱנוֹשׁוּת. טוֹב מְאֹד. לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל רַע. כִּי בִּהְיוֹתֵנוּ מְסִירִים אֶת הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהָעוֹלָם, וְחֵמָה עַזָּה מְחוֹלֶלֶת מְהוּמוֹת בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.

הַאִם זֶה לֹא מְסֻכָּן, הַאִם לֹא יָקוּם מִישֶׁהוּ וְיִסְגֹּר אֶת הַשִּׁיבֶּר שֶׁל הָאֲסוֹנוֹת?

קָם מִישֶׁהוּ, וְקָלַט בְּחוּשׁ צֶדֶק רוּחָנִי מְאֹד, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לוֹ בַּעַל הַבַּיִת, אֲשֶׁר מְאֹד מְאֹד 'לֹא אוֹהֵב', בְּלָשׁוֹן הַמְעָטָה, זִמָּה וּפֵרוּק יְצָרִים לֹא מְבֻקָּר, וּכְשֶׁבַּעַל הַבַּיִת זוֹעֵם, אֵין סִכּוּי לְאַף אֶחָד. הַשְּׁתִיקָה שֶׁל הָרֹב הַדּוֹמֵם לְמַעֲשֵׂי נְבָלָה אֵינָהּ יֹשֶׁר וְדֶמוֹקְרַטְיָה, הִיא הִשְׁתַּתְּפוּת פְּעִילָה וְאַקְטִיבִית בַּפֶּשַׁע וּבְחֻרְבָּן הָעוֹלָם, הַשּׁוֹתֵק אֵינוֹ אוֹהֵב, הוּא רָשָׁע מְרֻשָּׁע בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַחוֹטֵא.

בַּנְּסִבּוֹת הָהֵן, פִּנְחָס קִבֵּל שֶׁדֶר בָּרוּר מִלְמַעְלָה, שֶׁהַכְּהֻנָּה שֶׁמְּרַמֶּזֶת אֶת סוֹד הַחֶסֶד בָּעוֹלָם, שַׁיֶּכֶת לוֹ וְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּגִין צַעֲדוֹ הַהֵרוֹאִי, בִּמְקוֹם לְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַקַּנָּאוּת לָנֶצַח, הָפְכָה אוֹתוֹ הַכְּהוּנָה לְאִישׁ הַשָּׁלוֹם וְהַחֶסֶד.

אִם לֹא כֻּלָּנוּ נַצְלִיחַ לִהְיוֹת נְצִיגִים שֶׁל הַיַּהֲדוּת, לְמוּל הֲמוֹן מֻסָּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, עֲדַיִן לֹא נֶעְדַּר מֵאִתָּנוּ הַתַּפְקִיד הֶחָשׁוּב לִהְיוֹת הַפִּנְחָס שֶׁל דּוֹרֵנוּ, לְפָחוֹת בַּתּוֹבָנָה שֶׁלָּנוּ, אָנוּ אֲמוּרִים לִבְדּוֹק אֶת רוּחֵנוּ לְמוּל תּוֹפָעוֹת זִמְרִיּוֹת, אִם הַהִתְקוֹמְמוּת שֶׁלָּנוּ לְמוּלָהּ הִיא סוֹעֶרֶת וְנִמְרֶצֶת, אוֹ שֶׁמָּא אָנוּ תּוֹהִים עַל פֵּשֶׁר הַתּוֹפָעָה הַקַּנָּאִית בִּכְלָלָהּ, וְרוֹאִים אֶת חֻקֵּי הַתּוֹרָה כְּאֹסֶף צִוּוּיִים לֹא מְחַיְּבִים, לְפָחוֹת בָּרַעְיוֹן, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

בַּטְּוַח הָאָרֹךְ, עוֹלָם שֶׁל שְׁחִיתוּת מוּסָרִית תּוֹבֵעַ יוֹתֵר קָרְבָּנוֹת וְדַם נִשְׁפַּךְ, צַעַר וְיָגוֹן אֵינְסוֹפִי… מֵאֲשֶׁר בְּעוֹלָם שָׁמוּר תַּחַת פִּקּוּדוֹ שֶׁל פִּנְחָס וְדוֹמָיו, הַחֹפֶשׁ הַמְּדֻמֶּה חֲסַר הַגְּבוּלוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַמְתִירָנִי, לֹא מוֹתִיר מָקוֹם לִמְנֹעַ אֶת הַחֶרֶב הַמְּדַמֶּמֶת, גַּם אִם לֹא יָקוּם אֵיזֶה פִּנְחָס וְיַהֲרֹג אֵיזֶה זִמְרִי, הַחֶבְרָה הַלֹּא טוֹבָה תַּעֲשֶׂה זֹאת לְעַצְמָהּ, הֲכִי טוֹב שֶׁבָּעוֹלָם.

עָלֵינוּ לֶאֱהֹב כָּל יְהוּדִי, מִתּוֹךְ קַנָּאוּת אֲמִתִּית לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא שֶׁיָּצַר אֶת הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, וְתוֹבֵעַ מִמֶּנָּה הִתְנַהֲגוּת נֵאוֹתָה, מִי שֶׁאִכְפַּת לוֹ בֶּאֱמֶת מִכְּבוֹדוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, הוּא זֶה שֶׁיַּצְלִיחַ לְהַקְרִין מֵהוֹדוֹ לַאֲחֵרִים, וְזֶה בִּכְלָל לֹא פָּשׁוּט, עָלֵינוּ לְהַקְדִּים קֹדֶם שִׁפּוּר עַצְמִי לְמַעַן הָקֵם אֶת דְּבַר ה' בָּעוֹלָם – – –

הפוסט פרשת פנחס – קנאות של אהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת פרשת שלח, תש"פ

מרעיש הענין הזה, איך שאי ההסתמכות על ה' היא מרידה בו, המלים המהדהדות הללו, אך בה' אל תמרודו, הם חזות כל הקשר שלנו עם ה' בעולמנו השקרי, הרי אנו נתונים בתוך מערכת של הסתרות העלמות, גילויים ואורות, כשהכל משמש בערבוביה, הכל יש, והכל כדי לגלות, בעצם, את כבודו של הקב"ה, האור של הקב"ה מתגלה לפעמים בצורת גילוי, ולפעמים בצורת הסתר, אבל מה שברור, שאין בעולם שום תנודה שאינה בעבור הגילוי של מלך עולמים, ברוך הוא.

אבל מה שצריך לזכור תמיד, שאסור למרוד בה' אחד, בשום מצב, כל דבר שאנו עושים, אף אם הוא מותר ואפילו רצוי, צריך לבדוק אם אין שם נימה של מרידה, של אני יכול בעצמי, אני מחליט בעצמי, בא לי… אני רוצה… אין דברים כאלו, הנלבבות שלנו דורשת את התאמת הרצון שלנו אל הרצון העליון, מרידה בה' היא כמו מרידה בעצמנו. רבות נשמע כיום על "ההתחברות לעצמי שלי", אז זהו… שבשום מצב לא נוכל להתחבר לעצמי שלנו, בלי להתחבר לאלוקי אמת שבלבבנו, עד שאמצא בי אלוקים אחד… ה' האחד הזה, הוא מקור חיותינו, ולמען ה', אך בה' אל תמרודו.

המדובר היה אודות ארץ ישראל, ארץ האמונה, ארץ התפלה, ארץ הניסים, המשיכה של בני העולם אליה, היא משיכה להרגיש את האור של הנפש, את האור של האמת, של הדבקות במקור שרשנו, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, כשאנו נלחמים בטבע המרדני שלנו, ואנו הופכים אותנו למרידה במוסכמות עולם השקר, אנו מגיעים לאמת של עצמנו, כי אנו באמת לא רוצים את השקר, לא נהנים ממנו באמת, רק שאנו לא יודעים את הדרך להגיע לאמת הפנימית שלנו.

הרצון שלנו למרוד, הוא החלק המלכותי שבנפשנו, שהתבלבל ומצא מלוכה לעצמו, זאת מלכות של אשליה, של אדם אובד, עלינו להשאיר את התדר הזה של מרידה, ולתעלו אל המרידה של המלכות האמיתית, המלכות שמקננת בנו בעצם היותנו נשמת ישראל קדושה, למרוד בעולם, להעיז פנינו מול השקר הגדול והדמגוגיה של אנשי החומר, אנו רוצים את האמת, אנו נצרח אותו מעומק נפשינו, לא נוותר לשום הסתרה, את המלים המגחילות הללו – אך בה' אל תמרודו, ננשום בכל רגע נתון.

והעיקר עלינו לזכור, שלא להסכים עם ה' – היא גם כן מרידה, ההתלוננות האובר שלנו על מה שעובר עלינו, מבלי להשקיע מחשבה על הטוב של ה', היא סוג של מרידה, עלינו לראות את החיים שלנו בעולם הזה כטובים, חרף כל הדברים הבלתי נעימים שפוקדים אותנו בכל פעם, כי בכללות אנו עומדים במרכז ההטבה האלוקית, שעל כן נברא העולם – מדרך הטוב להיטיב, ככל שאנו 'סומכים' על ה', אנו פחות מורדים בו. גם בהשתדלות שלנו, שנדרשת מאתנו בהיותינו אנשים שחיים ונושמים, עלינו לראות בה את הצו האלוקי, את האחדות האינסופית ולא את ההיפרדות ואת הכוחי ועוצם ידי, עלינו להפסיק להאמין בהשתדלות ולהקשיב יותר לאמת האלוקית המהדהדת ומבקשת – אך בה' אל תמרודו.

הפוסט פרשת שלח – אך בה' אל תמרודו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.