הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, הזהירונו רבותינו הקדושים, הציטוט הזה, הובא בהקשרים אחרים בספרים הקדושים בגירסא – הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה… כיום אפשר להעמיס עוד פירוש – הזהרו בבנים עמי הארץ שמהם תצא תורה.

הישיבות מאכלסות לשמחת כל לב, בחורים טובים משובבי לב, חלקם מתמידים ושוקקים אלי תורה ומוסר, וחלקם פחות, הצד השוה שבהם – שאינם מסבים כאבי ראש מיותרים להשגחה ולצוות. יוצאים מן הכלל, הם אלו שעושים את הכל כדי שיוציאו אותם מן הכלל.

אני מאמין שאין ראש ישיבה או משגיח בעולם, ששמח לבצע את צעד ההשעיה מן כותלי בית המדרש – לצמיתות, כל אדם המופקד על נשמות, יודע היטב מה המשמעות האפשרית של הוצאה זו, ולאן פניו של התלמיד יכולות להיות מועדות, תרתי משמע. אלא שלפעמים אין ברירה… חייבים להוציא, ואין מנוס.

האומנם? האם באמת כלו כל הקיצין? האם היית נוהג כך, גם אם הנער היה בנך או בן בנך? לא בטוח! לפעמים, יודע המשעה שהוא משחק באש, אך אין לו ברירה כלל, הצוות דורש זאת, הבחורים יכולים לקבל את ההשפעה הרעה של אותו תכשיט, ומה עושים?

שעת ערב קרירה היתה זאת, בעיר העתיקה בקרית מלך רב, עיה"ק תובב"א, פגשתי אותו שם משוטט בקארדו באפס מעש, אותו אחד שכדבריו "העיפו אותי מהישיבה", ואני עומד ותוהה על הניסוח, העיפו? ממש העיפו? כציפור נודדת מן קינה? כלומר, הוא עף? ככה על כנפי האויר הפתוח? הביטוי בא להוסיף יגון קודר על הצער הגדול, החברים שלי יושבים שם, כולם שמחים ומאושרים, רק אני פה לבד – עפתי…

היה קשה לחזק אותו, רוחו השפופה היתה שברירית, כפסע היה בינו לבין הרחוב, ולא דוקא רחוב בצורה של סימטת העיר העתיקה… הוא ישב ובהה, דמעתו לא היתה על לחיו, הוא גבר… מה? יבכה? והלא מי צריך את הישיבה בכלל? בסופו של דבר שוחחנו, נפש אל נפש, והעינים נפלו על האבנים ששרדו מתקופת בית שני, אלפים שנה הן עומדות כאן, ואף אחד לא הזיז אותן (כלומר, העיף אותן…) ורק אותי, את יוסי, העיפו…

זה בדיוק הענין, שיוסי אינו אבן, וכמו שאינו יכול להמשיך להיות בישיבה, כי הוא צריך טיפול מקצועי, כי הוא צריך לקחת משהו להרגעה, כי הוא צריך חינוך מחדש, כי הוא צריך והוא צריך וכו'… אבל גם אי אפשר "להעיף" אותו, ודוקא משום שיש לו לב בשר, רגיש, כואב, בוכה והוא אינו אבן כלל וכלל.

מספרים, שבימי זקנותו של הגה"ק בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זי"ע, ונר אלקים טרם יכבה, וגופו הקדוש נחלש עד שבקושי יכל להתבטא, אך היו כאלו שהבינו את רמיזא דחכמתא מתנועותיו, ועלה על הפרק השעיתו של אחד הבחורים, שהיה צורך גמור להרחיקו הרחק מאיזור הישיבה ומחוצה לה. אך הרבי, עשה תנועה על לבו, כאומר – כמה כואב הלב…

בהמשך הובהרה התנועה, שנים רבות התהלך הרבי הקדוש בצער עמוק, על שפעם נאלץ להוציא בחור מהישיבה, ולימים פגשו משמש ככהן לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. וכך הראה הרבי על הלב הטהור, שעדיין כואב מאז, אתם רוצים להוסיף?

כמובן, שאין רשימה זו מתיימרת להתערב בעבודת הקודש של אנשי החינוך באשר הם, אך ברור שכדאי שהלב הטהור יכאב קצת, את כאבם של הנערים שמסתובבים בחוצות קריה, מהם בעלי כשרונות מבריקים, מהם בעלי נשמות זכות, ואולי ואולי ואולי היו כן יכולים לשבת ליד בני גילם בישיבה, לשבת וללמוד.

בדיני נפשות מושיבים בית דין של שבעים ואחד, אין שונה דין נפשות רוחני לדיני נפשות של סנהדרין. בחור ישיבה, מצביע ברגלים שהוא נמצא פה בגלל שהוא רוצה להיות כזה. לא תמיד הוא יודע איך עושים זאת, ולפעמים גם אם ידע – לא יהיה מסוגל לעשות זאת כדבעי, כלים אחרים הוא קיבל, כלים הדורשים זיקוק מסויים, ממתין הוא למי שיודע לנקות כלים כאלו כשלו, לגרום לו לרצות להיות 'שייך'.

וכאשר כלו כל הקיצין. ואמרו כל העם פה אחד – אין לו מה לעשות אצלנו. ובהתנסחות חביבה יותר – אנחנו פשוט לא מסוגלים לעזור לו עוד. אדרבה, יבוא האיש "המעיף", ויטפל בו עד שישוב וישב אל המנוחה ואל הנחלה, כמה מסוכן להשאיר נער במצוקה, פצוע ושותת דם, שישאר שונא לכל דבר שבקדושה עד אחרית ושיבה.

ידיד יש לי, שהתעסק המון עם נוער מכל סוג. העלה רעיון שנראה על פניו די מוצלח. במקום להקים ישיבות 'חלשות' כבית חולים ליד הגשר הרעוע. אולי כדאי שיתארגנו קבוצת מומחים, שישמרו את הבחור בתוך הישיבה, הארגון יעמוד בקשר עם המשגיח הסובל וכו', התלמיד ידע שיש לו גב תומך אבל דורש… הקשיים שבתוך הישיבה מחווירים לעומת הקשיים הענקיים שירכוש בהפגשו עם בני נוער שאינם ברמתו הרוחנית.

עלינו לזכור, כי הישיבות הקדושות אינן אמורות להיות ישיבות למצוינים, יש להניח, שבחורים מצויינים באמת – אינם צריכים משגיח, ויש לומר בלחישה – לפעמים גם לא ישיבה מסודרת. הבחורים הרגילים, אלו שעליהם נאמר – כתינוק הבורח מבית הספר – הם צריכים את המשגיח, את ראש הישיבה, שיגלה את המומחיות להשאיר אותם בין כותלי הישיבה, עד גם כי יזקינו לא יסורו מן התורה.

הפוסט אבן מלפני אלפיים שנה, ואת יוסי העיפו… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ביום כואב (כ"ו אב) תשל"ט עלה למרומים, איש קדוש ונשגב, כבוד קדושת האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר זצ"ל, בעל 'דברי יואל' זי"ע. חשבתי על דמותו הנפילית והנפלאה ביום ההילולא שלו, ורציתי לשתף אתכם במחשבות מיוחדות ביום זה.

הכל יודעים כי הרבי מסאטמאר היה לוחם מלחמות ה', מצביא ראשי העשוי ללא חת, קנאי עד לאחת, נושא דגל שיטת ההתבדלות בדורנו, וכהנה וכהנה… שיטתו המפורסמת אינה בגדר סוד, כמשנה סדורה פרשה כשמלה בהירה בכתביו המבוארים בטוב טעם ודעת.

אך מה שלא הכל יודעים, הוא, שהרבי מסאטמאר, ר' יואלי'ש, כמו שהוא מכונה בחיבה במאה השנים האחרונות, היה אוהב ישראל ממדרגה ראשונה, מי שנפגש עמו, ואף אם היה מעבר למתרס הרעיוני שלו, נפעם למול החמימות הנעימה ששפעה ממנו לכל הנברא בצלם, הוא היה הטוב בהתגלמותו א גוטער איד! במלוא מובן המושג, וכפי שהיו רגילים יהודים לקרוא לאדמו"ר בימים העתיקים.

הסיפורים המסופרים על מעשיו הכבירים לצדקה ולחסד, לכל איש ואיש בלי לבדוק בציציותיו, רבים כיחיד, ברחמים עצומים שאינם כלים רבים מספור, כרבנו הקדוש מצאנז בעל הדברי חיים זי"ע בשעתו, היה ר' יואלי'ש הקדוש, כולו צדקה וחסד, ללא גבול וללא שיור.

הרבי מסאטמאר, היה דמות רבת אנפין, מצד אחד היה חסידא קדישא ופרישא, במדרגות של קדמונים, גוף קדוש שלא נהנה מהעולם הזה כמלוא נימה, עובד ה' מנעוריו בכל עוז ותעצומות, אש יוקדת של אהבה ויראת שמים, תפלות לוהטות בקולות זעקה ורוממות כבירה, שר התורה בנגלה ובנסתר, רבי חסידי, הקורא קוויטלעך וממשיך ישועות. וגם רב קהילות, גאון ופוסק איש האשכולות שהכל בו.

לא בטעות מכירים בו הכול כראש הלוחמים וקנאי הקנאים, אבל בכלל לא בטוח שרושמי הקורות יודעים להצביע על המניע הנכון של רבן של ישראל זה, כי לא נביא זעם היה רבינו הקדוש, אלא אור צח של אהבה קדושה אל רבונו של עולם, תורתו הקדושה וארצו הקדושה.

הציבור בישראל שמע עליו לא אחת, והרחוקים מהדת היו מכנים אותו כאויב ישראל, וכיוצא בזה (רחמנא ליצלן). אולם, המכירים אותו, ידעו, כי המניע היחיד למלחמתו במה שראה כחורבן היהדות, היה אהבה גדולה ועצומה ליהודים בכלל ולארצנו הקדושה ותושביה בפרט.

בספרו הקדוש 'ויואל משה', מציין הרבי, כי הוא בעצמו מיישב את ארץ ישראל בכספים רבים ששולח משם לכאן, לא בחינם חרוט על מצבת ציונו הקדוש את דבר היותו גאב"ד ירושלים, למרות שחי בארצות הברית, כי אכן, כל חייו היו מוקדשים למען השמירה על עיר הקודש והמחוזות, ואוירא דארץ ישראל הטהור.

האש היוקדת שיקדה על מזבחו הטהור, לא הצטמצמה בקנאות לקדושת ישראל והתרחקות מכתות מינים ואפיקורסים. אש זו חיממה לבבות רבים בסעודות שלישית, ובמיוחד בימי השובבים הקדושים, בהן הרים כשופר קולו לתקן חטאי נגעי בני אדם.

כיון שהדרשות הללו נאמרו כשכבר החשיך היום, נותרו לפליטה על ידי סרטי הקלטה, גם כיום, כעבור שלושים שנה מהסתלקותו, השומע את קול הבוכים המתחנן לאבינו שבשמים – לבו מתמוסס ונימוח אל קרבת אלוקים ותיקון המעשים, ואף הוא בוכה עם קולות התייפחויות של ציבור החסידים שנשמעים ברקע.

האריה הגדול שרבץ ליד פתחו של קודש הקדשים, מוכן להסתער על כל אויב הבא בשערי ירושלים, לא פיתח נוגדנות אישית כלפי שום אדם, רבים מאד נדהמו, כאשר התקבלו במאור פנים נדיר במעון קדשו, למרות שסברו, כי ייתקלו בעוינות מרחקת. כי הרבי ר' יואלי'ש לא ריחק שום אדם, אוהב ישראל היה.

היה איזה שר שומר מצוות שנפגש עם הרבי מסאטמאר, וכשהתלונן לפניו על שהרבי יותר מדאי, לטעמו, זועק ומתריע בקנאות שאין דומה לה, למה לכם זאת, והלוא אין זה מכבודכם? שאל האיש. הרבי בחיוכו הקורן הזכור לטוב, החזיר: "ומי ימחה על כבודו של הקדוש־ברוך־הוא?

זאת היתה הנקודה של בעל 'דברי יואל' "כבודו של הקדוש־ברוך־הוא"! המפורסמות כבר הולכות ונשכחות, כי כל היהדות החרדית הטיפוסית, כמעט, על כל גווניה, אינה חולקת עם עיקרי שיטתו ודעת תורתו, גם אם היה שוני, היה זה בדרכי המאבק, והאם עדיין, אחרי שנעשה מה שנעשה, כיצד עלינו לנהוג אך אין חולק על עובדה פשוטה זו שהרבי הקדוש מסאטמאר זי"ע לחם את מלחמת כבודו המחולל של הקדוש־ברוך־הוא.

בדורנו היתום, אנו זקוקים לאהבתו של הרבי מסאטמאר, ידו הפשוטה להעניק לכל עני ודל מהמיטב שבמיטב, אמורה להיות, כך אנו מקווים, פרושה אל שערי השמים, בתחינה ובזעקה על כבודם של ישראל, השרויים בגלות כה חשוכה, נעתיר לשותל צדיקים בכל דור, שזכותו הקדושה תגן עלינו ובעדנו, להתברך בכל מילי דמיטב, ולזכות להשיב את כבודו של ה' מתוך אהבת ישראל.

הפוסט קנאות ואהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.