כ"ו תשרי, יום רביעי לסדר בראשית תשפ"א.

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים.

רש"י אומר, שהכרובים האלו הם מלאכי חבלה, שהם אוטמים את האפשרות של כניסה חזרה לגן עדן, הם חובלים ולא נותנים את הרשות. למרות שבפסוק הקודם יש וישלחהו ה' מגן עדן, כאן נוסף ביטוי חדש – ויגרש, גירוש הוא יותר משפיל, העונש הוא זה, היציאה מגן עדן היתה פשוט כי אתה כבר לא שייך לשם, העולם הקסום הזה שייך רק למצייתים, אבל הגירוש הוא עונש ממש, מאז ועד עולם, האדם תוהה ומבולבל, לא יציב ומגורש תמיד, חש את תחושת הגירוש וההשפלה הזאת, גם לאלו שהם מסודרים בחיים – יכולים להתקל בלא מעט מקרים בהם הם חשים ממש שהם נרדפים סתם, ונסתם ואין רודף אחריכם, כל זה נובע מהגירוש הקדמון של האדם, שם בחוץ יש את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, החרב הזאת לא נותנת להכנס, אפשר לגבור עליה באמצעות התורה, כאשר יהודי דבק במקור החיים, ומתקן לפי מעשיו את חטא אדם הראשון, אורו של גן העדן יוצא אליו, החרב הזאת היא חרב החטא, חרב החותכת דבר שלם, השוברת רצף של בריאה מושלמת, החוטא מתקומם מול חוקי האלוקות השליטים ממילא בעולם, כאשר אתה חוטא – אתה פשוט נכנע תחת המציאות שאינה מציאותית, אתה נותן לחיי שקר את היכולת להשתלט עליך, אין יכולת אמיתית לאדם למרוד בהשם, משום שמרידה בהשם אינה קיימת במקום שלא ניתן למרוד, העולם הזה כאשלייה אמיתית, נותן את הרושם כאילו אתה באמת יכול להתחצף, ולמול פניה הנדהמות של הבריאה, אתה נוגס בפרי האסור למרות עיני כבודו יתברך, אבל באותו רגע עצמו אתה מאבד את הכל, את החיים שלך, את המציאות וההויה שלך, עף מגן עדן על טיל, אין לך מה לעשות פה יותר, וממילא איזו מין מרידה היא זו? התאבדות? כן, כן, זה בעצם מהותו של חטא – אשליה! הדבר הזה הוא השיעור המכונן של פרשת בראשית. אם אדם זוכר את התוצאה של טעימה ממעדן החטא – הוא מתקרב יותר ויותר לרבונו של עולם, וזה בעצמו תיקון חטא אדם הראשון. בהצלחה.

הפוסט 004 ויגרש את האדם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כד תשרי, יום שני לסדר בראשית תשפ"א

ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. הידע האמיתי והנכון אודות טוב ורע, הוא רק אלוקים ממש, האדם אסור לו לדעת מן הרע, כי הידע האנושי אודות הרע הוא ידע שמכליל את היודע בתוך הרע, אין אפשרות אמיתית לדעת על הרע ולא להלכד בו, כאשר אדם נוגע בעץ הדעת, ומבין את התודעה של הרע והחטא הוא כבר בבעיה, הוא לא יכול להתנער מהרוע ולהחליט שהוא לא קשור אליו, הוא קשור ועוד איך, ההבדלה בין טוב לרע חיונית אך מסוכנת, כשאתה מאבד את התמימות, וזה מה שקרה לאנושות, מהיום והלאה, יש מאבק איתנים בין טוב לרע, כל אדם, באשר הוא – מוכרח לחטוא בעולם, אין צדיק בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא, והחטא הזה הוא הפספוס ואי הדיוק בתהלוכות החיים, מה שנקרא – להחטיא את המטרה, כי המטרה הראשונית של בריאת העולם היתה שאדם יהיה מזוהה עם הטוב הגמור, עם התדר הנקי והנפלא של האלוקות המושלמת, לא כן לאחר חטא אדם הראשון, ניתנה לנו מתנה של בחירה, שהיא תכונתו של בורא עולמות, האדם נעשה בוחר, והכל השתנה, זהו הרצון העליון לאחר החטא, לדעת שאפשר לבחור, והייתם כאלוקים, רק בפרט הזה של חיים נצחיים – לא זכינו עדיין, והקב"ה מרחיק את אדם מהיכולת לקחת גם מעץ החיים, אבל ברוחניות כן אפשר, אפשר לחיות חיים נצחיים עם התודעה האלוקית של לדעת טוב ורע, כאשר אנו זרוקים ומושלכים הרחק מגן עדן, אנו נמצאים במקום שאנו משתמשים בתכונה אלוקית זו – לבחור בין טוב לרע, ואנו אכן כאלוקים, אני אמרתי אלוקים אתם ובני אדם כולכם, אכן כאדם תמותון, לא תגעו בעץ החיים, אבל עצם הדעת הזו של חטא עץ הדעת גרמה לכם להשתמש בהכרח בכוח האלוקי של הבחירה.

הפוסט 002 לדעת טוב ורע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ לְמַעְלָה, וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יְעַנֵּג עַצְמוֹ רַק לְהַבְרִיא עַצְמוֹ. וְלֹא יִסְתַּכֵּל כְּלָל בְּעִנְיָנֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יַחְשֹׁב בָּהֶם כְּלָל, רַק שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בְּכָל עִנְיָנִים כְּדֵי לְהַפְרִיד אֶת עַצְמוֹ מֵהַגַּשְׁמִיּוּת, כִּי בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה מְגַשֵּׁם עַצְמוֹ, וְאָמְרוּ רַזַ"ל (מנחות מג, ב – סוטה ח, א) רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה וְלִידֵי תַּאֲוָה, וּכְתִיב בְּעֵץ הַדַּעַת (בראשית ב, ט) נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, שֶׁמֵּחֲמַת הָרְאִיָּה הוּא נֶחְמָד.

*

יְדַבֵּק מַחְשַׁבְתּוֹ לְמַעְלָה – בְּבוֹאוֹ לְדַבֵּר עַל הַפְּרִישׁוּת מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, מַקְדִּים תְּנַאי קֹדֶם לָזֶה, וְגַם מְלַמֵּד אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ נִזְכֶּה לָזֶה, שֶׁתְּחִלַּת הַפְּרִישׁוּת הָאֲמִתִּית [וְאֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל הַמְּחֻיָּבוּת הַפְּשׁוּטָה לְדִינֵי הַשֻּׁלְחָן־עָרוּךְ בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל], הִיא בִּדְבֵקוּת הַמַּחֲשָׁבָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְלֹא עַל־יְדֵי פְּעֻלּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת וְכָל מִינֵי תָּכְנִיּוֹת, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה כָּךְ אוֹ לֹא יַעֲשֶׂה כָּךְ – יִצְלַח בְּיָדוֹ לִהְיוֹת עוֹבֵד הֲוָיָ"ה כָּרָאוּי, וְלֹא זֹאת הַדֶּרֶךְ תִּשְׁכּוֹן אוֹר, אֶלָּא מִקֹּדֶם יַצְמִיד מַחְשַׁבְתּוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק בִּמְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ תֶּהֱמֶה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּמִכֹּחַ זֶה יִזְכֶּה לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ כָּרָאוּי, לֹא־כֵן אִם יִפְרֹשׂ בְּדֶרֶךְ גַּשְׁמִיּוּת בְּלִי דְּבֵקוּת – יִפֹּל לְגַמְרֵי, וְעוֹד יוֹסִיף תַּאֲוָה עַל תַּאֲוָתוֹ, רַחֲמָנָא־לִיצְלָן, [וְנִתְקַיֵּם בּוֹ מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ זַ"ל (סֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת פְּרִישׁוּת, חֵלֶק שֵׁנִי, סִימָן א): 'אָדָם הַמִּתְנַהֵג בִּפְרִישׁוּת וְאַחַר־כָּךְ חוֹזֵר מִפְּרִישׁוּתוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא נוֹפֵל לְתַאֲוָה נוֹסֶפֶת מִמַּה שֶּׁהָיָה לוֹ קֹדֶם פְּרִישׁוּתוֹ'], כִּי הַרְבֵּה עָשׂוּ וְלֹא הִצְלִיחוּ, מֵחֲמַת שֶׁלֹּא קִשְּׁרוּ מַחֲשַׁבְתָּם בִּדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְלֹא הָיְתָה בִּפְרִישׁוּתָם שׁוּם קְדֻשָּׁה כְּלָל, וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה יוֹתֵר מִדַּאי – הַיְנוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל אֲכִילָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אוֹ שְׁתִיָּה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. אֶלָּא צַדִּיק אֹכֵל [וְשׁוֹתֶה] לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (מִשְׁלֵי יג, כה) וְלִכְדֵי קִיּוּמוֹ, וְאַף אִם לְצֹרֶךְ זֶה אוֹכֵל כַּמּוּת רְגִילָה כִּשְׁאָר כָּל הָאֲנָשִׁים – לֹא יִתְבַּלְבֵּל מִזֶּה, כִּי אֵינוֹ נִקְרָא 'יוֹתֵר מִדַּאי' בַּעֲבוּר זֶה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר מִלְּהִתְרַחֵק מִמַּה שֶּׁרוֹאִים אֲנָשִׁים כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר 'רַוְחָא לִבְסִימָא שְׁכִיחַ' (עֵרוּבִין פב ע"א), וְאוֹכְלִים סְתָם כְּדֵי לְעַנֵּג אֶת עַצְמָם, וְזֶה מַזִּיק גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת, כַּיָּדוּעַ (רְאֵה לְעֵיל סוֹף אוֹת ב). וְלֹא יְעַנֵּג אֶת עַצְמוֹ – וְגַם כְּשֶׁאוֹכֵל אֶת הַמַּאֲכָלִים הַנִּצְרָכִים לוֹ, לֹא יִנְהַג בָּהֶם מִנְהָג עִדּוּנִים, הֵן בַּהֲכָנַת הַמַּאֲכָל, וְהֵן בְּהַצְמָדַת הַתַּאֲוָה לַאֲכִילָה. רַק כְּדֵי לְהַבְרִיא אֶת עַצְמוֹ – יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי עִנְיָנִים, עִנְיַן אֶחָד, שֶׁלֹּא יֹאכַל כִּי־אִם כְּדֵי לְהַבְרִיא אֶת עַצְמוֹ, עִנְיַן שֵׁנִי, שֶׁאִם יֵשׁ אֵיזֶה מַאֲכָל שֶׁרַבָּה תַּאֲוָתוֹ בּוֹ, אֲבָל בָּרוּר לוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא לַגּוּף, שֶׁיִּזָּהֵר לְהִמָּנַע מִמֶּנּוּ מִצַּד רָצוֹן ה' הַמֻּחְלָט בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְגַם הִיא הוֹדָעָה נְחוּצָה, וּבִפְרָט בְּדוֹרֵנוּ, וְדַי לַמֵּבִין. וְלֹא יִסְתַּכֵּל כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יַחֲשֹׁב בָּהֶם כְּלָל – כָּאן מְבֹאֶרֶת דֶּרֶךְ עֲמוּקָה בְּיוֹתֵר, כִּי לִפְעָמִים הָאָדָם מִסְתַּכֵּל וּמִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם אַף שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִמָּשֵׁךְ אֲלֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ בָּז לָהֶם בְּלִבּוֹ וּבְדִבּוּרוֹ, אֲבָל עֶצֶם הַהִתְעַסְּקוּת בָּזֶה, הִיא סַכָּנָה גְּדוֹלָה, כִּי כָּךְ טִבְעוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא עָלוּל לִמְשֹׁךְ אֶת הָאָדָם לְגַמְרֵי אֵלָיו, וְלִפְעָמִים הָאָדָם נִכְנַס אֶל עִנְיְנֵי עוֹלָם־הַזֶּה עַל־יְדֵי עַסְקָנוּת לְשֵׁם־שָׁמַיִם, הַיְנוּ בִּשְׁבִיל רוּחָנִיּוּת וְקִרְבַת אֱלֹקִים, וְהִנֵּה פִּתְאֹם הוּא שַׁיָּךְ לְעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, עַל־כֵּן צָרִיךְ לִשְׁמֹר מְאֹד מַחְשַׁבְתּוֹ מִכָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁל עוֹלָם עוֹבֵר, וְתָמִיד כַּאֲשֶׁר תַּעֲבֹר לוֹ מַחֲשָׁבָה עַל עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, יַחֲשֹׁב, אֵיךְ אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דָּבָר שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וְכוּ', כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וַהֲלוֹא אָנוּ חַיִּים כָּאן רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית. רַק יִשְׁתַּדֵּל בְּכָל הָעִנְיָנִים – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּצָרְכֵי חַיָּיו הַגַּשְׁמִיִּים, שֶׁאַף אִם הוּא מְבַצֵּעַ אוֹתָם עַל צַד הַהֶכְרֵחַ, יִזָּהֵר לְהִשְׁתַּדֵּל בְּיוֹתֵר, שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתוֹ נְקִיָּה, וְיַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַפְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כְּדֵי לְהַפְרִיד אֶת עַצְמוֹ מֵהַגַּשְׁמִיּוּת – הַיְנוּ שֶׁגַּם אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית שֶׁסְּבִיבוֹ, לֹא תִּכָּנֵס עַצְמִיּוּתוֹ בָּזֶה, וְתֹאבַד שָׁם בְּיַם הַתַּאֲוָה, אֶלָּא יַקְפִּיד לִשְׁמֹר עַל עַצְמוֹ מִחוּצָה לָהּ. וּבְכָל זֶה יֵשׁ לִמּוּדִים עֲמוּקִים מְאֹד, כִּי מִצַּד אֶחָד, הֲרֵי הָאָדָם צָרִיךְ לִחְיוֹת 'כָּרָאוּי' בְּזֶה הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל צְרָכָיו בִּשְׁלֵמוּת וְלִהְיוֹת כְּכָל אָדָם מִן הַשּׁוּרָה בְּכָל עִנְיָנָיו וְאָרְחוֹת חַיָּיו, כִּי לֹא סַגִּי בְּלָאו הָכֵי, וְגַם עֲבוֹדַת הַשֵּׁם לֹא תִכּוֹן אִם יֶחֱטָא בְּהֶפְקֵרוּת גְּמוּרָה מֵאִשָּׁה וּבָנִים וְכוּ', [וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל (שִׂיחוֹת הָרַ"ן, סִימָן נא): 'הֶפְקֵרוּת אֵין צְרִיכִין כְּלָל'], וּמִצַּד שֵׁנִי, לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת, עַד שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם יִהְיוּ אֶצְלוֹ כְּמוֹ עֲרַאי מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה אֵיזֶה עִנְיָן כְּדֵי לִפְטֹר אֶת חוֹבוֹ, וְיֵשׁ חִלּוּק עָצוּם בֵּין עֲשִׂיָּה 'כְּדֵי לִפְטֹר חוֹבוֹ' לְבֵין עֲשִׂיָּה שֶׁהִיא 'אוֹפֶפֶת אֶת כָּל כֻּלּוֹ', וְלָכֵן בְּכָל עִנְיָן שֶׁעוֹשֶׂה, צָרִיךְ לְהַפְרִיד אֶת עַצְמוֹ מִן הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁבָּעִנְיָן, שֶׁלֹּא יָשִׂים אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז, אֶלָּא יַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִכֹּל וָכֹל, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּשְׁמִיּוּת – יִבְרַח מִמֶּנּוּ, וְיַעֲסֹק כָּל יָמָיו בָּאֲצִילוּת הָרוּחָנִית הַפְּנִימִית שֶׁבְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה בְּעוֹלָמוֹ. כִּי בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – מְגַשֵּׁם עַצְמוֹ – צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, כִּי הָאָדָם הוּא חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל מַמָּשׁ, וְהוּא נִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הַגַּשְׁמִי כְּדֵי לְהַעֲלוֹת לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ נַחַת־רוּחַ, אֲבָל יֵשׁ סַכָּנָה גְּדוֹלָה, שֶׁיְּגַשֵּׁם אֶת עַצְמוֹ בְּהַאי עָלְמָא, וְלָכֵן כָּל נְגִיעָה כָּלְשֶׁהִי בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי מְגַשֶּׁמֶת אֶת הָאָדָם, וּמַרְחִיקָה מִמֶּנּוּ אֶת הַרְגָּשַׁת הַחִיּוּת הָאֱלוֹקִית, שֶׁמְּחַיָּה אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהַסַּכָּנָה כָּל־כָּךְ גְּדוֹלָה, שֶׁאֲפִלּוּ מַחֲשָׁבָה שֶׁל גַּשְׁמִיּוּת, אוֹ הִסְתַּכְּלוּת שֶׁל גַּשְׁמִיּוּת – יְכוֹלָה לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם. וְאַל יַחְשֹׁב הָאָדָם כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ הֵם זָרִים לְגַמְרֵי מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְיַרְחִיקוּ אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם הַמְצִיאוּתִי, אֶלָּא עָלָיו לֵידַע, אֲשֶׁר אַדְּרַבָּה, הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן לְגַמְרֵי, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלָם דִּמְיוֹן, עוֹלָם עוֹבֵר, עוֹלָם שֶׁאֵינֶנּוּ בֶּאֱמֶת, וְכָל מִי שֶׁמְּדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַפְּנִימִיּוּת הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא הַחִיּוּת הָאֱלוֹקִית הַשּׁוֹרָה בְּכָל הַבְּרִיאָה – זוֹכֶה לְאֹשֶׁר הַנִּצְחִי וְלִדְבֵקוּת בִּמְקוֹר הַתַּעֲנוּג, וְעִקָּר קְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה בָּא עַל־יְדֵי זִכּוּךְ רְאוּת הָעַיִן, שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל כְּלָל בְּעִנְיָנִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (מְנָחוֹת מג ע"ב): 'רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה' – כִּי כָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם – יֵשׁ בִּקְדֻשָּׁה, וְכֵיוָן שֶׁרְאִיַּת הָעַיִן בְּצִיצִית מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, הֲרֵי שֶׁטָּבַע הַבּוֹרֵא בְּעוֹלָמוֹ, כִּי רְאִיַּת הָעַיִן יֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁוּת מַמָּשׁ, וְהִיא הַמַּזְכֶּרֶת לְאָדָם מַה שֶּׁרָאָה, שֶׁנֶּחְקַק בְּמוֹחוֹ, וּכְמוֹ שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁה, כֵּן הוּא בְּ'זֶה לְעֻמַּת זֶה', שֶׁגַּם בְּגַשְׁמִיּוּת, רַחֲמָנָא־לִיצְלָן, רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, וְאִם יִזְכֹּר אֶת מַה שֶּׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לִרְאוֹת, הֲרֵי שֶּׁהִפְסִיד מְאֹד בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָכֵן הָרְאִיָּה, הִיא אֲשֶׁר מְבִיאָתוֹ גַּם כֵּן לִידֵי תַּאֲוָה – כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל הַפָּסוּק (בַּמִּדְבָּר טוּ, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" – כְּמוֹ (שָׁם יג, כה): "מִתּוּר הָאָרֶץ", הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף וּמְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרוֹת; רַחֲמָנָא־לִיצְלָן. וּכְתִיב בַּחֵטְא שֶׁל עֵץ הַדַּעַת, כַּאֲשֶׁר חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאָכַל מֵהָעֵץ שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל, כְּתִיב קֹדֶם אֶת עִנְיַן הָרְאִיָּה, שֶׁרָאָה אֶת הָעֵץ, אֵיךְ שֶׁהוּא (בְּרֵאשִׁית ב, ט): "נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" – שֶׁמֵּחֲמַת הָרְאִיָּה – שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן, דַּיְקָא, לָכֵן הוּא נֶחְמָד – כִּי אָז מִיָּד הַלֵּב חוֹמֵד וְחוֹשֵׁק, אֲבָל אִם לֹא הָיָה רוֹאֶה, לֹא הָיָה שַׁיָּךְ לִקְרֹא עַל דָּבָר כָּלְשֶׁהוּ: 'נֶחְמָד', מֵחֲמַת שֶׁאֵין עַיִן שֶׁרוֹאָה וּמִמֵּילָא אֵין לֵב שֶׁחוֹמֵד. וְזֶה חִזּוּק גָּדוֹל לָאָדָם, שֶׁאִם יֹאמַר, הֲרֵי מָה אֶעֱשֶׂה? וַהֲלֹא אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים נֶחְמָדִים עָלַי! וּתְשׁוּבָתוֹ בְּצִדּוֹ: כָּל זֶה בָּא לְךָ מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מִסְתַּכֵּל בָּהֶם, אֲבָל אִם הָיִיתָ מַפְנֶה עֹרֶף מֵהֶם, וְנִזְהָר שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל – הָיִיתָ נִמְשָׁךְ אֶל תַּעֲנוּגִים אֲחֵרִים וַאֲמִתִּיִּים, כִּי רַק הָרְאִיָּה גּוֹרֶמֶת לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא טוֹב לְמַאֲכָל, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ טוֹב לְמַאֲכָל, אִם הוּא מַפְרִיד אֶת הָאָדָם מִן הָרוּחָנִיּוּת, וְאִם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה יוֹתֵר מִדַּאי,  וְאִם נִשְׁקַע בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְיָדוּעַ מַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זי"ע: 'עוֹלָם עוֹלָם, אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּךָ, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁהָיָה בְּךָ וְלֹא הִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ', וְהַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת לְפִי עֶרְכֵּנוּ. אֲבָל עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים נָטְעוּ בָּעוֹלָם דִּבּוּרִים כָּאֵלּוּ, שֶׁעַל יָדָם יָכוֹל כָּל אִישׁ לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה בְּכֹחַ הַדְּבָרִים – מְבִיאָה אֶת הַדְּבֵקוּת הָאֲמִתִּית, כִּי מֵרֹב אֱמוּנָה נִמְשָׁךְ רָצוֹן מֻפְלָג לִזְכּוֹת אֶל הַדְּבֵקוּת הַנִּרְצֵית אֲשֶׁר בּוֹ תָּבוֹא וְתִתְגַּלֶּה לְכָל דּוֹרְשֶׁיהָ [וְאִם אָמוֹר יֹאמַר אָדָם, הֵן אֱמֶת שֶׁהָרְאִיָּה מְבִיאָה לִי אֶת הַנֶּחְמָדוּת לַדָּבָר, אֲבָל דָּא עָקָא, כִּי עֶצֶם הָרְאִיָּה נֶחְמֶדֶת עָלַי – יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ, אִם אָכֵן הַתּוֹצָאָה שֶׁל הָרְאִיָּה הַלָּז הָיְתָה נֶחְמֶדֶת לוֹ גַּם לְאַחַר תּוֹצְאוֹתֶיהָ הַמָּרוֹת, וְדִי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא].

הפוסט צוואת הריב"ש סימן ה – יְדַבֵּק מַחְשַׁבְתּוֹ לְמַעְלָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.