חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ערב שבת קודש פרשת האזינו, י"ב בתשרי תשפ"ג.

לכבוד …. היקר שליט"א.

היום ערב שבת קודש פרשת האזינו, שהיא שירת התורה, וכל התוכחות והמוסר של התורה והיהדות כלולים בפרשה קדושה זו, וראוי לנו ללמוד אותה במתינות, ולעיין בפסוקים שהם נקראים מוקשים על דרך העברה, אבל כשמסתכלים בהם, מתוך השתוקקות להשם יתברך, רואים כמה שזה מבעיר הלב להשם יתברך, איך שהוא יתברך בעצמו מתחנן ומבקש אותנו שנזכה לשוב אליו, כי לא כדאי ללכת בדרכים לא טובות, שאחר כך יש ענשים קשים ומרים, וההיפך, גודל הטובה הנפלאה שזוכים הנשמות שהולכים בדרכי ה', ועיקר העונש הוא עצם ההתרחקות מאור פני מלך חיים, שכמה עונש הוא זה, ואין צריך עונש אחר אחר כך, כי אם זורקים את הבן של המלך מהארמון, וכי הוא צריך עונש אחר כך. והנה כעת הם ימי אהבה גדולים, ושורה צמאון וכסופין גדולים להשם יתברך, אצל כל נשמות ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, וכל תיבה ודיבור של רצונות שאנו מוציאים מפינו בימים אלו, עולים ממש עטרה לראש צדיק, צדיקו של עולם, ומי יודע מה שנעשה מזה [על כן אל תהיה בטלן אחר שאתה יודע מעבודת ההתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו'], שהימים האלו הם הכנה דרבה לימים של "ימינו תחבקני", שורש אהבה שביראה, הימי טוב שבהם מתגלה גילוי אלוקות באור נורא ונפלא מאד, כידוע.

ועתה נלמד כסדרן היכן שאנו אוחזים, בסייעתא דשמיא:

כעת רבינו מבאר, איך בתיבות אלו "חצר בית הנשים", מרומזים כל מיני וסוגי האנשים המתרחקים מהשם יתברך, שאותם צריך להוכיח על ידי המלכות [שממשיכים לה אריכות ימים, על ידי התורה, שמזה נעשה דעת שהופכת את ההסתרה לדעת – לידע שאין שום הסתרה, כי אם גילוי עצום של השם יתברך], שהיא בחינת מרדכי. וְזֶה: חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים – והתיבה 'נשים', היא מִלְּשׁוֹן שֶׁנָּשׁוּ – שהם זזים ומתנתקים וְקָפְצוּ – קפיצה ממקום למקום, שהם קפצו מהמקום הטבעי שלהם, היינו מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם – שהוא השם יתברך, שהוא נקרא מקומו של עולם, כי אין מקום בעולם שאי אפשר להתקרב משם להשם יתברך, והם נשו מבחינה זו, שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – כי חושבים שבמקומם אין אלוקות, חס ושלום, הרי שזה כאילו הם קפצו ממקומו של עולם, כביכול. וְיֵשׁ אנשים שֶׁכְּבָר הָיוּ קְצָת אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – 'היו קצת' היינו שאם מתרחקים אחר כך, זהו סימן שלהיות אצל השם יתברך שלהם לא היה בשלימות, כי מי שנדבק באהבתו יתברך – לא תסור אהבתו ממנו לעולמים, אבל גם זה טוב, לפי שעה, כמו שבפירוש גלה לנו רבנו ז"ל, שאפילו אם מתקרב לפי שעה – הוא גם כן טוב מאד, אַךְ שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ – כי עיקר העבודה הוא לזכור תמיד לפני מי עובדים ואת מי עובדים, שאז תיכון העבודה אצלו תמיד, אבל לפעמים מרוב התמורות שוכח בכלל שיש השם יתברך בעולם ושהוא נולד ונברא בשביל לעבוד אותו, ושכחת הבורא היא תחילת ההסתרה, שנסתר ממנו השם יתברך, אף שיודע בכלליות שיש השם יתברך, אבל התרדמה הרוחנית שלו גורמת שישכח את כל הענין בפרטיות, ואין חייו קשורים אל הזכרון הזה ממנו יתברך, חס ושלום. וְזֶה: הַנָּשִׁים – לְשׁוֹן שִׁכְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מא) כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים וְכוּ' – מביא ראיה מפסוק זה, שנשים הוא לשון שכחה, וזהו שמרדכי עומד בחצר בית הנשים זה, להחזיר בתשובה ולהוכיח את האנשים האלו שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – והוא מזכיר להם את הזמנים הטובים שהיו קצת אצלו יתברך, וכמה נעימות הרגישו אז, וזה שאתם שוכחים את כל זה, זה מחמת ההסתרה שהוא יתברך בעצמו עומד מאחרי השכחה הזו, ואם תזכירו לעצמכם את השם יתברך שנמצא ממש בתוך השכחה שלכם – תשובו אליו יתברך, וזו המדרגה יותר גבוהה מאלו שנשו וקפצו ממקומו של עולם, כי הראשונים קפצו והתרחקו, וחושבים שבמקומם אין השם יתברך, אבל הכתה הזו, יודעים בכלליות שיש השם יתברך, אבל הרוח סערה של החיים שלהם משכיחה מהם את העונג המופלא של התקשרות הזכרון בהשם יתברך. וְיֵשׁ מדרגה גבוהה ביותר, של אנשים כשרים שֶׁגַּם עַתָּה – אף שבפועל מעשיהם אינם עולים יפה כלל, אבל בפנימיות לבבם הם זוֹכְרִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – וכוספים לשוב אליו יתברך, ולהנות מקרבת אלקים, אַךְ שֶׁנָּשְׁתָה גְּבוּרָתָם – אבל זה שהם לא מתנהגים לפי הרצונות שלהם, זה בגלל שאין להם כח להפעיל את מדת הגבורה שיש בהם [מהלשון הזה משמע, שיש להם כן מדת הגבורה להתגבר וכו', רק שאינם יודעים מזה], וְמחמת זה אֵין לְאֵל יָדָם לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרָם – כי הכל תלוי בדעת [וכמו שרבינו חוזר כמה פעמים על נקודה זו בתורה זו, שכל בטול ההסתרות תלוי פשוט בדעת, לדעת שבעצם אין הסתרה והכל דמיון]. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים בְּשֵׁם 'נָשִׁים', מֵחֲמַת שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת הַנַּ"ל: בְּחִינַת שֶׁנָּשׁוּ וְקָפְצוּ וְכוּ', וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת שִׁכְחָה וְכוּ', וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת נָשְׁתָה גְּבוּרָתָם כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי כָּל זֶה הֵם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מֵהֶם בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל – רבינו מסכם כאן את שלשת הבחינות של 'חצר בית הנשים' – האנשים הרחוקים מהשם יתברך. א – אלו שאינם יודעים שיש השם יתברך בכלל [זה בחינת ההסתרה שבתוך הסתרה] ב – אנשים שידעו פעם מהשם יתברך ושכחו את כל הענין. ג – אנשים שאין להם את הידיעה איך להתגבר על היצר שמונע אותם להתקרב אל השם יתברך, למרות שהם זוכרים אותו.

והקב"ה יעזור שנזכה להיות אנשים כשרים באמת, ובפרט בעת פתיחת השנה, שאנו רוצים מאד, שהשנה תעבור לנו כראוי, בטיול בכל חדרי התורה, ובהשתוקקות עצומה להתקרב להשם יתברך תמיד.

גוט שבת!

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

– שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 199 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האזינו השמים ואדברה

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ערב יום הכיפורים הקדוש והנורא, תשפ"ג.

לִכְבוֹד … שֶׁיִּחְיֶה.

אף שאין הזמן מוכשר כל כך לכתוב אגרות שלומים והתחזקות וכו', כי היום הזה הוא יום קדוש ועליון מאד, כי קדושת יום הכיפורים כבר מתחלת מתשעה בו, כמובא בדברי חכמינו הקדושים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, ומלאכים בו יחפזון, וכמובא, שעיקר יראתם של המלאכים הוא פן ואולי לא לימדו זכות כראוי על נשמות ישראל, אבל אנו צריכים ללמד על עצמנו זכות בכך שאנו מקבלים עלינו את האהבה הגדולה של הקב"ה, ואנו רוצים בכל לב ובכל נפש לעשות רצונו יתברך, ולהכלל בסליחתו ומחילתו שבאה באהבה אין סופית שאין לתאר ולשער בשכל אנושי, אבל כיון שתורה היא וללמוד אנו צריכים אמרתי לבוא עדיך בכמה שורות, ואולי יעזרני השם יתברך ואכתוב כמה דברים טובים ומועילים לי ולך, שנזכה בגין כך להכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום, והעיקר, שנזכה להחזיק בתשובתינו במשך כל ימות השנה, כל הקבלות הטובות, כל ההתעוררות וההתחזקות של ימי אלול הקדושים וימי תשרי המאירים, יסעו אתנו במסע החיים, בכל יום ויום, שנזכה לזכור את הלב הטהור שלנו, שזוכך כל כך, ושלא נרדם בהבלי הזמן, חס ושלום.

והנה בקיצור רציתי לומר לך מה שחשבתי, על פרשת השבוע, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כי אנו עוסקים כעת ללמוד את התורה נ"ו, שבה מבוארות שתי ההסתרות, האחת הסתרה אחת שבאה אחר שעבר ושנה ונעשית לו כהיתר, חס ושלום, ואחר כך יש הסתרה יותר מסוכנת מזו, שכבר לא מרגיש שום נדנוד בנעשה לו כהיתר הנ"ל.

והנה זה מרומז בפסוק זה של פרשת האזינו, אשר שמים היא בחינת מדרגה גבוהה מאד, שאדם עוד זוכר שיש שמים, שיש מלכות שמים, ואם יש לו הסתרה על זה – אזי ואדברה, הדיבור של התורה שהוא דיבור קשה קצת, שעדיין מבין שמה שעובר עליו הוא להזכירו שישוב וכו', וזהו על ידי דעת, כי הדיבור בא מהדעת, כי אי אפשר לדבר ללא דעת, ומי שמדבר בלי דעת אזי דיבורו יוצא מבולבל, נמצא שהדעת הזו של התורה הקדושה מרומזת באדברה, אבל אם אדם נפל להסתרה שבתוך הסתרה, בחינת ארץ, ותשמע הארץ אמרי פי, שגם שם, בהסתרה שבתוך ההסתרה, תשמע בהיותך בארציות גמור, את אמרי פיה של התורה, וכמו שלמדנו אשר "פיה פתחה – בחכמה", כששומעים את פתיחת פיה של התורה, אזי זוכים לדעת ולחכמה, שאין שום דבר חוץ מתורה ואלוקות, ואף במקום שאנו נמצאים, בכל הסתרה שהיא – יש שם הקב"ה ממש, שקורא לנו בכל מיני קריאות.

נִמְצָא, שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – שלומדים ועוסקים בתורה, הן בפשיטות, והן כשזוכרים שבכל תנועה בחיים – יש לתורה מה להגיד עליה. שֶׁעַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת – זו המלכות שיש אצל כל אדם, שעמה יכול להשפיע לסובביו, ובתחלה צריך להשפיע על עצמו, שיהיה כלול כולו בקבלת עול מלכות שמים לגמרי באמצעות התורה, כִּי עַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין הַחִיּוּת לְתוֹך הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל – כיון שבתורה יש מדידה על ידי שהיא מתלבשת בפסוקים וכו', הרי שהיא מכנסת חיות למלכות של כל אחד, שיוכל להשפיע, עם הדעת שמקבל מהתורה הקדושה, כי לולא זאת, אין מדות לימיו וכו', ותהיה המלכות אצלו הרבנות מקברת וכו' ח"ו, אבל ההיפך הוא בחינת אריכות ימים, ואז המלכות פועלת עליו ועל אחרים, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְדַעַת, כַּנַּ"ל – שעל ידי ההמשכה הזאת של התורה לתוך חיי האדם, הוא זוכה לדעת, ומהי הדעת? לדעת שאין בכלל הסתרה, וממילא יש לו דיבורים לחזק את עצמו ואת האחרים, גם בשעה שמבין שהוא התרחק כל כך, ונסתר ממנו מאד השם יתברך, אף גם ההסתרה שבתוך ההסתרה נסתרה ממנו, עַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהוֹכִיחַ אֲפִלּוּ אֶת הָרְחוֹקִים מְאֹד מֵהַשֵּם יִתְבָּרַךְ – כי עיקר ריחוקם הוא שחושבים שהם כל כך בהסתרה, עד שאין יודעים בכלל מהשם יתברך, אבל כשזוכה על ידי עסק התורה להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות שלו, יש לו את הכח לעוררם, מה אתכם? הלוא כל הזה עשה השם יתברך, ואף שאתם בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה, כַּנַּ"ל – ברגע שתדעו שזה עצמו השם יתברך, מיד תרוצו אליו ותזכו לתשובה שלימה, כי זה היה כל הענין של ההסתרה, שאדם ימשך יותר אליו יתברך, הרבה יותר מלפני שהיתה לו הסתרה, ונמצא שבזה עצמו מגלה את ההסתרה, כשמבין את הסבה הזו, שלכן נפל לאן שנפל, ואז לא יפול יותר לעולם.

אחי אחי, ראה לשמוח מאד בשמחת הכפרה של יום הכיפורים, שעל ידי זה אתה מראה שיש לך אמונה בתקון הגדול של היום הזה, בבחינת אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולין לתקן, כי הנה למה אנשים חוטאים? כי אין להם אמונה כל כך שזהו קלקול עצום ונורא ואיום מאד… אבל כששבים בתשובה, ומאמינים מאד בתקון של התשובה, בזה מראים שיש אמונה גם בקלקול, וממילא עוזר השם יתברך שמכאן ואילך יהיה הכל נקי כל כך. הכותב בחפזון גדול, ומאחל לך גמר חתימה טובה ולכל הנלוים אליך.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 197 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת האזינו תשפ"א

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הפסוק מבטא את הנקודה המרכזית של ההתבוננות בחוסר היעילות של החטא לחיים, ההשחתה, היא השתמשות בעולמו של בעל הבית היפך רצונו, אך כאן המדובר בבעל הבית שאין רצונו נפגם על ידי מעשינו, כי אם חטאת מה תפעל בו, אין ההשחתה מפריעה לו באופן אישי, משום שהוא למעלה מכל זה, ההשחתה היא משחיתה את המשחית, שחת? לא לו! לא להשם יתברך. הנקיות והשלמות האלוקית תשתלט על המציאות, וההשחתה ומשחיתה יתעלמו בתהום הנשיה. הנצחיות של יהודי היא המערכה של המאבק, נקודות התגברות עמוקות לב ונפש, היחידות הלא מושלמות בנפש מודחקות פנימה, לא מטופלות כלל כי אינן ידועות לאדם, הוא רואה את עצמו מושלם וצודק בדרכו, ללא ספק ספיקא שמא צריך עדיין להתקן, לפחות בדברים המפורשים, אך הוא ותירוצו עמו – לא שומע ולא מקשיב לשום דבר, רק לטפיחת השכם העצמית המורה לו שדרכו מישור וכל עניניו טובים ונאמנים. זה נקרא אדם שהושחת, שקיבל את המתנה של "האלקים עשה את האדם ישר", אך עם ההשחתה הפך להיות לא ישר בכלל. כיצד יתגלה השקר של הטעות? כאשר המורשת שלו היא מורשת של התבהמות, חוסר דבקות במטרה, התעלמות מהמציאות הרוחנית הנכונה והשקיעה המוטמעת בתהום הבלי העולם הזה, ועל כן "בניו מומם", המום שלהם – חוסר השלימות, הם קיבלו ירושה מהמשחית האב, הם לא למדו אחרת, חשבו כן והאמת שצריך לחיות בהתעלמות מן האמת, זה מה שהם ראו. דור עקש ופתלתול, העיקשות לעמוד על הדרך שלך, בלי להתבונן בסכנותיה ובטעויותיה, היא עומק הגאוה הטמונה בלב האדם, אין השחתה יותר גדולה מהגסות המניעה את האדם לעשות את כל המעשים שלו לכבודו ולעצמו, וגם כאשר זה בא לידי ביטוי באיסורי תורה ממש, האגו המחסל הזה, שלוקח את כל התמונה למקום צר ומצומצם יחד עם חוסר הבנה היקפית משוועת, הוא האגו הגורם לדור להיות עיקש ומרדן, לא זה שמקבל את ההשפעה האלוקית הרוחנית כסמכות על המחייבת, וזה אשר גורם למין האנושי להיות פתלתול, וצאו וראו את אשר עשתה הכפירה לאנושות – כמה מפולות אנושיות מהותיות השתלטו על החברה, בלי שיוכל אי מי להצביע על הטעות של ההתבהמות החומרית של ההשחתה. כאשר הרוע הכפרני בא בירושה מאבות הוא קשה יותר, כי מנהג אבותיהם בידיהם, ואין האב מנחיל שקר לבנו, ואם הוא מנחיל שקר הוא חייב לקרוא לזה אמת, וכשאדם גדל על אמת שקרית, הוא לא יוכל להתמודד מול השאלות הנוקביות העצמיות, שלבטח הלב רוצה לצרוח ולמחות. הפתלתלות האנושית היא ירושה עתיקה מכל הטעויות שעשו אנשים מעת נוצר האדם ועד הנה, על הרוצה להפר את הרצף הבלתי רצוי הזה להפנים, כי ההשחתה מזיקה למשחית בלבד, והמון. ככל שנבין את מקור ועומק הרע של ההשחתה, אנו נראה את עצמנו הכי לא רוצים להתחבר אל ההשחתה הזו, משום שחיינו תלויים בזה, והלואי ונזכה להיות אנשים כשרים באמת, ההפך מעקשים ופתלתולים, ובנינו אחרינו יוכלו להעיד על האמת שקיבלו מאבותם.

הפוסט פרשת האזינו – הנחלת מום אנושי לדורות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת האזינו תשפ"א

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר.

פסוק זה יושב על לבבות נשמות ישראל, בהצדיקם עליהם את הדין, כי הוא יסוד האמונה, שאין הקב"ה מעוות את הדין, חס ושלום, בשום פנים ואופן, ואין רע יורד מן השמים והכל לטובה.

הצור תמים פעלו – צור הוא לשון חוזק, כאשר אדם חש בהנהגה של מידת הדין, רחמנא ליצלן, עליו להבין שהוא בעצם מגונן ושמור על ידי העוצמה האלוקית, שעל כן בא הלשון כאן "הצור", דווקא המקום שאתה חש אבוד לגמרי, ואין לך על מי להשען ולסמוך, כאשר כל אחד מרגיש כך בעת צרתו, עליך לדעת שזהו ה' צורי ולא עוולתה בו, הוא שומר עליך כצור שהכל יהיה לך רק לטובה, ולכן תמים פעלו, כי תמים הוא לשון שלימות, ואם חלילה, היתה מדת הדין מענשת שלא כדין או יתר מן הדין, לא היתה שלימות חלילה למעלה, ואם יש שלימות הרי שמטרת בריאתך והוייתך תוצדק על ידי הרחמים הגדולים שה' בעצמו, שהוא צורך ומשגבך ימשיך עליך. כי כל דרכיו משפט – גם הדרכים הנראים כמענישים וכו', הם נראים כעיוות הדין, או יותר מדאי, הכל במשפט צדק. אבל העיקר, מה שצריך לדעת, כי סוד משפט הוא עמודא דאמצעותא, שאינו נוטה לימין ולשמאל כי אם לאמצע, והוא סוד מדת הרחמים, כי בכל דרכיו הוא עושה הכרעה של מדה זו, ולכן הוא נקרא בעל הרחמים, יתברך שמו. אל אמונה ואין עול – הוא נאמן להפרע אבל הוא גם נאמן לזכור את הטוב שלנו בתוך הפרעון, ולכן אין עול במשפט, וצדיק וישר הוא, אינו רק צודק במשפטו, כי אם גם מיישר את הנידון שיהיה ישר בעולם, ושיוכל לסבול את צדקתו וטובו יתברך.

הפוסט פרשת האזינו – משפט של רחמים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת האזינו תשפ"א

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

ענין קריאת שם לדבר, הוא הכרת הדבר, ולפחות יכולת אחיזה במיקוד המשמעות שלך כלפיו, גם אם אתה לא מכיר אותו – אתה יודע לקרוא לו בשם. קריאת השם הזו – זה כל הסיפור שלנו, אין אנו יודעים כלום על מהותו יתברך, אבל אנו יודעים את מציאותו הנוכחת בעולמו עולמנו, כל בן תמותה חש ומרגיש מטבע היותו נברא שהוא כאן על ידי בורא, עד שלא מעוותים את תהלוכות נפשו על ידי ידיעות שונות מעולמות אחרים, שמשוחדים לומר כך מחמת ההתחברות שלהם לתדר החופשי והמופקר. הטבע האנושי מגלה מעצמו את ההויה האלוקית, ולכן אנו רואים שרוב בני תבל מדברים על מציאות עליונה שלטת בעולם, ויש תקופות אשר הענין האלוקי קיבל כיסויים וכלי ביטוי שגויים בדמות עבודות זרות שונות. אך בהעלם ובהסתר כולם עובדים את ה', וכמו שאמרו חז"ל הקדושים: בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, דקרו ליה אלקא דאלוקי, היינו שגם עובדי האלילים, בעצם זה שהם מאמינים בהנהגת העולם על ידי מישהו, למרות שבדרך ההגעה אליו הם שוגים מאד, רחמנא ליצלן, יש כאן אמירה שיש בורא לעולם, והם מכנים את השם יתברך אלוק שעל כל האלוהים, עפרא לפומייהו, אבל עצם הדבר שהוא קיים, והוא עליון מכל – זו שלימות גדולה ביותר, שמשותפת לכל בני חלוף, שאי אפשר לחיות בעולם מתוך כפירה גמורה בדעת, אלא כפירה בשכנוע וכו'. על כל פנים, ההבדל וההפרש בין אמונת ישראל לכל האמונות, שאף כי כל האמונות קרו ליה אלקא דאלוקי וכו', אך אינם יודעים לקרוא בשמו יתברך, שעל זה אנו מתהללים תמיד, הודו לה' קראו בשמו וכו', וכן אנו אומרים שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו. כי עצם הדבר שמייחסים כוחות לא לכח העליון האמיתי הוא פגם עצום, וזו אמונת ישראל הקדושה, אשר קוראים בשמו יתברך, השם של האדם לדוגמה הוא מגלם את האישיות שלו, כשמזכירים את שמו – נזכרים בו ובדמותו, כביכול, כאשר קוראים בשמו יתברך, ואין אנו יודעים כלל אודותיו יתברך, אבל אנו מורשים להתנהג כלפיו יתברך כאילו אנו מכירים אותו, כי שורש נשמתינו אצולה ממנו יתברך, וחלק ה' עמו, ואנו חלק אלוק ממעל ממש, וקריאת השם הזו היא דבר שנוגע לכל המהות היהודית שלנו. ובזה נגדל כח ישראל משאר האומות, כי בשם קדשו בטחנו וכו'. ועל כן אומר, כי שם ה' אקרא – כאשר אזכה לקרוא בשמו יתברך, והוא ענין יותר פנימי, שמעניקים שם לכל מה שקורא בעולם, מתוך ידיעה ברורה ובהירה שאלוקות זה הכל והכל זה אלוקות, אזי הבו גודל לאלוקינו, כי יודעים שאלוקי ישראל גדול ביותר, כי זו גדולתו יתברך, שאנשים מהעולם התחתון, עולם העשיה הגשמי הזה יזכו לידע אותו יתברך, אשרי העם שככה לו.

הפוסט פרשת האזינו – כי שם ה' אקרא! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת האזינו תשפ"א

יעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

דבר ה' הוא המגדל את כל הנמצא בעולם, אך הוא לא מביע את עצמו באופן חד משמעי, למרות היות תורה נתונה בפירוש ברוב עם וכו', אך כח הבחירה מאפשר לכל אדם אם לבחור בחיים או חס ושלום וכו', אלא עצם האפשרות בעולם, היא אפשרות נוראית,שאדם יכול לחיות בעולם הזה ללא תורה, אך צריך להסתכל על דבר ה', בדיוק כמו מטר, שכל העולם מתגדל על ידו, והוא מצמיח הכל, אך הוא עורף את הנקרה בדרכו, הוא מרטיב את הכל, כמו כן היא התורה הקדושה, היא אופפת את הכל, היא מאגדת בחובה את כל הבריאה כולה, אין משהו בעולם שאין בו תורה, כמו הגשם והמטר המרטיב ממש את הכל, הנקודה הזו חשובה ביותר מול האמת של יהודי, שצריך שידע, שאין פינה בעולם שיפנה אליה, שאין בה תורה, ואת זה אפשר לרכוש כמו שרוכשים קנין, שעל זה באה המילה לקחי, דוגמת ענין הברכה, שאחרי שאתה מברך – הדבר הוא שלך, לא כן קודם לכן השמים שמים לה', כמו כן, באמצעות התורה, העולם מותר לשימוש. אך את החלק הפנימי יותר, זהו כבר האמרות ה' אמרות טהורות. לא ניתן להשיגם בקול רעש גדול של מטר וגשמים, משום שאת זה מטיפים כטל, בעדינות, בעת בוקר סודית כזו, בשקט של היקום, כאור בוקר נסגרים כל הענינים, בשקט של הבריאה, אבל העיקר הוא שזה נוזל בטיפות, היינו שקשה לקנות את חכמת האמת מיד, אלא עוד טיפה ועוד טיפה.

כשעירים עלי דשא – דשא הוא קיבוץ עשבים צפופים, כאשר יש דברים שצריך להורות לכלל, אזי כשופר הרם קולך, ואמור הרבה, ושפוך את חבית ידיעתך בתורה על ראשי עם קודש, הם חייבים לדעת הכל, וזהו כשעירים, זו היא  רוח סערה שאינה עושה חשבון לאף אחד, ומתפרצת להלן עוד ועוד, לעומת זאת, כרביבים עלי עשב – עשב הוא יחידני, הוא צריך טיפול לבד, לא ביחד עם כולם, הוא צריך לקבל את הרביבים, את הטיפות בזמן המתאים לו, במה שצריך לו, אם אחד לבו רחב כדי לקלוט מעבר למה שאפשר לתת לכולם, אליו צריך להשפיע ביחידנות.

גם אצל כל יחיד ויחיד, לפעמים צריך להתערב עם הכלל, לעשות מה שכולם עושים. ולפעמים צריך להתבודד במועדיו, להבין דברים שרק לבו האישי יכול להבין.

הפוסט פרשת האזינו – השפעות המטר והטל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת האזינו תשפ"א

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

האזנה היא פעולה חריפה ומדוייקת, המאזין אינו שומע סתם, הוא מקשיב מאד, כולו נתון בריכוז להאזין ולהקשיב, ולעומת זאת גם המונח שמים, הוא משהו עמוק מאד, שמים מלשון השתוממות, משהו בלתי מושג, ארכאי וגבוה מדאי, כאשר משה רבינו מלמד את נשמות ישראל את שירת התורה, הוא מציב לנו תמרור, כיצד נעבוד את השם, והיאך נזכך את השמיעה שלנו, מול ההדר הבלתי פתור הזה, על כן כנגד השמיימיות הזו, הוא נוקט לשון של האזנה, אתה יכול להסתובב בעולם שיש בו שמים, והם אינם נוגעים לך, כלומר, ההתעלמות מן האמת הבלתי מושגת, יוצרת חיים רדודים, הלוא קורים כאן דברים, ולמה זה לא אכפת לך? ההאזנה לשמיימיות היא ההרכנת הראש מול האמת הלוחשת בעולם, להאזין לשמים, זה להקשיב לרעם האלוקי המתגלגל בעולמנו, רעם שיש בו דרישה ותביעה לאלו אשר קרבת אלוקים יחפצון.

לעומת האזנה לשמים, קיים רובד נוסף, רך יותר, פשוט ותמים למראה, המקופל במלים "ותשמע הארץ אמרי פי", הארץ, בניגוד לשמים, היא נגישה ומובנת היטב, יש בה את הכל, אדם דורך עליה בבטחה וחי בה את חייו הגשמיים, באמצעותה הוא יוצר חיים על פני האדמה, הכל מובן לו שם, אין לו ספקות, הארציות מאד קרובה אליו, הוא חש אותה בכל עת, לפעמים היא דביקה מדאי, אך היא נוכחת וזה מה שחשוב. גם האמירה בשונה מדיבור, יש בה מין רכות והכלה, לומר אמרים זה לא להגיד דברים, אמרות באות בדרך כלל בחינניות, לאלו שכבר פתוחה אזנם לשמוע, גם השמיעה לעומת האזנה, היא יותר פשוטה, האדם שומע, אינו צריך להאזין, פחות יגיעה ולחץ, הוא פשוט שומע, הדברים מובנים לו, אין לו צורך לחרוש קמטים, להתאמץ, הוא פשוט שומע בקלילות, וזהו התדר הרגיל, שכל בני האדם רגילים אליו, עם זה הם נולדים, וזהו דרך החשיבה שלהם.

הנגיעה של ההאזנה אל השמיעה, גורמת לשמיעה לשמוע היטב, הארציות ניזונת מהאזנת השמים, כאשר האדם מוכן להאזין גם לדברים שהוא משתומם עליהם, אזי הארציות מקבל את השמיעה הזורמת שלה, היא שומעת את אמרי פיו של משה, את התורה והאמונה הפשוטה, הזרימה הקדושה של קרבת אלוקים, לא באה בכדי, היא תוצאה של המון פנימיות קדושה, של הכנעה למול הבלתי מובן, ולהוציא את עצמך ממעגל הבטוחים שהם מבינים הכל, או אז מתחילים להבין, כי ההבנה הרוחנית אינה באה בכלי ההבנה הגשמיים והמצומצמים, ההבנה האלוקית באה כאשר האדם מאזין לשמימיות של הענינים, הוא מסוגל להזכר בהם גם בארציות הפשוטה שלו.

הפוסט פרשת האזינו – כאשר השמימיות נושקת לארציות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט 065 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.