בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר פנחס, ט"ו תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …, שיחיה.

בענין מדת ההתחדשות שכתבתי לך אתמול, רציתי להמשיך, כי היות וכתבת לי שזה ענין קשה בעצמו לפעול בנפשו ההתחדשות, אזי להחליף קשה בקשה זה כדאי כי זו האמת. האמת, שחשבתי על זה הרבה, והענין הפנימי בזה, כי באמת האדם כן מתחדש בעצם, בתכלית הפשיטות, אין אדם שזוכר באמת את כל הרע שעבר עליו או את כל הרע שעשה וכו', רק מעט מן המעט, וזה שהוא זוכר לפעמים כשהוא רוצה להתקרב יותר ולהתחדש יותר, אזי פתאום הבעל דבר 'מזכיר' לו, שזה מצד הסטרא אחרא, ולא מצד האמת, כי באמת האדם מתחדש, הן ברוחניות והן בגשמיות.

הבן נא, כי ההתחדשות קורית, היא פה, האדם מלא פצעים והם נבראים מעצמם, אנשים חולים מאד מאד, והנה הם נרפאים ומהלכים על שתים, דברים קורים במציאות, וזה לא רק בגשמיות. רואים בעלי תשובה, שהיו אנשים שהיו כל כך רחוקים מהשם יתברך, ואפילו דברו מה שדברו נגד כל הקדוש והיקר, והנה ביום מן הימים, רוח ה' דבר בם, והנה הם קדושים וטהורים – מלאי חיות דקדושה, עין לא ראתה.

ואת הכח הזה רואים בכלליות ובפרטיות, בכלליות עם ישראל עברו גזרות קשות ונוראות, ואחרי שכבר חשבו שלא יזכר שם ישראל עוד – הנה התעוררו מחדש והקימו את היהדות באופן נפלא שאין לתאר ולשער, כמו היום, אחר השואה האיומה, שמי שהיה אז, יודע שלא היו יכולים להעלות על דעתם שעוד יחזרו החיים התורניים למתכונתם הראשונה, ובכמה בחינות הרבה יותר מן העבר, בכמה ענינים שהם בבחינת אכשור דרי. וזה אני לומד לגבי ענין ההתחדשות, שכמו שזה בכלליות – זהו בפרטיות גם כן.

אחר כל שואה אישית שאנו עוברים, אחר כל ירידה שתהיה בעולם, ואף אם הירידה תהיה גדולה ביותר – יש לנו את הכח והיכולת להתחיל מחדש, להתקרב אל השם יתברך ולעשות רצונו בלבב שלם, ולא להתבלבל מן העבר, כלל וכלל לא, בשום פנים ואופן, כי הכוחות החדשים שניתנו לי כעת מן השמים – הם כוחות חדשים באמת, שלא היו לי מעולם, ולא בחנם, ולא בסתם – נתן לי הקב"ה כאלו כחות עלאיים, כדי שאהיה שקוע בעבר שלי ואעשה היום מה שעשיתי אתמול ושלשום וכו'? הלא דבר הוא זה, שהקב"ה מחיה אותנו בכל עת ורגע, ולו חפץ ה' להמיתנו לא היה מראה לנו כל זאת.

אולי זה הסוד, שבנפש האדם יש קירבה גדולה לדבר חדש, ללבושים חדשים, לכלים חדשים, שיש על זה אפילו ברכה מיוחדת, ובית חדש, זמן חדש, שנה חדשה וכו', וכן בענין החברה האנושית, אדם חדש שבא לעבודה או לישיבה, או חבר חדש, כשהכל בהתחדשות – זה טוב יותר. ומה הסיבה לתכונה האנושית הזו? כי זה כל יסוד האדם – התחדשות, הכל חדש. ואם היו יודעים אנשים שהם יכולים באמת לחיות ככה, היו עושים את זה, כי זה האור של החיים ממש.

כתוב (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ"; שבכל בוקר מתחדשת האמונה הקדושה, בכל יום יש לימודים חדשים באמונה, מובא בספר הקדוש חובת הלבבות, בשער חשבון הנפש, שאת כל הדברים שהאמנת בהם בתור ילד קטן, צריך לזכך אותם וללמוד אותם מחדש בגיל מתבגר יותר. כי יש אנשים רבים שכל אמונתם היא אמונה של ילד קטן, ואין הכוונה שצריך ללכת בדרכי החקירות ולחשוב שוב וכו', אלא אותם הדברים שלמדת, תלמד אותם בהגיון הלב של אדם מבוגר, שחושב ומעמיק, ואת כל החב"ד שבנפשך – תכניס בתוך דברי התורה הקדושה.

כשמתחדשים בלימוד תורה שבכתב, כאילו בחיים לא למדת כלום, רואים נפלאות נוראות ממש, כי לכל פסוק יש פשט, רמז, דרוש, סוד, ועוד הרבה הוראות לכל יחיד ויחיד, שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה הקדושה, וכל אחד יכול לזכות לכל האורות הקדושים שבתורה, שאי אפשר לתאר ולשער כלל. כי כל פסוק מורה ומגלה לנו דרכים בחיים, ואמאי אקרי תודה, דאורי מאי דהוה סתום מיניה ולא אתידע (זהר מצורע נג:).

על כן אחי, זכור זאת היטב, איך שבכל רגע ורגע ממש נעשים ענינים חדשים, ובכל רגע אנו נולדים, ובכל רגע משביעים אותנו – תהי צדיק ואל תהי רשע, ועלינו להקשיב לקול המתחדש הזה שבלבנו, ואף שלפעמים יש עתים וזמנים קשים ונמוכים ביותר, שאין אדם רוצה כלום, ולא אכפת לו כלום, ולא מעניין אותו כלום, אבל עם כל זאת, ככל שמתאמנים על הדבר הזה, על נקודת ההתחדשות – זוכרים את האמת, שיש הקב"ה שרוצה אותי בכל עת, וגם עכשיו ברגע של חושך – הוא רוצה ממני עבודה מסויימת, ועיקר העבודה היא להתחזק ולהתחדש בו יתברך.

מנאי אחיך אוהבך שלמה ברוך.

הפוסט 027 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לילה.

חושך.

שוכני תבל נמים שינה ערבה, מחליפים כוח לעוד יום פעיל, הרי החיים לא פשוטים, מעייפים, חונקים ותובעניים.

תיכף כאשר יינטו צללי ערב, העינים היגעות נעצמות, השמורות הסוגרות עושות את מלאכתן נאמנה הערנות מפנה את מקומה לתרדמה מענגת.

הלילה רד.

המיטות תפוסות על ידי המסודרים שבאנושות, מכורבלים בחום שמיכות וכסתות.

עוד מעט שקט ביקום הרוב ישנים.

הרחובות ההומים מתעטפים שתיקה שקטה, הדיירים התכנסו בבתיהם, מתארגנים לקראת צבירת שעות השינה הקבועות, למעט בליינים, הוללים, מפוטרים, הומלסים וציפורי לילה ולהבדיל באלף הבדלות – מאחרי שבת בבתי המדרשות אנשים ישנים בלילה.

הלילה שייך לבית, למשפחה, לעצמם, לחייהם… מחר הוא גם יום!

בשעה מסוימת בלילה, גם רשימת הערניים ביותר מתרוקנת, הלילות אינם זמן פעילות, אין מסחר, משא ומתן, עבודה, עמל, בניה ויצירה.

בלילה נחים. נקודה!

בנקודה זו מגיע תורם של אלו – – –

בשקט, בשקט… כדי שלא להעיר את בני המשפחה הישנים, או השכנים המוטרדים ממתגורר לא מאופס – הצעדים של המתעוררים באישון לילה, לעבודתם ההרואית, שאין לה אח ורע, אין לה פשר וסבר היא כולה פלאית ומדהימה.

עבדי ה', המתייחדים עם קונם…

נתאר נא אותו חייל אלמוני, חייל בצבא מלאכי מטה.

בזריזות הסיט את הפוך המחמם, רחש הנטילה קורע את הדממה.

גופו שהיטלטל מתוך שינה ערבה לעוררות מקסימאלית, נשאב אל עבר המטלה שהיתה לו לצוו חיים: – יחוד הבורא.

מצחו חרוש רצינות, עוצמה עיקשת אופפת את דמותו המצודדת, המרחפת, הנעה, הרצה וממהרת – – – זה אחד מן העומדים בבית ה' בלילות.

איננו יודעים על הסידור שעשה עם ביתו ושלומו וכו'. אך המלאך שבגוף כבר עומד בחוץ בשעה שבני אדם שוכבים בפנים. כמשקיפים אובייקטיבים ניטראליים, אנו מבחינים בפסיעותיו הבהולות לעבר מקומו הקבוע לתפילה של התבודדות.

זה המוצב הצבאי שלו, שם הוא יכונן את הרובה, את חרב התפילה עמו יבקע רקיעים, יחולל מהומות רוחניות, יעמיד עולם בתיקונו, יקיים את רצון הבריאה בראשיתה.

צעד אחר צעד, והוא כבר שם.

בינות לעצים הדוממים מעט ונעים מעט. אוושת העלים המייראת מוסיפה הוד גבורה לזקיף העומד על משמרתו, שאינו חל ואינו חת מאף רעש דמיוני או אפילו אמיתי. האחת היא לו מה קורה במציאות החומרית, הוא שייך לגמרי אל המחולל בעצמו, אל ממציא כל הנמצאים, עיניו נשואות אליו, פיו מלא בתחינה זועקת לממלא היקום בהדרו.

הם כבר מכירים אותו. העצים, העשבים, התפוזים שנשרו, האבנים, הזרדים המוזנחים ושיירי מבקרים תימהוניים לבטח הם תמהים עליו, משנה סדרו של עולם, המביט נכוחה לרובד הנעלה שבעולם הנעלם – – –

והוא בשלו. .

כאן המקום האמיתי, כאן הענינים זזים, בתפילה למרום.

הלילות הקדושים הללו הם נקודת ההתחברות הסודית.

במשך היום נוכל לפגוש אותו, את החייל הדגול הזה, בין עמך ישראל, יוצא לפעלו עדי ערב, בבגדי העם הפשוטים, עמל בעבודת פרנסתו, חי חיי שלוה רגילים לחלוטין, לא מפיץ סביבו הילה יהירה של ישות מבדילה. הלוא זה כה פשוט – – – הלא יש ריבונו של עולם!

וכי אפשר להתעלם מדבר שכזה?

ההתייחדות עם ה', היא הפשיטות הגדולה ביותר שיש בעולמנו, כזאת שאינה נזקקת להסברה או להכוונה משכנעת. הנתונים מונחים לפני עינינו בבהירות. יש אב בשמים ויש רשות לדבר אליו, אז מה המסקנה?

החיילים הללו המודעים לצבא האויב המסתיר, המכסה, המעלים, המחביא והמונע את התפשטות התגלותו של הא'ל יודעים שהמגמה השטנית הזו של כוחות הרע גרמו לאויר העולם להזדהם, הלא במקום זה ממש 'רודפים אנשים שפויים אחר תאוות העולם הזה'!

ולכן הם מחפשים מקום נקי וזך, בראשיתי, טבעי, נטול לעג וציניות, עולם תמים ופשוט בו הנוכחות היחידה היא האלוקות במלא גאון עוזה…

והנה הזמן, איה היא השעה המתאימה להתייחד עם האהוב שאין למעלה מאהבתו? הלא בשעה זו ממש, הרדיפה אחרי היפך-האלוקות ממלאת את חלל הקוסמוס… נבחר לנו זמן, מתאים ומזוקק, בו כל מנויי הגשמיות סיימו לשכשך רגליהם במדמנת העולם הבלתי נאור הלזה…

ככה, ורק ככה, אומר החייל לעצמו.

יעברו השנים, האיש, היושב בסתר לחלות פני מלך, יאסף אל עולמו כאבותיו, נפשו תשוב אל האלהי'ם, שם יעמוד ככל יושבי חלד למשפט על שנות חיים בעולם הזה.

מה אתם אומרים?

זה היה כדאי?

האם תועיל לו שעת ההתייחדות הזאת?

הפוסט אנשי הסוד והסתר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.