שלום לך, אחי התוהה, המתלבט והחוכך…

… 'צריך לזכור שאנו כאן בעולם שיש לו בעל הבית יחיד, וזה פשוט הבית שלו!

רק הוא קובע איך להתנהג בביתו… והוא זה שמחליט מה מוסרי, ומה לא מוסרי בביתו זה.

את האמת אודות התגלותו לעיניהם הנדהמות של שש מאות אלף גברים לבד מטף, אי אפשר להכחיש…

ובאותה התגלות – ציוה עלינו הבוס, גם על תורה שבעל פה, שמשה קיבלה מפי הגבורה ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' וכו' עד חכמי התלמוד, והפסיקה האחרונה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

בעולמנו מלא הנסיונות – יש בחירה ויש אפשרות לפנות עורף ולא לקיים כל זאת, או לקיים חלק, ולהיות שלם עם זה בלב ונפש שאני בסדר לגמרי…

כאומר לעצמו: וכי עלי להיות קיצוני?

אבל מי שירא מה' וחרד על דברו – משתדל לקיים את הכל, ולפחות להאמין בכך – שצריך לקיים הכל, ומחנך את צאצאיו אשר כל דברי התו33רה מחייבים את כולנו. ולגמרי.

נמצא, שהמושג 'חרדים' הוא תואר המוענק לאנשים היראים מהשם, בורא העולם, וחרדה אופפת אותם כשהם עוברים על צו האדון בעל הבית של העולם.

אך ברבות העיתים, לצערנו, הפך הענין הזה להיות 'משהו קהילתי', היינו שכל בניהם ובני בניהם של אותם השרידים שדבקו בתורה לגמרי, שהתלבשו במלבושי היראים והחרדים, פיתחו מין 'מנטאליות חרדית' שיש בה הכל, טרמינולוגיה משופעת, עולם שלם עם מושגים משלו ותהלוכות חיים משלו, וכך הוא מוצג לעיני כל העם לראווה.

הלא כל אחד יודע מה זה חרדים, איך הם חושבים, וגם איך הם מתנהגים…

רק שכחנו שהתואר 'חרדים', הוא תואר נעלה של בעלי מדרגה, שהגיעו ליראת שמים שלימה… ואמיתית! אלו בלבד…

אלו לא גונבים ולא מרכלים, לא מטעים ולא תועים – מתנהגים כראוי בעיני אלוקים ואדם.

כיום רגילים להבדיל בין חרדים לדתיים, אך הדבר הזה טעון עיון גמור, כי סוף כל סוף, דרך התורה והשו"ע אחת היא, ואינה שייכת לחברה זו או אחרת. היא מחייבת את כל היהודים כאחת, ומי שעובר על דברי השולחן ערוך אינו מקיים את הדת, ומי שמקיים את הדת הוא דתי!

ובאמת, אין הבדל, בעצם, בין דתי לחרדי, הכינוי הנוסף והמיותר הזה הוא פרי חטאת של הסכמת החברה, אשר החליטה, ולא בתבונה – לקרוא ל'מקיימים קצת' דתיים, ו'למקיימים יותר' חרדים.

ומי הגדיר זאת?

הלוא דת אחת היא הדת היהודית!

ומיסודה, הדת הזאת אינה סובלת פשרות, כי לא טביעת ידו של אדם הגתה אותה אלא מאמר מלך העולם – אז מי שאינו מקיים בדרך קביעות חלק ממנה, האם שייך לקרותו דתי? אולי ניתן להכירו בתור 'מקיים מצוות קצת' מעולה כשלעצמו (אולי) אך אינו דתי.

לא! בכלל לא!

הניסיון ליצור מצב עדיף מההמון החרדי, וכתוצאה מכך לברוח אל עולם הפשרות הוותרני הוא נלעג ומגוחך.

שטות מוחלטת…

כי גם אם דרך חייהם של החרדים, למיניהם, לא מוצאת חן בעיני אי מי, וגם אם טענתו אינה נובעת מהחשק לפרוק עול, אלא בארסנל ידיעותיו – טענות צודקות ואמיתיות, הלא התורה והשולחן ערוך אינה שלהם, של החרדים…

היא שלך, קרא אתה, לבד…

הכר נא את דרכו של בורא עולם שנגלתה בספרו שירד מן השמים ללמד את הבריות.

והבן לבד, מעצמך, איך להתנהג נכון.

והיה אתה, החרד האמיתי מפני ה' והדרו, אשר ירא מלעבור על דבריו אפילו כקוצו של יוד.

וכה תחנך את בניך ובנותיך.

ואל תפרוש מן התורה לנצח נצחים…

הפוסט בין דתי לחרדי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

תלוי את מי שואלים.

יש כאלו שסוברים שלא, והם הכי מסוכנים, כי הם יוצרים במו ידיהם דת חדשה, ליברלית, סובלנית, וותרנית וסלחנית. נחמד מאד אבל לא יהדות.

גם אלו שאומרים שכן טועים.

היהדות אינה בת הגדרה במושגים אנושיים, אם מקבעים אותה במסגרת כזו או אחרת, מלבד זו האמיתית היא מאבדת את המשמעות, כי יהדות היא לא פאנאטית ולא לא-פאנאטית היא אלוקית! השם יתברך צווה ואנו מקיימים, זו כל התורה כולה.

כאשר עומד אדם בפני איסור תורני והוא אינו מעוניין לקיימו, ניצבות בפניו שתי אפשרויות: אחת להעיז פנים ולומר שחוקי התורה הקדושה אינם חלים עליו, כי הוא פשוט החליט שלא לשמוע בקול התורה. השניה לפרשן את התורה לפי מדת תכונותיו, לא בא לי? זה לא אסור! נקודה.

ההפסד אינו נעוץ רק באי קיום משפטי ה' ישרים משמחי לב, ואף לא בהפסד השכר העתיד לבוא לעושי רצונו. עיקר ההפסד הוא במהות היהודית של האדם הוא מפסיד את הנועם שבחיים האלו, ולשווא! הוא מסרב להיות פאנאטי וחי חיים פאנאטיים מסוג אחר, שונה, שפל ובזוי.

העולם הרוחני כה מנותק מן הבריות, עד כי עניני הדת נראים להם כעומדים נצבים ממול, וממתינים לבני אדם לבחור אילו מהם יקיימו ואלו לא. בכך מראה האיש כי לא הבין כלל את מגמת המצוות, והשאיר אותם על תקן הטכניות הטהורה ללא ניצוץ של נשמתיות, וככאלו, הופכות המצוות לבלתי מובנות יותר ויותר.

מי שרוצה להתקרב לריבונו של עולם, צריך שיידע כי אין דרך נוספת לעשות זאת חוץ מקיום 'כל' המצוות, וכפשוטן וכהלכתן! אין כאן הנחות, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך זו האמת, ואין אמת אחרת.

הוא גם יכול לבחון זאת במבחן התוצאה, רבים אחרים שניסו לחוות חוויות רוחניות, מיסטיות ועמקניות נטולות תורה ומצוות, התאיידו עם הגל הראשון בחיים. הקיום הנצחי לדבקי ה', המסוגלים להביא דורות שומרי שבת אחר אלפים שנות גלות, יכולים להצביע על ארון הקודש הניצב בהיכל, ולומר, קיימנו מה שכתוב בזה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו.

ככל שהדברים הללו אמורים היו להיות פשוטים וברורים לכל יודעי דת ודין, אין פני הדברים כך, משום שעדיין ספינתנו מיטלטלת בים הגלות הסוער, ההשקפות של שנות האלפים כבר מביעות נימות זלזול למול נר היהדות שעדיין לא כבה ובציניות מבחילה הולך ומוקם קיר חוצץ בין יהודים ליהודים לא מחמת הפליה גזענית זו או אחרת, אלא קיר רוחני המבדיל בין המחוברים לטומאת הטומאות של דורנו לבין העם הפאנאטי שזקף את קומתו הרוחנית והבין כי אין טומאה וקדושה חוגגים במאהל אחד.

אם לא נשכיל לרוצץ את ראש הפתן של הסטרא אחרא השוכנת בקרבנו, נמצא את עצמנו עד מהרה מורעלים מכף רגל ועד ראש, ללא שום יכולת להירפא מהמוח המסורטן מחמת הנגיף הקטלני שמצמיד את המוחות לתבערת הטומאה המשתוללת בראש כל חוצות.

חומת היהדות אינה פאנאטית היא פשוט חומה. לא נצפה לחומת אבנים גבוהה וטמירה שתפקידה לתחום גבולות של עיירות ומדינות, להתגמש ולחדל להיות כזו אולי מגומי או מפלסטיק… כי חומה בצורה היא, מסוואר של אבנים מסודרות זו על גבי זו זו לא פאנאטיות זו חומה.

אין בעיה לפרוץ את החומה הזאת, לטפס מעליה, לכרסם ברלוונטיות שלה וכיוצא בכך, אך אי אפשר לחדול מלקרוא לה חומה. כי היא כן. כך היהדות המסורתית השורדנית ללא פשר הגיוני זה אלפי שנים! אי אפשר להמיר אותה ולקרוא לה לסדר היום, שתתמתן קצת, שתוותר קמעא כי איננו יכולים אותה בצורתה הראשונה.

האמת שמפעפעת מתחת פני השטח היא נוראה, דווקא המטיחים דברים למול הדרתה של יהדות, לאמר פאנאטית היא, מגלים בכך את רפסותה של דעתם בנידון, כי יראים הם להפנות עורף ליהדות, באורח גלוי ובראש זקוף, יראים הם משום שמאמינים בני מאמינים הם, ולא בשל שום סיבה אחרת… ולכן הם מבקשים ליצוק לה תוכן אחר, מנוכר וזר העיקר שתישאר שלהם.

ושלא תהיה שום טעות! אין הכוונה לחילונים או שאר אנשים שרחוקים מן הדת בהדיא, כי מה לנו לדון תינוקות שנשבו? אך אנו, יראי השם, מוצאים את עצמנו כאותם לוחמים עזים המבקשים להטיל דופי בקדשי שמים… ולכנות שמות לקבוצות מסוימות וכך למקם את עצמם בכת נפרדת שלא כל כך לוקחת ברצינות את דברי השולחן ערוך, נמצאים בתוך דבלה וחושבים שאין טוב יותר מכך, כי לא טעמו טעם אמיתי של משהו אחר.

המאבק הזה מתחולל בלבו של כל אחד מאתנו, הניסיון הוא גדול, הגבולות כבר היטשטשו זה מכבר, הפסיעות הגסות שלנו המשיכו לדשדש בקו התפר הלא-ברור לחלוטין… בדור תהיה זה, מי שיקום ויאמר ה' הוא המלך, ולו אני עבד. יזכה לראות באורו של הקדוש־ברוך־הוא ולזכות לטעום את הטוב והנאצל שביהדות.

הפוסט על פאנאטיות ויהדות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.