מלין דרחימותא לפני קידוש ליל שבת פרשת נח, ה' חֶשְׁוָן תשפ"ד

זְמַן אֲמִירַת הַקִּדּוּשׁ בְּלֵיל שַׁבָּת, הוּא זְמַן גָּבוֹהַּ וּמְרוֹמָם מְאֹד, אֵין לְתָאֵר וּלְשַׁעֵר אֶת יִקְרַת הַזְּמַן הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, טוֹב יַעֲשֶׂה הַיְּהוּדִי לְעַצְמוֹ, אִם כְּבָר מִמֵּילָא הוּא מִשּׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג, וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ עוֹד־קָט יָסֵבוּ לְשֻׁלְחָן מֵאִיר וְיָפֶה, אִם יִתְבּוֹנֵן בְּהַאי שַׁעְתָּא עַל גֹּדֶל הַזְּכוּת הַנּוֹרָאָה, לִכְרוֹת בְּרִית עִם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, אֲשֶׁר שָׁבַת בְּרֶגַע זֶה מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, וּמְבַקֵּשׁ אוֹתִי לִהְיוֹת שֻׁתָּף עִמּוֹ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – יִזְכֶּה לְאוֹר גָּדוֹל בְּחַיָּיו וְלִמְחִילַת עֲוֹנוֹת גְּמוּרָה, וַיִּסָּתֵר בִּשְׁמִירָה מְעֻלָּה, בִּבְחִינַת כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת – אֵל יִשְׁמְרֵנִי.

הַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּוֹ, הַדִּבּוּר אוֹדוֹת הַמַּעֲלָה הַזּוֹ, הִיא יְסוֹד קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת, כִּי בְּשַׁבָּת אָנוּ מְעִידִים עַל כָּךְ שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ פּוֹעֵל אֶת הַכֹּל, אֵין שׁוּם דָּבָר קוֹרֶה לְמַטָּה סְתָם כָּךְ, אַף אִם הוּא מְלֻבָּשׁ בְּהַרְרֵי הַסְתָּרוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַקָּשֶׁה הַזֶּה, עוֹלָם הַהַסְתָּרָה עַל הָאֱלֹקוּת, בְּשַׁבָּת אָנוּ מְסִירִים אֶת הַלּוֹט הַמְכַסֶּה אֶת הָאוֹר הָאֱמֶת, אָנוּ מַרְגִּישִׁים בְּכָל יֵשׁוּתֵנוּ, כִּי יֵשׁ בּוֹרֵא־כָּל־עוֹלָמִים, אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וּמַשְׁגִּיחַ עָלָיו בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד, עַל כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה.

הָעוֹלָם שֶׁאָנוּ רוֹאִים לְעֵינֵינוּ, עָבַר טִהוּר גָּדוֹל מְאֹד עַל יְדֵי בּוֹרֵא עוֹלָם, אֲשֶׁר זֹאת גַּם הוֹדִיעָנוּ בְּתוֹרָתוֹ, כְּדֵי שֶׁנֵּדַע אֵיךְ לִיצוֹר עוֹלָם נָקִי, עוֹלָם שֶׁבּוֹ מַשְׁלִיטִים אֶת מְצִיאוּת ה', לֹא עַל יְדֵי אַלִּימוּת, כִּי אִם בַּהֲלִיכָה בִּדְרָכָיו וַהֲרָמַת עֵינַיִם אֵלָיו, לֵידַע, לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע, כִּי הוּא רַק פּוֹעֵל בְּעוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹד אַחֵר, הַמַּבּוּל שֶׁהוֹרִיד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הַחוֹטְאִים, וַאֲשֶׁר זִכֵּךְ וְזִקֵּק גַּם אֶת הָעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַגַּשְׁמִי, הוּא הַמַּבּוּל הַמּוֹדִיעַ לְכָל הַבְּרִיּוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם עוֹלָם עַל־יְדֵי שְׁחִיתוּת וְרֹעַ, עוֹלָם שֶׁכָּזֶה מְחַסֵּל אֶת עַצְמוֹ, כַּאֲשֶׁר נֶפֶשׁ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּבֶהָלָה, כְּשֶׁהַמְּצִיאוּת הָאֻמְלְלָה שׁוֹצֶפֶת וְרוֹדֶפֶת, עָלָיו לִלְמֹד מֵאוֹתוֹ צַדִּיק תָּמִים אֲשֶׁר הִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּדוֹרוֹתָיו.

הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל נֹחַ בָּאָה מִכָּךְ שֶׁהוּא הִשְׁלִיט אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא על עצמו בְּעוֹלָם שֶׁל רֹעַ, וְהִתְהַלֵּךְ בִּדְחַלְתָּא דַּה', הוּא הֵבִין אֶת סוֹד הַיִּרְאָה, אֶת סוֹד יָרֵא שַׁבָּת, אֶת הַיִּרְאָה שֶׁל שַׁבָּת, יִרְאָה שֶׁל הָאַפְסִיּוּת מוּל הַמְּצִיאוּת, הוּא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' כַּאֲשֶׁר הַטּוֹב הַגָּמוּר הִתְאַסֵּף אֶצְלוֹ, וְהוּא נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה לְטוֹב ה', אִם הָיִינוּ נִמְצָאִים בִּמְחִצָּתוֹ בְּאוֹתָהּ עֵת, מַה הָיִינוּ רוֹאִים? תְּמוּנָה עֲגוּמָה שֶׁל מְצִיאוּת נכחדת, שֶׁאֵין עוֹד עָתִיד, אֵין מַשְׁמָעוּת לְשׁוּם עָבַר, אֵין זִכְרוֹנוֹת וְאֵין שׁוּם תָּכְנִיּוֹת, לִטְוַח הָאָרֹךְ אוֹ הַקָּצָר, כֻּלָּם תְּלוּיִים, מְתֵי מְעַט מֵעוֹלָם שָׁלֵם, בְּמַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וִידִיעַת דָּבָר זֶה הָיְתָה מוּכָחַת בְּלִבָּם בַּבְּהִירוּת הֲכִי גְּדוֹלָה, הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ תְּלוּיִים בְּיַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲבָל מַה עוֹשֶׂה הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי? כְּשֶׁלּוֹקְחִים לוֹ אֶת הַכֹּל מַמָּשׁ, וְאֵין לוֹ שׁוּם מַחֲשָׁבָה מַה יִהְיֶה וְאֵיךְ יִהְיֶה וְכוּ'? וְהוּא נִמְצָא בְּתֵבָה, סָגוּר וְנָעוּל… מְחַכֶּה לִישׁוּעַת ה', הוּא צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הָעֵינַיִם, וּלְהָבִין רַק דָּבָר אֶחָד – אַתָּה תָּלוּי בְּיַד ה'!

בִּתְפִלַּת הַמּוּסָפִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אָנוּ אוֹמְרִים, בְּזִכְרוֹנוֹת: וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ. אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא לַבְּרוּאִים, אוֹתָהּ אַהֲבָה עֶלְיוֹנָה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה עַד מְאֹד, אָפְפָה אֶת נֹחַ הַצַּדִּיק, לֹא רַק בִּהְיוֹתוֹ בַּתֵּבָה, אֶלָּא עַל כֵּן מָצָא חֵן, כִּי הוּא זָכַר אֶת הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לַבְּרוּאִים, עוֹד לִפְנֵי הַחֵטְא וְעָנְשׁוֹ, לִפְנֵי שֶׁבָּא הַמַּבּוּל, הוּא נִסָּה לִצּוֹר עוֹלָם מְתֻקָּן שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה עָלָיו הַגְּזֵרָה, הוּא נִקְרָא, אֵיפֹה, לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַמַּסָּע לַיַּעַד בְּתוֹךְ תֵּבָה, שֶׁאֵין לָהּ שִׂיחַ וְשִׂיג עִם הַתַּהֲלוּכוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, כִּי הִיא מֻנַּחַת בִּידֵי הָאֱלֹקִים בְּדֶרֶךְ גְּלוּיָה וּמַכְרֶזֶת מַמָּשׁ – שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. אוֹתָהּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ.

נֹחַ הוּא עַל שֵׁם הַשַּׁבָּת, שֶׁבָּהּ נָחִים, פָּרָשַׁת נֹחַ, הִיא פַּרְשִׁיַּת הַיְּהוּדִי הַנָּח מֵימֵי הַמַּבּוּל הַשּׁוֹצְפִים לְלֹא הֶרֶף וּמָנוֹחַ בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, אוֹ אָז כַּאֲשֶׁר יָבִין שֶׁאֶת הַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה נוֹתֵן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ אַהֲבָה וְרָצוֹן – הוּא מַמָּשׁ יִתְעַנֵּג עַל הַחֲוָיָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל שַׁבָּת. כִּי הַמִּלִּים 'אַהֲבָה וְרָצוֹן' – הַמְבַטְּאִים בִּטּוּי נִשְׂגָּב מְאֹד, כְּשֶׁהַמְּדֻבָּר בֵּין בּוֹרֵא עוֹלָם לְבֵין אֲנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁה' מַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם הַשְׁפָּעָה מִתּוֹךְ אַהֲבָה וּמִתּוֹךְ רָצוֹן… הַמִּלִּים הַלָּלוּ מֻזְכָּרוֹת פַּעֲמַיִם בְּנֻסַּח אֲמִירַת הַקִּדּוּשׁ, וְגַם אָנוּ מְבַקְשִׁים עַל כָּךְ בִּתְפִלָּתֵנוּ: וְהַנְחִילֵנוּ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וְכוּ', בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן… כִּי זֶה כָּל עִנְיַן שַׁבָּת – הִתְגַּלּוּת הָאַהֲבָה וְהָרָצוֹן.

אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶׁזָּכַר נֹחַ אֶת הַשֵּׁם, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', אוֹתָהּ אַהֲבָה אָפְפָה אוֹתוֹ בְּצֵאתוֹ מִן הַתֵּבָה, כִּי גַּם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ, וְאֶת הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה אָנוּ מַזְכִּירִים בְּעֵת יוֹם הַדִּין בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקְּדוֹשִׁים בְּעֵת אֲמִירַת הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָאַהֲבָה הֲכִי גְּדוֹלָה שֶׁמַּפְגִּין הַבּוֹרֵא מוּל הַנִּבְרָא, כְּשֶׁהוּא פּוֹתֵחַ לוֹ אֶת הָעֵינַיִם שֶׁיַּבְחִין בִּמְצִיאוּתוֹ הָאוֹפֶפֶת אוֹתוֹ, שׁוֹמֶרֶת עָלָיו וּמַשְׁגִּיחָה עָלָיו, הָרֶוַח מֵהַיְדִיעָה הַזּוֹ, הוּא שְׁאֵלָה שֶׁל חַיִּים מַמָּשׁ, רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁלוֹם, וְלִצְלוֹחַ אֶת כָּל מַהֲמוּרוֹת הַחַיִּים, מִי שֶׁיּוֹצֵא לְמַסַּע הַצַּיִד בָּעוֹלָם הַהַפְתָּעוֹת הָאַכְזָרִי הַזֶּה, לְלֹא שֶׁיִּהְיֶה מְצֻיָּד בִּידִיעָה  הַחֲשׁוּבָה וְהַקְּרִיטִית הַזּוֹ, הוּא מְסַכֵּן אֶת חַיֵּי רוּחוֹ, כִּי שׁוּב וְשׁוּב, הוּא יֻפְתָּע לְגַלּוֹת, כִּי הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁל הָעוֹלָם מַמְתִּין לַחִפּוּשׂ שֶׁלּוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהַחִפּוּשׂ מִתְעַצֵּל לוֹ, הוּא מְקַבֵּל עֶזְרָה וְסִיּוּעַ בְּכִוּוּן הַדֶּרֶךְ, וְלֹא תָּמִיד אָנוּ זוֹכִים לְהַרְגִּישׁ אֶת הַכִּוּוּן הַזֶּה בְּדֶרֶךְ נְעִימָה, וְכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁלָּנוּ הֵן שֶׁנִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמֵנוּ, בְּעוֹד הַיָּמִים הַטּוֹבִים עָלֵינוּ, לִרְאוֹת אֶת יַד הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ מִלְּכַתְּחִלָּה, וְשֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ לָבוֹא בְּצֵרוּפִים וּבֵרוּרִים, כְּתוֹצָאוֹת הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה הַזּוֹ, שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא לְבָרֵר אֶת הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בֵּינֵינוּ לְבֵין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אָנוּ גַּם נִמְצָאִים בַּמַּבּוּל, בְּתוֹךְ תֵּבָה שֶׁל הַתְּפִלָּה וְהָאֱמוּנָה, וַאֲנַחְנוּ מוּל כָּל הָעוֹלָם הַחוֹטֵא וְהָרָחוֹק, אוֹחֲזִים בַּהַצָּלָה הַיְּחִידָה שֶׁלָּנוּ – הַהִתְרַפְּקוּת הַחוֹזֶרֶת לִזְרוֹעוֹת אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עִם כָּל הַתְּמִימוּת וְהַשְּׁלֵמוּת הַיְּהוּדִית, כִּי עָלֵינוּ לְהָבִין, שֶׁמְּקוֹר חִיּוּתֵנוּ וּמְצִיאוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְקוֹר עֶלְיוֹן וְקָדוֹשׁ, מִכַּנְפֵי הַמְרוֹמִים הוּרָדְנוּ אַךְ וְרַק כְּדֵי לְהָרִים וּלְהָנִיף אֶת נֵס וְדֶגֶל הַקְּדֻשָּׁה וּפִרְסוּם הָאֱלֹקוּת בָּעוֹלָם – וְזוֹ שְׁלִיחוּתֵנוּ הַיְּחִידָה עֲלֵי אֲדָמוֹת, וְעָלֵינוּ לִהְיוֹת נֶאֱמָנִים לַשְּׁלִיחוּת הַזּוֹ.

וְכָל הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמְּזִים לָנוּ, וְכָל מַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם, הַכֹּל בִּשְׁבִיל נְקֻדָּה זוֹ, שֶׁכְּבָר נְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה שֶׁכְּבָר תֶּחְפָּץ, וְיִתְעוֹרְרוּ רַחֲמֵי שָׁמַיִם עָלֵינוּ וְעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְנִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ אֶת הָאַהֲבָה וְהָרָצוֹן שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּשְׁפַּעַת עָלֵינוּ בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, כִּי רָצָה בָּנוּ אֱלֹקֵינוּ, וּבְשַׁבָּת בִּשְׁעַת קִדּוּשׁ אָנוּ מַכְרִיזִים עַל הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן הַזּוֹ, וזו הִתְגַּלּוּת גְּלוּיָה וּמְפֹרֶשֶׁת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיֵּשׁ עַם מִתּוֹךְ עַמִּים, שֶׁהַבּוֹרֵא־כָּל־עוֹלָמִים רוֹצֶה אוֹתוֹ, וְזֶה צָרִיךְ לְמַלְּאוֹת אֶת לְבָבֵנוּ חִיּוּת קְדוֹשָׁה שֶׁל אַהֲבָה גְּדוֹלָה וְשִׂמְחָה עֲצוּמָה בְּחֶלְקֵנוּ וְגוֹרָלֵנוּ, בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הפוסט שיעור אמונה 108 – וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת פרשת כי תבוא, ט"ו אלול, תשפ"ג

הנה ימים באים…
האדם, מטבע היותו חסיד של קיומו, הוא מוטה מאד לראות את כל העולם כולו כמכשיר לקיום שלו, גם אם הוא מתעלה על עצמו, וחושק בחיי האמת של רוחניות, עדיין נחשד הוא, בהיותו אדם, להיות עצמי ובשרי מוזן מהטוב, כלומר, עדיין יש מי שעובד לאלוק מרום, ישות זו, אינה רעה אלא מכשיר אל הקודש, דווקא עם המוטיב הזה, יתגדל פאר עוזו כאשר זה האחרון יכוף את עצמו ויתבטל, ברצונו ובחפצו אל האור.
הסכנה הגדולה היא, שאדם יכול לעבור את כל ימיו ושנותיו, והוא חש שהוא מתעלה ומתגדל, ועדיין מעולם לא התבטל אל ה'. אין זו מידת חסידות, או העמקת יתר בעבודה, זהו פשוטו של מקרא בקיום מצוות הדבקות בו יתברך. הדבק לא תנא ושייר, אלא דבקותו היא מוחלטת ללא שיור כלל (כי אם פרום משהו הרי אין זה מודבק).
כיון שאנשים פשוטים אנחנו, הגה האדון ברצונו, שבכל מצוה שאנו מקיימים, הוא מקדש אותנו במצוותיו, הרי שהוא מפריש אותנו במצוותיו, בנפש היהודי פנימה יש את התכונות הרוחניות שלו, הרדומות לעיתים, אבל הן שורש התכונות החיצוניות, שעמן הוא פועל בעולם, וכשאדם דבק באלוקיו על ידי קיום רצונו בלימוד התורה ובקיום המצוות, הרי שהוא זוכה על ידם לדרגת הדבקות, לפום שיעורא דיליה.
ההקדמה הזו נחוצה להבין, שהתכונה הגשמית ביותר, יש לה תרגום בהעלאה של אותה תכונה. למשל, אם אדם רותח ובעל גבורה, אם היה מתבונן על הכלי הזה שנתן לו ה', ואיך הוא דרך מימושו והשתמשותו לפי הרצון העליון, היה יכול להפוך את העולם לקדושה על ידי מידה זו, ולא לההפך לכעסן של השכונה…
והנה כאשר מכריז המלך ה' שהוא, מסכים להקרא מלך על ידי בני בחונו היודעים לפתות את בוראם בתרועה, הרי שאלו צריכים להתבונן במהות המלכות. עליהם להשתמש נכונה בתכונה המדוייקת, המקיימת את רצון הבורא שרוצה שנמליך אותו בר"ה, וגילה לנו בפירוש על ידי חכמיו הק': אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם.
כשיהודי חומרי בזה העולם, שומע את המלים מלך… בהנחה שהוא מבין מה שזה אומר, הוא נקרא באופן אוטומטי אל התכונה של דריכות וחרדה. דא עקא, שלפעמים התרגום לא מדוייק, האדם שוגה לערבב התכונות, להגן על עצמו מפני הסערות שנגד הקיום שלו, אלא שכאן צריך להבין משהו עמוק ונורא עד מאד.
הרי מה תובעת מלכות? באיפיון הכי מדוייק שלה? זה התבטלות הרצון של הנמלך ברצון המולך, ולא מחמת שעבוד או חוסר ברירה, אלא התמזגות הרצון שלו ונתינת מקום רק למלך, באהבה, בשמחה ובהתמסרות. האם תופעה פשוטה בעולמנו (הישן) שאחד מפשוטי העם יניח כתר על ראש מלכו. איזו הרגשה תקנן בלבו? מצד אחד רטט ורעד מהמעמד, מצד שני, הזדהות להמלכה בכל הישות… וכמובן, הגיחוך עולה מן ההגשמה שלכאורה, באין קץ ואין סוף הבדלות למלכנו זה. כאשר הוא תובע מאתנו מלכות, הוא רוצה את כל כולנו, את כל החשקים שלנו, ואת כל מה שאנו רוצים או לא רוצים, את "כל" התכונות, הכל כאשר לכל, מבוטלים אליו יתברך… אבל רגע… לא רק ביטול, אלא ביטול בהסכמה. שעל שם זה נקרא המלך 'מלכות', כי הוא 'נמלך' במכתיריו, והם מסכימים בהתמסרות אל מלכותו אשר ברצון קיבלו עליהם.
הדבר הזה, כשלעצמו, לא משנה אם נפנה אל הבוכים או אל המרוממים, הוא לא פשוט בכלל. כאשר זה אשר לבדו ימלוך נורא, קורא לקדושי מטה להתאסף עם שנאני שחק בהמלכתו, לא משנה מה תרגיש אחר התבוננות, בפשטות, כבר תסתכל על ראש השנה אחרת.
אלא שאין לנו הרבה מה לטעות. כשיהודי חוזר בתשובה בחודש אלול, עליו לזכור, כי אין הוא עובד את עצמו, ואין הוא מתקצב אישית למשפחה שלו את הרווחה וכו', זה בונוסים, כי עיקר התפילה הוא למענך אלוקים חיים, שאנו רוצים את הטוב בשביל המלוכה. כי זה סוד המלוכה, שאין העבד פועל לפי רגשות אישיים כי אם לפי ההתמסרות לקולקטיב המלכותי, אין לו שום דבר משל עצמו, הוא כלום ממש, לכן גם השאיפות שלו הן למען הקם המלכות מעפרה. כיון שכן, בוא נאמר, שהבכי הוא אחר, הוא באותיות של רוממות, כי אכן, מה תובעת המלכות? התמסרות? ברגעא חדא קני.
אחר ההסכמה שבלב, שהמלוך על כל העולם כולו בכבודך – חל גם עלינו, ואנו מסכימים להקשיב לבקשה: כדי שתמליכוני עליכם, מה שנעשה בחלוף הימים, ובתורה ובתפלה, הכל יואר באור יקרות, משום שאין כאן עבודה עצמית למען שנה טובה, אלא עבודת עבד למלכו לקראת הכתרתו, ומלבד זאת הכל בטל ומבוטל, לא שרירין ולא קיימין.
וכיון שבאלוה אמת עסקינן, ועליו נאמר עוז וחדוה במקומו, הרי שכל יהודי שמרגיש שהוא שותף בכל עניניו, ובפרט ביומי דרחמי, בהמלכת מלכנו, בודאי מתמלא שמחה עצומה בבואו לגשת אל הקודש, המחזור שבידו אוצר המנוצר של קירבה, בית הכנסת ההומה – דומה בעיניו כפלטין נשגב ובו בני המלכות שואגים המלכה… איך יכול להכנס כאן מרירות, עצבות, מרה שחורה, דמעות של ישות… בכי של פחד קיומי? הרי נדרשנו לבוא אל המלך, אי מלכא אנא אמאי לא אתית…
מכאן מבינים, שהתכונה הזאת – היראה – שהיא המשמשת להתגלות ביומא רבה, היא יראה של מלכות, לא יראה של ישות, האדם מפחד על העולם חסר הנוכחות האלוקית, לשם הוא שם מעייניו, גם החיים שלו, שהם חיבור לחי החיים, לשוכן בתוכנו בטומאתנו, מועדים לשדרוג בר"ה למענך, גם ההב הב שלנו, דצווחין ככלבא ביומי דכיפורי, הכל הוא למען כבודו יתברך.
תאמרו מדרגות?
הבלים.
הרי כולנו, מקיימים כל הימים תמיד, עליך הורגנו כל היום, כמה אנו רוצים להיות טובים, להתפלל טוב, וכמה זוכים לזה פה ושם, כמה תורה, כמה חינוך, כמה בכי על המציאות והתמודדות, הכל כי אנו חיים חיים יהודיים בשביל הקב"ה. אז כשהמלך מכריז על חגיגה, פתאום אנו ענווים וקטנוניים? הרי בשפע העולמות כולם ובגילוי המלכות, יבטל כל הרע הכללי והפרטי, אחת בשנה המלך מתגלה בהדרו.
כי גדול יום ה' ומי יכילנו!

הפוסט הנה ימים באים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ז' אלול תשפ"ג

הַרְבֵּה מִיִּרְאֵי ה' כַּאֲשֶׁר שׁוֹמְעִים אֶת קוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ 'אֱלוּל' – פַּלָּצוּת תֹּאחַזֵמוֹ וְלֹא מֵחֲמַת עֹמֶק־הַדִּין וְרוֹמְמוּת הַהַמְלָכָה, אֶלָּא מֵחֲמַת הַפַּחַד שֶׁמָּא אֵין לִי יִרְאָה, וְאֵין לִי הֶרְגֵּשׁ וְאֵין לִי רֹאשׁ־הַשָּׁנָה…
בָּאתִי בְּמִלִּים אֵלּוּ, לַחֲבֹשׁ אֶת לְבָבָם הַנִּשְׁבָּר, וְלוֹמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁמְּדַבְּרִים בַּעֲלִיָּה, וְאָז טַלְלֵי־נֹחַם יִרְעֲפוּ עַל מִצְחָם וּקְדֻשַּׁת הַמּוֹעֵד תִּבְעַר בְּלִבָּם וּתְפַעְפֵעַ בִּמְחוֹזוֹת הָאֲפֵלִים לַהֲאִירָם בְּהֶאָרַת הֲוָיָ"ה, יִתְבָּרַךְ־שְׁמוֹ.
צָרִיךְ לְהָבִין, כִּי אֲדוֹנֵינוּ, יִתְבָּרַךְ־שְׁמוֹ, אֵינוֹ מֻגְדָּר בְּשׁוּם הַגְדָּרָה, וְאַף 'מֶלֶךְ' הָיָה אָסוּר לִקְרֹא לוֹ אִם לֹא שֶׁרְצוֹנוֹ בַּתְּאָרִים הָאֵלּוּ מֵחֲמַת סִבָּה נוֹדַעַת לוֹ, הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם־טוֹב שֶׁל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, בּוֹ אָנוּ נִדְרָשִׁים לִתֵּן כֶּתֶר־מְלוּכָה בְּרֹאשׁ צַדִּיקוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, הוּא אוֹר שֶׁאוֹפֵף כָּל יְהוּדִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, תֵּכֶף בְּהִתְקַדֶּשׁ חַג.

דָּבָר זֶה, שֶׁאָנוּ, כֻּלָּנוּ, כָּל הַבָּתִּים וְכָל הַפְּרָטִים, כְּלוּלִים בְּכִנּוּן הַמַּלְכוּת, בַּיּוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ – הוּא דָּבָר שֶׁקָּבַע ה' בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁדַּיְקָא בְּנֵי בַּחוּרָיו, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל אוֹרָיְיתָא דְקָדְמָה לַבְּרִיאָה, הֵם אֵלּוּ שֶׁיַּכְתִּירוּ רֹאשׁ צַדִּיק, וְזֶה לֹא תָּלוּי בַּ'הֶרְגֵּשׁ' שֶׁלָּהֶם, אִם כִּי בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל הַכְּלָלִית הַכְּלוּלָה בַּצַּדִּיקִים הָאוֹמְרִים: קָדוֹשׁ הַחֹדֶשׁ… "מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים", אֲבָל צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁ'הוּא' זֶה שֶׁמְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים, וְכָל הָאֲוִירָה הַנִּלְוֵית לָנוּ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת, אוֹ אֲוִירָה כְּלָלִית בְּנֻסַּח וּבְלִמּוּד מְסֻיָּם, הִיא רַק הָרָצוֹן הַיְּהוּדִי לְהִכָּלֵל בָּרָצוֹן הָאֱלֹקִי הַכְּלָלִי, שֶׁכָּאן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ תּוֹבֵעַ אֶת הִתְגַּלּוּתוֹ כְּמֶלֶךְ, מֵרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו הָרַבִּים.

הַתְּשׁוּבָה שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל, דַּיְקָא בִּזְמַן הִתְגַּלּוּת הָרַחֲמִים, מְעִידָה, כִּי כָּאן מִתְרַחֶשֶׁת הֲכָנָה דְּרַבָּה לִקְרַאת אֵרוּעַ גָּדוֹל וְנוֹצֵץ, שֶׁל אוֹר קָדוֹשׁ שֶׁל "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ" (זכריה ט, ט), הַמִּתְרַגֵּשׁ וּבָא לְעוֹלָם, וְעִם הָאוֹר הַזֶּה נִמְשָׁךְ הַדִּין שֶׁל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, עַל מִי אַתָּה מֶלֶךְ? כִּי 'אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם', וְאַיֵּה הָעָם? "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי?" (מלאכי א, ו), וְ'אִי מַלְכָּא אֲנָא מַדּוּעַ לֹא אָתִית?!'

וְלָכֵן אָז אָנוּ עוֹסְקִים בְּכִנּוּן הָעָם, שֶׁיִּהְיֶה לְהַמֶּלֶךְ עַם שֶׁעָלָיו יוּכַל לִמְלֹךְ זֶה אֲשֶׁר לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא.

וְכַאֲשֶׁר הָעָם הַמֻּזְמָן לְהַכְתָּרָה מְנַקֶּה אֶת עַצְמוֹ, אֲזַי הַשִּׂמְחָה עֲצוּמָה. בְּהִתְבּוֹנְנוּת מְעֻטָּה יָכוֹל כָּל יְהוּדִי, מִבְּלִי הַבֵּט עַל מַצָּבוֹ, הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי, וּמִבְּלִי הִתְחַשֵּׁב בַּצִּבְיוֹן הַגַּשְׁמִי וְהַחִיצוֹנִי שֶׁל הֶחָג שֶׁנִּכְפָּה עָלָיו בְּמִעוּט שֵׁנָה, אוֹ בְּמִעוּט אֲכִילָה אוֹ שְׁאָר אִי־נוֹחוּת. אֲבָל מַה זֶה לְעֶצֶם הָעִנְיָן? שֶׁאֲנִי, הַפָּחוּת שֶׁבָּעָם, אֵיךְ שֶׁאֲנִי… הֻזְמַנְתִּי לִמְעוֹן הַמַּלְכוּת לְהַכְתִּיר אֶת אַלּוּפוֹ־שֶׁל־עוֹלָם וְלֵהָנוֹת מֵ'אוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ־חַיִּים', וּלְהַכְרִיז שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי הֵם – "לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים".

רֹאשׁ־הַשָּׁנָה הִיא הַמְלָכָה, הַמְלָכַת הַמַּלְכוּת שֶׁל מֶלֶךְ־מַלְכֵי־הַמְּלָכִים עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בֶּאֱמוּנָה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וּבְיִּחוּל לְבִטּוּל הַדֵּעוֹת הַדּוֹחֲקוֹת רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן תִּכְלָה כִּי תַּעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ, הַזָּדוֹן הוּא לְהַמְשִׁיל מֶמְשָׁלָה שֶׁאֵינָהּ כַדָּת, הַחַטָּאת הִיא הַפֵּרוּד מֵהַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹקִית… כְּשֶׁיְּהוּדִי יוֹדֵעַ מַה הוּא עוֹשֶׂה בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה, הוּא מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי אֲנִי חֵלֶק מִקּוֹמָה שְׁלֵמָה, אֲנִי מֵאֵלּוּ שֶׁהַמַּלְכוּת תֵּעָשֶׂה פַּרְצוּף בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְיִהְיֶה יִחוּד גָּדוֹל בָּעוֹלָם, הָעֲבוֹדָה שֶׁל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, הוּא לַחֲווֹת מַלְכוּת… לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת בְּכָל הַהֲוָיָה שֶׁל הָאָדָם שֶׁהוּא נִמְלַךְ־מַמְלִיךְ־מוֹלֵךְ… לֹא רַק בְּהַצְהָרוֹת וּבִנְעִימוּת הַנֻּסָּח – מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ… אֶלָּא גַּם בִּפְנִים, בְּתוֹךְ עֹמֶק הֲוָיַת הַלֵּב, הָאָדָם צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מְשַׁעְבֵּד אֶת עַצְמוֹ בְּהִתְמַסְּרוּת אֶל מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, וְאָז הָאָזְנַיִם שׁוֹמְעוֹת טוֹב אֶת הַפְּתִיחָה לְרֹאשׁ־הַשָּׁנָה – מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? מִי הוּא זֶה הַמֶּלֶךְ הַזֶּה שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לוֹמַר לוֹ הֲמוֹן הַמְלָכוֹת וְשִׁבְחֵי הַכְתָּרָה? הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד – הוּא סוֹד הַחִיּוּת שֶׁל כָּל הַחַיִּים, שֶׁמַּהוּתָם הוּא 'כָּבוֹד' הַנִּקְרָא "אֵם כָּל חַי", כַּיָּדוּעַ,

אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם יְדִיעָה בַּסְּפָרִים אוֹ שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ כְּלוּם בִּפְשִׁיטוּת, אִם רַק יַחְשֹׁב עַל הַדָּבָר הַזֶּה – שֶׁמֶּלֶךְ הָעוֹלָם, בָּרוּךְ־הוּא, בָּחַר בִּי מַמָּשׁ, לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַהַמְלָכָה שֶׁלּוֹ, אֵיזוֹ שֻׁתָּפוּת זוֹ! אֵיזֶה אוֹר זֶה לִהְיוֹת מֵעַבְדֵי ה' וּמִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא בְּיוֹם גְּנוּסִיָא דִּילֵיהּ…
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ, אַשְׁרֵי מִי שֶׁיּוֹדְעִים לְפַתּוֹת אֶת בּוֹרְאָם בִּתְרוּעָה…

הפוסט מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' אלול תשפ"ג

חָשַׁבְתִּי מַשֶּׁהוּ מְעַנְיֵן עַל חֹדֶשׁ אֱלוּל, קוֹרְאִים לוֹ חֹדֶשׁ הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים, בַּהֶקְשֵׁר שֶׁל הַשָּׂפָה הַפְּשׁוּטָה הַמִּלִּים הַלָּלוּ מְתָאֲרוֹת רֹךְ וְחֶמְלָה, אַהֲבָה וְהַכָלָּה אֵינְסוֹפִית, הֲרֵי סְלִיחָה זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁכֻּלָּנוּ הָיִינוּ רוֹצִים, שֶׁתָּמִיד יִסְלְחוּ לָנוּ עַל הַטָּעֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ, וְרַחֲמִים? אֵיזוֹ מִלָּה יָפָה… אֲבָל כָּכָה זֶה בֶּאֱמֶת גַּם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ טָעוּת לַהֲמוֹנִים. כֵּיוָן שֶׁהַחֹדֶשׁ הַזֶּה הוּא הַקְדָּמָה לַיָּמִים־הַנּוֹרָאִים – יְמֵי הַדִּין, אָז מְדַבְּרִים יוֹתֵר עַל הַבְּעָתָה מִפְּנֵי הַדִּין מֵאֲשֶׁר הַתֶּדֶר הַקָּסוּם שֶׁיּוֹרֵד לְעוֹלָם, שֶׁנִּקְרָא "סְלִיחָה וְרַחֲמִים", זֶה לֹא שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְפַחֵד מֵהֲדַר בּוֹאוֹ, אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה – צָרִיךְ לְהִתְגַּעְגֵּעַ לְבוֹאוֹ, לִרְצוֹת לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַסִּפּוּר, אוּלַי בִּגְלַל זֶה הַחֹדֶשׁ אֱלוּל בָּא לִפְנֵי חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, כִּי אָנוּ חַיָּבִים לָבוֹא לַחַגִּים שֶׁאָנוּ מַרְגִּישִׁים אֲהוּבִים…

הפוסט 099 חֹדֶשׁ הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שמחת התשובה

בעזרת השם יתברך, א' דראש חודש אלול תשפ"ג

ממרום הארץ אשר ה' אלקינו דורש אותה מרשית השנה ועד אחרית שנה, אשלח אגרת שלוחה בשנינה, אל חד מבני היכלא של השכינה, ה"ה ידיד נפשי ואהובי, ר' …., נרו יאיר ויזרח, ויטיב מטובו לאחרים.

אני מקוה שהשיעורים של חודש אלול שלך החלו בתנופה גדולה, ובחשק נמרץ לעשות רצון אבינו שבשמים, בעת נורא כזו, אשר שערי השמים פתוחים לרווחה, ועל העבודה והתורה והתפילה והמצוות, יש להם מקום גבוה מאד בעולמות העליונים, כי הכל בתר החיתום אזיל, וכבר כלתה שנה וקללותיה, ואנו מתכוננים ליום מלכנו, היום הגדול והקדוש שבו נרים ראש עליון בעטרה הראויה למלכו של עולם, אנו נהיה אלו שנכתיר את מלך מלכי המלכים הקב"ה ביום בו תנשא מלכותו, ואם כך, עלינו להכין את עצמנו הרבה זמן קודם, להכשיר הלבבות, לנקות את הגוף, לטהר את המח, לבוא מוכנים אל היכל המלך בעת שמחתו.

ימי אלול הופכים אחר מחשבה זו לימי המתנה וצפיה, התשובה שאנו עושים לקראת יום הדין היא ביותר בשביל המלכות, כיון שלא נאה שיבואו  חוטאים ומורדים מכתיר צו זיין דער מלך, אזי אנו מכריזים הרבה זמן קודם בסליחות ווידויים שאיננו מורדים כלל, ואין אנו רוצים כי אם בהתגלות כבוד מלכותו על כל העולם כולו.

כל השיעורים כסדרן, כל הלימודים והאמירות, כל התהלים והסליחות והתפילות וההתבודדות, השמחה וקיום המצוות, ובפרטיות בחודש החזק במצוות – חודש תשרי, כל זה הוא אך ורק כדי לתקן המלכות, כי אז מהיום הראשון של עשרת ימי תשובה שהוא ראש השנה ועד שמיני עצרת עוסקים לתקן את בנין המלכות, ובפרטיות בעבודת כל אחד, כאשר יהודי מקבל על עצמו עול מלכותו יתברך שמו, בדרך של שעבוד גמור אל המלך, בתור עבדות והתמסרות מוחלטת כעבד נאמן אשר הוא לגמרי נאמן אל המלך, כמובא מושג זה בספר הקדוש צוואת הריב"ש, עיין שם, אזי היהודי הזה מתקן את בנין המלכות לפי בחינתו, כי האדם לפי התחזקותו כן גורם לייחד השמות למעלה, כמו שאמר רבינו ז"ל, ולכן עלינו לחשב את הימים והלילות שלנו בצורה כזו, אשר ממנה תצא אורה לכל החיים הרוחניים שלנו, אני לומד בשביל הקב"ה, אני מקיים מצוות בשביל הקב"ה, אני חי בשביל הקב"ה, שעל זה אנו מבקשים בראש השנה – למענך אלוקים חיים, איך וויל לעבן פאר דיר הייליגער באשעפער.

עיקר התשובה היא הבושה לפני השם יתברך, כאשר אדם מתבייש הוא נהיה מכתת כתית שיעוריה, ואינו מוצא מנוחה ומקום לברוח כי הכעיס את אדון העולם, ולאן יברח מפני זעמו? אלא שמיד כשאדם מקיים מצוה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב, ומצוות התשובה היא בכלל המצוות, וכשאדם מקיים מצוה להשם יתברך – נהיה שמח וטוב לב, כי ולישרי לב שמחה, והמצוות של התורה מיישרות את הלב, ובפרטיות מצות התשובה המסקלת עיוותי מסילה ומתקנת מקום לאלוקינו, מיד הוא מרגיש באהבת השם יתברך אליו, וכמו שכותב הרמב"ם, אתמול היה זה תועבה והיום הוא חביב וחמיד אצל השם יתברך, וזה נעשה בשעתא חדא וברגעא חדא, כשאדם מתבטל בבושת תשובתו ושב אל השם יתברך בכל לבו ובכל נפשו.

וכל ההתעוררות האהבה והרחמים הזו נמשכת מימי אלול הקדושים, שכל דקה ורגע בחודש הזה, הם אורות גבוהים לנשמות ישראל, כי אפשר לחטוף רבבות תפילות קטנות פה ושם, בהליכתו ובקומו ובשכבו, כי אז ישראל מרחשין שפוותיה תפילות להשם יתברך, כי אז מתעוררים הרחמים ופתוחים השמים ויש עת רצון נורא ונפלא, ומי שיש לו שכל דקדושה מרגיש את קדושת הימים הללו, וחוטף בהם המון טוב אמיתי ונצחי, אשרי לו ואשרי חלקו.

ואקצר כעת באישון לילה, והיה נא שלום וברכה, ותעשה הכל טוב בשמחה עצומה שיש לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל בדורות האחרונים הללו, וכל עובדא טבא בדור הזה, ובזמן גרמא הזה, עולה עד אין קץ ואין תכלית.

מנאי ידידך נצח

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 208 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ב' דראש השנה תשפ"ג

כְּשֶׁהַדִּין דִּין שָׁמַיִם

הַלֵּב נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם

מִשְׁפָּט בֶּן יוֹמַיִם

כְּרִיעָה מוּל הֲדוֹמַיִם

בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וּקְרָבַיִם

הוּא יְחַיֵּנוּ מִיּוֹמַיִם

אֲדוֹנֵנוּ טְהוֹר עֵינַיִם

לַמְּקַטְרֵג קִהָיּוֹן שִׁנַּיִם

וְאָנוּ נִכָּתֵב לְחַיִּים

הפוסט שיר – כְּשֶׁהַדִּין דִּין שָׁמַיִם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

התשובה של שבת סליחות

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום שישי לסדר כי תבוא, כ' אלול, תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

בלב הומה אנו מקבלים כעת את ערבו של יום השבת קודש הנקראת שבת סליחות, היינו לא רק שאנו מקבלים עלינו לומר סליחות במוצאי מנוחה, אשר אז 'קדמנוך תחילה', אלא אף כל השבת הזו נקראת – 'שבת סליחות', להורות על הקשר הגדול שבין שבת לבין תשובה, כי 'שבת' אותיות 'תשב', ואותיות 'בשת', כי בשבת נמשכת בושה ויראה עלאה על כל הדבקים בקדושת השבת, אשר בה מתגלה הארת גילוי אלוקות בעולם, ומי שיש לו שכל, מנצל כל שבת ושבת לקרבה גדולה לה' יתברך, בהיות התפילות של שבת ענין אחר לגמרי, אשר אז עלית העולמות כידוע, והקרבה לאל גדול נורא ונישא כזה, מביאה על האדם בושה גדולה מהשם יתברך, איך אני שקוע בחומריות כל ימות השבוע, והנה בשבת אני זוכה אל "קרבת אלקים לי טוב", ואיך אני מתנהג שלא בקרבה כל השבוע. אבל אין זו בושה של התרחקות ורתיעה, אלא בושה מתוך אהבה ויראה, מתוך רצון להתקרב יותר ויותר, מתוך נחמה פנימית בלב, שהעומק הזה שאני חש ביום הנשמה הזה – הוא באמת התחושה היהודית האמיתית שלי, אלא שבכל ימות השבוע אני נמצא בתוך חושך כפול ומכופל, כי אני צריך ונזקק אל צרכי העולם הזה, שהוא סכנה גדולה למהות הרוחנית שלי, ולא תמיד אני שם לב לסכנה הזו…

וסערת הסכנה הזו מבלבלת את האדם בעצמו, עד שבאמת חושב שאין לו כוחות רוחניים אמיתיים, ואין מה לעשות… זה מה שאני… זו מדרגתי… וזהו השקר הכי גדול של הכח המנסה את האדם, למען הבחירה והנסיון, שאדם יחוש נחות ולא שייך לכל עניני הקדושה, אבל כאשר מגיעה שבת קודש, הרי הוא מרגיש את האור הגדול בנשמתו פנימה, ואז הוא מצליח לתהות על עצמו האם לא רימו אותו כל השבוע במסכה הצרה מהתכנס, ההצגה הגדולה של הבעל דבר, כאילו נשמה קדושה כזו, נשגבה ומרוממת כזו, אין לה שייכות למקור הקדושה… וזה סוד 'שבת סליחות', שלא רק שאנו מבקשים סליחה בפשיטות מהקב"ה על כל מעשינו כל השנה כולה, אלא עצם השבת קודש, היא סוד הסליחה הכי גדולה, שאז אנו מבינים היטב עד כמה הטעו אותנו, וממילא כמה היינו שוגגים ואנוסים במעשינו הלא רצויים. ענין הבושת הזה הוא עי"קר גדול בקרבת אלוקים, וכמו שאמר רביז"ל למוהרנ"ת ז"ל: "ווערסט ריץ רויט פארן אייבישטער?",

ואיך זוכים לבושה? על ידי שמירת שבת כהלכתה, על ידי שמחת השבת, שהיא שמחת האלוקות, כי כל שבת היא סוד התשובה, סוד הבושת הנעים, כי להתבייש מהשם יתברך אינו מביך את האדם, הוא אינו חש שפל ובזוי, אלא בושה זו גוררת אחריה רוממות עליונה מאד, כי היא נקודת הדבקות של האדם החומרי בהשם יתברך, כי אדם שמתבייש מהאור של השם יתברך, הוא אדם שמרגיש את נוכחות האלוקות בעולם, מי שזוכה לבושה זו – זכה לדבקות הנרצית בהשם יתברך, וזו ההכנה שלנו הגדולה לקראת הראש השנה הקדוש והנורא, כי בראש השנה אנו ממליכים את המלך, אנו מכתירים את המלך, ואיזו בושה יש לאדם שהוא מלוכלך בעונות כל השנה, וכעת הוא מכתיר את צדיקו של עולם?! ואיזו רוממות ושמחה אנו מרגישים בראש השנה? כי הבושה של ראש השנה, הבושה של שבת, אינה בושה של שפלות אלא בושה עם חן נפלא להתקרב להשם יתברך, אשרי הזוכה לראש השנה כזה.

מסתופפים אנו בצלא דמהימנותא אצל הרבי הקדוש, שביקש אותנו לבוא אליו לראש השנה, וממשיך עלינו את תיקוניו הנוראים, את ההכנה הגדולה לקראת אורו של משיח אנו זוכים לעשות בכל נסיעה ונסיעה שלנו לאומן, לצדיק עליון כזה, שאפילו אחר הסתלקותו מהאי עלמא שפילה הוא עושה רבות למענינו, כי הצדיקים שכיחי יתיר בעולם הזה, יותר מבימי חייהם, והר"ה של רבינו בדורנו, הוא יותר נפלא ונעלה מאשר בימי חיי חיותו של רבינו, עם הוידוי דברים והאור הגדול שהיה שם… כי בהנקף השנים הרבות, ואורו של משיח שואף זורח מתוך הארה נפלאה בלב כל יהודי ויהודי, ו'קרבת אלוקים' עמוקה מביאה את האדם לידי הוד מלכות, לאור של ראש השנה, לאור של הדבקות והבושה מחי החיים השם יתברך, אזי כל נשמות ישראל מוכשרים להתקבץ אצל הצדיק האמת שעושה ראש השנה, שמחדיר הדר מלכות בלב נשמות ישראל, לא רק בראש־השנה אלא במשך כל ימות השנה.

וכשאדם עושה את מה שהוא עושה מתוך חיות של דבקות מהבורא יתברך, מתוך בושה והכרת הטוב שבכלל אני זוכה לעשות את רצונו יתברך, זהו ענינו של יומא דדינא רבה של ראש השנה, ואנו, שבחסד חנם מהשם יתברך עלינו זכינו לאור של ראש השנה אצל הצדיק האמת, עלינו לשמוח מאד, ולקבל בשלימות את דעת הצדיק בעבודת השיחה בינו לבין קונו, שזה גם סוד ראש השנה, כי הדיבור הוא מלכות, וריבוי הדיבור אליו יתברך היא התבטלות מוחלטת לשליט היחיד בעולמו, שכל זה הוא סוד ראש השנה, כנ"ל.

ואם תעיין היטב, תראה איך שכל מה שאנו לומדים לאחרונה בענין ביטול ההסתרה שבתוך הסתרה, הוא ענין ראש השנה, ענין הבושה מלפניו יתברך, ענין הבושה על זה שנסתר מאתנו האמת, ואיסור נעשה לנו כהיתר, רחמנא ליצלן. גוט שבת והמון טוב –

שלמה ברוך בלוי.

הפוסט 193 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

גילוי ההסתרה בימים נוראים

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום חמישי לסדר כי תבוא, י"ט אלול, תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

אחר הפסקה גדולה מחמת מניעות גדולות בגשמיות וברוחניות, באתי בשורות אלו לחזקך בלימוד הקדוש שלנו, שהוא לימוד של אמונה, ובפרט כאשר שעון החול אוזל וקול דודי דופק, רעש נורא יש בעולם מיום הדין הקרוב, ועלינו נפלה חובת היום להכשיר מעשינו לפני אבינו שבשמים, שנזכה להכתירו יתברך בלב שלם ואמיץ, לידע, שמאחר שהכתרנו על כל העולם את הקב"ה, לא נאה לנו כעת לגרום היפך המלכות באיזו תנועה שלנו, כי כך הוא טבעם של בני המלך, שאינם מסיחים דעתם ממלכם ומתפקידם בבית המלך, ומי אלו שהם בני המלך בדורנו, אם לא האנשים הכשרים המאמינים בו יתברך, אלא שאנו מוקפים נסיונות אין קץ, כדי שההדר של הבחירה שלנו במלכות יהיה נאה ויפה ומתוקן על ידי מעשינו הטובים, על ידי שנזכור תמיד שיש ה' בעולם, ונכניס אותו לתוך חיינו באמת ובאמונה, בתמימות ובפשיטות גמורה ללא שום התחכמות.

כאשר באים הימים המקודשים, ימי אלול הקדושים, וימי ראש השנה הקדושים, שכולם הם ימי התקרבות להשם יתברך, ימי שמחה עצומים, בהם מתרחשת התפייסות מוחלטת בין הבורא יתברך לנבראים, כי לא רק נשמות ישראל ניזונות מאור קדושת ימי הדין, אלא שדנים את כל העולם כולו, כמו שאנו אומרים: ועל המדינות בו ייאמר וכו', מי לא נשפט כהיום הזה? וזה פחד פחדים מצד אחד, ואור נפלא מצד אחר, יראה ושמחה ביחד. ועל זה אנו יכולים לקשר אל התורה שאנו לומדים (?) כעת, הרי למדנו, שיש שתי בחינות, יש בחינה של הסתרה, שעבר ושנה נעשה לו כהיתר, ויש בחינה של הסתרה שבתוך הסתרה, שאפילו אינו מרגיש שנעשה לו כהיתר, אלא זהו היתר גמור, לילך בשרירות לבו, מתוך ידיעה מרגיעה שזה הטוב שלכתחילה, רחמנא ליצלן.

ומה אנו עושים בימי הסליחות? מבטלים את ההסתרה הראשונה, אנו מבקשים סליחה על הנעשה לו כהיתר שלנו, כל אחד לפי בחינתו, ומה אנו עושים בימי ראש השנה? אנו ממליכים את הקב"ה עלינו, ואז אפילו ההסתרה שבתוך ההסתרה מתבטלת, כי אנו מתעוררים מאד אליו יתברך, ואז אין שום הסתרה כלל, כי על יום כיפור נאמר: "לפני ה' תטהרו", שהטהרה של יום כיפורים מביאה אותנו להיות "לפני ה'", ואז אין שום הסתרה והבדלה בינינו לבינו יתברך, וזהו ה"תטהרו" הכי גדול, כי אין טהרה גדולה מזו, טהרת הסרת ההסתרות. ועיקר הקבלות טובות שלנו בעתים הללו צריך להיות רק להמשך בחזרה לתורה הקדושה, כמו שרבינו מסביר שם בתורה נ"ו, שהתורה עומדת שם בכל ההסתרות, יש תורה בכל הסתרה שתהיה. כי מהי הסתרה? פארשטעלט, און וואס איז פארשטעלט? די תורה וואס איז דא דארטן. כי התורה יש לה מה להגיד לכל רגע בחיי האדם, כל תנועה של אדם – יש לה תשובה מהתורה, איך להתייחס אליה, איך להתנהג, איך להיות במצב הזה? אבל זה יכול להיות רק כשאדם מלא באמונה שיש אותיות של תורה בכל היקום, ואין מקום פנוי ממנו יתברך ומתורתו הקדושה, ואז כשמתעורר לחשוב על הדבר הזה? מבחין ומה רואה? הוא רואה את הקב"ה פתאום, שמחכה לו, ורוצה לחבקו ולנשקו ולקרב אותו אליו. ומי בטלן שלא יחוש וימהר מאד לקחת את ההתקרבות הזו בשתי ידים?!

על כן אני חושב, שהדבר היחיד שיכול להציל אותנו בימי הדין, הוא ההתרפקות על התורה הקדושה, שיהיה אצלנו חיוב חזק לדעת את כל התורה כולה, ללמוד את כל התורה כולה, כמה וכמה פעמים בימי חיינו, ועל זה צריך להיות כל העיסוק שלנו, כל הימים, כל הלילות, כל השבועות, החדשים והשנים, עד הרגע אשר יאסוף ה' את רוחנו ונשמתנו אליו, וכמו שאנו רואים שסידרו לנו את סדר התפילה, השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, שעל ידי שה' ישיב אותנו לתורה, לערנען און לערנען און ווידער לערנען – אז יהיה קרבה אל עבודת המלך – עבודת ימי ראש השנה ויום הכיפורים וכו', כי התורה מביאה את המלכות של השם יתברך לתוך לבבנו, אשרנו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו.

הכותב באהבה גדולה ובתקוה לזכות לאיזו קרבת אלקים בהאי עלמא,

שלמה ברוך בלוי.

הפוסט 192 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ט"ו אלול תשפ"ב

מה הקשר של יום הדין ליום ההכתרה, ומה הקשר בין יום המלכת המלך מלכי המלכים ליום הכיפור מחילת כל עוונותינו? ולמה לך יום הכתרת המלך ורוממות הופעתו בעשרת ימי תשובה, לא קודם לכן ולא בעקבות כן, אלא ימי הדין הם ימי התשובה עצמם. המחשבה על כך מובילה אותי למקד את הרעיון בכך, שהבורא יתברך רוצה אותנו שותפים במלכותו, כאשר מלכות ה' מוסכמת על בני אל חי – אזי מתגדל שמו יתברך על כל העולמות. אלא שצריך להבין, מה התפארת הגדולה של אנשים אדישים ורדומים במשך שנה שלימה מכתירים את מי שאמר והיה העולם, מלך עליון כזה אשר מלאכים ושרפים נקיים מכל תאווה ולכלוך מכתירים אותו בכל יום ויום, המושג הזה של "אשר תפארתך על שנאני שחק ואביתה תהלה מגושי עפר וקרוצי חומר" ידוע לנו מנוסח התפילה,

אלא שהדבר הוא הרבה יותר עמוק ממה שחושבים, זו לא סתם תאווה לא מוסברת של מי שלא מגלה לנו את יסוד תאוותיו יתברך שמו, אלא שאין שום חשיבות בעולם של גילוי ועולם של מלאכים הנמסים מקדושתה של השכינה, לעומת השבח שמגיע לבורא ממקום חשוך כזה, מאנשים שלא מבינים כלום ממש באלוקות, ובכל זאת מצטרפים לחגיגה הגדולה של הכתרת המלך מלכי מלכים, וכאן נעוצה התשובה בהקשר של יום הדין לכך שהוא בעצם יום ראשון של עשרת ימי תשובה, ואיך דין ותשובה מעורבבים? הדין הגדול הזה קשור להיותנו בני המלוכה, אם אפשר לסכם, בחשש של מורא שמים, את מה שקורה בר"ה בעולמות העליונים, אולי יש שם שפה של מלכות או לא מלכות, היינו שאנו נידונים אם אנו בני המלך באמת ואנו אכן מסכימים להכתיר אותו, והתשובה מה היא? הרצון השואף של בורא עולם, שאכן אנו נכתיר אותו, ואם אנו מלוכלכים ופוגמים בהדרת מלכות בעצם טינופנו, לזה נתן לנו את התשובה, לא כאיום לפני דין, אלא כנקיון לפני אירוע, כמה משמחת התובנה הזאת, כמה מטמיעה בנו קרבת אלוקים מחודשת בימי הרחמים והסליחות, אנו פשוט מוזמנים להיות חלק מההמלכה, וכל מה שעושים בימים האלו, לכן נעשה זאת באהבה גמורה, בהתמסרות ובשמחה של שותפים לדבר הנשגב הזה.

הפוסט 093 דִּין וּתְשׁוּבָה בְּקוֹמָה אַחַת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"ג אלול תשפ"ב

להמליך את הקדוש ברוך הוא!

זה הנושא הבוער על סדר היום. בראש השנה, כידוע, עבודתנו היא בבנין המלכות בעולם ההשתלשלות הכמוס, האורות הגדולים שמתגלים בימים אלו אין לנו את השיח הנכון להגותם. אך בעבודה האישית של כל אחד ואחת מאתנו, היא לזכות להיות חלק מההמלכה הגדולה הזאת, הדבר מתבצע בין כה וכה, הזכות היא רק למי שנושא עין להיות שייך לזה. מלכותו של ה' מתפשטת בכל העולם, רק שהיא בהסתר, עבודתנו בגילוי המלכות פועלת שאכן המלכות מתגלה בעולם, היעוד הגבוה של וידע כל פעול כי אתה פעלתו, מתהווה לנגד עינינו, לא במסלול המוכר לנו, אלא קורא הדורות מראש סיבב את כל הסיבות, שנחיה בדור אחרון זה, ועדיין יהיה ניחר גרונינו מלהכריז ובעיקר כלפי עצמנו – ויתנו לך כתר מלוכה. אותו כתר נעלם ונאדר בקודש, שהברואים 'מסכימים' להכתיר לראש צדיקו של עולם, יונח, כביכול, על רישא דמלכא, על ידי ידים של אנשים עוורים, שאינם יודעים מלכות מהי, וזה הסוד של המלכות, שרגליה יורדות מות, עיקר רצון התגלותה הוא בעולמות התחתונים, האדישים למציאותה היוקדת, והמחציפים פניהם למולה, ואין מקבלים על עצמם את עולה,

שם, שם ממש, כל רסיס של גילוי, כל פרימה באריגה המחשיכה, כל סדק בחומת ההסתרה, שווה הוא לאין ערוך, כי סוף כל סוף ואביתה תהילה מקרוצי עפר ומשוכני חומר, זו תאוותו של הקב"ה, שהוא יתגלה במקומות החשוכים דווקא, ואנו שם במקומות הללו, חיים ונושמים את עולם המעשה, מקבלים זכות מיוחדת בחג מיוחד, לעשות זאת בקול שירה וזימרה, להמליך את המלך ביום מלכותו, במקום חושך ואפילה של זה העולם העובר והשקר. שמחתם של ישראל בימים הנוראים היא שמחה של זכות להיות מבני היכלא דמלכא, השירים והתשבחות הממיסים בניגונם הערב כל לב אטום, הם קולות השכינה הקדושה המתגלה בזה העולם, אור ה' מאיר בלבבנו, עלינו לשמוח שמחה עצומה, להתהלך כאנשים שהרוויחו הון עתק, מסונוורים מטוב ומעונג מתמשך ואינסופי, זו שמחתו של אלול, וזו שמחתו של יום ראש השנה הקדוש והנורא.

הפוסט 092 וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ט' אלול תשפ"ב

עלינו לקבל את החגים הקדושים הבאים לקראתנו, במדה גדושה של שמחה על גורלנו הנעים, עצם העובדה, שאנו נדרשים לכתרו של מלך, ביום הכסא – היא מחמאה עצומה בשבילנו. נכון, אנו מתביישים בכלל, עם שק התלאות שעל שכמנו, הררי פעולות מביישות, אך עצם המהות קשורה בקשר נצחי לאמת, הידיעה המפתיעה הזו, שלא משנה מי שאנו, אנו נותנים כתר מלוכה להשם יתברך, אינה גורמת לנו אדישות אלא רטט, אם נרצה מאד, זה יהפוך לרטט של עונג, לתחושה של קירבה גדולה למקור הכל, זהו נס גלוי ממש, פלא פלאים שאין דוגמתו, שאדם חומרי, קטן כל כך, מלך אביון, מלא דמיונות ותכניות, חלש וחסר ישע כל כך, מתנשא להמליך על עצמו ועל כל העולם כולו את מלכותו של מי שאמר והיה העולם, האם אין זו סיבה לשמוח מאד מאד בימי ראש השנה הקדושים, אנו לבושים חג, שמחים ואומרים "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", והזמן הזה מהו? היום הראשון של עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר: "דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ואימתי הוא קרוב? כעת, בעשרת ימי תשובה,

ונשיקה ראשונה של התקרבות הימים הקדושים הללו, עשרה במנין מתחילה בהתקדש ליל ראש השנה, הקדוש והנורא, והמשמח כל כך, קדוש ונורא, כי בו תתנשא מלכותו, והמשמח כל כך – כי אנו, הקטנים והפחותים כל כך, שותפים להמלכה הנוראית הזו, אנו מבני היכלא דמלכא, בני המלך אשר רצה בנו מאז ומעולם, ורוצה בנו כעת, למרות הלכלוך המבייש. הניקוי של חודש אלול, של ההתחטאות של הגעגועים הנשפכים בבכי מטהר, נועד כדי להכשיר אותנו לחגיגיות של מסיבת המלכת המלך, אנו לא נהיה מושלמים ממש, אנו באים להתפייסות, ובכל התפייסות מקנן הזכרון שהתפייסות זו למה? כי ריב קשה היה… המפייס בא בבושה, לא בגאון,

אבל הניגוד הגדול פוגש אותנו בראש השנה, כי הזמירות והפיוטים הקדושים, התדר המרומם כל כך של ימים קדושים אלו, מרומם אותנו להבנה, שבעצם, זהו מקומנו מאז ומעולם, היינו כמורדים באיזו שהיא סיטואציה הזויה לא נכונה עבורנו, וחזרנו כבנים מפוייסים ומפייסים ביום הכסא. יום גדול וקדוש מאד הוא ראש השנה, בבוא מלך העולם לסקור את פעולות בני אדם, מעשה איש ופקודתו, לב מי לא יחרד, שזוהי צומת חדשה בעתידו? העולם עומד מלכת, והפנקסים נפתחים. אור השם מתגלה בעולם, וכל חושך לא יחשיך מנהו, או אז קולט האדם, כי מלבד חרדת הדין ללא פשרות – מתפשטת המתקה גדולה בעולם, כי שמחת קבלת מלכותו מפזרת כל דין וכל מארי דדינין בורחים ומתבטלים, בהשמע קול השופר המיישר לבבות ישראל לאביהם שבשמים,

אין אנו אדישים מול הדין, אלא אנו שמחים שהדן אותנו ממשיך עלינו המתקה ומחילת עונות, יש הבדל בין שמחת בן הבוטח באביו, לבין אדם מיואש שאיבד כל חוט תקוה עתידי, שמחתם של ישראל – כצו הנביא: אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם – וזה נאמר על ראש השנה, חדות ה', השמחה ששמח ה' בנו, במעשינו, בחזרתנו אליו בגעגוענו העצומים אליו, היא הכוח שלנו לעמוד ביום דין, ועל כן אנו אוכלים ושותים ולבושים חג ביום קדוש זה, כבנים השמחים במלכותו של אביהם, וחדוותו היא מעוזנו.

הפוסט 090 אֱלוּל וְרֹאשׁ־הַשָּׁנָה – הַזְּכוּת שֶׁלָּנוּ! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' אלול תשפ"ב

החודש הזה, הוא חודש הכנה לראש השנה, כל רגע ביממות הללו של שלושים ימי אלול הקדושים, הוא רגע של הכנה. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו, הכנה למה? מה הרעש הגדול של תפילות ראש השנה, שבגינו אנו נדרשים לכל כך הרבה זמן, כי אם בתפילה רגילה אמרו חכמינו, שצריך הכנה שעה אחת קודם שיתפלל, כאן הרחיבו לנו את זמן ההכנה לזמן ארוך אשר טומן בחובו סכנת אדישות ותרדמה.

עלינו להבין, כי בראש השנה אנו זוכים למשהו מאד גדול. בראש השנה, מלבד היותו יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ומלבד היותו יום הדין, ובפרט היום הראשון המכונה 'דינא קשיא', הוא יום בו אנו מכריזים על המלכות של הקב"ה, על היותו נוכח יחיד בעולמו, אנו הרי עשויים לומר: "ואין אלוה מבלעדיך"…. כדי להגיד שלוש מלים אלו באמת וברצינות, עלינו לרכוש המון פנימיות….

הכותר הזה – אין אלוק מבלעדיך, הוא אומר, שאין כלום חוץ ממנו, כל ההתנהלות של החיים שלנו, ושל הסובבים אותנו, כל הסיבות והעילות, כל התוצאות של מסלולים ומהלכים, למרות שאנו חושבים בטעות כי אנו אחראים למעשינו, שאנו גרמנו, שאנו טעינו, או שאנו הצלחנו ואנו כבשנו וכו' וכו' וכו', הכל כאשר לכל – אין אלוה מבלעדיך, וכמו שפרשו בחסידות, שאין עוד מלבדו הוא לא רק שאין אלוקים מלבדו, אלא שאין כלום מלבדו, ובכדי שאדם יזכה לומר את הפנימיות הזו לא מתוך דקלום וקריאת המחזור, אלא בחיבור גמור למילים, מתוך חויה עוצמתית של הרגש פנימי גמור ומוחלט, שאנו חיים בתוך אור האורות של הממציא הנמצא היחיד, והידיעה הזו מביאה לנו את שלוות החיים, מתרצת את חידות החיים ומובילה אותנו להרגיש חיים נעימים באמת בחיים, כי אנו דבקים אגב כך במי שנאמר עליו: עוז וחדוה במקומו, עוז וחדוה זה בדיוק הענין של ראש השנה, שמצד אחד הוא עוז גמור, תוקף וחוזק נורא, ומצד נוסף הוא חדות כל החדוות, חדווה של בן שהפרימה בקשר עם אביו אהובו נתפרה היטב, והשמחה מרקיעה שחקים [ואכן על ראש השנה נאמר: "כי חדות ה' היא מעוזכם"],

שם אנו מבינים את תוקפו של ר"ה ואת משמעותם של המלים שאנו נגיד: וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וכו', הרי כאן יש שלשה שלבים שמעוררים אותנו להבנת התהליך. קודם כל "וידע" – ידיעה פשוטה ועמוקה אודות מציאותו של השם, מצד היותנו הפעולים שלו, שלא יהיה מסך המבדיל בין הפועל לפעול, ובין הפעול לפועל, ואחר כך בא "ויבין" – באה ההבנה הפנימית, שאכן כך, אם אנו יצורים אז יש יוצר, ואם יש יוצר, אז כל נשימת אפנו היא יצירה נהדרת שלו, אנו בעצם שיא שעשועיו יתברך, בעצם קיומנו בעולמו, ועצם ידיעתנו אודותיו, ואחר כך באה האמירה: "ויאמר כל אשר נשמה באפו". כלומר, בעל הפיוט מגלה לנו, כי אין אנו אומרים סתם מלים, אלא המלים הללו באות אחרי הידיעה וההבנה שאין כלום בעולם חוץ מאלוקות…

אז אנו יכולים לומר, קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך… כי אנו חשים את זה, חווים את זה וחיים את זה. לכל זה צריך כאמור, ידיעה והבנה, וכאן נשאלת שאלת השאלות, איך אנו, קרוצים מחומר עב כל כך, הכי רחוקים מאור רוחני אמיתי ונוכח, יכולים באחת להתהפך ולומר, בלב רגיש ועין דומעת – נו, אבא, מתי זה יהיה – מתי כל יציר יבין שאתה יצרתו, ומתי יאמר כל אשר נשמה באפו וכו', מה קורה פתאום לנפש היהודית? כדי שזו לא תהיה אמירה חיצונית, או לצאת ידי חובת היום באמירה וכו', עלינו להכין את עצמנו.

הרבי מבעלזא זי"ע אמר, כמו שלכל תפילה אנו צריכים הכנה של שעה כדי להבין "דע לפני מי אתה עומד", אזי התפילות של ר"ה כל כך גבוהות שצריך חודש שלם בשביל ההכנה הנפשית הזו, לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו שוטחים את תקוותנו לגאולת העולם מהתרדמה הכפרנית לעבר התעוררות הידיעה הברורה שאין כלום חוץ מהבורא שמזין ומחיה ומקיים את בריאתו בכל עת ורגע. כמה עלינו להיות מאושרים בהתקדש עלינו הימים הקדושים של ר"ה ויום כיפור, עם חודש שלם של קירבה ועוד קירבה ועוד קירבה.

עלינו לדעת, כי כל תזוזה יהודית שנעשה בחודש אלול, והיא תהיה כפופה ליעד הגדול הזה, לזכות להבנה הפנימית שזה כך, גם אם עדיין היעוד הכללי לא הושלם, אבל זה אכן כך, כי הוא יצר כל יצור, והוא פעל כל פעול, וכל אשר נשמה באפו, אומר, גם אם במלים לא מדוייקות, שה' אלוקי ישראל הוא מלך ומלכותו בכל משלה. אם נפסיק את החשיבה הילדותית אודות אלול, ונפנים חשיבה מחודשת, חשיבה של הזמנה חגיגית לחויה הגדולה של החיים, להרגיש באמת את מקור העוצמה האלמותית – הבורא שמתגלה בנבראיו, ביום הקדוש והנורא של ראש השנה.

הפוסט 086 וְאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' חשון תשפ"ב

נח הצדיק עבד את האלקים ביראה, בדחלתא דאלקים התהלך, כך מפרש התרגום, אין יכולת בדור המבול לעבוד את השם באהבה, אלא ביראה, יראת חטא, יראת העונש, יראת הרוממות, נח היה בנייחא עם היראה, היא לא איימה עליו והעציבתו, הוא הבין שמקור הקיום הוא לשמוע בדבר הבורא, לחיות נכון ולא לקלקל את החיים שקבלנו מהשמים, אלא לחיות אותם נקי ונכון, להיות נח בדור המבול, זה להיות היחידי בעולם שמבין איך חיים, ולא להתפתות אחרי אי מי, יהיה מי שיהיה, ואפילו כל העולם אומרים עליך ששוטה אתה – אתה ירא את מי שצוה על החטא, הבנת החיים מתוך יראה, היא הפחד הטבעי שיש לאדם למול סכנות קיומיות, הוא נלחץ ומרגיש צורך בהצלה דחופה כשהוא מפחד, האם פחד זה טוב? לא, פחד הוא כלי, תמרור אזהרה, כדי שנוכל להיות קיימים וחיים ומאושרים. כך היה נח, את מקור החיים הבין צדיק תמים זה, שלמותו התבטאתה שהוא לא חיפש דרגות עליונות ולהיות ממש כמו דורו של אברהם, השימוש בתכנים שלא מתלבשים עליו היה "לא נחשב לכלום" אם היה עושה זאת. התפקיד שלו היה לירא בפשיטות על הקיום, ולהבין שהקיום תלוי ביראה זו. מה קורה לאדם שירא ממשהו, נזהר מאד, נשמר ככל שיכול, והנה התבררה צדקתו, היה שווה לירא ולפחד, קבלת את החיים שלך במתנה. אז הוא מבין, שהתודעה האלוקית שפעפעה בקרבו, והבין שהוא עומד מול אלקים חי, שהוא חי בתוכו, והוא חי למענו ובשבילו ובגללו, או אז הוא קולט שהמשחק הזה, כביכול, של הטלת האימה והפחד, היתה מתוך אהבה, וגם את נח באהבה זכרת, אנו מזכירים זאת בראש השנה, באמירת סדר פסוקי הזכרונות במוספים דראש השנה. כאשר אנו ספוגי יראה, אנו נזכרים באהבה הגדולה של השם יתברך שהביא אותנו לכל זה.

הפוסט פרשת נח – וגם את נח באהבה זכרת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' תשרי, יום שני דראש השנה תשפ"ב.

אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מַלְכֵּנוּ, צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֻגְדָּר בְּשׁוּם הַגְדָּרָה, וְאִי אֶפְשָׁר גַּם לְכַנּוֹתוֹ מֶלֶךְ, כִּי לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם, וְהוּא עַצְמוֹ רוֹצֶה מֵחֲמַת שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ, לִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וְשֶׁאָנוּ נְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ. דָּבָר זֶה כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ הוּא דָּבָר נִשְׂגָּב שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, כְּאִלּוּ אָנוּ מַמְלִיכִים אוֹתוֹ וְנֶחְשַׁב הַדָּבָר שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים לוֹ כֶּתֶר מְלוּכָה.

עֶצֶם הַדָּבָר הַזֶּה שׁוֹפֵךְ אוֹר עַל מַה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנֹּאמַר מַלְכֻיּוֹת, אָדָם מִן הַשּׁוּרָה לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ עַל יְדֵי אֲמִירַת שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל מַלְכֻיּוֹת כָּפוּל שְׁלוֹשָׁה – זוֹכִים לְהַמְלִיךְ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ, אֲבָל בֶּאֱמֶת, זוֹ גּוּפָא הִיא הַתְּבִיעָה מֵאִתָּנוּ, אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, וְאֵיךְ? אֵיךְ נֹאמַר מַלְכֻיּוֹת? כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁהָאֲמִירָה תִּהְיֶה כָּל כָּךְ מַשְׁמָעוּתִית וּפְנִימִית שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחָהּ לְהַשְׁפִּיעַ גַּם עַל הָאֵבָרִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁהֵם רְדוּמִים בֵּינְתַיִם, שֶׁאֵין בָּהֶם אֶת הַתְּפִישָׂה שֶׁל הַמְלָכַת מֶלֶךְ ה'.

הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה בְּנֵי מַלְכוּתוֹ, מִתְעַצֵּם עוֹד יוֹתֵר, בְּכָךְ שֶׁאָנוּ מְבִינִים שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר קַל כָּזֶה, אָנוּ נִכְנָסִים לְהֵיכַל הַמַּלְכוּת, וּבְוַדַּאי זוֹ הִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה וְכֵן אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, שֶׁבּוֹ בִּזְמַן שֶׁאָנוּ מַכְרִיזִים בְּקוֹל גָּדוֹל שֶׁה' מֶלֶךְ, אָנוּ זוֹכְרִים וְיוֹדְעִים שֶׁבְּמַהֲלַךְ כָּל הַשָּׁנָה אָנוּ שׁוֹכְחִים לְגַמְרֵי מֵעִנְיַן מַלְכוּתוֹ, וְשֶׁזֶּה עַצְמוֹ סְתִירָה לִדְבָרֵינוּ עַתָּה.

אַךְ הָעִנְיָן הָאֲמִתִּי הוּא, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂינוּ שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַעֲשִׂים אֲמִתִּיִּים שֶׁאָנוּ מְחֻבָּרִים עֲלֵיהֶם, הֲלוֹא בְּוַדַּאי זֶה הָיָה מֵחֹסֶר דַּעַת, וְלֹא יָדַעְנוּ עִנְיַן מַלְכוּת מַה הוּא, וְאֵיךְ זוֹכִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. וְהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ מִתְגַּלָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּשֶׁאָנוּ שָׂמִים לֵב לְכָךְ, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂינוּ שֶׁל הַיּוֹם־יוֹם מַעֲשִׂים פְּשׁוּטִים, אֶלָּא אָנוּ נְצִיגֵי הַמַּלְכוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעוֹלָמוֹ, וְנִמְצָא שֶׁאִם אָנוּ זוֹכִים לוֹמַר פְּסוּקֵי מַלְכוּת בְּכַוָּנָה שֶׁל "תַּמְלִיכוּנִי", אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת שֶׁאֲמִירָה זוֹ תִּפְעַל פְּעֻלָּה אֲמִתִּית וְנִצְחִית בִּלְבָבֵנוּ.

רַבִּים הָיוּ רָאשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁאִמֵּנוּ "מַלְכֻיּוֹת" וְלֹא זָכִינוּ לְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְלִחְיוֹת חַיֵּי מַלְכוּת, כְּמִי שֶׁצְּנִיף תִּפְאֶרֶת מַלְכוּתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם קְשׁוּרָה בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁהוּא נִזְהָר בְּכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁלּוֹ.

הַשִּׁנּוּי יָכוֹל לָבוֹא עַל יְדֵי שֶׁבְּעֵת אֲמִירַת הַמַּלְכוּיוֹת בְּעֵת רָצוֹן כָּזוֹ, נִזְכֹּר שֶׁאֵין אָנוּ אוֹמְרִים פְּסוּקִים סְתָם, אֶלָּא אָנוּ עוֹסְקִים בְּ'תַמְלִיכוּנִי', וְכָל הִתְפַּעֲלוּת וְהִתְרַגְּשׁוּת, הִתְבּוֹנְנוּת הַמּוֹחִין וּדְמָעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקָה לָאֱלֹקוּת, כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת לְעָזָר בְּעֵת שֶׁהַהַמְלָכָה הַזּוֹ נִשְׁכַּחַת מֵאִתָּנוּ.

וְעוֹד עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי מִצַּד הֱיוֹתֵנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָנוּ כְּבָר מֵעַצְמֵנוּ, לְלֹא שׁוּם עֲשִׂיָּה מִצִּדֵּנוּ, בְּנֵי הַמַּלְכוּת מַמָּשׁ, וְכָל עֲבוֹדָתֵנוּ הִיא לְהַקְשִׁיב לָרֶטֶט הַפְּנִימִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁרוֹצָה וּמִתְאַוֶּה לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיהָ, כִּי הִיא מְבִינָה אֶת עֹמֶק הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁלְוָה שֶׁזֶּה מֵבִיא לְאָדָם הַדָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הפוסט 002 אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' תשרי, ראש השנה תשפ"ב

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. לָדַעַת תְּרוּעָה, זֶה לָדַעַת לָמָּה מְרִיעִים וּלְמִי מְרִיעִים, הַהַכָּרָה שֶׁאָנוּ נִדְרָשִׁים לָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הִיא הַכָּרַת הַמֶּלֶךְ, לְהָרִיעַ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה', זוֹ הִיא דַּעַת, שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים בִּימֵי הַכֶּסֶה הַקְּדוֹשִׁים. יֵשׁ דַּעַת שֶׁבָּאָה בְּדִבּוּר, וְיֵשׁ דַּעַת שֶׁבָּאָה בְּצַעֲקַת הַלֵּב הַפְּנִימִית, בִּבְחִינַת "צָעַק לִבָּם אֶל ה'", כְּכָל שֶׁהָאָדָם מִתְבּוֹנֵן בִּמְצִיאוּת הַבּוֹרֵא שֶׁבְּרָאוֹ, מְאַבֵּד אֶת הַמִּלִּים לוֹמַר דְּבָרִים מְסֻדָּרִים, וַאֲנָחָה שֶׁל תְּשׁוּקָה וְגַעֲגוּעִים מִתְפָּרֶצֶת בְּתוֹכוֹ, וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁלּוֹ הֵן תְּפִלּוֹת הַלֵּב, הוּא זוֹעֵק וּמִתְחַנֵּן לְהִתְחַדְּשׁוּת וּלְלֵידָה חֲדָשָׁה שֶׁל נִשְׁמָתוֹ. אֵלּוּ הֵן הַתְּקִיעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר הֵן מְבַטְּאוֹת אֶת פְּנִימִיּוּת הִשְׁתּוֹקְקוּת הַלֵּב שֶׁל אָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. 'אַשְׁרֵי' הוּא לָשׁוֹן אֹשֶׁר וְחֹזֶק, 'הָעָם' הוּא מִלְּשׁוֹן גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, אֵלּוּ אֲנַחְנוּ הַנִּקְרָאִים עַם, הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְרַחֲקוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה מֵעַצְמָם, מִבּוֹרְאָם וּמִכָּל מַה שֶּׁטּוֹב בִּשְׁבִילָם, גַּחֶלֶת הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם עוֹמֶמֶת וּמְבַקֶּשֶׁת חִיּוּת חֲדָשָׁה, הָעֵצָה לָזֶה, הִיא לְגַיֵּס כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים לִצְעֹק וְלִזְעֹק אֶל ה' בְּאַהֲבָה מְחֻדֶּשֶׁת. אַשְׁרֵי הָעָם, כַּאֲשֶׁר הַתּוֹדָעָה מְחַלְחֶלֶת בְּקִרְבּוֹ, וְזוֹעֶקֶת לוֹ לְהָרִיעַ לִפְנֵי מַלְכּוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

הַפָּסוּק מְשַׁבֵּחַ אֶת הָעָם עַל יְדִיעָתוֹ אֶת הַתְּרוּעָה, וַהֲלוֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל לִקְרֹא אֶת הַצַּו הָאֱלֹקִי – יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, מַהִי הַדַּעַת הַזּוֹ? זוֹ הִיא דַּעַת פְּנִימִית. חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים: אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, אִמְרוּ לְפָנַי זִכְרוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה? בְּשׁוֹפָר. נִמְצָא, שֶׁעִנְיָן הַשּׁוֹפָר הוּא גַּם מַלְכֻיּוֹת וְגַם זִכְרוֹנוֹת, כִּי כָּל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַשּׁוֹפָר, וְנִמְצָא, שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדַעַת כָּזוֹ, שֶׁיּוֹדְעִים מִמַּלְכוּת ה' בֶּאֱמֶת וּבִפְנִימִיּוּת, וַאֲמִירַת הַזִּכְרוֹנוֹת הִיא לַחְקוֹק בְּדַעְתּוֹ כִּי אַתָּה ה' זוֹכֵר כָּל מַעֲשֶׂה כֻלָּם, וְאֵין הָאָדָם נִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל, אֶלָּא יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן צֶדֶק עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁלּוֹ, וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ הָרְאוּיָה לוֹ בַּחַיִּים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָהּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

יְדִיעַת הַתְּרוּעָה הִיא יְדִיעַת ה', תְּרוּעָה הוּא מִלְּשׁוֹן רֵעוּת, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה, יוֹדְעִים לְהַחְזִיר לְעַצְמָם אֶת הָאַהֲבָה וְהַיְדִידוּת נֶפֶשׁ שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תְּשׁוּקַת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִית, שֶׁרוֹצָה בֶּאֱמֶת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה נִרְאֶה שֶׁלִּפְעָמִים זֶה כְּבָר אָבוּד, וְאֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה, לְהָשִׁיב אֶת הַמַּצָּב כְּקַדְמוּתוֹ כְּמוֹ קֹדֶם הַחֵטְא.

לְזֹאת בָּאָה הַיְּדִיעָה שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ, וּמְכַוְּנִים הֵיטֵב לְהַאֲזִין לְקוֹל צַעֲקָתָהּ ובכייתה, אֲשֶׁר הִיא מְיַבֶּבֶת עַל מַצָּבָהּ, וְאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, כִּי זוֹ הַתְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה – מַה זוֹ יְדִיעָה זוֹ? וּבָא הַפָּסוּק וְאוֹמֵר, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, לָלֶכֶת עִם אוֹר פְּנֵי ה', הַכַּוָּנָה לָלֶכֶת עִם הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָאֱלֹקוּת הַמִּתְגַּלָּה בַּבְּרִיאָה, שֶׁלֹּא רוֹאִים מִקּוּפִיָא כְּלוּם, רַק לַמִּתְבּוֹנֵן, רַק לְיוֹדְעֵי תְּרוּעָה.

וּלְמַעֲשֶׂה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי אוֹר פְּנֵי ה', הוּא אוֹר הַמִּתְגַּלֶּה לְמִי שֶׁמְּטַהֵר אֶת עַצְמוֹ, לְמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת גּוּפוֹ, שֶׁהוּא כְּלֵי נִשְׁמָתוֹ, וְאָז אוֹר ה' מֵאִיר בְּתוֹכוֹ, וְיֵשׁ לוֹ חֵשֶׁק לְהַקְשִׁיב לַמְּסָרִים הָאֱלֹקִיִּים שֶׁנִּשְׁמָתוֹ שׁוֹמַעַת וּמַרְגִּישָׁה, יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת אֲבָל אֵין לוֹ חִבּוּר לִפְנִימִיּוּת הַדְּבָרִים, זֶה לֹא יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ אֶת אוֹר ה' הַמֵּאִיר בְּתוֹכוֹ בְּגָלוּי, אֶלָּא מִי שֶׁזּוֹכֵר לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכֵן לִזְכֹּר אֶת עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלִזְכֹּר אֶת הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַתְּמִידִית, וְלִזְכֹּר אֶת אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יָכוֹל לָקַחַת מֵהַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, יוֹם תְּרוּעָה, אֶת הַיְּכֹלֶת הַזּוֹ, לְהִתְרַגֵּל לִרְאוֹת אֶת אוֹר ה' בַּחַיִּים.

הפוסט 001 אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט 096 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר בראשית, תשפ"א.

הפוסט 080 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום ראשון של חול המועד סוכות, אושפיזא דיצחק אבינו עליו השלום, תשפ"א.

הפוסט 073 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.