כ"ט תשרי תשפ"ד

תמצית דיבורים בקידושא־רבה דשבת בראשית

בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בַּעַל תְּפִלָּה מְסַפֵּר רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע: וַיְהִי הַיּוֹם, וְהָיָה גִּבּוֹר, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כַּמָּה גִּבּוֹרִים, וְהָיָה הַגִּבּוֹר עִם גִּבּוֹרָיו הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ מְדִינוֹת, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה כִּי־אִם הַכְנָעָה, וּכְשֶׁהָיוּ בְּנֵי מְדִינָה מַכְנִיעִים עַצְמָן תַּחְתָּיו, הָיָה מַנִּיחָם, וְאִם לָאו, הָיָה מַחֲרִיבָם. וְהָיָה הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה שׁוּם מָמוֹן, רַק הַכְנָעָה, שֶׁיִּהְיוּ תַּחְתָּיו – אוּלַי אֶפְשָׁר לְרַמֵּז עַל הִתְגַּבְּרוּת מִדַּת הַדִּין וְהַגְּבוּרָה, שֶׁעִקַּר עִנְיָנָהּ בָּעוֹלָם הוּא רַק כְּדֵי שֶׁנִּירָא וְנִפְחַד מֵאֲדוֹן הָעוֹלָם, כִּי זֶה הַגִּבּוֹר הָיָה מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, כַּמְּבֹאָר שָׁם, וְהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה.

הַפְּגִישָׁה בֵּין הַבַּעַל תְּפִלָּה לַגִּבּוֹר, הִיא הַפְּגִישָׁה שֶׁל כָּל יְהוּדִי בִּשְׁעַת הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים, הוּא חַיָּב אֶת הַבַּעַל תְּפִלָּה, הוּא חַיָּב לְהָבִין שֶׁאֵין שׁוּם גְּבוּרָה בָּעוֹלָם, כִּי אִם הָרָצוֹן לְהַכְנָעָה, בִּשְׁעַת הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים, אָנוּ צְרִיכִים לְהַמְתִּיקָם רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה, וּתְפִלָּה הִיא אֱמוּנָה וְהִתְבַּטְּלוּת אֶל מִי שֶׁמִּתְפַּלְּלִים אֵלָיו, בְּרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים, בְּאַהֲבָה וּבְחֶסֶד, בִּידִיעָה שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מַמָּשׁ, וְשׁוּם הִשְׁתַּדְּלוּת בָּעוֹלָם לֹא תּוֹעִיל, אִם הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ לֹא יִרְצֶה, וְאָנוּ צְרִיכִים לְהַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַגִּבּוֹר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה, וְזֶה סִימָן שֶׁהוּא מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ.

וּכְשֶׁנִּפְגְּשׁוּ הַבַּעַל תְּפִלָּה עִם הַגִּבּוֹר מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הָיוּ שָׁם שְׂמָחוֹת וּבְכִיּוֹת, כִּי אֵין עוֹד שִׂמְחָה בָּעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁנֶּפֶשׁ יְהוּדִי יוֹדַעַת לְהַצְבִּיעַ עַל מְקוֹר עַל הַמְאֹרָעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת וּבְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת, שֶׁיֵּשׁ מַחְסוֹמִים וְדִינִים עַל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכַאֲשֶׁר זוֹכֶה לְהִתְגַּבֵּר עַל מִדַּת הַגְּבוּרָה כְּשֶׁהוּא מְשַׁתֵּף אוֹתָהּ עִם הַתְּפִלָּה וְהָאֱמוּנָה, יֵשׁ בְּכִיָּה גְּדוֹלָה, וְעִקָּר הַבְּכִיָּה הִיא מֵחֲמַת שִׂמְחָה, כִּי מֵרֹב הִשְׁתּוֹקְקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹכֶה עַל שֶׁמָּרַד כְּנֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים, וְצָרִיךְ תָּמִיד לִזְכֹּר לְשַׁתֵּף בְּכָל בְּכִיָּה אֶת הַשִּׂמְחָה, הָאֱמוּנָה וְהַתְּפִלָּה, כִּי אֵין עוֹד נֶשֶׁק לְיִשְׂרָאֵל כִּי אִם הַתְּפִלָּה.

בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בַּעַל תְּפִלָּה רוֹאִים שֶׁהוּא הוֹצִיא אֶת אֲנָשָׁיו חוּץ לַיִּשּׁוּב, מַהוּ הָעִנְיָן שֶׁל חוּץ לַיִּשּׁוּב? אֶלָּא שֶׁבַּיִּשּׁוּב רוֹאִים אֶת הַכֹּל בְּעֵינַיִם שֶׁל יִשּׁוּב, בְּמָקוֹם מְצֻמְצָם מְאֹד, כָּל הַהֲבָנָה שֶׁל הָאָדָם מִתְרַכֶּזֶת בְּעַצְמוֹ וּבְיִשּׁוּבוֹ, וּבַמֶּה שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, הוּא לֹא יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא, שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים, וְהוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְכוּ', וְאַף שֶׁכָּל הָעִנְיָן הוּא לְהָבִיא אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה אֶל הַיִּשּׁוּב, אֲבָל בְּמַהוּת הָאָדָם הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעַל הַיִּשּׁוּב, גַּם אִם הוּא בַּיִּשּׁוּב, כִּי הַיִּשּׁוּב הוּא זֶה הָעוֹלָם, שֶׁמַּטְעֶה אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד, וְאֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי, אוֹמֵר רַבֵּנוּ, שֶׁלֹּא תַּנִּיחוּ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ. כִּי הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם הִיא מְשֻׁתֶּפֶת לְכָל בְּנֵי הַיִּשּׁוּב, וְנִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁמַּצְלִיחַ לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְלָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה, וְכָל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, לַמְרוֹת הָרוּחַ סְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, וְיוֹדֵעַ שֶׁצָּרִיךְ לְהִכָּנַע לִגְבוּרַת הַגִּבּוֹר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל מִינֵי גִּבּוֹרִים, כִּי הַכֹּל נַעֲשִׂים עֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת דִּין בְּזֶה הָאָדָם, כַּמְּבֹאָר בְּתוֹרָה ט"ו, אֲזַי הוּא חוּץ לַיִּשּׁוּב מַמָּשׁ, וְהַמַּעֲשֶׂה נִקְרָא עַל שֵׁם הַבַּעַל תְּפִלָּה, כִּי הוּא מְאַחֵד וּמְאַגֵּד בְּמַהוּת הַתְּפִלָּה, אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, כִּי הָעִקָּר בָּעוֹלָם הוּא תְּפִלָּה, וְאֵין שׁוּם תַּכְלִית לְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם, כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִים לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ הַמְאֹרָעוֹת, שֶׁאָז יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְכָל הַסֵּבֶל שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹרֵר אוֹתָנוּ, מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה הָאֲרֻכָּה שֶׁלָּנוּ, הוּא רוֹצֶה לְהִתְגַּלּוֹת בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא בְּעַצְמוֹ, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ וְכוּ', אֶלָּא הִתְגַּלּוּת כָּזוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲדַיִן בָּעוֹלָם, הִתְגַּלּוּת שֶׁל הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁתָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, שֶׁיּוֹדְעִים הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּעַל הַבַּיִת לָעוֹלָם, וְיֵשׁ רֹאשׁ בַּיִת, וְיֵשׁ כָּל מַה שֶּׁהָעוֹלָם צָרִיךְ, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ רוּחַ סְעָרָה, אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם זֶה כִּי אִם עַל יְדֵי הַנְּקֻדָּה שֶׁל הַבַּעַל הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּכְרִיז לְכֻלָּם, שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ עוֹלָמִים בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מְגַלֶּה דֶּרֶךְ בִּתְפִלָּה שֶׁאֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבְאֹפֶן בָּטוּחַ מְאֹד, שֶׁכָּל מִלָּה מִלָּה שֶׁאָדָם אוֹמֵר בִּתְפִלָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ – נִשְׁמַעַת בַּמְּרוֹמִים, וְהִיא מַמְתֶּקֶת הַדִּינִים וְהַגְּזֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ זוֹעֲקִין בַּיָּמִים נוֹרָאִים, וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

וְהָיָה הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ, הַגְּבוּרָה הַגְּדוֹלָה הִיא, שֶׁבֶּאֱמֶת יִהְיֶה כִּבּוּשׁ שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא תַּחַת יַד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁאָדָם עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר בְּרוּחָנִיּוּת, וְהוּא מְנַסֶּה לָתֵת לְרוּחָנִיּוּת קְצָת, כְּמוֹ שֹׁחַד מָמוֹן וְכוּ', הוּא גַּם יְהוּדִי טוֹב, שֶׁלּוֹמֵד קְצָת וְנוֹתֵן צְדָקָה וְכוּ', אֲבָל אֵין הַגִּבּוֹר רוֹצֶה אֶלָּא אֶת הַכֹּל, רַק הַכְנָעָה, רַק שֶׁאָדָם יִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם, וּבִפְרָט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט אֵצֶל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בָּא לְעוֹרֵר וּלְרַמֵּז לָנוּ לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים שֶׁל תּוֹכֵחָה, אֲבָל זוֹ אֵינָהּ תּוֹכֵחָה, זֶהוּ גִּלּוּי עַל הָאַהֲבָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאוֹהֵב אוֹתָנוּ אַהֲבַת עוֹלָם, וְשׁוֹלֵחַ לָנוּ אֶת הַבַּעַל תְּפִלָּה וְאֶת הַגִּבּוֹר וְגוֹ', שֶׁנֵּדַע אֵיךְ לִפְעֹל נָכוֹן עִם הַתְּכוּנוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁנִּירָא רַק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וְנֹאהַב רַק אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְנַעֲשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל יְדֵי שֶׁנַּרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת וּבְתַחֲנוּנִים, מִכָּל עֹמֶק הַלֵּב וְהָאֱמוּנָה שֶׁבּוֹ, עַד שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁיְּרַחֵם הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ וְיָשִׂים קֵץ לְגָלוּתֵנוּ, וּתְחִלָּה וְרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, אָמֵן.

הפוסט שיעור אמונה 097 – הַגִּבּוֹר רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"א תשרי תשפ"ד

מָחֳרָת יוֹם הַכִּפּוּרִים נִקְרָא "שֵׁם ה'", גָאטְס נָאמֶען, כִּי אָז מַתְחִילִים לוֹמַר שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא כְּבַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה שֶׁאוֹמְרִים הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, כָּעֵת חוֹזְרִים לוֹמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ. אַךְ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, מְבָאֵר אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה בְּדֶרֶךְ פְּנִימִית וּמְעוֹרֶרֶת אֶת הָאָדָם לְהַכִּיר בְּעֶרְכּוֹ שֶׁל הַיּוֹם הָאֶתְמוֹל כִּי עָבַר, וְהַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁהוּא הַכּוֹנֵס אֶת נִכְסֵי הָרֶכֶשׁ הָרוּחָנִיִּים שֶׁרָכַשְׁנוּ בְּהַאי יוֹמָא רַבָּה, וְזוֹ תַּמְצִית דְּבָרָיו (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק ב', סִימָן סו):  מַה שֶּׁקּוֹרִין מָחֳרַת יוֹם כִּפּוּר שֵׁם ה', כִּי אָז אַחַר יוֹם כִּפּוּרִים הוּא עִקַּר הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל־יְדֵי שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לְיִשְׂרָאֵל, וְסוֹלֵחַ לָהֶם עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְעַל־יְדֵי זֶה מִמֵּילָא הֵם נִצּוֹלִים מִכָּל הָעֳנָשִׁים וּמִכָּל הַגְּזֵרוֹת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ; הַיְנוּ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ מְחִיצָה מַבְדֶּלֶת בֵּין יְהוּדִי לְבוֹרְאוֹ, עִקַּר הַהֶפְסֵד בָּזֶה, שֶׁשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ נֶעְלָם וּמִתְכַּסֶּה, וְחָלִילָה בְּמַעֲשֵׂה הָאָדָם, כְּאִלּוּ נִרְאֶה שֶׁשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְכוּ', רַחֲמָנָא לִיצְלָן, אַךְ אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַתְּשׁוּבָה וְהַסְּלִיחָה – מִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

כְּשֶׁיֵּשׁ רִצּוּי בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הֵם נִצּוֹלִים מִכָּל הָעֳנָשִׁים וּמִכָּל הַגְּזֵרוֹת. הַהֲבָנָה מִזֶּה הִיא, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ חָלִילָה דְּבָרִים בִּלְתִּי רְצוּיִים בָּעוֹלָם, הֵם מְמַעֲטִים אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ קָצְרָה יָדוֹ מִלְּהוֹשִׁיעַ חַס וְשָׁלוֹם, עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הִתְגַּלּוּת כְּבוֹד שָׁמַיִם, כְּשֶׁאֵין עֳנָשִׁים וְאֵין גְּזֵרוֹת, וְהַנְּשָׁמוֹת נִמְשָׁכוֹת אֶל שָׁרְשָׁן בְּלִי עֳנָשִׁים, וּבְלִי רְמָזִים כּוֹאֲבִים מִלְמַעְלָה, וּבַיּוֹם הַזֶּה – י"א תִּשְׁרֵי, מֵאִיר הָאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁל הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ.

אַרְבָּעָה יָמִים יֵשׁ בֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְחַג הַסֻּכּוֹת, אֵלּוּ אַרְבָּעָה יְמֵי עֶרְגָּה וְכִסּוּפִים שֶׁל הַבֵּן הָאוֹבֵד שֶׁשָּׁב לְבֵית אָבִיו, כָּעֵת הוּא מְחַפֵּשׂ לְהַשְׁלִים פְּעָרִים, לְדַבֵּק אֶת נִשְׁמָתוֹ בִּמְקוֹם הַדְּבֵקוּת הַטִּבְעִית שֶׁלָּהּ, הוּא תָּר וּמְחַפֵּשׂ אַחַר קִיּוּם רָצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מְאִירָה הָאוֹת י' מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי מְאִירָה הָאוֹת ה' מֵהַשֵּׁם הֲוָיָ"ה, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מְאִירָה הָאוֹת ו' מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי מְאִירָה הָאוֹת ה' הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַשֵּׁם הֲוָיָ"ה הַקָּדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי זוֹכֶה לְהַפְנִים אֶת הַתֶּדֶר הַקָּדוֹשׁ הַשּׁוֹרֶה בָּעוֹלָם בְּלִבּוֹ, וְהוּא מֵבִין אֵיךְ שֶׁהַהֲוָיָה שֶׁל הַמְּצִיאוּת שֶׁלִּפְנֵי עֵינָיו הִיא בְּעֶצֶם הֲוָיָ"ה יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הַמְּחַיֶּה, הַמְּהַוֶּה וְהַמְקַיֵּם אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, וּמְדַבֵּר הַכֹּל לַכֹּל אֱלֹקוּת גָּמוּר הוּא, בְּהִתְלַבְּשׁוּת וּבְהַסְתָּרָה, וְכָעֵת הוּא הַזְּמַן שֶׁל הַגִּלּוּי הַפְּנִימִי שֶׁל הָאוֹר הָאֱלֹקִי הַשּׁוֹרֶה בַּבְּרִיאָה, הוּא יָכוֹל לִזְכּוֹת לְשִׂמְחָה אֲמִתִּית בֶּחָג הַסֻּכּוֹת הַקָּדוֹשׁ, זְמַן שִׂמְחָתֵינוּ, הַזְּמַן שֶׁבּוֹ נִפְגָּשִׁים הַבּוֹרֵא וְהַנִּבְרָא וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, זוֹ שִׂמְחָה עִילָאִית שֶׁל פִּיּוּס אֲמִתִּי וּפְנִימִי אַחַר הַמְּרִיבָה שֶׁל הַחֵטְא.

הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא הַגְדָּלַת הָאֱמוּנָה, תַּפְקִיד הַיָּמִים הַלָּלוּ לְהַגְדִּיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ, אָנוּ מִסְתּוֹבְבִים בְּעוֹלָמוֹ כְּשֶׁאָנוּ נוֹשְׂאִים אֶת שְׁמוֹ עָלֵינוּ, הַחוֹתָם הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ, וְהַנְּשָׁמָה הָאֱלוֹקִית שֶׁנֶּאֶצְלָה מֵרוּם גָּבְהֵי מְרוֹמִים וְשׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכֵנוּ, כְּדֵי שֶׁעִם כָּל זֶה נִזְכֶּה לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ מִזֶּה הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל וְהַגַּשְׁמִי, בְּיָמִים אֵלּוּ נִתַּן כֹּחַ גָּדוֹל לְכָל יְהוּדִי לְהַגְדִּיל אֶת נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ, אִם יְיַחֵד אֶת לִבּוֹ וּפִיו לְאֵל אֱמוּנָה, וּבְכָל עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשִׂים בְּיָמִים אֵלּוּ, הֵן בְּתִקּוּן הַסֻּכָּה וְהֵן בְּעִנְיַן אַרְבַּעַת הַמִּינִים וּשְׁאָר עִנְיְנֵי הֶחָג, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתָם כְּדֶרֶךְ שִׁגְרַת הַיָּמִים, אֶלָּא בְּהִתְלַהֲבוּת אֵשׁ דִּקְדֻשָּׁה, כִּי כָּעֵת הוּא בּוֹנֶה אֶת אֱמוּנָתוֹ שֶׁתַּעֲמֹד לוֹ לְיָמִים רַבִּים, וְזוֹ עֲבוֹדַת הַיָּמִים הַלָּלוּ, הִתְחַזְּקוּת בֶּאֱמוּנָה מִמָּקוֹם חָדָשׁ וְנָקִי שֶׁל כַּפָּרַת יוֹם הַקָּדוֹשׁ.

שְׁלֵמוּת הָאָדָם הִיא כְּשֶׁזּוֹכֶה לֶאֱהֹב אֶת הַתַּפְקִיד הַזֶּה שֶׁל הַגְדָּלַת הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁהוּא זוֹכֶה לְהַרְגִּישׁ אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּחַיָּיו, הוּא חַי חַיִּים מְאֻשָּׁרִים וּשְׂמֵחִים, אֲבָל אִם רוֹאֶה זֹאת כַּעֲבוֹדָה שְׁחוֹרָה שֶׁל עֲמִידָה בְּנִסָּיוֹן קָשֶׁה וָמָר, זֶה סִימָן שֶׁחָמְרִיּוּת הָעוֹלָם דָּבְקָה בּוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִיא מַסְתִּירָה מִמֶּנּוּ אֶת הָעֹנֶג הַמּוּכָן לִנְשָׁמָה יְהוּדִית כַּאֲשֶׁר הִיא מַכֶּרֶת אֶת בּוֹרְאָהּ וְשָׂשָׂה וּשְׂמֵחָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָה בֶּאֱמֶת. זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ, בָּא אֵיפֹה, לְהַרְחִיב אֶת מַעְגַּל הַשִּׂמְחָה שֶׁל הַיַּהֲדוּת וְהָאֱמוּנָה, שֶׁנִּהְיֶה שְׂמֵחִים בֶּאֱמֶת בְּקִיּוּם מִצְווֹתָיו יִתְבָּרַךְ, וְנַעֲשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה לִבֵּנוּ חָלוּק עַל הַמָּקוֹם בְּשׁוּם צַד וְעִנְיָן, חַס וְשָׁלוֹם.

שִׂמְחַת קִיּוּם הַמִּצְווֹת הִיא הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הָעִנְיָן שֶׁל הַכִּשָּׁלוֹן בְּחֵטְא הוּא שִׁכְחַת הַבּוֹרֵא שֶׁמִּזֶּה בָּא שֶׁשּׁוֹכְחִים לְקַיֵּם מִצְווֹתָיו אוֹ מִתְעַלְּמִים מֵהֶם מֵחֲמַת שֶׁאֵין מְבִינִים אֶת גֹּדֶל הַנְּחִיצוּת שֶׁבָּהֶם וְהַהֶפְסֵד הַנּוֹרָא שֶׁיֵּשׁ לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל הַמִּצְווֹת, אַךְ אָדָם שֶׁמְּקַיֵּם מִצְווֹת בְּשִׂמְחָה, וְהוּא מָלֵא אֹשֶׁר וְחִיּוּת מִכָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת לְמַעַן קִיּוּם רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא זוֹכֶה בֶּאֱמֶת לַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁהִיא וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ, כְּשֶׁיְּהוּדִי מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ שֶׁהוּא שָׁב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – אֵין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ.

וְהִנֵּה אִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָסַקְנוּ בִּמְחִילַת הָעֲוֹנוֹת וּבִתְשׁוּבָה, כָּעֵת, בִּימֵי הַהֲכָנָה לְחַג הַסֻּכּוֹת, אָנוּ מִשְׁתַּדְּלִים לִשְׂמֹחַ עִם שִׂמְחַת הַתְּשׁוּבָה, כִּי זֶה מוֹרֶה שֶׁחָזְרָה לָנוּ הָאֱמוּנָה שֶׁנֶּאֶבְדָה בְּעִקְבוֹת הַחֵטְא, כִּי כָּל חֵטְא וְחֵטְא גּוֹרֵם פְּגַם בֶּאֱמוּנָה שֶׁל הַחוֹטֵא, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא מַאֲמִין וְלֹא הִתְכַּוֵּן לִכְפֹּר חַס וְשָׁלוֹם בֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם כָּל חֵטְא הוּא כִּרְסוּם בֶּאֱמוּנָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים: כָּךְ אוּמָנָתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וְכוּ' עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ לֵךְ וַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי הַמֻּשְׂכָּל הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֵטְא הוּא פְּגַם עֲבוֹדָה זָרָה, פְּגַם אֱמוּנָה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע אֶת הַפָּסוּק: וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם – תֵּכֶף כְּשֶׁאַתֶּם סָרִים מֵאַחֲרֵי ה', הֲרֵי הוּא וַעֲבַדְתֶּם אֱלוֹהִים אֲחֵרִים, חַס וְשָׁלוֹם. וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, הֲרֵי שֶׁזָּכִינוּ לְהַחְזִיר אֶת נִיצוֹצֵי הָאֱמוּנָה שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנֶאֶבְדוּ, וְהַכֹּל בָּא עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו וְיִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.

הפוסט שיעור אמונה 066 – הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב ראש חודש אדר תשפ"א

לכבוד האברך היקר והנעלה והחמוד ר' … שיחי'

הנה זה זמן רב שאני דוחה את לימודנו המשותף בספרי רבינו ז"ל, ולא עלתה בידי לבצע זממי הטוב, מכמה טרדות ותלאות שעוברות עלי, ובפרט שאני לא טוב בענין סכרון הזמנים, אמרתי, הלוא לשם כך נועדה פלטפורמה זו, כדי להגות באמרי שפר של הצדיק האמת מיחידי הדורות, אשר חמל עלינו ה' ושם חלקנו בחיים, בגורלו הקדוש והנורא, ולפעמים דרך כתיבה יותר טוב מאשר בעל פה, כי ההתבוננות בדברים עדיפה באופן כזה כמובן, אבל לפני זה אקיים מאמרם ז"ל: "פותחין בכבוד אכסניה", ועלי להודות לך על האירוח המושלם בעיר הקודש והטוהר צפת ת"ו, ולפעמים אני חושב שאיש כשר מסוגל מאד לגור בעיר הזאת, והזכות שלי היתה בזכותך שקרבתני באותה שבת, אשריך ואשרי חלקך, ותודה רבה לך  על זה, תשואות חן חן לך.

והנה חשבתי שטוב שנלמד מקודם את הספר הקדוש 'שיחות הר"ן' כסדרן, ונוכל להשתכשך דרך זה במי הנחל נובע מקור חכמה זי"ע, ולזכות לעשות טוב ביודישקייט לעובדא ולמעשה, אשר אין למעלה מזה כלל, כי לשם כך נכתבו הספרים הללו, אשר באחרית הימים נזכה לשוב בתשובה שלימה עדיו יתברך בכח הדיבורים הקדושים של הצדיק האמת, להחיותינו כהיום הזה, לעבדו באהבה וביראה ובשמחה ובהתקשרות לצדיקים.

הבה ונתחיל בעזרת השם יתברך, רבינו הקדוש אומר (שיחות הר"ן סימן א'):

"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹקִים" (תְּהִלִּים קלה ה) דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר: כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי – אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא – היינו שלא בחנם הוסיף דוד את הענין ש'הוא ידע', כי לכאורה אפשר לשאל, למה לו לומר את הענין שהוא ידע, הלוא יכל לשבח את ה' וגדולתו, ואדנותו שהיא גדולה מכל האלהים, למה לו להוסיף כי אני ידעתי, ואומר הרבי, שזה בדווקא, אני ידעתי דווקא, כי זה עקרוני להבין, שידיעת השם יתברך היא כה רחבה, שהיא שוכנת במליארדי פירושיה כפי מיליארדי בני האדם ששוכנים בעולם, כי כל נברא אם יזכה לחשב מהשם יתברך, ולהתבונן בגדולת ה', כל אחד ישיג משהו אחר, השיך לפי שרש נשמתו, וזה מורה על גדלתו הגדולה של יוצר בראשית, שכל אדם יכול להשיג עוד היבט ועוד ענין בגדלות ה', ולא שעל ידי כל בני האדם והשגתם, יכולים לעמד על גדלתו יתברך, כי יש למעלה למעלה עד אין סוף, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ – כי לחבירו יש השגות אחרות, וגם כיון שההשגה הזו היא אישית לגמרי, ואין לה כלום עם הכלים שקיבל חברו, איך יוכל לומר לו? והלא אינו באותה ההשגה שלך, וַאֲפִילוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם – כי אם אתמול זכיתי להשיג משהו בגדלות הבורא, עדיין איני יכול להסביר לעצמי מה השגתי ומה זכיתי, כי כמו שיש אנשים שונים, וכל אחד משיג משהו אחר, לפי בחינתו ולפי ענינו, ולפי היכולת של הכלים שלו, ולפי מה שמזכה אותו השם יתברך לפי זכות התבוננותו בגדלות ה', ולפי מעשיו הטובים, ועוד לפי המון ענינים אשר מאד עמקו מחשבותיו יתברך, כמו כן גם לימים שבאים וחולפים על האדם יש המון פירושים לגדלות ה', וכיון שעבר היום, אי אפשר לספר ביום אחר מה שזכה להשיג, וזה שאומר רבינו: לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר אפילו לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת – זריחה היא ענין שזורח האור מתוך החושך, והתנוצצות היא שזה מסתעף לאפף את כל מחשבתו של האדם, בניצוץ האלוקי של השגת האלוקות האישית של כל האדם שמשתדל לקנות בנפשו ידיעה שֶׁל גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל ומכל שכן לאדם אחר. וְעַל כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" – היינו 'אֲנִי' יָדַעְתִּי דַּיְקָא. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל למישהו אחר.

וְאָמַר רבנו ז"ל שֶׁמַּה שֶׁכָּתוּב בפסוק שלאַחֲרָיו: "כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" וְכוּ' – שהקב"ה כל כך גדול שכל חפצו ורצונו נעשים בשמים ובארץ, אינו המשך של המדרגה הגבוהה שרמז דוד ברישא של דברים כי אני ידעתי, אלא שהוּא עִנְיַן אַחֵר וחדש לְגַמְרֵי, ואינו מהשבח ההוא, וְרָחוֹק לְגַמְרֵי מִשֶּׁבַח "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" – לא רק שאינו המשך הדברים, אלא שההשגה של "אני ידעתי", היא השגה גבוהה כל כך שרבינו אומר, שההמשך, למרות שהוא דבר נשגב כל כך שמדבר על היכלת היחידה בעולם שהיא רק להשם יתברך, היא עדיין 'רחוקה' מההשגה שבה פתח דבריו הקדושים "כי אני ידעתי". כִּי כַּוָּנָתוֹ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שאמר בתחילת דבריו – "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" ורבינו הסביר, שהידיעה הזו אי אפשר לספר, ושהיא גבוהה מאד, אם תחשבו שאתם מבינים כעת, תדעו נא, שגם את זה אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל – כי רבינו רוצה שנבין, שלא רק ההשגה הגבוהה של "אני ידעתי" שכל אחד יכול לזכות להתנוצצות וזריחה אישית משלו, אלא אף אי אפשר להסביר את עצם הענין הזה, את הגדלות הנוראה של השם יתברך הזו, וְהוּא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד – כי כמה שנחשוב שהוא גבוה הוא גבוה 'מאד מאד' [כי צריך להבין שהפלגה הכתובה בספרי רבינו, גם בה צריך לעיין ביותר; וכאן רמז לן שהגבהות של השם יתברך היא כה גבוהה, שיכולה לשכן בין שוכני עפר התחתונים, ושאצל כל אחד גדלות ה' מתפרשת באפן אחר], גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ – כי בכל פעם שמגיעים לאיזו מדרגה גבוהה בגדלות ה', לא רק שאי אפשר לספר לאחרים וגם לעצמו מיום לחבירו וכו' כנ"ל, אלא שצריך לדעת, כי גם בהשגה הגבוהה מאד שהשיג רק הוא בעצמו, ורק ביום הזה, יש בה עדיין עוד גבוה 'מעל' גבוה, שזו לא ההשגה המקסימלית שאפשר לזכות בהשגה זו גופא, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה של בן אדם גשמי לְסַפֵּר מרוב גובהה אינה מתלבשת בדיבור ובתאור אנושי, רַק "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא כי גם עצם הדבר שי בזה 'גבוה מעל גבוה, גם את זה אי אפשר להסביר, כַּנַּ"ל – היינו כמו שאמרנו לעיל, שאי אפשר לספר לחבירו ולא לעצמו, אזי גם הענין הזה שיש גבוה מעל גבוה, גם את הנקודה הזו לא שייך להסביר, כי זה עולה ועולה עד אין סוף, וזה מה שכתוב בתהלים (תהלים קמה, ג), גדול ה' ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר, כי כיון שהשם יתברך הוא אין סוף כך גדולתו היא אינסופית. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (ח"א קג ע"ב): "נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (מִשְׁלֵי לא כג): ודורש הזוהר הקדוש: 'כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ'; את המילה שערים הוא דורש מלשון השערה, שהשם יתברך נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו, כי השערה היא תוצאה של התבוננות בנתונים שיודע אותם האדם, ולפי הם הוא משער, כך האדם הגשמי לא יכול לדעת יותר משכלו ודעתו, ואם זוכה שמוחו משוטט אודות גדולת הבורא, ולפחות מקדיש כמה רגעים ביום לזה, הוא משיג את גדלו ותפארתו של ה', אבל תמיד זה יהיה רק לפי מה שהוא משער, וגדולתו של ה' היא אין חקר, אי אפשר בכלל לעמוד על חקר הדבר; כַּמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סימן עב] – שם אומר רבינו: 'מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוּם דַּעַת וְיוֹדֵעַ מְעַט מִגְּדֻלַּת אֲדוֹנֵנוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך שְׁמוֹ כְּמָה שֶׁכָּתוּב "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדנֵינוּ מִכָּל אֱלוהִים" וְאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר זֶה לא בִּכְתָב וְלא בְּעַל פֶּה כִּי גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַק לְכָל חַד לְפוּם מָה דִּמְשָׁעֵר בְּלִבֵּהּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר הַקָּדוֹשׁ "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ", 'לְכָל חַד לְפוּם מָה דִּמְשָׁעֵר בְּלִבֵּהּ' וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְשַׁעֵר בְּלִבּוֹ אֶת גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּוַדַּאי אֵצֶל זֶה אֵינוֹ נֶחֱשָׁב שׁוּם דָּבָר לְנִסָּיוֹן וְאֵין צָרִיך שׁוּם הִתְגַּבְּרוּת' וכו'.

ומה שעלינו להוציא מזה לעובדה ולמעשה, הוא שצריך להקדיש מיומנו כל יום, כמה זמן להתבונן בגדולתו יתברך, ולידע תוך כדי כך, שזו השגה חד פעמים ברוחב והקף ובזמן, ולהתפלל להשם יתברך, שההשגה הזו תעזור לנו לתקן מעשינו באמת ולהיות אנשים כשרים בגלל שמתבטלת כל הבחירה שלנו, בעת שאנו יודעים מגדלות ה', ולא יכולים לעשות רע.

בכבוד רב

ובאהבה גדולה

שלמה ברוך

הפוסט 155 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת חזון תש"פ

רבי נחמן מברסלב זי"ע, בסיפורו המפעים הראשון, מעשה מבת מלך, שם מתואר המסע הנוראי של הנשמה, שהמשנה למלך מחפש אחריה, והיא נפלה במקום של הלא טוב, וחווה נסיונות נפל שונים למצוא אותה, והוא עובר הסתבכויות ונפילות, והמלים האחרונות של הסיפור, אחרי שהגיע במסעו לנקודת השיא, שהוא כבר מתקרב אל בת המלך האבודה, וכבר כבר ימצא אותה, הרי שרבינו מטעים בלשונו: כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ. וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָהּ לֹא סִפֵּר. וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ. המלים החשובות הללו, בסוף הוציאה… הם כל הסיפור,

עלינו להבין, שכאשר אנו מחפשים משהו, אף שהוא חמקמק בדרך מטרידה למדי, אך הבשורה הטובה האמיתית שבכל המסע המוזר הזה, שאנו נגיע לסוף, שיהיה טוב, שמסע הוא טוב איך שהוא, שאדם שיוצא לדרך כדי לגלות את האור האינסופי ששייך אליו, ולקשר אותו אל שרשו, הוא בסוף ימצא את האור הזה, ובתנאי שיתמיד בחיפוש מתוך אמונה שזה לגמרי אפשרי.

תפקידו הבלתי נתפש של המשנה למלך, להחזיר את בת המלך, אל אביה – המלך האמיתי, שמצפה לשיבה של אבודתו, ומתגעגע אליה נואשות, והיא בינתיים נמצאת איפשהו שם אצל ה'חיילות הלא טובות', אצל המלך שלעומת זה, שזהו שיא הכאב… זה הלא טוב, שעושה הכל כאילו, הכל 'כמו', זה הרי נראה עסק אבוד, הרי המלך בעצמו היה זה שקילל, כביכול, ש'הלא טוב יקח אותך', יש מישהו שיכול להוציא אותה משיני הלא טוב? זה נראה כל כך בלתי אפשרי להחריד,

אבל המשנה למלך, מחמת שראה שהמלך מצער את עצמו מאד, החליט לצאת לדרך לא בטוחה מראש, הוא גם נתקל בקשיים של ממש, הוא פתאום הכיר את כוחו המוגבל, ואת תשוקתו לשטויות, אכילת הפרי האסור ושתיית היין מהמעין המוזר, כל אלו היו צריכים לקצץ בכנפי היומרה המפתיעים שלו, מה הקטע להתגרות בלא טוב, כשאתה בעצמך לא יכול לעמוד בפיתוי קטן, והיה בוכה מאד, כי איפה שהוא, הוא הבין, במעמקי לבו, שאם הוא משנה למלך, אם הוא בדמותו וצלמו של המלך שמצער מאד, הרי שגם יש לו יכולות, גם הפגישות האכזריות עם האיש המשונה, אחת ושתיים, המנסים לדבר על לבו שיעזוב שטויות, כי אינו בנמצא כלל, לא מזיזים אותו מהחיפוש העיקש אחר הדבר האמיתי,

יש להניח שהוא הקשיב לסוף הסיפור כבר מההתחלה, הוא איכשהו עלעל בסיפור, והבין שבסוף הוציאה, זה המסר החזק שלו, אם בסוף היא תצא משם, היא תזכה להשתחרר, אז אני גם יכול למצוא אותה "לשום שכל וחכמה"… נו, אם הכל תלוי בשכל, אז אפשר להקשיב למילים הנוראות של "ובסוף הוציאה", יש פונקציה אמיתית של יציאה משם, זה אפשרי וריאלי, צריך פשוט להאמין בזה, להרגיש את זה.

מסע, ארוך ככל שיהיה, הוא אפשרי, אם הנוסעים במסע יודעים שיש לו קץ, שיש לו "בסוף הוציאה", כבר הכל נהיה אחרת, גם אם הוא מתפתה לנגוס גם הוא בתפאורה המזוייפת של ה"לא טוב" (וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים וְעָמַד וְאָכַל וְהָלַךְ), ברגעים החשוכים ההם, כשהכל נראה די מייאש, המשנה למלך חש טעם מריר של בגידה במלכו, הוא עצמו טעם מהלא טוב,.. איך יתיימר לחפש ולמצוא את הבת מלך האבודה? הרי הוא אבוד בעצמו, המחפש את האבודה – אובד בעצמו, מחפש ונאבד, אבל מה? דבר אחד הוא מצליח שלא לשכוח, שהוא על תקן של מחפש. וואו, זה כל הסיפור, ובסוף מצאה. לחיים לחיים.

הפוסט ובסוף הוציאה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש לסדר בלק, י"א תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …. שיחיה.

שמחתי מאד שהמכתבים פועלים אצלך הארה ושמחה, והלואי שנזכה לאחוז בכל הדיבורים האלו, כי אין המדרש עיקר אלא המעשה, שנזכה להיות על ידי כל הסיבובים האלו שמסבבים עמנו מן השמים – אנשים כשרים באמת. וכמו בכשרות, שלא שייך לומר, שזה כשר קצת… או שנראה שזה כשר… כי אם יש ספק ספיקא על דבר מאכל, אין יהודים יראים ושלמים מכניסים אותו לפה. כמו כן, בענין שלנו, אם לא נהיה כשרים באמת, הרי שעלינו לזעוק לאדון הכל, כמה וכמה צעקות נוראות, כי אם קצת אינו כשר, אזי השם ירחם וכו'. וזה צריך להדריך אותנו להגדיר את השאיפות שלנו מחדש.

מהו יהודי כשר? יהודי כשר הוא יהודי שחי את הקב"ה בחייו, שהמחשבות שלו הן קדושות וטהורות, שהוא רוצה באמת לעשות רצונו יתברך תמיד בלי שום חכמות והשכלות כלל, אלא בתמימות ובפשיטות גמור, כמו שרבנו ז"ל אמר, שעיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות. וצריך שתדע, שרבנו ז"ל היה חכם בכל החכמות של העולם, כניכר דבר זה מתולדות ימי חייו ומפי כתביו הרבים, ולא רק בעיני בעלי אמונה, אלא הוא היה מפורסם בחכמתו העמוקה בכל הדורות, והוא רופא הנפשות האמיתי, ואף על פי כן היה מבזה את החכמות החיצוניות וההשכלה וכו', לא בגלל שלא אהב דבר שכל, אלא בגלל שידע בקדושתו כי כל החכמות הללו אינן חכמות כלל, אלא הן שטויות של אנשים שמשחדים את עצמם לילך שובב בדרך לבם, על ידי אותיות שנראות כחכמות.

ועיקר החכמה הוא לחפש עצות כאלו, שיתנו לנו את הכח לעבוד את השם יתברך בתכלית השלימות, כל ימי חיינו, לעסוק בכל יום ויום בתפלה והתבודדות, ושיחה בינו לבין קונו, בשפיכת הלב באמת, בלי להגיד כל מיני תירוצים על זה, ואם מזכה השם יתברך לילך לשדה לצעוק שם את המיית הלב, עין לא ראתה, מה שיכולים לזכות על ידי זה, ואלו דברים שאין להם שיעור, כי אחר שמשיג האדם את האהבה העליונה, ומרגיש "קרבת אלקים לי טוב", הוא לא יכול להפסיק מן העבודה הזו, והוא חי חיים של דבקות הבורא יתברך, בשמחה ובהנאה, ואין מרגיש איזה ויתור על עולם יפה וכו', אלא אדרבה, הוא מרגיש את החיים שלו – הרבה יותר מהנאות מזויפות של הבלי העולם, וזה דבר ברור לא רק לצדיקים וקדושים בעלי השגה, אלא אפילו למי שרק נכנס בעבודת השם, מתחיל תיכף ומיד להרגיש את גודל האור.

האור הזה הוא אור של שלימות, אור של השם יתברך שמתחיל להאיר בלב האדם, שמרגיש געגועים אמיתיים אל הבורא כל עולמים, שהוא רוצה להדבק בהשם יתברך באמת, ולהיות שמח ומתרפק על אהבתו יתברך, ולרצות את השם יתברך באמת, לא רק כדי לטפוח על השכם, שאני ערליכער איד ודערהויבנער יונגערמאן, אלא מתוך פנימיות אמיתית, וזה מזדחל אל הלב אחרי הרבה שיחות אמיתיות בינינו לבין קונינו.

בפרשת השבוע כתוב מי מנה עפר יעקב, ומוהרנ"ת מדבר על העפר שהולכים בו להתבודדות בשדה, ואפשר לומר גם, שהעפר הוא האויר המחשיך את עינינו מלראות אלוקות, כי שחה לעפר נפשינו, ואם בכל זאת אנו זוכים לדבק את עצמנו בהשם יתברך, ואנו רוצים לזכות לבחינת ישראל שבנו, אנו מעלים שעשועים נוראים אצל השם יתברך, כי אני לא צריך להיות במדרגה גדולה כדי לזכות לדבקות, כאן ועכשיו, איך שאני נראה, אני מגייס את כל חושי מחשבתי ונפשי, ואני רוצה עמם לזכות אל הקדושה והדבקות, מידית, בלי שהיה כלל. הרצון הזה פועל המון בנפש האדם, ומזכך ומחטא אותו מכל הכתמים של החטאים שעבר ושנה בזמן העבר, ומקרב אותו אל השם יתברך.

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" – מי יכול למנות את העפר והשפלות של יעקב, ששבור מזה, שהוא בבחינת עקב ואינו מרגיש את השם יתברך, ובכל זאת הוא עובד את ה' בתמימות, ובשיא הקושי של ההרגשים הנמוכים, ומספר את רבע ישראל, הוא מספר לנפשו, שיש זווג ויחוד בין נשמות ישראל לקוב"ה, שאין לתאר את גודל המעלה של יהודי שנמצא בחושך ומדבק את עצמו אל השם יתברך במקום שהוא שם. ובלעם מאחל לעצמו למות מות ישרים, כי יבוא היום והזמן, שאדם יתחרט מאד על כל ימי חייו, איך שחי את החיים שלו, ואיבד את ההזדמנות שלו להתקרב באמת לבורא כל עולמים, וצעקת הנשמה שמצטערת על זה – אין לשער כלל. אבל מי שהוא ישר, שהוא מרגיש שהוא עושה את האמת שלו, ולישרי לב שמחה, זו מיתה מתוך שחוק, מתוך שמחה, מתוך השלמה, ותשחק ליום אחרון.

אשרי מי שזוכה להתקרב לדרכי רבינו ז"ל בעודו בעולם הזה, שמאסף לתוך נפשו כל מיני עצות וקדושות עליונות, שאין לתאר גודל מעלתם גבהי מרומים, ומרגיש טעם ערב ונפלא בחייו, אשריך אחי אם תזכה לזה באמת.

ממני  אוהבך כל הימים

שלמה ברוך.

הפוסט 023 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בתורה ס"ו הרבי מדבר על הצדיק שמכרח לעשות תשובה בעד ישראל. והנה תחילת התורה היא בנויה על פי המשל המסביר את התהליך, שכל מה שיעשו זה לא טוב לצדיק, כמו המשל בסוס, שאינו טוב לייגעו, ואין טוב לשמור עליו, אבל מה כן צריך לעשות, לכאורה אין זה מבואר היטב בדברי הרבי, אבל ממה שמסיים, שכשבאים אל הצדיק ורואים אותו, ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק וכו', ולכאורה מה השייכות לתחילת התורה שמדבר מזה שהצדיק עושה תשובה בעד ישראל? אלא יש לומר על פי מה שאמר הרבי בחלק א' תורה יט: 'צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת הַפָּנִים, שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ כְּמוֹ בְּמַרְאָה, עַד אֲשֶׁר בְּלֹא תוֹכָחָה וּבְלֹא מוּסָר יִתְחָרֵט חֲבֵרוֹ תֵּכֶף עַל מַעֲשָֹיו, רַק מִמַּה שֶּׁיַּבִּיט בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ, כִּי עַל יְדֵי שֶׁיַּבִּיט בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ בְּמַרְאָה, אֵיךְ פָּנָיו מְשֻׁקָּע בְּחשֶׁךְ'.

נמצא ששייך תחילת התורה לסופה, כי בתחילה כותב על זה שהצדיק אינו מוצא שום עצה אחרת אלא לעשות תשובה בעד ישראל, ואיזו תשובה הוא עושה? על ידי שמזכך את הפנים שלו, ולכן צריך למצוא את עצמו בתוך הפנים של התדיק, כמו שהרבי אומר כאו, שיסתכל בעצמו על כל המדות איך הוא אוחז בהם על ידי ראיית פני הצדיק וכו'. וכמו שמובא גם בהמשך בתורה ס"ז להלן. וכיון שהצדיק הדור הוא הרבי בעצמו, עלינו לחשב חשבונו של עולם איך זוכים כעת להסתכל על פניו, שבודאי זכה לזיכוך הגדול ביותר, ובודאי היינו מתביישים איך אנו אוחזים, וזה התשובה שעושה היחיד ששב – שמוחלים לכל העולם כולו בעבורו וכו',

אך אמר הרבי בתורה קצב ח"א, שפניו שכלו וחכמתו של הצדיק נראים בתוך ספרו, נמצא, שבזה שאנו לומדים את ספר הרבי, בבחינה מחודשת, לא כמו שלומדים איזה ספר ישן שנכתב פעם, אלא כמו שלומדים מפיו כעת ממש, ורואים אותו פנים אל פנים, מזה זוכים להתבייש מאד, ולהסתכל על עצמו איך אוחז בכל המדות, כי הכל איתא בספר הקדוש הזה כידוע שאין דבר בעולם שלא מבואר שם. וצריך לצרף לזה מה שאיתא בספר הקדוש חיי מוהר"ן (סימן דש) מָה אַתֶּם יְכוֹלִים לַעֲשֹוֹת תְּשׁוּבָה, וְכִי מַסְפִּיקִים יְמֵיכֶם וְכֹחֲכֶם כֻּלְּכֶם לְתַקֵּן פְּגָם אֶחָד מִמַּה שֶּׁקִּלְקַלְתֶּם. רַק אֲנִי עוֹשֶֹה תְּשׁוּבָה בִּשְׁבִילְכֶם, וְיֵשׁ לְאֵל יָדִי לְתַקֵּן הַכֹּל כָּל מַה שֶּׁקִּלְקַלְתֶּם עַד הֵנָּה, רַק הָעִקָּר מֵעַתָּה לֹא תַעֲשֹוּ עוֹד. וַאֲפִלּוּ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֵינִי מַקְפִּיד עַל הַשְּׁגָגוֹת שֶׁתַּעַבְרוּ חַס וְשָׁלוֹם, רַק הָעִקָּר שֶׁעַל כָּל פָּנִים תִּשְׁמְרוּ עַצְמְכֶם מִמֵּזִיד וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה הַרְבֵּה. נמצא שהצדיק הזה שמדובר בתורה הזאת הוא הרבי בעצמו, אשרינו!

הפוסט הצדיק עושה תשובה בעד ישראל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אַחַת הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּלְעָם שֶׁהֵן בְּעֶצֶם הַשְׁתָּלָה אֱלֹקִית בְּפִיו שֶׁל הַנָּבָל, הִיא הַפָּסוּק שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּמַהֲלַךְ תְּפִלַּת הַמּוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (בַּמִּדְבָּר כג, כא). פָּסוּק מְרוֹמֵם וּמְקָרֵב מְאֹד.

מַה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל דָּבָר זֶה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הָרַע שֶׁבַּיְּהוּדִים? הֲרֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן, הוּא רוֹאֶה אֶת הַכֹּל, וְכִי אֵין גְּלוּיוֹת לְפָנָיו שְׁחִיתוּיוֹת הַרְסָנִיּוֹת שֶׁעוֹלָמֵנוּ הַמַּקְסִים גָּדוּשׁ מֵהֶן?

וְכֵיוָן שֶׁזֶּהוּ מֶסֶר לָאֻמָּה הַיְּהוּדִית, שֶׁהֲלֹא תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים, הָעִנְיָן הַזֶּה דּוֹרֵשׁ עִיּוּן מְיֻחָד:

יֵשׁ רַע אוֹ שֶׁאֵין רַע?

וְכֵן מַהִי הַסִּיֹּמֶת, שֶׁכְּאִלּוּ מְבָאֶרֶת אֶת סִבַּת אִי-הַהַבָּטָה לְרָעָה, לָמָּה? כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה, וְכִי גַּם לְאֵלּוּ שֶׁמַּפְנִים עֹרֶף מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – יֵשׁ קֶשֶׁר עִם הַמֶּלֶךְ?

מַה קּוֹרֶה כָּאן?

גַּם בְּלִי לְהָבִין אֶת עָמְקוֹ שֶׁל עִנְיַן לַאֲשׁוּרוֹ, אָנוּ יְכוֹלִים לְהִוָּדַע כִּי אֵין הִסְתַּכְּלוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁוָה לַהִסְתַּכְּלוּת שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, כַּמּוּבָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי וַעֲלֵיכֶם, אַחֶרֶת לְגַמְרֵי מִמַּה שֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים עַל עַצְמֵנוּ וְעַל זוּלָתֵנוּ.

כֵּן! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָכֵן רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וְגַם נְקַבֵּל גְּמוּל עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁלָּנוּ, הֱיוּ בְּטוּחִים בָּזֶה…

וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵין מַבָּטוֹ מֻנָּע עַל יְדֵי אֶמוּצְיוֹת רִגְשִׁיּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת, אֵין בּוֹ נְקָמָה וְאֵין בּוֹ רֹעַ, כֻּלּוֹ טוֹב לְגַמְרֵי, כִּבְיָכוֹל, וְהַפָּסוּק הַזֶּה מֵעִיד, שֶׁבַּמְּצִיאוּת הַכּוֹלֶלֶת שֶׁל יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, אֵין הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים פּוֹגְעִים בִּיסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הַכֶּתֶר הַמֻּנָּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל יְהוּדִי. לֹא הִבִּיט אָוֶן…

כְּלוֹמַר, אֵין יְכֹלֶת לְחֵטְא כָּלְשֶׁהוּ, לְהָמִיר אֶת כְּבוֹדֵנוּ בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב (תְּהִלִּים קו, כ), אָנוּ נִשָּׁאֵר אוֹתָם חֲבִיבֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וּכְדַאי מְאֹד שֶׁנִּהְיֶה מוּדָעִים לְכָךְ, כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, בְּכָל רֶגַע נָתוּן, הָאָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין מְנִיעָה, וַאֲפִלּוּ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (פְּסָחִים פה, ב), כִּי תְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ!

הַקּוֹל הָאֱלֹקִי מַתְרִיעַ וּמְהַדְהֵד בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית, הִיא בְּפֵרוּשׁ שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת אֱלֹקִיִּים הַמְכַוְּנִים אוֹתָהּ לִתְשׁוּבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, הַשָּׂפָה בָּהּ נִשְׁמָעִים הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ לֹא תָּמִיד נִתַּן לַהֲבִינָהּ בְּמִפְגַּשׁ רִאשׁוֹן, אָדָם צָרִיךְ לִפְעָמִים לַעֲבֹר תַּהֲלִיכִים שׁוֹנִים כְּדֵי לְהַסְכִּים לְהוֹדוֹת, שֶׁתְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ מְבַעְבַּעַת בִּפְנִים וְעוֹשָׂה בּוֹ שַׁמּוֹת, עַד שֶׁתְּקַבֵּל מָקוֹם הוֹגֵן וּמֵכִיל בְּחַיָּיו.

אֵיזֶה אֹשֶׁר נִפְלָא הוּא, שֶׁהֻבְטַחְנוּ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּכְּלוּת עַל כָּל מִינֵי וְסוּגֵי אָוֶן וְעָמָל… לֹא הִבִּיט וְלֹא רָאָה, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו! זֶה בִּכְלָל לֹא פָּשׁוּט.

וְזֶה גַּם נָחוּץ לְהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ, אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ, גַּם אִם יֶחֱטָא לוֹ [וְאָסוּר לְהִתְיַחֵס לָזֶה בְּסַלְחָנוּת] – לָבֶטַח יֵדַע אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה, כִּי עֶצֶם הַמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית שֶׁיֵּשׁ ה' הִיא מְקוֹר וה.

שָׁמַעְנוּ סִפּוּרִים רַבִּים עַל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִיטְשׁוֹב זי"ע וְהַצַּדִּיק הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, עַל לִמּוּדֵי זְכוּת מַפְלִיגִים שֶׁהָיוּ מְלַמְּדִים בְּפֶה מָלֵא עַל מַעֲשִׂים שֶׁנִּרְאִים רָעִים וַחֲטָאִים בַּעֲלִיל. וְכָאן עוֹלָה הַתְּמִיהָה, הֲרֵי בְּוַדַּאי הַזְּכוּת הַזֹּאת לֹא הָיְתָה מוּנַעַת עַל יְדֵי נָאִיבִיּוּת וּתְמִימוּת, גַּם הָרַב מִבַּארְדִיטְשׁוֹב וְגַם הָרַבִּי מִבֶּעלְז יָדְעוּ, שֶׁיֵּשׁ חוֹטְאִים רָעִים בָּעוֹלָם, אָז מַה הָעִנְיָן?

הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ, הִגִּיעוּ לְדַרְגָּה עִילָאִית שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת בְּמֻשָּׂגֵנוּ הַמֻּגְבָּלִים, אֶצְלֵנוּ קַיָּם הֶבְדֵּל בָּרוּר בֵּין רַע לְטוֹב, שָׁחוֹר וְלָבָן, וְטוֹב שֶׁכָּךְ, כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ, הַשַּׁבְרִירִי, הַמֻּטְמָע בַּחֹמֶר, עָלֵינוּ לִבְדּוֹק אֶת הַגְּבוּל הַבָּרוּר בֵּין הָרַע לְטוֹב, כִּי אֶצְלֵנוּ הָרַע יֶשְׁנוֹ, הַטּוֹב גַּם…

אֲנַחְנוּ מְצֻוִּים:

שִׂימוּ חוֹמָה בְּקַו הַתֶּפֶר!

אַךְ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבַּארְדִיטְשׁוֹב וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבֶּעלְז שֶׁהָיוּ מֵעַל כָּל רַע אֶפְשָׁרִי, וְנִדְמוּ לְקוֹנָם, כִּבְיָכוֹל, הֵם הִסְתַּכְּלוּ עַל יְהוּדִים כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם… וְקוֹנָם, הֲלֹא הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵינוֹ נִשְׁאָב לְתוֹךְ זֻהֲמַת הָאֱנוֹשׁ, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (חֲבַקּוּק א, יג): "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע". הָרַע הוּא קִלְקוּל, הוּא חֻרְבָּן, וְהַגּוֹרֵם לוֹ עָתִיד לָתֵת אֶת הַדִּין, אַךְ זֶה לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מַהוּתוֹ הַכְּלָלִית וְהָעֶקְרוֹנִית – "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".

מַה הִיא הַנָּפְקָא מִנָּהּ מִכָּל הַמֶּלֶל הַזֶּה? יֵשׁ כָּאן נְקֻדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, אֲנָשִׁים רְגִילִים לְהִסְתַּכֵּל עַל מַעֲמָדָם הָרוּחָנִי כְּקַרְיֶרַת חַיִּים, כָּל מִכְשׁוֹל וּמְעִידָה הִיא תְּבוּסָה, לְכָל פֵּרוּק קֶשֶׁר יֵשׁ מְחִיר… זֶה נָכוֹן שֶׁגַּם לְפֵרוּק הַקֶּשֶׁר עִם ה' יֵשׁ מְחִיר, אוֹהוֹ מְחִיר… אַךְ בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי, בְּחֶסֶד ה' עָלֵינוּ, יָכוֹל אָדָם לְהִתְחַבֵּר לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה בּוֹ חָדַל מִלִּהְיוֹת טוֹב, וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם, וּלְדַלֵּג עַל בְּחִינוֹת מָקוֹם וּזְמַן, וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ…

אָמַר הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן תנג): "כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי, רְצוֹנִי לוֹמַר, שֶׁבְּוַדַּאי אַתֶּם מַחְזִיקִים אוֹתִי לְצַדִּיק גָּמוּר, אַף עַל פִּי כֵן, אִם הָיִיתִי עוֹבֵר, חַס וְשָׁלוֹם, עֲבֵרָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן, לֹא הָיְתָה הָעֲבֵרָה מַשְׁלֶכֶת אוֹתִי כְּלָל, רַק הָיִיתִי אַחַר הָעֲבֵרָה אִישׁ כָּשֵׁר כְּמוֹ קֹדֶם, רַק אַחַר כָּךְ הָיִיתִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה" – – –

הַדְּבָרִים הַלָּלוּ נוֹרָאִים מַמָּשׁ!

הָיִיתִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה!

כָּךְ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג. וּלְמַעֲשֶׂה, לְהַמְשִׁיךְ בְּהַנְהָגָה שֶׁל צִדְקוּת כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע בִּלְבּוּל כָּזֶה גָּדוֹל, כִּי בֶּאֱמֶת, בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ, עֲדַיִן נִשְׁמְרָה הַזְּהוּת הַקּוֹדֶמֶת, הַקְּדֻשָּׁה וְהַצִּדְקָנִית, זֹאת אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵעִידָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל – – –

הפוסט פרשת בלק – הבט ממקום גבוה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יומא דהילולא ב' תמוז תש"פ

מול הכנרת ותכול שמיה הנהדרים, בעיר הקסומה טבריה של מעלה, שוכן בית עלמין קדוש ועילאי, במקום קטן כל כך, מרוכזת קדושה עצומה כל כך, עד שבלתי אפשרי להבין איך אין להב האש הזאת נכרת לעוברים ושבים, תיירים ומטיילים, תושבים וסתם נוף שקט – שוכנים שם צדיקי עליון, חלקת תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ביניהם שוכנת מצבתו, שכמעט לא רשום עליה כלום, של הצדיק הקדוש רבי נחמן מהורדונקא זי"ע, שעלה לארץ הקודש, גר בטבריה ונטמן שם, הוא היה אבי הרה"ק רבי שמחה זי"ע, שהיה צדיק נסתר ואביו של הצדיק הקדוש רבנו נחמן מברסלב זי"ע.

כמו רוב תלמידי הבעש"ט והמגיד, שהיו בעצם מהותם ותהלוכותיהם צדיקים נסתרים של ממש, למרות היותו גדול מאד, וראשון למקבלי תורתו של הבעש"ט, ומובאות ממנו אמרות טהורות בספר תלמידו תולדות יעקב יוסף – מעטים הפרטים הידועים על חייו הקדושים, כי היה חי חיים נסתרים וגנוזים, באין אומר ואין דברים, ובלתי נשמע קולו עד דורותינו אלו, וממנו יצא גזע קודש הצדיק מוהר"ן מברסלב זי"ע הקרוי על שמו, וגחלתו הנצחית ממשיכה את קדושתו לדורות עולם.

כדי להבין את עוצם הצדקות הנפלאה שהיתה לרבי נחמן, כדאי להתעכב על סיפור אחד מהספר הקדוש 'שבחי הבעל שם טוב', וכתוב שם כדברים הללו:

פעם אחת היה הבעל שם טוב מספר בשבחו של הרב מורינו נחמן האראדאנקער בפניו, והוא היה יושב בריחוק מקום ממנו, אזי הקריב את עצמו והרכין את אזנו לשמוע. והיה בעיני העם לפלא שמרכין רבי נחמן אזנו לשמוע שבחו, ושאלו העם את הרב הבעל שם טוב על זה, ואמר להם כי הרב מורינו נחמן ביקש מהשם יתברך שיתנו לו במתנה, שלא ישמע כי אם מה שצריך לשמוע, וזה שאני מספר בשבחו אינו שומע, והוא כאשר ראה שפתי נעות וקולי לא ישמע, היה סבור שאני מדבר בדברי תורה, לכן הרכין את עצמו לשמוע מקרוב. והמופת לזה, כשאני מדבר דברי תורה אז הוא שומע אפילו מרחוק.

כלומר, מדובר באדם שזיכך את חושיו, שאינם יכולים לעשות כלום מבלי רצון השם יתברך, והנה מספרים בשבחו, ואם כל אדם היה שמח שהבעש"ט מדבר עליו דברים טובים, רבי נחמן הקדוש אינו שומע, כי כיון שאינו צריך לשמוע, הוא פשוט לא שומע, במובן הפיזי של הענין… אבל אם יש דברי תורה מושמעים, כבר לא זוכר רבי נחמן את ההבטחה האלוקית שמלווה אותו, הוא אינו סומך על אי שמיעתו הרוחנית, כי אם הוא לא שומע, הוא היה אמור להבין מעצמו שזה לא בשבילו, אבל הנה שפתיו של הבעש"ט דובבות, בודאי צריך לשמוע… המבינים אתם, פתאום את אין רבי נחמן שאינו שומע, אלא את רבי נחמן המתאמץ…

אחר פטירת הבעש"ט עוד הוסיף לקבל עצה מפיו, וידוע מה שמסופר שרצה לנסוע לארץ ישראל בחיי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ובא בבקשת רשות מרבו, ואמר לו הבעש"ט – לך למקוה, והלך וטבל שם כמה טבילות. ושאל אותו הבעש"ט, מה ראית בטבילה ראשונה? ענה: את ארץ ישראל. ובטבילה שניה? את ירושלים. ובטבילה שלישית? את מקום המקדש. אבל את הארון לא ראיתי. והגיב הבעש"ט: הארון נמצא במזיבוז'. אבל אחר הסתלקות הבעש"ט קיבל תשובה שהוא יכול לנסוע לארץ ישראל… ואכן נסע (פעולת הצדיק).

ולעומת זאת מצאנו בסוף ספר תולדות יעקב יוסף:

וסיפר [מוהר"ן] מה שחלם לו כשהוא בא"י והיה נבוך אם לצאת לחו"ל מחמת טעמים הכמוסים לו וכו', עד שראה בחלום שאחד סיפר לו, שיש כמה רופאים הנותנים רפואות ע"י משקה מר, אך זה הרופא יותר טוב, שנותן רפואה ע"י משקה מתוק ודבש. והוא ענין הנ"ל שע"י תענית וסיגופים והתמדת לימודו גובר העצבות, ומלמד חוב על בני עולם, שאינן עושין כמעשיו ומניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו', והוא רפואה ע"י מים מרים, מה שאין כן רפואה בדרך זה, שיתן לו אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו, שהוא לתועלת עצמו, הוא ע"י משקה מתוקה מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם, שידע שהש"י הוא בכל דבר פרטי, ויתנהג כנ"ל, אז היא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף, ויערב לו ויבושם ודפח"ח".

כך היה חי הצדיק הזה, כשהוא מטייל בבית כבעליה בשוה, ועליוני עליונים גלויים לפניו, מתוך חיי קדושה וטהרה אלו, חי את שארית ימי חייו הקדושים בארץ הקודש כשאיפתו, ועלה ונתעלה למעלה ביום ב' תמוז תקכ"ה, ונטמן בבית החיים העתיק בטבריה.

"ושמעתי שמת רבי נחמן בשבת קודש. וישב ר' מנדלי אצלו בלילה וקידש על היין ושתה כשיעור, וישב בבגדי שבת והלך ר' מנדלי לאכול סעודת שבת, ובעת אכילת הלפת שלח אחריו ומצא אותו גוסס, ולמד זוהר בשעת יציאת נשמתו, ומת במנחה ויצא למנוחה" (שבחי הבעל שם טוב).

הפוסט השמיעה הקדושה – רבי נחמן מהורודנקא זי"ע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בָּעוֹלָם מִתְרַחֲשִׁים כָּל מִינֵי קְשָׁרִים, הֶבְלוֹ שֶׁל עוֹלָם מָלֵא מֵהֶם, הַקְּשָׁרִים נוֹצָרִים עַל יְדֵי שִׂיחָה בֵּין בְּנֵי אָדָם, כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, מַעֲבִיר מְסָרִים בָּרֵי מַשְׁמָעוּת, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע, מְלַמֵּד (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן מג) עַל הַזְּהִירוּת הַנִּדְרֶשֶׁת מִלְּהַטְמִיעַ בְּתוֹכֵנוּ דִּבּוּרִים שֶׁל רָשָׁע, הֵם מוֹלִידִים – הוּא אוֹמֵר – תְּכוּנוֹת לֹא מוּסָרִיּוֹת וּטְהוֹרוֹת, בַּעֲלִיל, בְּנֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ. הָאִישׁ שֶׁהָיָה טָהוֹר, וְנִשְׁמְעוּ לְאָזְנָיו דִּבּוּרִים שֶׁל אָדָם שֶׁמּוֹרַשְׁתּוֹ הִיא רִחוּק מֵהַשֵּׁם, גַּם אִם הַנּוֹשֵׂא הוּא עַל דָּא וְעַל הָא, וְלֹא חָלִילָה לְהַרְחִיק אֶת הַשּׁוֹמֵעַ מֶאֱמוּנָתוֹ וְדָתוֹ, בְּעֶצֶם הַדִּבּוּר גְּרֵידָא – הוּא מַעֲבִיר וּמַחְדִּיר אֶת הַטֻּמְאָה הַפְּנִימִית שֶׁלּוֹ לְנֶפֶשׁ מְקַבֵּל הַמֶּסֶר; חַד מַשְׁמָעִית.

וּכְמוֹ שֶׁזֶּה בַּמּוּבָן הַשְּׁלִילִי, כָּךְ הַדָּבָר בַּצַּד הַחִיּוּבִי, וּמִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, כַּאֲשֶׁר דִּבּוּרָיו שֶׁל הַצַּדִּיקִים נִשְׁמָעִים לְאֹזֶן שֶׁל יְהוּדִי, הוּא מְקַבֵּל אֶת הַשְׁפָּעַת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנּוֹבַעַת מִתּוֹךְ נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה שֶׁל הַצַּדִּיק, הוּא אֲשֶׁר זִכֵּךְ אֶת כָּל חוּשָׁיו וְתוֹדַעְתּוֹ, בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה וְנִשְׂגָּבָה, מֵכִיל בְּקִרְבּוֹ עָצְמָה רוּחָנִית בִּלְתִּי רְגִילָה, אֲשֶׁר בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי בַּדִּבּוּרִים שֶׁל הַצַּדִּיק, כִּי הַדִּבּוּר הוּא מוֹצָא נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ זְהִירוּת מַתְרָה שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס לַמֶּרְחָב שֶׁל הַדּוֹבֵר הָרָשָׁע, מֵחֲשָׁשׁ לְהִלָּכֵד בְּקִסְמוֹ הַשְּׂטָנִי, כָּךְ יֵשׁ דִּרְבּוּן חִיּוּבִי, לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלָּם שֶׁל צַדִּיקִים מְדַבְּרִים נִפְלָאוֹת.

הַדִּבּוּר הוּא לֹא סְתָם, הוּא סוּג שֶׁל קֶשֶׁר, שֶׁל צִנּוֹר מַעֲבִיר מֶסֶר, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא זֶהוּ סוּג שֶׁל זִוּוּג וְהִתְקַשְּׁרוּת. עֲרוּצֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת הַלָּלוּ, תְּלוּיִים בְּמִי אָנוּ בּוֹחֲרִים לְהִתְקַשֵּׁר? אִם בְּשִׂיא הַטָּהֳרָה הַיּוֹנֶקֶת אֶת חֶבְיוֹן עוּזָּה מֵהָאוֹר שֶׁל הַבּוֹרֵא, אוֹ שֶׁמָּא בְּעֹמֶק הַטֻּמְאָה שֶׁל יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, רְחוֹקֵי אֱלֹקִים חַיִּים. הַבְּחִירָה פָּשׁוּט בְּיָדֵינוּ.

בִּלְעָם הָרָשָׁע, גִּלֵּם אֶת הַדְּמוּת שֶׁל הָרָשָׁע בַּעַל עָמֹק, זֶה שֶׁיָּכוֹל וּמְסֻגָּל לְהָפִיץ אֶת הַטֻּמְאָה הֲכִי נוֹרָאָה, בָּרָמָה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר, בְּמוּבָן שֶׁל "זֶה לְעֻמַּת זֶה", הַסִּכּוּן לְהִפָּגֵשׁ עִם טֻמְאָה כָּזוֹ – הוּא סִכּוּן מַמָּשִׁי, שֶׁיָּכוֹל לְחַסֵּל כָּל דַּרְגָּה שֶׁל קְדֻשָּׁה אֶפְשָׁרִית, וּלְהָמִיר הַכֹּל בְּטֻמְאָה בּוֹצִית עֲמוּקָה.

כֵּיצַד הָיְתָה הַשְּׁלִיטָה הַלּוֹפֶתֶת שֶׁל בִּלְעָם בְּכָל הַסּוֹבֵב? בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, עִם הַכֹּחַ הַזֶּה בִּקֵּשׁ לְקַלֵּל אֶת הָעָם, וּבַכֹּחַ הַזֶּה בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס בָּהֶם טֻמְאָה, לֹא כָּזוֹ רְגִילָה, אֶלָּא כָּזוֹ, שתצעיד אוֹתָם הַיְשֵׁר אֶל מְחוֹזוֹת הָרִחוּק הָאֲמִתִּי מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים.

דָּבָר זֶה כָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, הַמְסַפֶּרֶת אֶת הָאָסוֹן הַגָּדוֹל שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁקָּרָה לָנוּ בִּגְלַל טֻמְאַת מִדְיָן, אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת עֲצָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הפסוק מְסַפֵּר לָנוּ: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל "בִּדְבַר" בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה'" (בַּמִּדְבָּר לא, טז) – בִּדְבַר דַּיְקָא, הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָרָשָׁע בִּלְעָם, אֲפִילוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא, בִּסְתָם דְּבָרִים שֶׁלִּכְאוֹרָה לֹא מַשְׁמָעוּתִיִּים, הִכְנִיסוּ הַדִּבּוּרִים בָּהֶם תַּאֲווֹת רָעוֹת וּנְמוּכוֹת, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעוּ לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁפֵלָה בְּיוֹתֵר שֶׁתִּתָּכֵן, לִהְיוֹת אֲזוּקִים בְּשַׂקּוֹ הֶחָשׁוּךְ שֶׁל בִּלְעָם וּמוֹרַשְׁתּוֹ הַנּוֹרָאִים.

לְמֵדִים אָנוּ מִכָּךְ, שֶׁהַמְּעִילָה בַּה' מַתְחִילָה עִם הַדִּבּוּר, עִם הַהִתְקַשְּׁרוּת לָרְשָׁעִים, וְלֹא רַק בַּדִּבּוּר, הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (בָּלָק רו ע"ב) מַסְבִּיר, שֶׁלֹּא רַק דְּבַר בִּלְעָם בִּלְבַד הִזִּיק לִבְנֵי אָדָם, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִסְתַּכְּלוּתוֹ הִזִּיקָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהִסְתַּכֵּל – הִמְשִׁיךְ קְלָלָה וְחֻרְבַּן. זוֹ מַשְׁמָעוּתָהּ הַקְּרִיטִית שֶׁל חוֹבַת הַהִתְרַחֲקוּת מֵהָרְשָׁעִים.

הָבָה וְנִתְחַזֵּק בִּנְקֻדָּה זוֹ – שֶׁהַדִּבּוּר הַלֹּא־תַּקִּין, בִּמְיֻחָד בְּיָמֵינוּ, שֶׁהַמֶּלֶל הַלֹּא טָהוֹר נִשְׁפַּךְ מִכָּל עֵבֶר, וּמִכָּל מַכְשִׁיר וּמַחֲזִיקוֹ – לֹא יֵאָרֵז בְּמַחְסַן מֹחֵנוּ (כִּי הוּא לֹא בֶּאֱמֶת מַחְסָן), וְלֹא נִשְׁמַע שׁוּם דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ תַּקִּין, שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר, שֶׁאֵין מְקוֹרוֹ טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, וּלְהֵפֶךְ, אוֹתָם הַדִּבּוּרִים שֶׁל אַנְשֵׁי טֹהַר וֶאֱמוּנָה – נַכְנִיס בְּמֹחֵנוּ וְלִבֵּנוּ, לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ.

(על פי לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן מג; תוך הנחל פרשת מטות תשע"ד)

הפוסט פרשת מטות – אל תשמעו אותם… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, אֲהוּבִי, אָחִי הַיָּקָר, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, יוֹרְדִים מִן הַשָּׁמַיִם נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים, כְּדֵי לְנַסּוֹת אֶת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, הַאִם יֵלְכוּ אַחַר הַהֶבֶל וְהָרִיק, אוֹ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הָאֱמֶת וְהַקְּדֻשָּׁה, וְיִתְקָרְבוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּבְכָל תְּקוּפָה, נִדְמֶה, שֶׁהַנִּסָּיוֹן הַגָּדוֹל הוּא קָשֶׁה מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לַעֲמֹד בּוֹ וּלְנַצְּחוֹ. וְלָכֵן בְּכָל הַדּוֹרוֹת רָאִינוּ אֵיךְ רַבִּים נָפְלוּ וְנִתְרַחֲקוּ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְלֹא עָמְדוּ בַּנִּסְיוֹנוֹת, אַךְ הָאֱמֶת הִיא, שֶׁאֵין נִסָּיוֹן יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם לִפְנֵי שֶׁמָּסְרוּ כּוֹחוֹת עֲצוּמִים לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בָּהֶם. וְעַל כֵּן בְּמַהֲלַךְ כָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ גַּם יְהוּדִים כְּשֵׁרִים וּשְׁלֵמִים, שֶׁלֹּא נָפְלוּ בְּנִסְיוֹנוֹת הַתְּקוּפָה, וְזָכוּ לָהֶם וּלְדוֹרוֹתָם אַחֲרֵיהֶם, אַשְׁרֵי לָהֶם.

וְהִנֵּה בַּדּוֹר הַזֶּה מָסְרוּ כּוֹחוֹת עֲצוּמִים לַסָּמֵךְ מֵם וְהַקְּלִפּוֹת לְהַחֲטִיא אֶת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּלְהַעֲמִידָם בְּנִסָּיוֹן הַהִתְרַחֲקוּת מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי שֶׁנּוֹצַר בָּעוֹלָם כְּלִי טָמֵא וּמְשֻׁקָּץ וְהוּא רֶשֶׁת הַטֻּמְאָה מַמָּשׁ, הַיְכוֹלָה לְהַפִּיל גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בְּרִשְׁתָּהּ הַטְּמֵאָה, וְאֵין יְכֹלֶת לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ כְּלָל, כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְאִם כֵּן, עָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁגַּם כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה הַזֹּאת יְכוֹלִים אָנוּ לַעֲמֹד וּלְנַצֵּחַ אוֹתָהּ, אִם יִהְיֶה לִבֵּנוּ – לֵב אֱמֶת, לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְהִתְרַחֵק בְּכָל מִינֵי רִחוּק מֵהַטֻּמְאָה הָעֲמֻקָּה הַזֹּאת, שֶׁתְּחִלָּתָהּ נִרְאֵית כִּידִידוּת וְסוֹפָהּ אַחֲרִית תּוּגָה גְּדוֹלָה וּקְלָלָה עֲצוּמָה הָרוֹבֶצֶת עַל הָאָדָם, אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַּרְחִיק מֵאִתּוֹ לְגַמְרֵי אֶת הַטֻּמְאָה הַזֹּאת, שֶׁרַק כָּךְ יִזְכֶּה לִחְיוֹת חַיִּים נְעִימִים בִּדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

ב.

אָחִי, אָחִי, אַף שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁכְּבָר הִתְרַחַקְתָּ כָּל כָּךְ, וְאֵינְךָ מְסֻגָּל כְּלָל לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל הָאִינְטֶרְנֶט, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֶצְלְךָ הַחְזָקַת הַמַּכְשִׁיר הַזֶּה וְהַגְּלִישָׁה בּוֹ – כְּהֶתֵּר גָּמוּר, וְאַתָּה לוֹעֵג בְּלִבְּךָ לְכָל מִינֵי חֲרָמוֹת וְאִסּוּרִים שֶׁל צַדִּיקִים וִירֵאִים הַמְּעוֹרְרִים לְהִתְרַחֵק מִן הָאִינְטֶרְנֶט וְכוּ', עָלֶיךָ לָדַעַת, שֶׁנִּשְׁמָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה אֵינָהּ מְרֻצָּה מִזֶּה כְּלָל, וּבֶאֱמֶת אֵין אַתָּה רָחוֹק כְּלָל מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבְרֶגַע אֲמִתִּי שֶׁל הַחְלָטָה, אַתָּה יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ לְגַמְרֵי לְצַד הַקְּדֻשָּׁה, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁזֶּה דָּבָר רָחוֹק מְאֹד מִן הַמְּצִיאוּת, כִּי כָּל כָּךְ נִשְׁקַעְתָּ בָּזֶה, שֶׁאֵין אַתָּה מַכִּיר אֶת הַחַיִּים לְלֹא הַהֶבֶל הָרַע הַזֶּה, וְגַם כָּל מְיֻּדָעֶיךָ וּמַכָּרֶיךָ שְׁקוּעִים בָּזֶה, וְאַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ לִפְרֹשׂ בְּיוֹם אֶחָד מִכָּל זֶה, עִם כָּל זֶה תֵּדַע וְתַאֲמִין בְּכֹחַ הָרָצוֹן, וְאִם עוֹלִים בְּדַעְתְּךָ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה אוֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וְאַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֵינְךָ חַי בְּאֹפֶן נָכוֹן לְפִי הָרָצוֹן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּאתִי לְחַזֵּק אוֹתְךָ, שֶׁתִּתְבּוֹנֵן מְאֹד בְּדָבָר זֶה, וְתַאֲמִין בְּכָל לִבְּךָ וְנַפְשְׁךָ, שֶׁעוֹד יֵשׁ לְךָ תִּקְוָה לְהִנָּצֵל וּלְהַצִּיל נַפְשְׁךָ מֵרֶדֶת שַׁחַת, וְלִחְיוֹת חַיִּים טְהוֹרִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בִּנְקִיּוּת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַגּוּף, וְכַאֲשֶׁר תִּכָּנֵס אֱמוּנָה זוֹ בְּלִבְּךָ, וְתִהְיֶה לְךָ הִשְׁתּוֹקְקוּת אֲמִתִּית לִזְרֹק אֶת הַכְּלִי הַטָּמֵא הַזֶּה וּלְהִשְׁתַּחְרֵר מִלְּפִיתָתוֹ לְגַמְרֵי, אֲזַי תִּרְאֶה נִסִּים נִגְלִים שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמְּךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵיךְ שֶׁתַּצְלִיחַ לְהִנָּצֵל מֵרֶדֶת שַׁחַת, וְתִזְכֶּה לִחְיוֹת חַיֵּי עוֹלָם בָּזֶה וּבַבָּא, אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁמַּצִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ, שֶׁלֹּא לִפּוֹל בִּנְפִילָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה, אַשְׁרֵי לוֹ וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

ג.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר! כִּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע, אָמַר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן נא): 'אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת. שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם כִּי לֹא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם'; וְאִם כִּי דָּבָר זֶה סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ עַל כָּל עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה הַחוֹלְפִים וְעוֹבְרִים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנָה גְּדוֹלָה לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁיָּכוֹל לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלִשְׁכֹּחַ מִתַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִית לְגַמְרֵי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּאֵין עֵרֶךְ כְּלָל, שֶׁסּוֹבֵב וְהוֹלֵךְ עִנְיָן זֶה עַל מִי שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ עוֹד בְּחַיָּיו בְּמָוֶת הָאִינְטֶרְנֶט, וְשׁוֹגֶה לִגְלֹשׁ רֹב הַיָּמִים וּלְרַבּוֹת הַלֵּילוֹת, עַד שֶׁהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ בִּקְלִפָּה קָשָׁה זוֹ שֶׁל הָאִינְטֶרְנֶט, עַד שֶׁכַּמָּה שֶׁמְּדַבְּרִים עִמּוֹ, וּמַרְאִים לוֹ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת וּבְהִירוֹת, אֵיךְ שֶׁהָאִינְטֶרְנֶט מְכַלֶּה אֶת יְמֵי חַיָּיו גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּרוּחָנִיּוּת, הוּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, וּמְסַפֵּר לְעַצְמוֹ סִפּוּרִים כְּדֵי לָתֵת צִדּוּק לַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא מַרְגִּישׁ כְּלָל כַּמָּה זְמַן קָדוֹשׁ וְנָחוּץ אִבֵּד בְּשׁוֹטְטוּת בְּעִמְקֵי הַבִּיבִין שֶׁל הָאֲתָרִים הַטְּמֵאִים וְהַמְּשֻׁקָּצִים, וְנִשְׁמָתוֹ נִשְׂרֶפֶת לְגַמְרֵי, וְהַמֹּחַ שֶׁלּוֹ יָשֵׁן בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְהוּא אִישׁ נִדְהָם וְאֻמְלַל, וְאֵין לוֹ סַבְלָנוּת לְאַף אֶחָד, לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לִילָדָיו, וּמַזְנִיחַ אֶת עֲסָקָיו וְאֶת צָרְכֵי פַּרְנָסָתוֹ, וּבְכָל רֶגַע נָתוּן רָץ כְּכֶלֶב הַשָּׁב עַל קִיאוֹ.

וְהִנֵּה אַף שֶׁהַגּוֹלֵשׁ בְּטֻמְאָה זוֹ יוֹדֵעַ הֵיטֵב הֵיטֵב, אֶת עֹצֶם הָרַע וְהַתֵּעוּב שֶׁיֵּשׁ בִּגְלִישָׁה חָפְשִׁית בָּאִינְטֶרְנֶט הַטָּמֵא וְהַמְשֻׁקָּץ, וְלִפְעָמִים הוּא יוֹדֵעַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים עַל זֶה, וְלַמְרוֹת יְדִיעָתוֹ הַבְּרוּרָה אֵינוֹ מְסֻגָּל לִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּקַלּוּת, וְאַף קָשֶׁה לוֹ לְהוֹדוֹת בָּזֶה, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר לוֹ עַד כַּמָּה הוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה מִיָּדִי מַמָּשׁ, וְלִשְׁבֹּר לְגַמְרֵי אֶת הַמַּכְשִׁיר טֻמְאָה הַלָּזֶה, כִּי הוּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי הַטְּעָיּוֹת, וּמְשַׁקֵּר לְעַצְמוֹ בְּכָל סוּגֵי הַשְּׁקָרִים הָעַצְמִיִּים, וּמַסְבִּיר לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּאִלּוּ הוּא יָכוֹל כֵּן לְהִגָּמֵל מִזֶּה גַּם בְּלִי הִתְנַזְרוּת מֻחְלֶטֶת, וּכְאִלּוּ זֶה דָּבָר רָגִיל אֵצֶל בְּנֵי אָדָם מֵהָעוֹלָם הֶחָדָשׁ וְכוּ' וְכוּ', וְכָל מִינֵי תֵּרוּצִים דְּחוּקִים, שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים, וְכָל זֶה בָּא כִּי נוֹתֵן לְהַבְלֵי הָעוֹלָם לְהַטְעוֹת אוֹתוֹ וּלְהַכְרִיתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ, וּבִפְרָט בֶּעָוֹן חָמוּר זֶה שֶׁהוּא חָמוּר יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי תּוֹרָה, כִּי הוּא כּוֹלֵל אֶת כָּל הָרַע שֶׁבָּעוֹלָם, וְלָכֵן גַּם קָשֶׁה לִפְרֹשׂ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשְּׁאָר כָּל הָאִסּוּרִים, שֶׁהַכְּשֵׁרִים וְהַיְרֵאִים מַסְכִּימִים מִיָּד לִפְרֹשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּפֹעַל מַמָּשׁ, לַעֲזֹב הַדָּבָר הָאָסוּר וְלִפְנוֹת אֶל הַכָּשֵׁר וְהַמֻּתָּר.

עַל כֵּן, אִיעָצְךָ אָחִי, וּשְׁמַע בְּקוֹלִי וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּךְ, הַקְשֵׁב נָא לְקוֹל מוֹכִיחֵי הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים הַמְּעוֹרְרִים מְאֹד מְאֹד לִפְרֹשׁ וְלִבְרֹחַ מֵהַטֻּמְאָה הַזּוֹ, וְאַף שֶׁאֵינְךָ מֵבִין דִּבְרֵיהֶם, אוֹ קָשֶׁה לְךָ לְקַיְּמָם כִּפְשׁוּטָם, אָנָּא הִתְחַזֵּק נָא בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, לַעֲשׂוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהֵם מוֹרִים לְעַם הַקָּדוֹשׁ, וְהַצֵּל אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת נֶפֶשׁ זַרְעֶךָ מֵהַטֻּמְאָה הַנִּקְרֵאת אִינְטֶרְנֶט, וְתִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם בָּזֶה וּבַבָּא.

ד.

אָחִי, אָחִי, אַתָּה לְבַד מַכִּיר אֶת בַּעֲלֵי הַמַּכְשִׁיר הַזֶּה, כְּשֶׁמּוֹכִיחִים לָהֶם כַּמָּה אִסּוּרֵי תּוֹרָה הֵם עוֹבְרִים עַל יְדֵי זֶה – הֵם צוֹחֲקִים מִזֶּה, כִּי מִי שֶׁמַּחְזִיק אִינְטֶרְנֶט פָּתוּחַ אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, מֵרֹב הַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁיֵּשׁ בִּכְלִי זֶה, כִּי הוּא מֵצַח הַנָּחָשׁ מַמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיר חִיּוּת כְּלָל לַקְּדֻשָּׁה. וְעַל כֵּן אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר, אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת נַפְשְׁךָ וְאַתָּה מְרַחֵם עַל חַיֵּי נִשְׁמָתְךָ, אַל תְּחַפֵּשׂ שׁוּם עֵצוֹת אֲחֵרוֹת, וּגְמִילוֹת, וְסַדְנָאוֹת וְכוּ', אֶלָּא עֲשֵׂה זֹאת מִיָּד – הַשְׁלֵךְ מֵעָלֶיךָ אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה, תֵּכֶף וּמִיָּד מַמָּשׁ, פָּשׁוּט כִּפְשׁוּטוֹ בְּלִי שׁוּם הִתְחַכְּמוּת וְעַקְמוּמִיּוּת, זְרֹק אֶת הַטִּנּוֹפֶת, הַרְחֵק מִפֶּתַח בֵּיתְךָ, שְׁבוֹר אֶת הַשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית בִּדְמוּת כְּלִי טֶכְנוֹלוֹגִי, לְאַלְפֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסִים, וְתֵדַע, שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, אַתָּה נִצּוֹל מִכָּל מִינֵי טֻמְאוֹת קָשׁוֹת, וְאַתָּה מַמְתִּיק מֵעָלֶיךָ אֶת כָּל הַדִּינִים, וְדַע אָחִי, שֶׁאִם תִּזְכֶּה לָזֶה, לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה קָדוֹשׁ כָּזֶה, אַתָּה נֶחְשָׁב מְאֹד בִּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּךָ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְאַתָּה מְסֻבָּב בַּחֲסָדִים וּבְרַחֲמִים, אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ כְּלָל.

ה.

אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר! לָמָּה תַּפִּיל אֶת עַצְמְךָ בְּמוֹ יָדֶיךָ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב בְּשֵׁם מָקוֹם כְּלָל, לְמַצָּב שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִמָּצֵא בּוֹ, כִּי עַל יְדֵי הָאִינְטֶרְנֶט הַפָּתוּחַ וְהַטָּמֵא, אַתָּה מְטַמֵּא אֶת עַצְמְךָ בִּפְגָמִים נוֹרָאִים עַד שֶׁאֵין לְךָ כֹּחַ וּמֹחַ לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וְגַם בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת טוֹב, צָפִים וְעוֹלִים בְּרֹאשְׁךָ כָּל מִינֵי תְּמוּנוֹת לֹא טְהוֹרוֹת, שֶׁנִּכְנְסוּ בְּמֹחֲךָ, וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר מִזֶּה בְּשׁוּם אֹפֶן, וְכָל זֶה הֵבֵאתָ עַל עַצְמְךָ, בְּכָךְ שֶׁאַתָּה מַחֲזִיק מַכְשִׁיר טֻמְאָה שֶׁהוּא מוּצָר שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַקְּלִפּוֹת – לְהַחֲטִיא בְּנֵי אָדָם, אֲבָל אַתָּה יָכוֹל בְּרֶגַע אֶחָד לָצֵאת מֵהַלְּפִיתָה הַקָּשָׁה שֶׁל הַיֵּצֶר, כִּי אַתָּה יָכוֹל לָקוּם וְלוֹמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַצִּילֵנִי נָא מִטֻּמְאָה זוֹ, וְתַאֲרִיךְ בִּבְכִיָּה גְּדוֹלָה לְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּצִּילְךָ מִן הַשְּׂרֵפָה הַגְּדוֹלָה שֶׁמִּשְׁתּוֹלֶלֶת בָּעוֹלָם, וְשׂוֹרֶפֶת נְשָׁמוֹת לָאֲבַדּוֹן – וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה זַכָּה שֶׁלְּךָ – רַסֵּק לְגַמְרֵי אֶת הַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה הַזּוֹ שֶׁשָּׁכְנָה בְּבֵיתְךָ, וּבְכִיס מְעִילְךָ, עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת בִּלְעָדֶיהָ, וּבְהַחְלָטָה חֲזָקָה כָּזוֹ, תִּרְאֶה חַיִּים חֲדָשִׁים שֶׁיִּתֵּן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן תִּרְאֶה שֶׁאֵינְךָ צָרִיךְ לְטֻמְאָה זוֹ כְּלָל. וְאַתָּה תִּהְיֶה אָדָם חָדָשׁ לְגַמְרֵי, וְתִהְיֶה לְךָ מְשִׁיכָה לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כַּאֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִנְּעֻרֶיךָ.

ו.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר, כִּי בְּפֵרוּשׁ גִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רמב), דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת 'אֲרִיךְ אַנְפִּין בַּקְּלִפָּה' (עַיֵּן "עֵץ חַיִּים" שַׁעַר הַקְּלִפּוֹת פ"ג): וּמִי שֶׁפּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה מִבְּחִינָה זוֹ, קָשֶׁה לוֹ לְהִנָּצֵל מֵהִרְהוּר, וְאַף אִם יַעֲצִים עֵינָיו, אַף עַל פִּי כֵן בְּכָל צַד שֶׁיִּפְנֶה תִּזְדַּמֵּן לוֹ, כִּי הִיא בְּחִינַת 'אֲרִיךְ אַנְפִּין שֶׁל הַקְּלִפָּה', שֶׁהֵם פָּנִים אֲרֻכִּים, וְעַל כֵּן בְּכָל צַד שֶׁיִּפְנֶה תִּזְדַּמֵּן לוֹ; וְאַף שֶׁמֵּבִיא שָׁם רַבֵּנוּ זַ"ל הַתִּקּוּן לָתֵת צְדָקָה וְכוּ', אַךְ אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, וּמִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ עַל גֹּדֶל הַנִּסָּיוֹן הֶעָצוּם שֶׁאַף אִם יִרְצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר, וּלְהַעֲצִים עֵינָיו, הַקְּלִפָּה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה שֶׁתּוֹפֶסֶת אֶת הָאָדָם גַּם כְּשֶׁלֹּא רוֹצֶה, וּבֶאֱמֶת בַּכְּלִי הַטָּמֵא, הַנּוֹרָא וְהָאָיּוֹם, הַנִּקְרָא אִינְטֶרְנֶט מִתְקַיֵּם דָּבָר זֶה, שֶׁהוּא אֲרִיךְ אַנְפִּין דִקְלִיפָּה מַמָּשׁ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ חוֹסֵם כְּדִבְרֵי הַצַּדִּיקִים הַכְּשֵׁרִים, וְהַכֹּל גָּלוּי וּפָתוּחַ לְפָנָיו, נִכְשָׁל בְּכָל עֵת וְעוֹנָה, וְכָל עִנְיַן זֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ כְּהֶתֵּר מַמָּשׁ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וּמַה יַּעֲנֶה לְיוֹם פְּקוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁתַּעֲלֶה נִשְׁמָתוֹ אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְכִי מַה יַגִּיד? שֶׁבִּלָּה אֶת יָמָיו וְלֵילוֹתָיו, שבועותיו, חֳדָשָׁיו וּשְׁנוֹתָיו בַּהֶבֶל וּבָרִיק? בְּטֻמְאַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף? וְאָז יִרְאָה כַּמָּה שֶּׁהִפְסִיד בְּעוֹלָמוֹ… אֲבָל אַתָּה כָּעֵת חַי וְנוֹשֵׁם, וְיֵשׁ לְךָ בְּחִירָה, בְּחַר נָא בַּטּוֹב הָאֲמִתִּי, וּבְרַח אֶל מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה, עַל יְדֵי שֶׁתָּנוּס מִן הָרַע הַגָּמוּר הַשּׁוֹכֵן בְּכִיסְךָ בִּדְמוּת הָאַיְפוֹן הַטָּמֵא וְהַפָּרוּץ, וְתַקְרִיב קָרְבָּן רָצוֹן לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וָשָׁב וְרָפָא לְךָ.

ז.

אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר! אַף שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִתְנַעֵר מִן הָאָבָק הַזֶּה, וְהוּא כְּבָר דָּבוּק בְּךָ לְגַמְרֵי, וְגַם הָרַבָּנִים וְהַמְחַנְּכִים אוֹמְרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָצֵאת מִזֶּה וְכוּ', תֵּדַע וְתַאֲמִין, שֶׁבְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, שֶׁאַתָּה קוֹרֵא אֶת דְּבָרַי הָאֲמִתִּיִּים, אַתָּה יָכוֹל בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, וְאָז תִּרְאֶה כַּמָּה סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא יִהְיֶה לְךָ בְּכָל עִנְיַן גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי, וְתוּכַל לְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה, וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ, וְהוּא יַשְׁפִּיעַ לְךָ שֶׁפַע כָּזֶה שֶׁלֹּא תֵּאַרְתָּ וְלֹא שֵׁעַרְתָּ בְּחַיֶּיךָ, וְלֹא יֶחְסַר לְךָ כְּלוּם, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַמַּכְשִׁיר הַזֶּה בִּכְלָל, כִּי הַשֶּׁפַע יָבוֹא מִמָּקוֹם אַחֵר, בְּלִי שׁוּם נִסָּיוֹן וּבִזָּיוֹן. וְאָכֵן, הִתְגַּבֵּר בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת, וְתַעֲשֶׂה זֹאת, קֹדֶם כָּל תַּחְסֹם כָּל אֶפְשָׁרוּת לְהִתְחַבֵּר אֶל הַטֻּמְאָה, מִכָּל מַכְשִׁיר שֶׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּתְךָ, וְאַחַר כָּךְ תַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי, אֵיזֶה מַכְשִׁיר אַתָּה צָרִיךְ בֶּאֱמֶת, וְאֵיזֶה מַכְרִית אוֹתְךָ מִן הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלְּךָ, וְאָז תִּרְאֶה אֵלּוּ חַיִּים טוֹבִים וּנְעִימִים יִהְיוּ לְךָ, וְתוֹדֶה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִכְנִיס בְּדַעְתְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַצַּעַד הַזֶּה, אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרֵי חֶלְקְךָ.

הפוסט שבעה סעיפי חיזוק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

המין האנושי הוא גאון בחיסול עצמי, אם נשים לב, כמעט כל הטכנולוגיות המבורכות נוצלו על ידי בני אדם לרוע, לא כמעט… אלא כולן. אם היה מישהו חכם שהגה תוכנית מבריקה כיצד ניתן לגלח הרים וגבעות מיוערים כדי לבנות את העולם במינימום בזבוז זמן על ידי חומר נפץ למשל, הרי שהאנושות החליטה: למה לבזבז זמן עם חרב כשאפשר לפוצץ מיליוני אנשים ברגע אחד? גאונות… לא?

אם נמצאים בעולם סמים שיכולים היו להרגיע אנשים סובלים על ידי עירויים בשיקויי מרפא, הרי שהם הפכו לסבל הגדול ביותר באנושות ואם כל תחלואי החברה, בכל הקוסמוס האנושי, במדינות מתוקנות סמים שוה לרצח אולת אדם בהתגלמותה.

המכוניות וכלי התחבורה היו אמורים לקשר בני אדם אלו לאלו, לקצר את הדרכים ולהקל על החיים, הוסיפו את הרכבות ואת המטוסים חסד ה' מלאה הארץ! איזה חלק נאה עשה ה' עם בני האדם… ומה עשו בני האדם? וכי ניתן לתאר כמה הרס, חורבן, אסונות וזוועות נעשו באמצעות כלי התחבורה הללו?

יום אחד גילה האדם את גלי הקול, רדיו… ניתן 'לזרוק' מילים, האם כלי זה נוצל רק לטובה? מה פתאום? אתו הודיעו על רוע, הפיכות של ארצות וממשלים התבצעו באמצעותם, ודם ניגר ארצה, מהברקת רעיונותיו של האיש הקטן בונה עולמות ומחריבם.

וכאשר הגיעה לעולמנו הנדכה התקשורת החזותית, פלאי פלאים, אפשר לראות דברים מבלי לטרוח לקום מהכורסה, איזה שפע של דעת היה יכול לבוא באמצעותו! אין לתאר ואין לשער, ומה עשו בני האדם? הראו את כל התועבות אשר עלה על דעתם, חינכו ילדים קטנים וטהורי תום לרצח, אלימות, חוצפה ונועזות העולם התקדם יותר.

והנה הגיעה הרשת… הרשת המקוונת, האינטרנט, איזה סיוע בא לעולם! מעתה במקום שאעמוד בבנק הוא יבוא אלי… ועוד כהנה וכהנה, התקשורת התקצרה, הכל ידוע, אין צריך לטרוח כלל… עולם בא לשלמותו, וכי היתה מתנה טובה יותר לאנושות מזו? ובלי כסף כמעט.

ומה עשו האנשים? חיבלו! לקחו את מתנת אלוקים מיוחדת זאת, והמיטו חורבן על האנושות, ללא כל הגבלה, יכול כל מתועב להציף את העולם במי המבול של המדמנה החשוכה ביותר, ואין פוצה פה ומצפצף, ואילו האנשים… שמחים, משדרגים, מתקדמים, ועולמם היפה נהרס – – –

בדרך כזו, ניתן להבין את אנשי דור המבול, גם הם, כמונו, קיבלו עולם יפה, מלא חן והדר, ועמלו בכל רגע בחייהם לקלקלו, החוקים, הכללים, המנטאליות… כולם חברו להרס השיטתי הזה, עולם שלם מושחת.

גם בדורנו יש מבול. ואימתני פי כמה… היום "השחית כל בשר את דרכו" כבר לא זעם אלוקים, כי אם דרך חיים (?) החזה מתנפח כשהוא מבשר כל ההשחתות, איום ונורא! העולם מחוסל אוירו הורעל. כיום, לא המבול הוא העונש, כי אם המבול הוא החטא, ארובות השמים נפתחו וירדו לעולם נסיונות קשים ומרים, מעטים שבמעטים מחזיקים מעמד.

רבי נחמן מברסלב אמר, כי לעתיד לבוא יהיה מבול ולא של מים, כי אם של כפירה ואפיקורסות, ארובות השמים ימטירו אוירה קשה לחיות הרוחנית, המתים יהיו רבים, ורק מעטים יחזיקו באמונה. וכשם שבארץ ישראל שלא ירד המבול אבל התיז שם קצת… כך בתוך הלבבות הכשרים יתיז לשם קצת מאויר המונה של רומי חייבת, ה' ירחם.

הנבואה הזו, לצערנו, התקיימה במלואה, הרשת הזאת, של כפירה וטומאה פרשה את רשתה המאיימת על כל אחד מאנשי הדור, הפסיעות התמימות שלנו לבית ה' לעסוק בתורה ובתפילה, מותנות בעמידה במארבים קשים של השטן המשחית, אין עוד מקום מוגן, איפה שיש נקודת התחברות אלקטרונית הוא שם, כלועג לכל נסיון שמירה, לכו ותנצחוהו.

הרעיון האמיתי של התפשטות ההרס הזה בעולם, הוא להורות, שאין אפשרות להינצל ממלתעותיו כי אם על ידי מסירות נפש של ממש, לדעת שאין לנו כוחות, וממילא אין לנו פריבילגיה של ויתורים והתפשרויות, אנו בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה אין לנו לוקסוס של ויתור, אפילו כלשהו… ירדה בת קול ממרומים: הלנו אתה אם לצרינו? המבול החל לרדת בזעף.

כשם שבמי נח לא היתה שום אפשרות להינצל, כי אם על ידי כניסה לתיבה, ודווקא זו של נח… נניח אם מישהו מאנשי הדור היה בונה תיבה זהה, היא לא היתה מצילה אותו, משום שרק דבר ה' מגונן ומסוכך. כמו כן הרוצה להינצל מחבלי משיח הקשים הללו, מהמבול הנורא הזה, אל לו להתחכם ולעשות לעצמו הגנות פרטיות משלו, כי יבוא הזעף ויכלהו, ויהיה מהצועקים ואין נענים!

הבה וניכנס לתיבת ההגנה, השמירה הגדולה של תורת אמת, דברי חכמינו הקדושים מדור דור, רק אמונת חכמים שלימה בהם ובגדריהם תציל את הזוכים לבחור בה' ולהפנות עורף מהרשת הפרושה על כל החיים.

והשם יתברך יעזרנו שנזכה לעמוד בקשרי המלחמה העקובה הזאת, והיתה לנו נפשנו לשלל.

הפוסט רשת הכינו לפעמי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ה' שמעתי שמעך יראתי

חבקוק הנביא אומר (ג, ב): "ה' שמעתי שמעך יראתי", הפסוק מלמד אותנו בדרך רמז (לא פשוטו של מקרא), יסוד חשוב מאד בקניית מידת היראה, דברים שהם נכונים מאד ביראת חטא שיש לכל אחד כפי ערכו, נכונים גם כשמנסים לקרב את חניכינו למעגל היראה הזו. משמעות הדברים היא: אין האדם זוכה ליראת ה' טהורה הכוללת כל דרגותיה החל מיראת העונש הפשוטה (?) עד ליראת הרוממות הנכספת, אלא כשזוכה לשמוע את שמעו של אלוקיו פשוט נודע לו שיש ה' בעולם!

במילים אחרות: כשחסרה בזולתנו ההכרה החדורה באמיתת מציאות ה', נעדרת התבוננות ברום גדלותו יתברך, לא נוכל לעולם להחדיר בו את המושג הנעלה "יראה" שורש היהדות. לא יועילו כל דיבורי המוסר, וכל משפטי ההפחדה והיראה יפלו על אוזנים ערלות. כי העיקר חסר: "שמעתי שמעך"!

לכן כשאנו רוצים לפעול אצל תלמידים את היראה הטהורה זאת הטבעית שיש ליהודים כשרים – היראים מלעבור בשאט נפש על רצון ה', עלינו לאלפם תחילה את המשמעות של "שמעתי שמעך", להכביר במילים אודות גדלות ה', על האושר הנצחי בהתקרבות אל ידיעה כלשהי ממנו יתברך.

וכמו כל לימוד שבעולם הדורש תרגול ושינון, כך הלימוד הזה, תרגול ב'קרבת אלוקים לי טוב', ככל שהנער יפנים יותר את המסר ואת ההבנה של מציאות ה', באופן של 'ממילא' תחול עליו יראת ה', תאפוף ותחופף את כל חדרי לבבו, תתפוס היראה את מקומן של תשוקות בלתי רצויות, שהן תוצאה מהעדר ידע בסיסי בשרשי יהדות. עלינו להציל נערים שגדלים בקהילה חרדית, ולא הצליחו לעורר בהם שום רגש הזדהות עם מהות המילה 'חרדים' בה אנו נקראים בהיותינו "מפחדים וחרדים" ממנו יתברך, לא בגלל שום סיבה מיוחדת, למעט זאת: שלא השקיעו הנערים הללו, שום השקעה וקביעת זמנים לעורר את הידיעה אודות ה'. לכן כשמנסים לחזקם להתקרב מחדש, צריך לדבר אודות נקודה זו:

– "יש מלך לעולם, ועלינו לעיין בחובותינו להביע את קרבתנו אליו.

ואלו הם ממש דברי הרמב"ם:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".

וכן בעל חובת הלבבות בשער חשבון הנפש (חשבון כד) ממליץ לעורר מחדש את ידיעת ה' מימי הנעורים ולחדשה בהבנה שכלית יותר וכו'.

ב.

לאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו

רבים מהחניכים הצעירים, המתחנכים בבתי החינוך שלנו, מסתכלים על אורח החיים של הדת כהגבלה; ההשקפה הרווחת כי האיש הדתי הוא מוגבל, ולא יכול ליהנות ממנעמי החיים וכו' מקפת רבים וטובים, היינו לא רק את אלו אשר 'פוזלים' החוצה, אלא גם את אלו אשר מוכנים בכל לב ונפש לקבל על עצמם את העול של ההגבלה הזו.

שני הסוגים חוטאים חטא גדול לנפשם!

אין צריך לומר שאלו אשר מחכים להזדמנות בה יהיו ברשות עצמם ויוכלו לפרוק עול, אלא גם אלו שמחמת אמונה בנצחיות הנשמה ובשכר ועונש וכיוצא באלו, רוצים להישאר יהודים דתיים טובים כל ימיהם 'מפספסים' את הנקודה העיקרית.

צריך לדבר דיבורים ברורים: ליהדות חוקים מגבילים, אך היא אינה בית הסוהר!

ההבדל הגדול הוא: שבמאסר אף אחד לא אוהב להיות, בהגבלה כן!

כל החוקים האנושיים והחברתיים הם על בסיס של גבול ותחום, כל הקשרים בין אדם לחבירו, למשפחתו, למעבידו, לסביבתו, בנויים על רגש מחוייבות ומוסר מסויים, כאשר אדם אוהב את המצב של החיים שלו את משפחתו, את ידידיו, את מקום עבודתו, לימודיו וסביבתו, הרי שההגבלה שהיא כתוצאה מקשרים אלו אהודה עליו, הוא חפץ בה ולעיתים אף יוצר אותה במו ידיו. לא כן כשאדם שונא את כל הנ"ל, הרי שאף ההגבלות הסבירות, נדמות לו כגיהינום עלי אדמות, והוא שואף להיפטר מהן, הוא יעשה כל מה שביכולתו לפרוק כל מוסכמה אף במחיר הכי כבד שיידרש ממנו בעבור זה.

גם הנערים הטובים, שחושבים בתמימותם כי בחיים האחרים יש אושר מסויים שאנו נעדרים ממנו, אינם מסוגלים לעבוד את ה' באהבה ובשלמות זכה, הם משאירים פינה של כפירה בתוך קודש הקדשים של לבם המאמין אין אנו יכולים להסביר לנער שלא נפקחו עיניו על תהום האכזבות ואי הסיפוק שיש לחיים הססגוניים שבחוץ, כי אינו בשל עדיין להבחין בין תכלת לקלא אילן.

אולם, אם נצליח לקרוא לקשר שלנו עם ה' בשם הנכון קשר של אהבה, קבלת עול בהשלמה, אזי אנו מעניקים משמעות נהדרת לכל ההגבלות, הן הופכות להיות המזון הרוחני שהנשמה היהודית עורגת ומשתוקקת אחריו. רק אז נוכל להבטיח כי גם בחדרי חדרים, במחבואי הנפש פנימה, לא תבוא צרה בבית השכינה הקדושה, והמחונכים בדרך זו, ירוצו למלאות את דבר מלכו של עולם.

ג.

אז תתענג על השם

כשאנו מדברים על אוזנה של נפש צעירה, יכולים אנו להיתקל במבט סלחני של "מה אתה מבין בכלל", הנער התוסס ואוהב החיים, נתון בתוך תחושת עונג מזוייפת מתיקות המים הגנובים, הדמיון המוצת והתשוקה לחיי חטא, הם חזקים לעיתים ממאה תוכחות ואלפי שידולים, הוא, שאינו מסוגל להבחין בשום חסרון בחיים 'טובים' ונחמדים, לא יקבל שום שכנוע לוותר על התענוגות למען ה', ואדרבה, כל אשר ינסה להפרידו ממילוי המאוויים, ויקלקל לו את התענוג יתפס בעיניו כמפלצת… ולבטח לא יוכל להשפיע עליו! כי כוח התענוג, כוח עצום הוא. אין פתרון מידי לבעיה זו, אולם הדרך בה צריך ללכת היא -–להשתמש בכוח התענוג לעבודת ה', וברוח הדברים של סעיף ב': לשרש את הטעות מלבו של הנער שויתור על תענוג זול ואסור הוא הפסד! ועבודת ה' אינה אסון!

ישבתי פעם עם בחור צעיר, נער חושב ושנון, ולמדנו יחד את הספר "מסילת ישרים", התחלנו לקרוא את דברי הרמח"ל: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם".

ברם, כשהגענו אל המילים: שהאדם לא נברא אלא… כיסיתי את הספר, ובקשתי ממנו שינסח את המשפט, אותו היה כותב אם היה הוא המחבר של ה'מסילת ישרים'. התשובות היו נהדרות! אך אף אחת לא היתה האמיתית…

הוא אמר, שהאדם נברא ללמוד תורה, לשבר את הטבע, לזכך את הנפש וכו' וכו', דברים אמיתיים בהחלט, אבל הוא לא הצליח לכתוב מילים כאלו: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא! ! !

ולמה?

כי הוא לא ידע את זה!

ודווקא לכן, חושבים כל אלו, גם אלו שמשקיעים ומוותרים, שהם מפסידים, וזה חבל מאד שלעובדת היותם ממשיכים את עצמם לתענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא הם קוראים 'ויתור'.

ד.

עץ הדעת טוב ורע

כותרת נוספת: "להפריד את הדת מהמדינה"; חוקי התורה אינם חוקי בית הספר! רבים מהחניכים מקבלים את מצוות התורה כ'עסקת חבילה' ביחד עם החוקים של בית הספר, התלמוד תורה והישיבה וכו', החורבן שיוצא מזה הוא גדול מאד.

כי למשל, אם בית הספר דורש ידע מקסימלי והצלחה במבחנים, והוא גם דורש תלבושת צנועה וכיוצא בזה, ואם לא נבחין בין חובת האדם לבוראו לבין חובתו כלפי בית לימודו, והגבולות בין השתים לא יהיו מוגבהים דים, אזי כאשר רמת האינטליגנציה של החניך תהיה ברמה מאד מסויימת, והוא לא יצליח להשביע את רצון הממונים עליו בבית האולפנא שלו, הרי שיחול זלזול בכל אשר בית הספר מייצג, ולא רק המבחן בגיאוגרפיה ילקה בציון גרוע, כי אם גם בלימוד החיים יבוא מכשול והנשמה הקדושה תוכתם.

שיעורי היהדות אסור שיהיו זהים בשום פרט לשאר שיעורים, על התלמיד לדעת (ועלינו החובה ליידע אותו), כי לא משנה מצב הצלחתו והתקדמותו בחיים, אין עוזבים את ה', ה' לא שייך לישיבה, ולא לבית הספר, ה' הוא "אלוקיך".

ענין זה חשוב מאד, כי מי שרוצה להחדיר בזולת ניצנים של אמונה, הוא חייב לדאוג לכך, שזה יהיה בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", שגם כשלא נהיה לצידו יוכל החינוך שלנו להיות רלוונטי.

נכון שאדם צריך להיות מוצלח, מסודר ויודע וכו', אך כל זה לעומת קיום מצוה אחת או חלילה עבירה אחת הוא רע גמור!

ההבחנה בין טוב לרע הכרחית.

ועוד: – רק כך יוכל גם החפץ להועיל, להימנע מלהעדיף להשפיע רק על האינטלקטואל ולהזניח את דל הדעת, כי לגבי הניצוץ האלוקי ששוכן בתוכם, אין הבדל בטיב העטיפה.

ה.

יתרון האור מן החושך

חז"ל (גטין מג. ), אומרים על הפסוק (ישעיה ג, ו): "והמכשלה הזאת תחת ידיך" 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן'; כשחניך נתפס בדבר עבירה וכו', קשה מאד למצוא מסילות ללבו, משום שהוא מרגיש נחות ופגוע מעצם הגילוי, והוא לא יהיה מסוגל לקבל, למרות כל הרצון הטוב, הוא ינסה להציג ארשת של 'עסקים כרגיל', ולעיתים ישדר עוינות, כי הוא מנחש את אשר חושבים עליו…

חשוב מאד, לפתח בקרבו תחושת גדלות!

עליו לדעת, שדווקא הירידה והנפילה, הן הפסיעות הראשונות של הצעידה בדרך הנכונה, ואדרבה, מי שלא נתקל בפניו האמיתיות של היצר, גם לא זכה לגילוי אור פני ה'.

זה סוד ההבדל בין מי ששב אל ה' מתוך הכרה ברורה, לבין רדידות דתית מקדמת דנא, הנער הזה, אשר ידע, כי מעכשיו התגלה אליו ה' בכבודו ובעצמו, ושם בתהומות נפילתו הושטה לו היד האלוקית כביכול לסעדו ולתמכו, הוא ישאף אל תיקון המעשים וקרבת אלוקים, וכל אשר ידברו אליו יהיה כמים קרים על נפש עייפה.

וצריך לדבר על זה ברורות:

רק כך אפשר להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא.

כשנופלים וחוזרים וקמים.

ומי שחושב שהוא לא נפל מעולם, טעון בדיקה אחריו. זה אלף בית של התחזקות, ואגב, זה לא פיתוי לקרב, כי אם האמת לאמיתה.

ו.

את כל 'האדם' לכף זכות

אי אפשר לקרב ולהשפיע ללא החובה של "לימוד זכות", אם נרד לתוך בעיותיו הרוחניות והמוסריות של הזולת בלי שנצטייד במידה זו, לא נצליח כהוא זה. הגישה זו, אומרת שעלינו להביט על הזולת בהסתכלות רחבה מאד שתקיף ותכלול, את כל הנתונים, המרכיבים של הרקע, תכונות הטבע, המצב והמציאות של האדם וסביבתו.

אפשר לומר, כי בכדי שנזכה למידה זו בשלימות, זקוקים אנו לעיתים למעין רוח הקודש, והדברים מפורשים בדברי חז"ל (ברכות לא:), כשעלי הכהן חשד את חנה שהיא שיכורה, אומרים חז"ל על הפסוק: "ותען חנה ותאמר לא אדני" – 'אמר עולא: ואיתימא [ = ויש אומרים] רבי יוסי ברבי חנינא: אמרה ליה [= לו]: לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה'; ולכאורה מה ענין רוח הקודש לענין לימוד זכות, כי הרי התביעה עליו היתה שלא דן אותה לכף זכות שהיא אשה קשת רוח וכו', ולענייננו, כיון שלצורך הלימוד זכות, עלינו להקיף בדעתינו את מכלול בעיותיו של ה'נידון', ולולא זאת, לא תהיה לנו תמונה ברורה עליו, ונחטא כלפיו באי הבנה גמורה, לכן צריך שתהיה לאדם רוח הקודש לזה.

ואם אין לו רוח הקודש? פשוט! השתדל לדונו לכף זכות על ידי העמקה והשערה, וה' עוזר להבין היטב את מניעיו של הזולת למעשיו.

כמו כן לא יתכן לדון אדם לרעה בלי להסתכל על שלל מעלותיו הרבות, שיתכן, והן תאפלנה על הרוע, לכן אמרו חז"ל בפרקי אבות: והוי דן את כל האדם לכף זכות, ולא אמרו את כל אדם, אלא באדם בעצמו עלינו לדונו בכל כולו, ואז לצד שאר עניניו, הכל נראה באור חדש לגמרי.

ואלו הם דברי רבי נחמן מברסלב זי"ע:

צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על – ידי – זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכול לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף – על – פי – כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה, וזהו ועוד מעט ואין רשע, על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו', היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו 'והתבוננת על מקומו ואיננו' כנ"ל, והבן (לקוטי מוהר"ן ח"א סי' רפב).

ז.

תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח

יסוד חשוב בקירוב קרובים ורחוקים שלא להתנשא! ולא רק בעבור חומר איסור גאוה, אלא כי לא ניתן להשפיע שום השפעה רוחנית, כשהמושפע חש, שהמשפיע לא התנסה מעולם בנסיונות שלו, ואז, או שהוא עשוי לחשוב כי הלה אינו מודע לבעיות הדור, ואינו מבין שלא כל אחד יכול ורוצה להיות 'צדיק' כמותו, או, וזה יותר גרוע, שהוא עלול לאטום אוזן לחלוטין, כי לדעתו, גם המשפיע אינו כה מושלם כפי שהוא מצטייר.

ועם יד על הלב… האם כל אחד מאתנו אינו יודע על חולשות עצמיות שלו שאותן עדיין לא מיגר? עם קצת חשבון הנפש נוכל לראות אלפי פרטים שעדיין צריכים תיקון בחיי היומיום שלנו. כאשר, לדוגמה, אנו מברכים ברכות הנהנין, ומזכירים למעלה ממאה פעמים את שמו הגדול והקדוש של מלך מלכי המלכים, ולדאבון לב אנו 'זורקים' את השם הקדוש מהפה ללא זעזוע ומורא, ובלי כל כוונה, לא נוכל מחר לבוא לפני תלמיד ולהרצות לפניו על חובת היראה מאת ה'. חד וחלק.

וזו לשון הגמרא (ערכין טז:): 'מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח", הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? – תלמוד לומר: "תוכיח" – מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: "לא תשא עליו חטא". תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני, אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו, טול קיסם מבין עיניך, אמר לו, טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח'…

אלא מה כן? כשאנו בכל זאת רוצים להשפיע, אנו לא מוכיחים, אלא משפיעים, באותן נקודות בהן אנו מזדהים היטב עם אמרי פינו, ולבינו עולה על גדותיו ברוח הטהרה המפעמת לנושא זה או אחר, נפתח שיחה ידידותית, נעימה וכובשת, לא נהסס לתרום לדיאלוג, מהנסיונות שחווינו אנו בחיינו, נגרום לבר שיחנו להיות שותף פעיל, לא רק כמאזין הרצאה, בשיחה עמוקה, על חובת כל היצורים, ולא רק בשביל המטרה, אלא אליבא דאמת, תהיה לנו תועלת מנקודת נשמתו.

אולי לכן אמר רבי נחמן זי"ע: – 'כשאתה מוכיח אותם שלא תקנו חטאת נעורים, תכלול את עצמך עמהם, ועל ידי זה יקבלו ממך' (ספר המידות, אות תשובה סי' ע), ומי לא רוצה שיקויים בו: "יקבלו ממך"?

ח.

אוהבי ה' שנאו רע

כשרוצים להוכיח מישהו על חטא מסויים או מעידה כלשהי, עלינו לדעת, שטיפול בבעיה מסויימת או חולפת אינה יעילה, אין אנו השוטרים ושופטים של ריבונו של עולם להעניש את עוברי רצונו, היעילות של ההשפעה תוכח, במידה ונצליח לשרש את הסיבות הגורמות למעידות, היינו, גם אם לא נתייחס מפורשות לנושא זה או אחר, ונטפל בעיקר רדידות רוחנית, או אי הבנה בסיסית ביסודות הדת וכיוצא בזה, רק בכך נוכל להבטיח שהדברים ישמעו היטב, ויתקבלו ברצון, לא כן אם נתבוסס באותה שלולית בוץ, המכוון לא יובן, התלמיד יחשוב כי איננו מרוצים מהנהגה זאת וזאת.

לא נכון! אנו רוצים שהתלמיד, יעבוד את 'אלוקיו' בלי שמוראנו וחיתתנו יוטלו עליו, לשם כך חייב הוא לפתח 'בעצמו' את אהבת ה', וכפי שהיראה עליה שוחחנו לעיל תנאי ראשון לכניסה אל מורא שמים, כך האהבה, חיבת הקודש, וההתרפקות על חיק אבינו שבשמים, רק היא תהווה תריס בפני הפורעניות, המחנך שמצליח לנטוע נטעים של כסופי נפש אחרי ה' אלוקים הוא זה שזוכה ששומעי לקחו, גם בהיותם לבדם, יפנימו מסרים נעלים, שאפילו הוא לא ציפה לראות במושפעים ממנו, והיה זה שכרו.

ט.

חובת כל היצורים

ולסיום, נצרך מאד לזכור, כי רק בשביל זה ברא הקדוש-ברוך-הוא את כל העולמות עד העולם הגשמי הזה, שישיחו בגדולתו, ויתקרבו כל הבריות להטות שכם אחד לעבדו באהבה וביראה, בשביל זה מסבב כל הסיבות מסבב כל מיני סיבובים שזה יתעסק בעיסוק פלוני ואחר בענין אלמוני, הכל בכדי שיפגשו בני אדם, ויצא מזה ענין הנוגע לכבוד האלוקי.

ובמציאות רואים, שהאדם דוחה את העיסוק הזה להשפיע רוחניות לזולת, כי חושב שזה דבר טפל ושולי לעיסוקיו הגשמיים (והרוחניים), ככל שנהיה חדורים בתחושת האחריות של הערבות ההדדית שיש לכל בר ישראל לזולתו, כך נצליח לגזול מהזמן, לקרב את זה ואת זה ואת זה וכו', כי נדע שזו השליחות שלנו, ולכן אנו מתעסקים גם עם אלו שההצלחה עמם היא מזערית, ואפילו באחוזים בודדים, כי אין אנו קבלנים של הצלחות, כי אם עבדים נרצעים מרצון, אל קודשא בריך הוא, ומשיבים אליו את בניו היקרים, ומעלים בזה שעשועים עילאיים, אשרי הזוכה.

הפוסט מסכת חינוך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לא הייתי מאחל לאף ילד בישראל הורים לחוצים ודאוגים יתר על המידה הלחוץ הינו לוחץ, וילד לחוץ אינו ילד בריא בנפשו בלשון המעטה.

לפעמים נתקלים אנו באבא שכמעט חרב עליו עולמו, לדידו, הכישלון שלו בחינוך ילדיו הוא דבר מוכח שאין עליו עוררין, מעתה, הוא רק מחפש עצות איך להבריא את הבית… איך לתקן?

הוא יכול למנות את הצרות, הבעיות, ההתמודדויות של כל אחד מילדיו, אחד לאחד, עם כולם הוא חווה סבל או משהו שמאד דומה לזה, אבל אינו מודע כלל, שמקור הסבל הוא בו בעצמו.

זו אינה מציאות גורפת המתאימה לכל מקרה ולכל אירוע בחיים, אבל היא בהחלט אמורה להילקח בחשבונו של כל בר דעת, הרואה דברים בלתי רצויים בילדיו, ואינו מבין מאיפה זה בא לו… עליו לערוך בדק הבית פנימי בינו לבין זוגתו, שמא ההילחצות המיותרת היא הגורמת למציאות ללבוש ממדים מפלצתיים של בעיה ובחינם.

שורש הפורענות נעוץ אי שם בשאיפות הבלתי רציונליות של הורים מסורים, שמשום מה, בטוחים הם, כי ילדם, הוא ולא אחר, עתיד להיות גדול בישראל שיאיר עיניהם של דורי דורות בצדקתו ובחוכמתו שאיפה טובה, לכל הדעות, אך הדרך למימושה היא בדרך ההפוכה מהתנהלותם של ההורים השואפים.

לימדונו חכמינו הקדושים אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. זו נקודה חשובה לאין ערוך בצמיחתו של אדם ברוחניות, בעיקר. אם לא ישגה האדם בדרכו, ישגה אמרנו, לא במזיד חס ושלום, לא יידע לתקן אורחותיו כלל בעולמו, ויהיה כולו טעות כולו פירכא.

כלפי עצמו, יודע כל אדם את הדבר הזה, וזאת משום סיבה פשוטה הוא, ככל אדם, לא חווה מעולם שלימות אבסולוטית ללא מעידות, כי אדם הוא וזה טבעו.

אך הפלא הגדול והעצום הוא, שככל שזה מובן ומתקבל באורח סלחני כאשר זה נוגע לעצמו, אין זה נוהג כך כאשר בנו ובתו הקטנים טועים. להם אסור לטעות, הרי זה דבר אסור, ואיך הם עושים דבר אסור? זה אבא מחנך, נכון? כמובן שאני אומר זאת באירוניה, כי אם יש משהו שהוא היפך החינוך בעולם, הרי זה דפוס ההתנהגות המוטעה הזה, והמתנהג כך הרי זה מתחייב בנפשו של ילדו. וביותר, הרי ברור, שאין כוונתו של הנלחץ הסדרתי לשם ה' הוא פשוט 'חרדתי מכישלון'… כלומר, גם כוונה טובה אין כאן… רק כוונה רעה ממש כפשוטה, אנוכיות ואגואיזם, היפך הגמור מרצון השם.

יאמר אדם, אשב ואנוח לי, ולא אתעסק עם ילדיי? זו אינה שאלה טובה, כי גם עכשיו, כשהוא מסתובב בפנים זעומות בבית, כשהילד חש מחנק בבית אשר היה עשוי לגדלו להבראות את נפשו גם עכשיו אינו מתעסק עם ילדו, כי אם עם עצמו, ורק עם עצמו.

ברגע בו יניח האב ליוצאי חלציו ותגל האם בפרי ביטנה, יבינו אל נכון את תפקידם המיוחד בחינוך, שהוא תפקיד 'מחנך', ולא עומד על המשמר, משגיח כשרות או שוטר גבולות או אף יותר גרוע מזה… יש ילדים, שמסתובבים בתחושה, כי לעולם לא יהיו בסדר, שהרי כסדר, יום אחר יום, הם 'נתפסים על חם' במשהו לא נכון, אסור, לא טוב, שהם עושים, חושבים או מדברים…

גם אם רוצים אנו לומר לבן או לבת עשו כך ואל תעשו כך, עלינו לשוחח עמם בשפת החינוך, זו שפה מעניינת ומאתגרת, נפשותיהם של הילדים שלכם מבינים היטב את השפה הזאת, ואולי… 'רק' את השפה הזאת. ואילו נימה אחרת מחינוך, הריהי כשיחה בשפה זרה, כמה זמן יכול אדם לשמוע להג בשפה שאיננו מבין חצי מילה ממנה?

למי אנו מדברים בעצם? לאוזן? לחוכמה של הילד? ודאי שלא! אנו מבקשים לשכון קבע בלבו הצעיר, אם לא יפתח לבו לא דברנו אליו דברנו אל הקיר, ממש כך. הלב נפתח כשהוא מבין שהדובר מדבר בשפת הלב בהבנה לצרכיו, למניעיו, למחדליו, לשגיונותיו ולמעידותיו. ויודע שלא רק לאבא ולמבוגרים מותר לטעות (ואף פעם לא לבקש סליחה) אלא גם ילד טועה לפעמים… כמה מוזר ואירוני.

אל תחשדוני רבותי, כי גישה זו, היא חדשנית מבית מדרשם של המודרניים הרואים את החינוך הישן כדבר שאבד עליו הכלח, תתפלאו לשמוע, כבר רבינו נחמן מברסלב זי"ע, כותב (שיהר"ן סי' נט): 'מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם. לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם כלל'.

לצד ההימנעות מהשתעשעות יתר אותה מבקש הוא להרחיק, הוא מקצין ואומר רק לבלי להסתכל עליהם כלל… הילד או הילדה שגדלים לתוך חלל פנוי של מרחב מחיה עצמאי, מבקשים את החינוך הכי מכונן שישנו, כי נפשם כמהה להדרכה, אבל כזאת שתועבר בשפת הלב המיוחדת כל כך.

הורים יקרים, צעד לפני הריצה לאנשי חינוך ויועצים, עשו הכנה זו: השתדלו להירגע! ילדכם בריא ככל ילדי הדורות, אל תעשו אותו חולה ובעייתי בעל כורחו.

הפוסט הנלחץ המלחיץ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הבחירה שלנו לעשות או לא לעשות דברים כאלו או אחרים היא פשוטה ומורכבת.

פשוטה משום שהיא ככה במלוא מובן המושג: "אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה" (רבי נחמן מברסלב) ומורכבת, משום שככל שזה נשמע פשוט אצל רובנו זה בפירוש לא כך. האנשים לא כל כך מרגישים שהם יכולים ממש לבחור זה נראה להם מסובך מדי.

הידיעה הברורה אודות הכח והזכות שלנו לבחור את צעדנו בחיים היא קריטית ביותר. המצב בו נראה לאדם שהוא נשלט על ידי דחפיו החומריים והרוחניים ללא שום כוח לנתב אותם לקראת מה שנראה לו יותר נכון הינו מצב נורא ומסוכן.

כל היהדות תלויה בהכרה זו, גם תפישת עניני שכר ועונש תיתכן אך ורק כאשר אדם מודע ליכולת שלו לעשות כך או לעשות אחרת.

התירוץ המושמע בחיוך מעניק-לגיטימציה-עצמית להבהרת פשר המעשים הסותרים אמת ומוסר מה לעשות? ככה אני… הוא הסתתרות של אִוֶלֶת, משום שכל אחד בסתר לבו, יודע את עומק המופרכות של טענה נואלת זו, שהיא מנת חלקם של כל הגנבים, הרוצחים, האנסים וחברי כנופיות הפשע בכל רחבי העולם מאז היווסדו… ובדרך כלל, לאחר שנתפשו והועם זוהר כתרם.

יתירה מזאת, אם האנושות היתה באמת מאמינה בגישת ה'ככה אני' היתה נזעקת בהמוניה למול מחזות עועים של אנשים [שככה הם. . ] המובלים באזיקים לרצות את ענשם באכזריות – – – והלא ככה הם?

גם החסיד הכי קיצוני של הככה אני, זוכר לבטח את הפעמים הראשונות שדילג את היכולת המוגבלת של תקופת הפעוטות ורכש מיומנות מוטורית בשלל תחומי חיים, החל מהחזקת כפית המרק בדרך שלא תשפוך את תכולתה על בגדיו והשולחן, וכלה בכתיבה תמה ובוגרת של שפת מדינתו. ומה? מישהו ויתר לו פעם על כושר ההסתגלות בהרגעה שלא נורא אם לא מצליחים ככה אתה!

האמינו בני אדם בכישרון האנושי הכי מוכח כשרון ההסתגלות, הכפייה העצמית לנכון, ההשתדלות להתאפק ולהיות ישרים, נאמנים ונכונים לחלוטין.

הבחירה אינה רק משהו שהאדם מגלה במהלך חייו, היא בעצם מתבצעת מרגע היותו האיש בוחר תמיד והכל… אין דבר שאדם עושה ולא רוצה לעשותו.

כלומר, הבחירה היא שאנו בוחרים לעשות דברים שאנו רוצים לעשות אותם.

מעתה, אם אנו נתקלים בקושי אמיתי לקיום רצונו של ה', ונדמה לנו כי אין לנו כלל את הבחירה לקיים מצוות בהידור לפי המבואר בשולחן ערוך עלינו להקשיב לאמת המוחלטת הזו:

אנו בוחרים ברע משום שאנו חפצים בו.

אנו בוחרים בטוב משום שאנו חפצים בו.

כמה שזה מכאיב זו האמת…

המוצא את עצמו לכוד בזרועות הכוח המתנגד לכל דבר שבקדושה, אין לו להתלונן על שניטל ממנו כוח הבחירה.

כי הוא לא ניטל!

הטיפול הנכון יהיה ברצון שהוביל לבחור ברע. עליו לחשב חשבון נפש נוקב מדוע נוצר מצב כה לא-רצוי אשר איש מאמין במציאותו של הבורא יבחר ביודעין לעשות נגד רצונו.

כי כך היא האמת אתה רוצה לעשות כך, ובשביל זה בחרת בדרך זו.

והחדשות הטובות הן… שכשם שבכל מעשינו הפחות טובים מנצחת הבחירה כגורם המכריע להתרחשות. כך ההיפך גם נכון, בכל רגע נתון, באיזה מצב שלא יהיה, האדם יכול לבחור במה שירצה… אם געגועי נשמתו מאיימים להציף את שלוות אדישותו אל לו להיאבק עמם מחמת אמונתו העיוורת בגישה המגוחכת של 'ככה אני'…

כי לא ככה אתה!

האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים!

דע בן אדם!

ביום שתאמין בחופש שלך לבחור אז תגלה את האני האמיתי שלך.

אם אתה איש מאמין בה' תוכל בכוח שהוענק לך על ידי הבורא לחוות את החיים האמוניים הללו, ללא הרגשת כבילות ואונס מתוך בחירה חופשית לעשות ולקיים את מה שאתה מוצא לנכון.

'אפשר ליטול מאיתנו את הכל, כמעט, את בריאותינו, את רכושינו, את כבודנו, את חירותנו, וגם את היקר לנו חוץ מדבר אחד. את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנחנו אדונים על גורלנו ולא קרבנותיו' … (ויקטור פראנקל).

בוקר טוב!

אדון הבחירה החופשית!בחירה חופשית

הפוסט "ככה אני"… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עוד כשהיינו ילדים וקראנו בשקיקת נעורים נדהמת את ל"ו צדיקים נסתרים של קלפהולץ, היה הדמיון עובד שעות נוספות. זה לא סוד, והמקור הוא בחז"ל, יש ל"ו צדיקים נסתרים שמקבלים את פני השכינה בכל יום, הם ישנם, זה בטוח, אבל למען השם, איפה הם?

לפעמים דימינו שהנה אנו מגלים אחד מהם, מאחורי איזו חורבה נטושה, איש עטוף סחבות, חי בעניות מופלגת, חזותו אומרת פשטות, וזהו זה, הצדיק הכי גדול בעולם, שתבל נסמכת עליו.

הקירבה המשתוקקת לאחד שכזה, נוסכת בנו ביטחון רוחני, אדם בימינו, שיחיה כמו חבורת הצדיקים נסתרים שבדור הבעל שם טוב הקדוש, איזה אושר היה ממלא את לבנו, כשהיינו שוגים בפנטזיות ההן…

מה זה צדיק נסתר? ולמה הוא נסתר? האם אשתו יודעת שהוא צדיק? הילדים שלו? החברים? התלמידים? למי מותר לדעת ולמי לא? מה ההגדרה המדויקת של הנושא הנעלם והנסתר הזה?

כיום נראה לי קצת לומר, שכל צדיק, מי שהוא צדיק באמת הוא בעצם צדיק נסתר, כי מה אנו יודעים על המדרגות הרוחניות האמיתות של הצדיקים? שהם למדנים? יראי שמים? מתפללים? לומדים? בעלי מידות טובות? פועלים ישועות בקדושתם?

הלוא רשימה זו היא רק החלק המאד חיצוני שבא לידי ביטוי בגילויים שונים, אך הפנימיות שלהם מי ישורנה? מי יכול לעמוד על טיבו האמיתי של צדיק כלשהו, ורגע… מה זה צדיק בכלל?!

אם נשתחרר מדימויי הילדות התמימים נבין עובדה פשוטה להפליא, הצדיק הנסתר הקלאסי, שחז"ל דברו בו נכבדות אינו דוקא האיש המסתורי לא-נודע-שמו שסביבתו נסערה בשונות ומוזרות, לא, ממש לא, הצדיק הזה עוד יכול להתגלות מתישהו, כשמישהו אולי יעקוב אחריו ויראהו לומד עץ חיים לתוך הלילה בבקתתו הנטושה (גם הרבה שלג ועצים היה בחלום הילדותי)… והנה הוא כבר 'אויס' צדיק נסתר.

הצדיק שאנו נכיר במאמר זה, הוא איש ככל האנשים, החי בינותינו ממש, לבוש כמונו, מדבר כמונו, עומד מאחורנו התור בבנק ומשלם במכולת לצידנו, איש רגיל חסר יומרות, המגדל משפחה ככולם, אין בו שום שוני ושום מוזריות, גבר בגוברין.

אבל הוא צדיק, הוא דבוק בחי החיים בו יתברך, תמיד, בכל רגע, מחשבתו תפוסה באמיתות מציאותו יתברך, הוא נסתר בצל צחצחות של כנפי השכינה, לילותיו קודש לה' כמו ימיו, לא בביקתה שכוחה ולא בעיירה נידחת, כי אם בכרך הסואן בין האנשים, נדמה כמוהם, בגוף רגיל ומבע מצוי ונפוץ, סתם אברך, אשר רגליו נטועות בקרקעו של עולם וראשו השמימה, כולו בדבקות נשגבה בממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.

פיו של זה ימלל תפלות, מלחש ונכנס מלחש ויוצא, לבו יהגה אימות, עוסק בתורה הקדושה בכל עת מצוא, בצינעא ובענוה, אוהב את הבריות וחי ביניהם את חיי האצילות השקטים שלו כמלאך עלי אדמות – זה צדיק הנסתר מעלמא דשיקרא, המקבל פני השכינה בכל יום.

צדיק שכזה לא עשוי להתגלות לעולם, תפילותיו היוקדות מוסתרות מעין רואים, בשקט בשקט הרחק מעין שוזפת מתחבר הוא אל העולמות העליונים, ללא פרסומת ומשוב מאנשים, בלתי ה' לבדו. מי יידע עליו? ההיפך, כל כיסופו של האיש הזה, לחיות את חייו ככל שאפשר בשקט ובחסיון, הוא כאילו מתחבא בענן כבודו של הקדוש־ברוך־הוא, אשרי חלקו.

המעניין בכל הסיפור הזה, שכל אחד מאתנו, בכל רגע נתון, יכול להיות צדיק נסתר, ממש כזה, כל דבר שעושים בשביל הקדוש־ברוך־הוא, ורק בשבילו, הרחק מתאוות ההערכה של הבריות, הוא נסתרות לה' אלוקינו, בתחום המסוים הזה אתה נעשה צדיק נסתר, וככל שתכבוש למלך מוצבי אויב נסתרים רבים ונוספים ייקרא שמך עליהם צדיק נסתר!

הרבי הקדוש, ר' מענדל מוויטבסק זי"ע, בעל פרי הארץ, השוכן רומה מול הכנרת של טבריה, היה מתבטא בגודל ענותנותו העצומה, כי כל דבר שהוא עושה רואים רבים, חוץ מקריאת שמע שעל המיטה, לכן משתדל הוא להשקיע שם את הכוחות, כי רק שם הוא עומד מול ה' ממש.

הרבי הקדוש ר' נחמן מברסלב זי"ע, אמר לאחד שהתאוה להיות מפורסם, למה לך זאת? הלוא לא תוכל לברך אף ברכת המזון פשוטה, כי תצטרך למצוא חן בעיני אנשים… נורא נוראות!

כל מחשבה טובה, כל התגברות בעניני קדושה, דברים שרק הקדוש־ברוך־הוא יודע אותם, מנחילים את התואר הזה למי שיחפוץ בו, מי שרוצה להיות דבוק בהשם יתברך הרשות בידו, העולם הנעלם מוכן לקלוט אותו, כך תהיינה כל מחשבותיו דבקות במציאות השם, לבו יחשב עניני אלוקות, כל שעה וכל רגע – – – היש גן עדן יותר גדול מזה?

מהיום לא נחפשם במקומות מסתור שונים, בתוך לבנו ולבות מבקשי השם רבים, שוכנת צדיקות נסתרת המחכה לא להתגלות… אלא ליישום למען שמו…

הפוסט צדיק נסתר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

… וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִילּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים… (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' מח).
למעשה, יכולתי לסגור את הרשימה כבר עכשיו, אחרי ביטויים מפליגים כאלו בשבחה של נקודה קטנה מאד! היינו יכולים לחיות את שארית חיינו לאור הפיסקה הזאת הכל יש בה…
אבל בכל זאת כדאי ללעוס שוב את המילים הנשגבות הללו, לטעום מצוף הדבש הנוטף מכל משפט ומשפט, דברי אלקים חיים ממש.
ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך… תחושת הריחוק הזאת, שלכאורה מוצדקת, מגיעה ממקום שהאדם חש את עצמו מנותק מהקדושה, נפרד מטהרת התורה והמצוות, המחשבות הלא טובות אופפות את כל כולו, והוא נמצא בתהייה מעיקה בעולמו של ה' ואז בא ה"ונדמה לך"… מלאך הדמיונות, שטן הכזבים מניע את השקפת האדם לעבר המצב הקיצוני בו "אתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך"… היש רוע כזה בעולם, שבכל שעה שעוברת, עם ההדגשה 'ממש', האדם פוגם בכבוד בוראו יתברך שמו? אין רוע יותר מזה… אבל גם לכזה יש לרבי דיבור מתוק, שימו לב – – –
עִם כָּל זֶה, כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד! ! !
כל תנועה ותנועה. הבה ונתבונן מהי תנועה? תנועה היא לא מעשה טוב, היא תזוזונת פעוטה וזעירה, משהו מיקרו לגמרי, קטנצ'יק כזה, החלטה לא ברורה, של פניה אל הקדושה. "לקום או לא לקום לתפלה"? כן אקום… בסוף לא קם, אבל התנועה כבר נעשתה.
תנועה של קדושה…
כל תנועה ותנועה, שהוא מנתק עצמו מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך – – – לא התנתק לגמרי עדיין, הוא מונח בשכשוך במי המדמנה של תאוות העולם הזה, אבל המעט הזה נעשה, הניתוק החלקי, הזמני, הרגעי, הפעוט הזה…
היא גדולה ויקרה מאד!
וכדי שלא תהיה טעות על גודלה של הנקודה הזאת, הרבי מבהיר את דבריו בהטעמה:
'ואפילו נקודה קטנה מאד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך הוא רץ בזה אלפים פרסאות בעולמות העליונים'.
לסיכום, עלינו להפנים את המסר הנוקב הזה שאנו חיים בעולם ההזדמנויות, עולם שבו כל תזוזה לעבר הקדושה נרשמת כהישג רב ממדים, אין הדבר מכניס אותנו לשאננות יתר, לומר, שאנו 'כבר בסדר' מחמת התזוזות שלנו… לא ולא, ההיפך, התזוזה הנחשבת כל כך, דווקא מוכיחה – עד כמה מחכים לנו ומה גדלה האהבה האלוקית כלפינו, אשר כל ניד עפעף לעבר אור ה' הינו כהצלחת עולם!
נעתק מגשמיותו…
'מעט' ! ! !
זה שם המשחק!

הפוסט תזיז את עצמך… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מיום עמדו על דעתו, משנות נעוריו היפות שהוקדשו כולן לשמים, נדבק מוהרא"ש הקדוש באש התורה הקדושה, המשיכה העזה לספרי רבינו ומוהרנ"ת, גררה משיכה לא רגילה אל כלליות התורה, בכל מקצועותיה, חדריה והיכליה. נמנה וגמר לנפשו – כל פינה בתורה אני מוכרח להשתטח בה.

הלימוד הקדוש של רבינו, שהחדיר בנו את אהבת התורה – נכספתי להמשיך העולם אל עשיה – נבלע בדמו, עד שכל מהותו היתה התורה. הוא היה מלא בתשוקה גדולה שאין לה אח וריע, ללמוד וללמוד וללמוד, אם בתחלת דרכו, הלימוד היה בפשטות, כרצונו של רבנו ז"ל, אשר לימים יפיץ אותו סדר דרך הלימוד לכל העולם כולו, ברבות השנים היה מוהרא"ש דבוק לכל ספר מספרי התורה, ונעשה בקי וחריף בכל חדרי תורה, כדוגמה חיה לאמתת דברי רבינו בסדר דרך הלימוד שלו – "וממילא יבין"…

כך זה היה בלימוד משניות, כך זה בלימוד גמרא ושולחן ערוך, הכל היה בהסתערות, בריבוי עצום, בהשקעת שעות על גבי שעות, בלימוד רציף של שמונה עשרה שעות ביממה לעתים, כשהוא עומד בעמידה עיקשת ליד הסטנדר, ומוסיף עוד אהבה על אהבתו לתורה נחשקה.

להבות האש שהתמרו אל על מתבערת חייו של מוהרא"ש, היו בבחינת אש של מתן תורה, כל החיות שלו ינקה מתורת אמת, אפשר לומר, שלא היה שייך לשהות בקרבתו של מוהרא"ש ולא לגלות את המאפיין הבולט הזה, מוהרא"ש והתורה היו מקשה אחת.

כמעט כל שיחו ושיגו של מוהרא"ש כל ימי חייו היו רק תורה, כל תחומי התענינותו והשפעתו על אנשים היו רק בכיוון הזה, הוא ראה בלימוד התורה הקדושה, בהקפת כל חלקיה את חזות הכל. בבירור ניתן לומר, שלא היתה שיחה, דרשה או כתיבה כל שהיא, שלא ידבר אודות הלימוד המתמיד והעקבי בכל חלקי התורה הקדושה, ידרבן, יעורר, יחזק ידריך… ואכן, זכה וזיכה את הרבים, כמעט לא ניתן להקיף במסגרת זו את הפעילות הנרחבת שעשה למען התורה ולמען כינון מקומות של תורה וסתם אנשים מתמידים בתורה שחבים לו את תורת חייהם.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב מוהרא"ש את התורה – בוז יבוזו לו, כי בבירור, אצל מוהרא"ש לא היה דבר יותר חשוב מלימוד התורה, וזה בלט כל כך, עד שזה השפיע ממש, כל מי שרק בא בקרבתו, בזמן מן הזמנים, באחת מתקופות חייו, אפילו לפרק זמן קצר, הושפע עמוקות מהאהבה הגדולה הזו לתורה, שהולידה נחיצות נחרצת, לעמול ולהתייגע בתורה ללא לאות, בעקביות ובשקדנות, עד שזכה לכבוש אף הוא חלקי תורה שזכה לסגל.

הדברים הללו היו ידועים כל כך, עד שכשראו בין אנ"ש חסידי ברסלב, אחד שנושא עמו את ספריו ושיעוריו לכל מקום, ודבוק בהם ללא הרף – היו נדים ואומרים: הוא בטח תלמידו של … כי אכן, זה הדבר שהיה תובע מכל תלמידיו, מקושריו והמסתופפים בצל קדשו, ואולי ניתן לומר, אף הבאים עמו במגע חד פעמי – לימדו תורה, קביעות, עקביות ותו לא מידי.

רבות התלונן מוהרא"ש אודות העובדה המצערת, שאין חסידות ברסלב מצטיירת בעיני ההמונים כחסידות של תורה, הוא מחה על כך נמרצות בכל הזדמנות, היה חוזר ומצטט ללא הרף את התביעה הבלתי מתפשרת של רבינו ז"ל אודות תורה וכל התיקונים שבעולם הקשורים וכלולים בה ובלימודה. והלכה למעשה הוא הפך את העולם – מוהרא"ש נהיה מזוהה עם תורה, וגרם לברסלב לקבל את האור האמיתי שלה, כפי שאכן לימד אותנו רבינו – רק תורה הקדושה כל היום – התכלית הנצחית.

האהבה הגדולה של מוהרא"ש לתורה, קבלה ביטוי מוחשי בדמות הספריה הענקית והאגדית שהיתה בביתו ומעונו הפרטי, הן בארצות הברית, ובזעיר אנפין גם בביתו שביבנאל. מאות אלפי ספרים מכל חלקי התורה, ומכל הסוגים והמינים, חדשים גם ישנים, נערמו בחדר משכיתו, לאחר שכבר לא היה מקום להכילם בעמודונים וארונות ספרים, שפזורים היו בכמה מהחדרים, מלבד החדר הקדוש שבו עבד את עבודתו הקדושה. מחזה מרהיב עין היה לראות את מוהרא"ש כמו טובל בים ספריו, ואת תשוקתו הבולטת למראה כל ספר חדש שפקד את נווהו.

היו שם כל ספרי היסוד של התורה, גם אלו שלא היו מוכרים לשאינם חובבי ספר מובהקים, מפרשים רבים מכל הדורות, ספרי דרוש ואגדה, מפרשי התלמוד, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים, ספרי הלכה לאין קץ, מהתקופה הקודמת לשולחן ערוך ועד ספרי קיצורים בני ימינו. ספרי חסידות מכל השושלות, ספרי מוסר בני כל התקופות, ספרי קבלה וסוד, וספרי שו"ת אחד לאחד, שבהם היה שם את עיונו בקביעות.

המרתק הוא, שמוהרא"ש היה בקי בספריו, הוא לא היה קונה סתם ספרים כחובבנות, הוא היה משתמש בהם – ובכולם. את רובם למד כמה וכמה פעמים, ואת חלקם המכריע למד פעמיים, מלבד יסודות התורה שחזר בהם ללא הרף כל ימי חייו.

מי יכול להקיף את מדת התמדתו בלימוד הגמרא, הן בימי נעוריו, כשבלע מסכתות על גבי מסכתות, בשני התלמודים, והן בימי עמידתו וזקנותו, כולם היו שוים לטובה בלימוד הגמרא, שהיה הלימוד העיקרי שלו, ושעות רבות בכל יום היה מבלה על הלימוד הקדוש הזה. לא הכל נגלה לנו בדיוק מפורט, מספרים וכמויות, אך נודע הדבר, שהיה גאון ובקי באפיקי הש"ס ביותר, וכן בדרשותיו היה מצטט מאמרי חז"ל מש"ס ומדרשים נדירים, כמו שהכל היו לפניו כספר פתוח, שלא לדבר על כתיבתו המשופעת בכל פינה ופינה ממראי מקומות בכל רחבי ים התלמוד והמדרשים והספרים הקדושים.

ומשם, מהלימוד העצמי, כשהיה מתבודד במועדיו, ואין איש אתו, ואין יודע על כמות ואיכות שנאספו בלתי לה' לבדו – שאב את הכוחות העצומים, לקרב את כל העולם אל לימוד התורה הקדושה, במדה שלא ניתנת לתיאור. מוהרא"ש כמו חגר חרב מלחמה נגד הבערות, מאס בבינוניות, ושאף להכניס את כל בני העולם תחת דגל התורה, שכולם יהיו אוהבי תורה וחושקים בלימודה.

בתחילת דרך השפעתו להתמדת התורה, קידש קרב עקבי למען ידע דור אחרון, וידעו כל בני העולם כולו, כי הצדיק רבי נחמן מברסלב זי"ע נתן עצה בדוקה וקלה ליישום, השיחה הידועה והארוכה שבספר שיחות הר"ן, סימן עו – נאספה לתוך קונטרס מכובד, בשם 'סדר דרך הלימוד', שבמקורו סונף לספר שמירת הזמן ואילן החיים שהדפיס בדפוס מהודר ובכריכה מפוארת. לימים נוקד הקונטרס הזה, ויצא ללא הפסקה במליוני עתקים, והופץ ברחבי העולם היהודי.

מטרה אחת ויחידה היתה להדפסת הקונטרס הזה, שתמציתו היא הלימוד בבקיאות ובמהירות וכסדרן בכל חלקי התורה. המטרה היתה נטו להגדיל תורה ולהאדירה. כל שמחתו ואשרו היו כאשר שמע שאנשים החלו באמת לערוך שינוי בחייהם, ובמקום להעביר ימים משמימים ללא תורה וקביעות שיעורים, ניסו את הגישה הזו, וראו ברכה בעמלם ואור בחייהם.

זה היה מוהרא"ש! את כל מה שהוא חווה והשיג בחייו הקדושים, מיהר להגיש לעמו של הקב"ה, שלא יהיה שום יהודי עם הארץ בכלליות נשמות ישראל. ומלבד בחלק הבקיאות הלזה, הכין פעם ספר בשם 'תורה לשמה' שיגלה איך ללמוד בעיון, והתעוררות והתחזקות איך לזכות לזה. בנוסף, היה מעודד את שומעי לקחו להצטרף ללימודים קבועים הנהוגים בכלל ישראל, כל הדברים שנקראים יומיים – דף היומי בבלי, דף היומי ירושלמי, רמב"ם יומי, שולחן ערוך יומי וכן על זה הדרך. בהיותו נאמן לדברי רבינו ז"ל שאמר, שיהיה חיוב על כל אחד ללמוד בכל יום "כך וכך".

יריעה בפני עצמה תדרוש התביעה שלו ללמוד בכל יום משניות. דומה, שלא היה לימוד שכה החדיר מוהרא"ש בעולם כמו לימוד המשניות, מכמה פרקים בכל יום עד ח"י פרקים קבועים הנאמרים בגירסה יום יומית, כדברי גורי האר"י. שבח הענין הזה לא זז מפיו ומפי כתבו, במכתביו, בקונטרסיו, בשיעוריו ובדרשותיו, התיקון הנורא והנפלא הזה היה בראש מעייניו, עד שקרא עליו ההוא ספדנא בלשון מליצת הפסוק: "מאשר שמנה לחמה", מאש"ר מרמז על שמו הקדוש, שמנה – אותיות משנה, לחמו – לחם חוקו, בעידוד צעירים ומבוגרים לאחוז בעקשנות ובקביעות.

בראשית דרכו בהתקרבות, סיגל את העצה הזו, שנתן רבינו למוהרנ"ת ולעוד כמה אנשים (שיחות הר"ן סימן קפה), וכאשר הקים את ישיבתו, תבע במפגיע, שכל בחור ותלמיד יאמץ אותה כחוק קבוע בל ימוט מדי יום ביומו. והוסיף לתבל את דבריו בהפלגות גדולות על מעלת הענין הנשגב הזה, שראה בו הן דרך להגיע לחמידו דאורייתא, והן תיקון הנפש על העבר, ובעיקר שריפת ומיגור היצר הרע לגמרי.

החשק של כל צורב להיות שייך לתורה, להקיף חלקים נרחבים ממנה – נמוג במשך הימים והשנים כאשר המציאות הבלתי מעודדת טופחת על פניו, אך מוהרא"ש היה מחדיר בסובביו אהבה עזה לתורה. פעם נשמע מפיו ביטוי – אני לומד 'לבוש' כי אני אוהב אותו… וכן לגבי ספרים אחרים. כל שו"ת או כל ספר חסידי ובמיוחד ספרי מדרשים ושאר ספרי יסוד והלכה, קנו שביתה בלבו, המגע העורג שלו בספרים, העינים המצפות בשקיקה כאשר קיבל  עוד ספר ועוד ספר – כל אלו השרו סביבו אוירה של אהבת התורה ותשוקה עזה להדבק בה עד לאחת. רבים מתלמידיו מוסרים על החמידו דאורייתא שקנו רק בזכות המראה הגדול הזה, להווכח באהבתו הבלתי נלאית לתורת חמד.

מוהרא"ש ותלמידיו – זה הוא 'איין שטיק תורה' [מקשה אחת של תורה], הוא היה אומר, שאי אפשר להקראות תלמיד שלו בלי … וכאן באה רשימה ארוכה של ספרים ומקצועות בתורה, ומי שלא קובע את עצמו בהם, מה יש לו אתנו, אם את העיקר שבעיקרים לא קלט.

עוד רבות ידובר על הקשר האלמותי בין מוהרא"ש לתורת ה', מלבד הקונטרס הנזכר, יצאו לאור על ידו סדרת חוברות לבן ישיבה, שכולן רוויות באהבת התורה ותשוקת אמת ללכת בדרכיה, במלים פשוטות ביותר ובמתיקות האופיינית – פותח את לבם של הצעירים לאהבת התורה, ללמוד עקבי, יום יומי, בתשוקה ובחשק. כאומר להם, עשו נא מה שעשיתי, ותצמחו לאילנות המפוארים שאתם אמורים להיות.

הפוסט 003 ספר 'מראש אמנה' – פרק 'אהבת התורה'. הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.