חודש מרחשון הנושק לחודש תשרי, הוא מהווה השלמה נפלאה, ככלים המכילים את האור, אותו קנינו בירח האיתנים, שאיתן במצוות, בתשובה ובתפלה. בשמו של החודש מרחשון שהוא מאותיות מרחשן שפתיה – עדיין מרחשות השפתים, מרומזת ההארה היושבת עדיין בחדרי הלב, כל עוד אנו נתונים תחת הרושם העמוק שרשמנו בנפשותינו, החל מיום הדין של ראש השנה, בעת הקיבוץ הקדוש, עד אחר שמחת תורה.

באותם ימים קדושים, היינו בבית ספר מיוחד, בו למדנו את דרכי קרבת ה', זיככנו את הנפש שלנו, התרגלנו למציאות שונה – מציאות של קודש, כל מועד וחג, הביא בכנפיו אור וקדושה, הנפש התרגלה לחיות מתוך מציאות חדשה של תשובה ואמונה, אך כעת בפתחו של חודש חשון, אנו נפגשים עם מציאות שונה וחדשה, מאיימת קמעא – חודש של חול, חיים ללא חגים… אך יש גם חדשות טובות.

אותן שפתיים שהרגילו את עצמן להיות דובבות בתפלה ובתחנונים, למדו היטב את דרכו של עולם, את הסוד של קרבת אלקים לי טוב, שאיננה כי אם על ידי התפלה, שהיא השער שדרכו נכנסים להשם יתברך, הן כבר לא יכולות להתנתק מאותה גדולה, הן ממשיכות לרחוש ולמלמל תפלות וקדושות גם כאשר מגיעים ימים של חשוון, ימים של חורף ארוך ומתמשך.

כלומר, אם בחודש תשרי "למדנו" כיצד לנהוג, עכשיו, בחודש חשון, מתחילים אנו בחודש היישום, הלכה למעשה מה שלמדנו בבית מדרשו של תשרי! להתפלל, להתפלל ושוב להתפלל. ובמיוחד בחודש הפותח את חדשי החורף – "עיקר עבודת איש הישראלי הוא בחורף – לקום בחצות הלילה" (שיחות הר"ן סימן שא). כלומר, הגענו לעיקר! בחודש מרחשון, למרות שאין בו לא חג ולא מועד, אבל יש בו את עיקר עבודת השם של האיש הישראלי – לקום בחצות הלילה, לעסוק בתורה הקדושה, ולקיים קומי רוני בלילה לראש אשמורות.

היו אנשי שלומנו נוהגים לחזור על אמרתו של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, שהיה מכנה את לילות החורף בשם לילות הזהב, משום שבלילות אלו, המתמשכים מאד, ניתן לקנות את העליה הגדולה של עבודת השם, ליישם את הקדושה הגדולה ביותר שקיימת עלי אדמות – נוכח פני ה'.

סיפורי מופת הרואיים מועברים מדור לדור, על העובדים הגדולים שבתוך אנשי שלומנו חסידי ברסלב, ל"ו צדיקים שבדור, שהיו עושים את לילותיהם ימים, והיו בוערים בלהבות משולהבות באש הגדולה של עבודת השם: תיקון חצות, ליקוטי תפלות, התבודדות ושיחה בינם לבין קונם ושיעורים כסדרן… הזמן המתאים לכך הוא לילות החורף הארוכים, הקדושים בקדושת חול המועד (בשם צדיקים), אז הנה כי כן – יש מועדים קדושים בחודש חשון – כל לילה ולילה.

בחודש חשון מזכירים על הגשמים, הלימוד הנפלא מכך הוא מהותו של כל החודש. הרי המתפלל הראשון על הגשמים היה אדם הראשון, שלמד מנסיונו – שללא תפילה אין כלום! כך אחרי חודש תשרי, היינו הלומים ושכורים מיינה של הקדושה שנמסכה בעצמותנו בשפע אדיר, ימי ראש השנה הקדושים, עשרת ימי תשובה, יום הכפורים, ארבעת הימים שבין יו"כ לסוכות, ימי הסוכות הקדושים, הושענא רבה, שמחת תורה ושמיני עצרת. כל יום ויום מהרשימה הזאת כולל בו אורות נפלאים המביאים את האדם להתקרבות ודבקות בהקב"ה. אך את הפירות קוצרים כעת. כאשר יהודי יודע שאין שום דבר אחר חוץ מתפילה, גם הגשמים, שהוא טבעו של עולם, באים לעולם בזכות המתפללים, ואדם אין לעבוד את האדמה. האדם, בהיותו עובד ה' באדמת העולם, הוא מעניק לגיטימציה לקיומו של העולם.

יחד עם האיחולים לחודש בריא וחסון, עלינו לאחל לעצמנו ולחברנו, שהחודש הזה, עם הקרירות הנושבת בו, יהפוך לנו לימי קודש של עבודת השם עמוקת עומק, בהם אנו יכולים להתרגל לחיים של קדושה גם כשאיננו עטופים בקיטל או אוחזים במינים הקדושים, ככה סתם, בימי החול החורפיים והאפרוריים – יבהיק אור בהיר בשחקים, אור של עבודת השם בלילות הזהב.

הפוסט חודש חשון – תחילת השנה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בין מנחה וערבית, ציבור הנערים מתיישב סביב השולחן לשיעור המשניות שמוסר הרב, לאחר לימוד המשניות, יספר הרב את הסיפור היומי, ממנו יפיקו לקח מוסר. הרב, ידוע היה בפיו המפיק מרגליות, מכל מאורע אותו חוה בחייו, יצביע על הלקח האלוקי המרומז בו.

והנה זה בא…

– "הזוכרים אתם" פתח הרב בשאלה רֶטוֹרִית: "את הסיפור על האחים המדפיסים מסְלַאוִויטָא"???

המשתתפים ידעו, כי אין הרב מתעניין באמת לדעת האם הם מכירים את סיפור סְלַאוִויטָא, ולכן המתינו בדומיה להמשך, כמה מהם, שאכן הכירו את הסיפור התאכזבו קמעה, המרתק בסיפורי הרב היה שתמיד, מצא לנכון לצטט, מסיפורי ההווה, ממה שקורה היום, עם אנשים כמונו, משהו שאפשר להתפעל ממנו… אך תיכף נשמע הרב ממשיך את ההרצאה:

– "לא! לא אספר לכם את סיפור סְלַאוִויטָא העתיק, אמנם ניחוחו של הסיפור עדיין מלוה דורות של יהודים יראים ושלמים, אבל היום נמצא איתי סיפור סְלַאוִויטָא עדכני, נוסח ימינו"!

כעת, גם המנמנמים שבהם הרכינו מעט את פניהם לעבר הרב המספר ברצותם לשמוע את סיפור סְלַאוִויטָא החדש…

"בשכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק, התגוררה זה לא מכבר, משפחת …., לכאורה משפחה ככל המשפחות, אבל להם יש בן צדיק, קוראים לו 'אשר'- – –

וכאן נאנח הרב בהתרגשות, והפסיק לרגע, עצם את עיניו והפטיר:

"אתם עוד תשמעו על "אשר", כשיגדל ויהיה מהצדיקים הגדולים"!

"היה זה בעת תחרות ריצה, הילדים החמודים, חבריו של אשר, התחרו ביניהם, מי ינצח את זולתו, המתח גאה לשיאים, וגם אשר לנקרי, רצה בכל מאודו לנצח…

אך לפתע, בעת הריצה התחרותית, נפלה כיפתו של אשר לנקרי על הרצפה…

מה עושה ילד אחר?

פעמים רבות, אנו רואים לדאבונינו, ילדים רוכבים על אופניים, או רצים לאיזה מקום, להספיק משהו, והכיפה? הלא אינה דבוקה לראש, פשוט לוקחים אותה מעל הראש, כמה דקות ביד לא נורא, מגיעים, מספקים, מנצחים, ואחר כך משיבים את הכיפה לראשם.

על כן אשר מיודעינו, ילד זה ניחן ביראת שמים מיוחדת, ברגע בו הכיפה צנחה מעל הראש, הוא הפסיק באחת את הריצה, לא היה שווה לו להפסיד בתחרות האחרת, במרדף של היצר וחילותיו, לתדהמת הצופים גחן אשר על הרצפה הרים את הכיפה וחבשה לראשו, והתחרות?

בטח שהוא ניצח!

לא את התחרות עם החברים, שם הוא הפסיד… אבל 'ההפסד' אינו הפסד, רק כולו ריוח, ריוח של עשיית רצון אבינו שבשמים"!

– "מה המקור של חבישת הכיפה?" שאל אחד הילדים?

– "טוב ששאלת"! ! ! פנה אליו הרב – "בדיוק זה מה שרציתי לומר עכשיו, הגמרא מספרת על האמורא הקדוש רבי נחמן בר יצחק זי"ע, שהחוזים בכוכבים הזהירו את אימו, שעתידו של בנה יהיה בין הגנבים, היא התייחסה לאזהרה זו ברצינות, ואף היתה מתרה בבנה: 'כסה את ראשך, כדי שתהיה לך אימת שמים'. וכן, נזהר רבי נחמן בר יצחק בכיסוי הראש, ואך פעם, שנשמט הכיסוי מעל ראשו, תיכף חש בדחף פנימי לקטוף בגניבה מהפירות שהשתלשלו מעל העץ שסוכך עליו בענפיו…

רואים מזה, שכיסוי ראש, והיזהרות מוחלטת מלבטלו, אפילו לרגע, זה ענין של יראת שמים"!

ועכשיו אנחנו מחכים לדעת מה יהיה מהנער 'אשר' בעתיד!

"ומה היה סיפור סְלַאוִויטָא המקורי"? שאלו הנערים, אלו שעדיין לא הכירו את הסיפור…

הרב, כבר רצה להתחיל בסיפור, אבל הנה נשמע קולו של הגבאי שמכריז על תחילתה של תפילת ערבית, והנערים נאלצו לחכות לשיעור משניות של מחר.

למחרת, ידעו התלמידים, כי הם נוסעים על משק כנפי הדמיון למחוזות רחוקים של זמן ומקום. הם שמעו על הסיפור הבא:

האחים הקדושים לבית שפירא, נכדי הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זי"ע, תלמיד הבעל שם טוב הקדוש כוננו דפוס יחיד מסוגו, בעיר מגוריהם סְלַאוִויטָא. הדפוס הזה שהיה יהודי מאד, הדפיס רק ספרים שרוחו של בורא עולם היתה נוחה מהם, שלא כשאר הדפוסים שברובם נוהלו על ידי נוצרים… עד הדור האחרון ספר קודש שנדפס בדפוס סלאוויטא מקודש הינו בערך מיוחד אצל אדמורי"ם וחסידיהם.

והנה ניסיון קשה נוסו האחים הקדושים הללו. בוקר אחד התגלה אחד העובדים הנכרים תלוי למוות. המסכן, שחייו לא הטיבו עמו שם קץ לחייו. בימים ההם, היה אסור ליהודי להימצא ברדיוס של נוצרי הרוג, אלא אם כן רצונו להיחשד על ידי השלטונות כשותף פעיל ברצח.

גורלם של בעלי הדפוס נחרץ, לא היה שום כוח שבעולם שהיה יכול להוכיח את חפותם של צדיקים אלו, והם גלו למחבוש הרוסי הידוע באכזריותו שם אמרו לבצע בהם את העונש הרוסי המפורסם באותם ימים:

הנענש עובר בין שתי שורות של קלגסים כשבידם מגלבי עור היכולים למוטט את האיתנים שבבני אדם. האומלל היה עובר ביניהם, ואם היה נשאר בחיים לאחר 'טיפול' שכזה לפחות היה נתון בתוככי הטראומה הזאת לכל חייו.

מה שבטוח, שהנידון התורן מנסה את כוחו במרתון ריצה ככל שיוכל, כדי לחסוך מעצמו עוד סיכוי ליציאת נשמה.

אלא שכאשר עבר אחד מהאחים הקדושים, מדפיס במקצועו, התרחש דבר לא יאומן, מפקד הכלא הרוסי, שכבר ראה הכל שפשף עינים בוהות למראה התרחיש ההזוי… האיש, המוכה והחבול עד זוב דם התמצית, לפתע נעמד על עומדו בין שורות המכים ולא אבה לזוז. הרוסים, לא בחלו במעשה, הם המשיכו להניף את מגלב הדמים בעוז ותעצומות משל האיש הנעצר מבקש אך זאת!

המפקד שעצר את ההיסטריה, ביקש לברר מדוע האיש נעמד נענה ברמז כי הכיפה שנפלה מראשו של הצדיק מנעתו להמשיך ללכת בגילוי הראש… ידיו הקשורות מאחור לא כשירות היו להרימה, ולכן נעצר הוא עד שישימו על ראשו כיפה…

*

סיפור עצוב ומאלף זה לא הסתיים שם בערבות אוקראינה מבשרות הרוע… הכיפה שעל ראש מליונים ממשיכה לעצור את ההולכים ללא יראה לראשם.

ילד שמסיר כיפה בשלב מסויים בחייו לא השכילו מאלפיו להנחיל את העומק של סיפור שכזה ודומיו.

וחבל.

[סיפור זה הוא סיפור אמיתי שהתבקשתי לכותבו ע"פ רצון הגאון ר"י זילברשטיין שליט"א אב"ד רמת אלחנן, בעבר. הילד הנ"ל הצליח לרגש את לבו הגדול של רב השכונה הגאון, והוא ביקש לתת לענין במה בעלון השכונה. מישהו פנה אלי אז בשמו, וכתבתי מאמר ברוח הדברים הללו].

הפוסט למה כובע? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.