י"א חֶשְׁוָן תשפ"ד

רָחֵל אִמֵּנוּ, עֲקֶרֶת הַבַּיִת, שֶׁעִקַּר סִפּוּרָהּ בְּתוֹרָה הוּא סִפּוּר הַוַּתְרָנוּת, זֶהוּ בְּעֶצֶם מַסְבִּיר לָמָּה רָחֵל הִיא 'אִמֵּנוּ', כִּי מִמֶּנָּה אָנוּ לוֹמְדִים עַל הַפְּנִימִיּוּת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא 'וַתְּרָנוּת', כִּי לָמָּה אָדָם מְוַתֵּר? מַה הַכֹּחוֹת שֶׁאוֹסֵף הַמְוַתֵּר כְּדֵי לְוַתֵּר? הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ דָּבָר יוֹתֵר גָּדוֹל מֵאֲשֶׁר הַדָּבָר שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַרְוִיחַ, תְּמוּרַת הַוִּתּוּר לַדָּבָר הַקָּטָן הוּא זוֹכֶה לַדָּבָר הַגָּדוֹל, אִם נִרְצֶה, זוֹ כָּל הַיַּהֲדוּת, לְוַתֵּר כְּדֵי לִזְכּוֹת, וְלֹא הַמְּדֻבָּר בְּשָׂכָר גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי בִּלְבַד, אֶלָּא עֶצֶם הַדָּבָר שֶׁאֲנִי זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא יָכוֹל לְהִתְחָרוֹת בְּכָךְ, כִּי הַטּוֹב הוּא הַיַּעַד שֶׁלִּי בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ תַּפְקִידוֹ שֶׁל כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל.

רָחֵל אִמֵּנוּ יָדְעָה מַה הַמַּעֲלָה בְּלִהְיוֹת אִשְׁתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, הַזְּמַן הָרַב שֶׁצִּפְּתָה לְכָךְ, הַיְּדִיעָה שֶׁאוֹתָהּ אָהַב יַעֲקֹב, מִי יָכוֹל בְּאוֹתוֹ זְמַן לְחַשֵּׁב עוֹד חֶשְׁבּוֹנוֹת? לְהַרְגִּישׁ אֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל מִי שֶׁאֵין לוֹ? הֲרֵי זֶה מוֹרֶה, שֶׁכָּל הַמֵּנִיעַ לְהִתְקָרֵב לְיַעֲקֹב נוֹבֵעַ מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן, לְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיק כְּדֵי לְהִתְקָרֵב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאִם אֲנִי עוֹסֶקֶת כְּדֵי לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵיךְ אֶתְרַחֵק מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי שֶׁאֲחוֹתִי תִּתְבַּיֵּשׁ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, הֲרֵי שֶׁאֲנִי מְוַתֶּרֶת כְּדֵי לִזְכּוֹת בְּכָךְ שֶׁאֲחוֹתִי לֹא תְּוַתֵּר, כִּי זֶה דָּבָר יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהָעֲלִיָּה הָאִישִׁית בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִם זֶה עַל חֶשְׁבּוֹן מִישֶׁהוּ אַחֵר.

יֵשׁ שְׁנֵי סוּגֵי וַתְרָנוּת, יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּוַתֵּר אֲבָל הוּא נִשְׁאַר עִם יְדִיעָה שֶׁהוּא הַצּוֹדֵק, אֲבָל אֵינוֹ מְוַותֵּר מַמָּשׁ לְמַעַן הַזּוּלַת, לְוַתֵּר בְּלִי שׁוּם טַעֲנָה מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי, בְּלִי שׁוּם כִּרְסוּם בְּוַדָּאוּת שֶׁלִּי זֶה מַגִּיעַ, וְעִם כָּל זֹאת, לָתֵת אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי לְמִישֶׁהוּ אַחֵר, כִּי הַכְּאֵב שֶׁלּוֹ לֹא יָכוֹל לָבוֹא בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, שֶׁאֲנִי מִתְעַלֶּה וְהוּא כּוֹאֵב, זֶה הַלִּמּוּד הַגָּדוֹל וְהֶעָמֹק שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים מוותרנותה שֶׁל רָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהַיּוֹם י"א חֶשְׁוָן, יוֹם הַהִלּוּלָא שֶׁלָּהּ, זְכוּתָהּ תָּגֵן עָלֵינוּ.

יֵשׁ וַתְּרָנוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִמִּדּוֹת טוֹבוֹת אוֹ מִנֶּפֶשׁ נִכְנַעַת, וְיֵשׁ וַתְּרָנוּת שֶׁנּוֹבַעַת מֵאֱמוּנָה, כַּאֲשֶׁר אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בְּמַלְכוּת חֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָה, אֵין הוּא קוֹפֵץ לִכְעוֹס וְלַעֲמֹד עַל שֶׁלּוֹ בְּדֶרֶךְ חַד מַשְׁמָעִית, הוּא יוֹתֵר מַקְשִׁיב לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא בּוֹחֵן אֶת כָּל הַצְּדָדִים וּצְדָדֵי הַצְּדָדִים, וּבוֹדֵק הֵיטֵב, שֶׁאַף צַד לֹא יִתְנַגֵּד לְגִלּוּי אוֹר ה' בְּמַעֲשָׂיו, וְכָךְ הוּא בּוֹחֵר לְוַתֵּר עַל מַה שֶׁלּוֹ, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְמַשֶּׁהוּ יוֹתֵר גָּדוֹל – לְהָבִיא שְׁלֵמוּת בָּעוֹלָם, לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּלִי לִפְגֹעַ בְּאַף אֶחָד, וְשֶׁאַף אֶחָד לֹא יִתְבַּיֵּשׁ וְלֹא יִצְטַעֵר.

רָחֵל נִקְבְּרָה עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁהִיא תִּבְכֶּה שֶׁיָּשׁוּבוּ בָּנִים אֶל גְבוּלָם, כִּי הַבָּנִים הָאֵלּוּ, הֵם סוֹד נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁזּוֹכֶה לְוַתְּרָנוּת דִּקְדֻשָּׁה, כָּל הַחַיִּים שֶׁל יְהוּדִי הֵם וִתּוּר, אֲבָל לֹא וִתּוּר שֶׁמּוֹתִיר אוֹתוֹ רֵיקָן מֵרְכוּשׁ, אֶלָּא כָּךְ יְהוּדִי קוֹנֶה אֶת הַקִּנְיָנִים הַנִּצְחִיִּים שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ מִי שֶׁרוֹצֶה לִיצוֹר אוֹר הוּא שׂוֹרֵף וּבוֹעֶרֶת אֵשׁ, מַה שֶּׁנִּשְׂרַף תַּחַת הַמְּדוּרָה – הוּא זֶה שֶׁמַּגְבִּיר אֶת שַׁלְהֲבוֹת הָאוֹר, כָּל דָּבָר שֶׁיְּהוּדִי עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי נִמְצָא שֶׁהוּא מְוַותֵּר עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר שֶׁיָּכַל לַעֲשׂוֹת אָז, אוֹ אִם הוּא מַפְרִישׁ מָמוֹן לִצְדָקָה, אוֹ שׁוֹתֵק עַל עֶלְבּוֹנוֹ, אוֹ מִתְנַהֵג בְּהַנְהָגַת רָחֵל בְּהַפְלָגָה כָּזוֹ, כָּל זֶה אֵין יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת מִבְּלִי שֶׁהָאָדָם יֵדַע שֶׁהוּא מַרְוִיחַ אֶת הַטּוֹב בְּיוֹתֵר כַּאֲשֶׁר הוּא מְוַתֵּר עַל הַפָּחוּת יוֹתֵר. כִּי הַטּוֹב בְּיוֹתֵר הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִי הוּא פָּחוֹת אוֹ בִּכְלָל לֹא…

אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים וַתְרָנוּת, זֶה נִתְפַּס אֶצְלָם כְּחֻלְשָׁה, לִפְעָמִים, אֵין צֹרֶךְ פָּשׁוּט שֶׁאָדָם יְוַתֵּר עַל שֶׁלּוֹ, מֵחֲמַת רְצוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים, אַךְ כַּאֲשֶׁר הוּא נִזְקָק לַעֲשׂוֹת זֹאת, כְּדֵי לִמְנֹעַ אֵיזֶה רַע, עוֹשֶׂה זֹאת הַיְּהוּדִי בְּשִׂמְחָה, לֹא כְּהִתְפָּרְסוּת רופסת אֶלָּא כְּמַעֲנִיק מַתָּנָה לְמִי שֶׁמְּנַהֵל אֶת הַכֹּל, וְצִוָּה עָלָיו בְּמַצְפּוּנוֹ וּבְלִבּוֹ הַטָּהוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה וּלְוַתֵּר עַל זֶה. אֶלָּא שהותרנות מִצַּד הַמִּדּוֹת אֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד הַמְּוַתֵּר, אֲבָל הַמְוַתֵּר בַּעֲבוּר קוֹנוֹ, הֲלוֹא עַל זֶה נֶאֱמַר בְּדִיּוּק – אֵין שׁוֹמֵעַ לִי וּמַפְסִיד, אִם וותרת לְמַעַן בּוֹרַאֲךָ, יִבְרָא בַּעֲבוּרְךָ בּוֹרַאֲךָ הִזְדַּמְּנוּיוֹת עֲדִיפוֹת, שֶׁלֹּא שֵׁעַרְתָּ וְלֹא תֵּאַרְתָּ בְּחַיֶּיךָ, כִּי הַמִּדָּה הַזּוֹ חֲבִיבָה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹתֵר, וְזוֹ הִיא כִּתְרָהּ שֶׁל אֵם הַמַּלְכוּת, עִקָּרָהּ שֶׁל בַּיִת, יְסוֹד אֻמָּתֵנוּ – הַמְּוַתְּרִים לְמַעַן הַבּוֹרֵא.

מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת יִקְרֶה, וּמַה שֶּׁמַּגִּיעַ לִי – אֲקַבֵּל, הוּא יִזְכֶּה לְקַבֵּל אֶת הַכֹּל, הוּא לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם מַרְפֵּקִים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל מוּכָן בַּעֲבוּרוֹ, בְּלִי מַאֲמָץ וּבְלִי מִלְחָמָה, לֹא מַעֲמָד, לֹא קַרְיֶרָה, לֹא עֲבוֹדָה, וְלֹא מָקוֹם הַשְׁפָּעָה, שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא שֶׁלּוֹ, הוּא מְחַכֶּה וּמַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת, שֶׁהַבּוֹרֵא הַמְּנַהֵל הַכֹּל בְּדִיּוּק, יָבִיא לוֹ בִּשְׁעָתוֹ וּבִמְקוֹמוֹ אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, אָדָם כָּזֶה אֵין לוֹ מְצִיאוּת שֶׁל נִסָּיוֹן עַל וַתְרָנוּת, כִּי הוּא רוֹאֶה בָּזֶה שִׁחְרוּר מֵאַחֲרָיוּת מְיֻתֶּרֶת, שֶׁלֹּא מְבִיאָה לוֹ תּוֹעֶלֶת יַתִּירָה, כַּאֲשֶׁר אֵינָהּ מוכרזת בַּשָּׁמַיִם. רָחֵל אִמֵּנוּ יָדְעָה, כִּי עִם כָּל הַכָּבוֹד הָרוּחָנִי הַנִּשְׂגָּב לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, אֵין אוֹר בַּשָּׁמַיִם מִמַּה שֶּׁלֹּא תִּתְעַנֶּה וְתִבְכֶּה, וְאֶת הָאוֹר הַזֶּה הִיא רוֹצָה לְהָאִיר עַל עַצְמָהּ.

וּבְנוֹגֵעַ אֵלֵינוּ, הֲרֵי אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לְעוֹלָם מַה טּוֹב לָנוּ, וּמִי יוֹדֵעַ כֵּן? רַק הַבּוֹרֵא הַמְּנַהֵל אוֹתָנוּ, וְהוּא לֹא טוֹעֶה, וְהוּא גַּם לֹא עוֹשֶׂה שׁוּם דָּבָר לְרָעָתֵנוּ, וְאִם הוּא מְסַדֵּר אֶת הַכֹּל בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאֵרַע, לָמָּה לָנוּ לְהִתְלוֹנֵן כְּשֶׁלָּנוּ אֵין אֶת הַכֵּלִים לִמְדֹּד בֶּאֱמֶת, מַה טּוֹב וּמַה פָּחוֹת טוֹב, מַה מְדֻיָּק עֲבוּרֵנוּ וּמַה לֹא כָּל כָּךְ… וְזֶה גַּם כְּשֶׁאָנוּ בְּטוּחִים, לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁכֻּלָּנוּ אֲכוּלֵי סְפֵקוֹת וַחֲרָדוֹת מֵהֶעָתִיד בְּכָל דָּבָר וְעִנְיָן, לָכֵן הַוִּתּוּר כַּאֲשֶׁר יִדָּרֵשׁ לַעֲשׂוֹת – יִהְיֶה קַל יוֹתֵר, כִּי הֲלוֹא בִּכְלָל לֹא בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי מְוַתֵּר, אֲנִי פָּשׁוּט מַסְכִּים לְמַהֲלָךְ הָאֱלֹקִי הַנָּכוֹן.

הפוסט שיעור אמונה 116 – הַמַּאֲמִין הַמְוַתֵּר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ג' שבט תשפ"א

עוד לפני שנגדיר מה זה רע ומה זה טוב בכלל, ואיך מתחברים באמת לתדר המנחה זאת, האם באמת כשאנו עושים מעשים לא מתוקנים זה משהו שבא מעצמיותינו הלא מתוקנת, או שזה עדיין בתחום הלמידה והרכישה, שאנו רוצים לברר מהו טוב, אבל לא באמת מאמינים כעת שהאקט שאנו פועלים הוא אינו טוב, או שהאמונה שלנו בסדר, כך אנו נוטים לחשוב בדרך כלל, אז איפה באמת הבעיה, אפשר לומר, כי התהוות אדם, למרות שחל עליו איסור לרע מרגע היותו בעולם, אבל התדר המתהוה שלו, הוא כאשר ימלא את עצמו באור, ימאס ברע ממילא, המלחמה היא על הכנסת האור פנימה, לא לשכוח את הזירה הזו, כי היא העיקרית, והוליווד תייצר, בחלוף השנים, יותר מדים נאציים מאשר התופרים המקוריים, כי הזיוף הוא כל הסיפור של החיים שלנו, כשנפסיק להיות מזוייפים, נהיה כני לב, ורחשי לבנו יתאימו את שפתותינו, וגם אם נשתוק, לפחות לא נאמר את ההפך, כי צביעות כבר לא תשרת אותנו, אנו נכסוף אל איזו אמת לא שופטת, אמת מיישירה מבט. מכירים את המחנך הזה, שקולו הבוטח גורם לך לבצע או להתחנך, גם אם אתה לא מסכים, זו כפיה של לחיצה לקיר, זו האמת ואין בלתה. האמנם? כך המחנך של הלב שלנו דיבר? אז אנו במצב טוב, יש אבל את המחנך שנמצא פה בשביל להביא לחם וחלב הביתה, אנו כלי המעבדה, בסיום היום, הוא בשלו ואנו בהתמודדות שלנו, מישהו פה חינך? אולי הגביל, אולי שלט, אבל איפה החיבור, העומק של האמת הפשוטה, המדברת בלי שכנועים וערבי סמינר של תשובות ממש לכל שאלה. אוקיי, אז בוא נגיד שאנו יודעים באמת מהו טוב ומהו רע, אנו מחוברים חזק לחינוך שלנו, יש בנו אפילו הכרת האמת, אבל כשאנו נפגשים עם זה בחיי המעשה, האם אמת יכולה להזיז משהו, היא כה שקטה לפעמים… פתאום כשצריך אותה, היא שותקת, בוגדת בברית הנצחית שבינינו. הקשר שלנו עם האמת, בתרגום הזוגי, הוא הזוג שיודע לא לערב תחומים, אוקיי, אם אתה הגבר בבית, עזוב אותי מהריצה לבנק ושלל מטלות, אני במטבח וזהו. וכן להיפך. הקשר עם האמת שלנו, היא מאד אמביוולנטית, מצד אחד אנו דבקים בה, אבל לא חינכנו אותה, שאם הגבר לא בבית – מותר גם לך לגרום שלא ישרף הבית, באיזה צעד אקטי גם. האמת מחונכת לשתוק, כי אנו מייחדים לה מקום רק במקום הטהור שלנו, כאילו במטבח אולי, אבל בחיים הפעילים שלנו, במקומות הזירה הנכונים, אנו רואים איזו שהיא סתירה בין האמת למציאות, וזו הבעיה שלנו שגילדנו אליל בחצרנו, איזו אמת לא אמיתית, כזו שלא יודעת לבטא את שמה, אמת אמורה להיות שכלתנית, דוברת, דעתנית, גם אם היא שקטה ומרבה עומק, אך היא אמורה לתת מענה לחיים עצמם. והאמת מהי? הכרת הטוב והרע, ידיעת ההבדל ביניהם, חויית האושר בהפרדה הזו, ובזיהוי הנכון של מינונים משני הקצוות, אז לסיכום, או שלא… חייבים ללמוד על הטוב והרע שבערכים שלנו, בעומק הדעת, בסוג של אובייקטיביות מושאלת, וכאילו אפשר דבר כזה, אבל נניח שנעמוד על איזה בירור, כמה בטוחים אנו יכולים להעשות בעקבות הגילוי הזה, תיעוב הרע מתוך העצמיות שלך הוא חייב לבוא ממקום אמיתי מאד, אין אתה יכול להפסיק לכאורה לעשות רע אלא אם תתעב אותו מקודם, לא תוכל הסתכל עליו מכל שכן עשותו, ההתגברות ללא תיעוב מה רב שכרה, ובטח שופט הצדק לא יקפח תנועת כל בריה לטובה, גם כי לבה בל עמה, שכרה המושלם שמור לה בכנפיה, אך אין שכר זה מלמד את האדם, אנו חפצים בשכר הנצחי של ההיפרדות המוחלטת מן הרע מצד המהות, את ההגבלה ממנו כבר שמרנו, ונזכה ששמירה זו תתהדק ותתמשך, אלא שהוא, ערמומי שכמוהו, חודר אל הלב דרך רווחי הסורגים, ממלא את הוייתנו במשהו שלא הגדרנו כטוב, הוא מתנחל תחת השם של בעל הבית, לא אכפת לו להקראות מעתה בשם האויב בשם של 'טוב', אם זה שיווקי – למה לא?

הפוסט 061 אֵיךְ נֹאהַב אֶת הַטּוֹב? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיה ה, כ)

האדם, מטבע ברייתו, הינו בריה שאפתנית וסקרנית, הכול הוא רוצה לכבוש, ללא קשר ליכולת הריאלית, במה שאינו יכול לנגוע במגע פיזי, הוא משלים באמצעות החלום, הדמיון, הציור המחשבתי, הפנטזיה.

כיון שכך, נוצר מצב, בו האנושות מסווגת את עצמה לשנים, החלק הנאור, החושב חשיבה עצמאית נטולת מקובעות, והחלק החשוך, הפאנאטי, החושב מחשבות מוכתבות מראש, ללא כל רעיון עצמי יצירתי משובח.

כך אנחנו יכולים לשמוע את ההגדרה המתארת איש מועדף – "אדם פתוח!" לא כזה סגור ונעול על עצמו ועל דעותיו. לעומת זאת, יש אנשים שלא יזכו להכרה, משום שהם מקובעים קיצוניים, לך תבנה איתם משהו.

כשלעצמי אני מתפלא על הטעות המתאזרחת כה בקלות ואין מי שיסיר את הלוט.

למי אנו קוראים 'פתוח'?

רק למי שמסכים עם דעתך שלך?

או אולי למי שמוכן לוותר בקלות על דעתו שלו? הרי זה איש סתום וחסר בינה לחלוטין! ההיפך היה יכול להיות נכון, איש נבון אשר גיבש לו דעה מוצקה, וממנה לא יזוע ולא יתפתה להמירה באחרת, אולי אותו הייתי מכתיר בכתר הנבונות השלימה זה איש רציני להדהים!

ככל שהדברים נוגעים בעניני פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה עולמית, או אידיאולוגיות שונות, ושאר עניני העולם החרשתי… כל אחד יכול להכתיר את בן בריתו לדעה והשקפה ככל שיחפוץ.

אך הדבר מקומם שבעתיים, כאשר איש אמונה ודת מוכתר בתואר הפתוח והנאור, לעומת הפורק עול דתי ואמוני כלשהי איש העולם השפוי… גורף ונחרץ.

מה קרה לכם?

יתכן והאיש ללא-דת הינו איש סגור ונעול מאד, הוא גם לא פתוח לאמונה ולדברי תורה. שמתם לב לזה? נסו לעורר את ידידכם החומרי על הצצה ברבדים היותר עמוקים שבחיים, תראו את הסגירות, האטימות, הדחיה, וחוסר הנאורות הבולט, מיד ברגע הראשון.

כלומר, כל אחד סגור וסתום במה שלא מעניין אותו… .

הטענה המושמעת על אנשי האמונה, כי אינם מסוגלים לשמוע דברים שונים ממה שהורגלו, אינה נכונה, משום שאיש האמונה אינו חסר סובלנות כלפי דעות שונות הוא פשוט מקיים אחת ממצוות התורה שהזהירה שלא לתור אחר דברי מינות, לא בגלל הפחד מהמרת השקפה ולא מסגירות, רק קיום מצוה כפשוטה יש כאן, ולא זולת.

רבים במחנינו מתהלכים בתחושה, כי החיים הפתוחים נעדרים מהם, הם חשים באיזה הפסד חווים סבל השקפתי מיותר, ולמה מיותר? כי אין אדם בעולם שיכול לחיות ולחוות את הכל, כאן ועכשיו, כל אדם ריאלי ובעל ראיה מפוכחת יודע את מוגבלותו הפיסית והמחשבתית, הוא גם זוכר כמה וכמה וכמה פעמים טעה בחייו, ומן הסתם הוא גם עתיד לטעות ככל האדם כך שברור, שאין הוא יודע הכל, וגם במה שהוא יודע, יתכנו אי אילו שינויי טעות…

מה שאומר, שבעצם, אנו עיוורים לגורלנו ועתידינו.

הדרך היחידה לדעת דברים על אשורם, היא ההאזנה לדברי היוצר בעצמו, תורת ישראל, מתאפיינת בריבוי הידיעות הנכונות שלה בדבר ההוה והעתיד, צר לי לומר, אבל ברור, שהפונה עורף מדברי תורה וחוכמתה האצילית, אין לו שום קשר לנאורות, ורק ההיפך העגום הוא הנכון.

מאות רבות של גדולי ישראל חקרו ודרשו את חידת היקום והעולם, דבריהם מכונסים בספרים שרק לנבונים מאד הגישה אליהם. ההיסטוריה העולמית הוכיחה, כי חיי היהדות האמיתיים הובילו את האנושות לאור וקידמה, למרות שבשעתם ובזמנם היו נראים אלו כחיים חסרי תוכן לעומד מבחוץ.

ועוד הפתעה, הגישה הסוברת כי היהדות היא מסגרת מיושנת שאין לה מקום בשנות האלפיים, היא מגוחכת ומשעשעת, ובפרט לאור העבודה, כי טענה זו נשמעת בחלל עולמנו זה כאלפיים שנה, כבר אז, בראשית התהוותנו כעם, היו חדשים, נאורים, פורקים, ומבינים-יותר-טוב את המטרות העדיפות בחיים וכולי…

חיים ללא בורא עולם שחיו אותם רבים, הביא אותם להמון מלל המנסה להפריך אמיתות מקודשות, הם עלזו בחברת מכריהם כשלא היה מי שיענה, הם שמחו במסקנה הידועה להם מראש, כי כך טוב לחיות, הרחק מהבערות של אבותיהם המאמינים וכיוצא בהם. אך במרחק של זמן, אנו רואים את ההבדל הבולט כל כך, בין חיי אמונה לנטולים מהם.

מיליוני אנשים בעולמנו המתחדש, הצטרפו לצבא המאמינים באלוקות, דווקא מתוך נאורות ופתיחות לשמוע על דברים שלא שמעו עד היום, להתנהג במנהגים שאבותיהם בחרו להרחיק ואף לסלוד מהם. הנאורות שהיתה בהם, ברבים כל כך, גרמה להם לבחון כל דבר מהצד הנקי שבהם שלא הוכתם על ידי דעות קדומות. האמת של התורה וחיי הטוהר, הינה אמת ללא כחל ושרק, אלו שבחרו בה, לא בחרו מתוך קושי שבחיים אחרים, אלא מתוך התעניינות נאורה בטהרתה, מה שמלמד שבסך הכול נאורות היא מידה טובה – – –

מי שחושב שכוונתי במאמר זה היא להתווכח עם לא דתיים וכו', טועה. אני כותב לי ולשל כמותי, אנשים שגדלו על ברכי הדת, ועדיין הנאורות שבה אינה נהירה להם דיה, אולי אנו לוקים באטימות? אטימות המוח ואטימות הלב, כשהם יהיו פתוחים, נוכל לבחון את הכול אחרת תחי הפתיחות, הנאורות, התבונה – – –

כבר אמרנו?

הפוסט בשבח הנאורות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.