בָּרִאשׁוֹן מִסִּפּוּרָיו הַמַּפְעִימִים וּכְמוּסֵי הָרַעְיוֹן מַקְרִיא לָנוּ רַבִּי נַחְמָן – – –

"וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאֹד, וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים. וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי, כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם, וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת, וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגֵּעַ אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי, תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלֹא תִישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת. וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן"…

לֹא נוּכַל לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַחֲשִׁיבָה, כִּי כָּאן אָנוּ עוֹמְדִים מוּל מַסָּע הַחִפּוּשׂ הַנִּשְׂגָּב שֶׁל הַנְּשָׁמָה אַחַר עַצְמָהּ, בּוֹ נִתְקֶלֶת בְּמִפְגַּשׁ שָׁרָשִׁים הַקּוֹרְאִים לָהּ לָשׁוּב אֶל מְקוֹרָהּ הַטָּהוֹר.

וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה…

– "מָתַי תַעֲלֶה, בִּתְּךָ מִבּוֹר. וּמִבֵּית כֶּלֶא, עֻלָּהּ תִשְׁבֹּר" (מִפִּיּוּט 'אָחוֹת קְטַנָּה').

מַה יֵּשׁ בּוֹ, בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, הַמְּעוֹרֵר גַּעְגּוּעִים רְדוּמִים בְּלִבֵּנוּ?

הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן – עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה…

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא הַסִּכּוּם שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, כִּי בַּיּוֹם הַזֶּה עָלֵינוּ לְהַבְחִין בַּעֲרֵמַת הַיָּמִים שֶׁהִצְטַבְּרוּ לִכְדֵי גֹּבַהּ מַרְשִׁים, הַגֹּבַהּ הַזֶּה לֹא כָּל כָּךְ מְעוֹדֵד מִבְּחִינַת תָּכְנָם וּמַהוּתָם שֶׁל הַיָּמִים, כִּי הָיוּ גַּם הָיוּ 'פַאשְׁלוֹת', וְהַרְבֵּה…

הַיָּמִים נִמְצָאִים אִתָּנוּ כָּאן?

אֵיזוֹ בּוּשָׁה!

"הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ בַּחֹשֶׁךְ", וְעָלֵינוּ – "לְהַחְזִירָם אֶל הַקְּדֻשָּׁה"

אֲהָהּ, כָּל הַחַיִּים הֵם 'לִקּוּטֵי גַּעְגּוּעִים'!

– 'כָּל הַשָּׁנָה תִּתְגַעְגֵעַ אַחֲרֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי' – אָמְרָה בַּת הַמֶּלֶךְ…

הֲרֵי הָרְדִיפָה אַחַר הַסִּפּוּק וְהָעֹנֶג הַמְּאֻשָּׁר הַבִּלְתִּי מֻשָּׂגִים, מְקוֹרָהּ בַּגַּעְגּוּעַ הֶעָמֹק בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית הַמִּתְגַּעַגַּעַת, אֲבָל רֻבָּן שֶׁל הַנְּפָשׁוֹת אֵינוֹ מַכִּיר אֶת נְשׂוּא הַגַּעְגּוּעַ הָאֲמִתִּי, וּמְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ בְּכָל אַשְׁפָּה אֶפְשָׁרִית… וְעִם כָּל אֲסִיפַת הַגַּעֲגוּעִים הַזֹּאת אָנוּ בָּאִים לַיּוֹם הַגָּדוֹל הַזֶּה.

אוּלַי יָבוֹא יוֹם אֶחָד, בּוֹ נָבִין, כִּי אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אַחֲרֵי מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְסֻיָּם, נֶעְלָם, מְכֻסֶּה, נִסְתָּר וְחָבוּי שֶׁהוּא הַשֹּׁרֶשׁ לְעֵץ הַשְּׁאִיפוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁלָּנוּ… לָכֵן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים כָּל הַשָּׁנָה, מַמָּשׁ כָּךְ.

וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כַּאֲשֶׁר 'אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ עוֹרְכָה' – כְּשֶׁשָּׁעוֹן הַחוֹל הָאוֹזֵל מִתְקָרֵב לִקְרַאת סִיּוּמוֹ, וּפַעֲמֵי חַג הַהַכְתָּרָה מְמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, קוֹל פַּעֲמוֹנָם מְקַשְׁקֵשׁ בִּישִׁימוֹן הַלְּבָבוֹת, מַכָּה בָּנוּ הַהַכָּרָה הַחַדָּה וְהַחוֹתֶכֶת:

לְמַה הִתְגַעַגַּעְנוּ?

מַה רָצִינוּ?

"וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאֹד, וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים"…

קוֹל הַגַּעְגּוּעַ הַמִּצְטַעֵר הַזֶּה מְהַדְהֵד בְּרַחֲבֵי מִדְבַּר הַנֶּפֶשׁ, לֹא נוֹתֵן מָנוֹחַ.

הֵד זַעֲקַת הָאָב הַמְחַפֵּשׂ אֶת בִּתּוֹ הָאֹבֶדֶת מְפַלֵחַ כְּלָיוֹת וָלֵב. כַּמָּה זְמַן מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵינוּ? וְאָנוּ, בְּשַׁאֲנַנּוּת יַלְדּוּתִית אֵינֶנּוּ מוּדָעִים לְכָךְ, אֵינֶנּוּ מִתְעַנְיְנִים כְּלָל בַּשֹּׁרֶשׁ, בַּיְּסוֹד וּבַמָּקוֹר… הַכֹּל כְּאִלּוּ סְתָם כָּךְ. בּוּשָׁה!

וְהִנֵּה שֶׁקֶט… דְּמָמָה שֶׁל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה!

הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אֵין עוֹד יוֹם, הֵם אָזְלוּ מִסַּל הַיָּמִים וְעַד אַרְגִּיעָה – תִּכְלֶה שָׁנָה.

וּכְמִתּוֹךְ חֲלוֹם שֶׁפָּג, מִתְעוֹרֶרֶת הַנֶּפֶשׁ מעלפונה.

הַקּוֹל הַבּוֹקֵעַ מֵהֵיכָלוֹת טְמִירִים אוֹפֵף אֶת הַיְקוּם אֲשֶׁר הַיּוֹם יַעֲמוֹד לְמִשְׁפָּט וְדִין, הָאֹזֶן הָרוּחָנִית מַתְחִילָה לְהַקְשִׁיב… מְדַבְּרִים אֵלִי קוֹרְאִים לִי…

הַאִם הַלֵּב הָאָטוּם הַזֶּה, סוֹף סוֹף יַתְחִיל לְהַרְגִּישׁ?

הַאִם יָבִין מַדּוּעַ אָנוּ מַכִּים עָלָיו הַכֵּה וָשׁוֹב בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת?

הַאִם יִרְעֲדוּ נִימָיו הַחֲבוּיִים מֵאֵימַת הַדִּין?

וְכִי מִי לֹא יִלָפֵת מֵעֹמֶק הַחֶרְפָּה לִהְיוֹת שְׁרוּיִים בְּיַם הַגַּעֲגוּעִים הַלֹּא-נָכוֹן?

גַּעְגּוּעִים כֵּן!

הַשְּׁאֵלָה הִיא לְמַה?

אוּלַי הַיּוֹם הַזֶּה צָרִיךְ מֻקְדָּשׁ בִּכְלָל לְאַוְרֵר אֶת 'תְּכוּנַת הַגַּעְגּוּעַ' הָאֱנוֹשִׁית, זוֹ שֶׁחַיֶּבֶת לְהִתְגַּעְגֵּעַ, וְלֹא מְשַׁנֶּה לְמַה. כְּאִישׁ רָעֵב שֶׁיֹּאכַל כָּל דָּבָר, אִם לֹא יַצִּיעוּ לוֹ אֹכֶל בָּרִיא וּמֵזִין.

הָבוּ אֹכֶל לַנְּשָׁמָה הָרְעֵבָה! תְּנוּ מָזוֹן לְחֵלֶק אֱלוֹ'הַּ מִמַּעַל! הַיּוֹם זֶה הוּא הַיּוֹם שֶׁלָּהּ, הִיא לֹא תֹאכַל וְתִשְׁתֶּה הַיּוֹם מֵהַתְּזוּנָה הַחָמְרִית, הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַנָּכוֹן וְהָאֲמִתִּי, הִיא תִּמְצָא עַל יְדֵי הַשְּׁכִינָה הַמִּסְתַּתֶּרֶת וְהַחֲבוּיָה, הַמְבַקֶּשֶׁת מָקוֹם לִשְׁכּוֹן אֵצֶל הַמִּתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיהָ.

חִשְּׁבוּ עַל 'עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה' מַתְאִים לְכָךְ, הַיּוֹם הַמְסַכֵּם שֶׁל 'אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ עוֹרְכָה'.

הפוסט געגועי היום האחרון… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קביעות ותודעה אודות היעד של הלימוד היומיומי

כמו כל דבר שבעולם, ההצלחה רשומה על שם מי שיודע להציב יעד ברור לשאיפותיו, מי שרק יודע לחלום (שזה דבר טוב לעצמו) ואינו יודע כיצד להציב את ענני חלומו בקרקעו של עולם – ימשיך להיות חולם החלום, ולא יבצע דבר. בכל פעם שעולה איזה רעיון טוב, על המהרהר בו מיד לחשוב, כיצד ואיך מבצעים את הרעיון הזה, מהן הפסיעות הראשונות לעברו ומהן הפסיעות המקדמות אותו בהמשך.

וכמו שהוא בכל דבר גשמי – כן הוא ברעיונות הרוחניים, אם עולה על דעת אדם איזו שהיא השתוקקות לזכות לאיזה ענין רוחני, עליו לחשב חשבונו של עולמו, האם הדבר הזה בעיניו בר ביצוע באמת, ואם כן, איך וכיצד מבצעים אותו. ואם לא יעשה כן – הרי שכאילו לא הרהר בו מעולם, ורעיונותיו הם סתם דברים בטלים.

כל בחור ישיבה ואברך צורב, בעמדו מול ארון הספרים היהודי המתפקע מרוב ספרים, אם בר הכי הוא, מרגיש בלבו כמין צביטה של כמיהה, מתי אזכה לדעת את כל זה, איך אזכה ללמוד כל כך הרבה, בפרט כאשר הוא קורא ספרים רבים על גדולי ישראל מכל הדורות, שידעו כהנה וכהנה והתמידו כל כך הרבה, ולפעמים זה נדמה שיש אנשים שהם מסוגלים ללמוד ואולי יש כאלו שאינם מסוגלים ללמוד…

שורש הטעות הגדולה הזו, שהיאוש המכרסם בלבות רבים מבני התורה מרפה את ידיהם מדברי תורה, ומסתפקים במועט שלהם או לפעמים נותנים לקנאת סופרים להתפתח לכיוון התפעלות גרידא מעבודתם של אחרים, נעוץ בכך שההבדל הגדול בין האברך המקנא לבין האברך הכוסף הוא, שזה האחרון לא הציב מעולם שום יעד ברור לרצונותיו העזים, הוא יכול להתפעל התפעלות כנה ועזה מול מעשיהם של אחרים, אבל הוא לא מסוגל לבנות סדר עבודה המתאים לנפשו ולאופיו.

כאשר צלצולי החגיגות של סיומי הש"ס, במסגרת לימוד הדף היומי העולמי, פועמים בחלל העולם, מתרגשים לבבות רבים, ומקבלים על עצמם על אתר, להתחיל את מסכת ברכות ביחד עם כולם, ולזכות לסיים את הש"ס בעוד שבע שנים. רבים וטובים זוכים אכן לברך על המוגמר ולהיות מאלו שירשו את כל מסכתות הש"ס, אחת לאחת, בלימוד עקבי של יום יום, במשך שנים רבות כל כך… אשרי חלקם, אבל רבים אחרים, שהתחילו בשיא ההתלהבות ובהמון רצינות והתמסרות, למדו מסכת אחת או שתים וחדלו, מה הסיבה לכך?

אפשר לומר בקיצור, כי יש כאלו שרוצים "לסיים" את הש"ס, ויש כאלו שרוצים "ללמוד" את הש"ס, אלו שרוצים לסיים משלים את עצמם שהם רוצים ללמוד את הש"ס, ואכן הם מתחילים 'כמו' לומדים, וכאשר תאוות הסיום רחוקה מהם, הם פשוט חדלים. לא כן, אלו שרוצים "ללמוד" את הש"ס, בהרבה מן המקרים – הם זוכים להוציא מהכח אל הפועל את הענין שלהם – ללמוד את כל מסכתות הש"ס, אחת לאחת, בלי שום חסרון כלל.

חשוב לדעת את הסיבות שגורמות לנו להפסיק ללמוד, עוד לפני שאנו מתחילים ללמוד, כדי שנוכל בעוד מועד להזהר מהמוקשים הללו שבדרך, קיימות סיבות שונות ומגוונות, התלויות גם באופיים של הלומדים ובעוד כמה משתנים, אבל המחשבה הראשונה שעולה, כאשר אדם מקבל על עצמו לעשות משהו – הוא בירור על היעד שלו, מה הוא רוצה באמת? ולאן הוא רוצה להגיע.

אדם שחי ללא הצבת יעדים, גם אם הוא הולך בדרך הנכונה, היעדים שלו משתנים בכל פעם, פעם נדמה לו שכדאי ללמוד דבר זה, ולאחר זמן מועט הוא משנה את דעתו והוא נמשך למשהו אחר. למרות שזה טבעי שאדם ישנה את דעתו, וגם יאבד את ההתלהבות הראשונית שהיתה לו בהתחלה, אבל ברוב המקרים, אדם שאין לו יעד ברור, כל קושי, ולו הקטן ביותר – מביא אותו להתעניין בדברים שונים בו זמנית, כשזה וזה לא עלתה בידו.

בדרך כלל, בלימוד דף היומי במשך שבע שנים, מתערבבים יעדים שונים, שצריך לעשות סדר ביניהם. וישכיל הלומד אם יתבונן מעט בדברים אלו, כי הם יעזרו לו להגיע אל היעד האמיתי, שאמור להיות לו ברור תיכף מעכשיו. השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא, האם היעד הוא לסיים את הש"ס? או היעד הוא ללמוד בכל יום דף גמרא? אלו שני יעדים שונים לגמרי. היעד לסיים את הש"ס, הוא יעד שאינו קשור דוקא לדף היומי, אדם יכול ללמוד כמה דפים כל יום, ואפילו רק חמשה ימים בשבוע, עם הפסקות שונות, ולסיים מתי שהוא את כל הש"ס. היעד ללמוד בכל יום דף גמרא, הוא יעד קצר טווח, היעד הוא היום! כלומר, שלא יעבור יום אחד בודד ללא שאלמד בו דף גמרא.

כדי לחדד את הענין יותר, נוכל לקחת דוגמה מלימוד פרשת השבוע, כל יהודי טוב, ירא שמים, מכיר את ההלכה של לימוד שנים מקרא ואחד תרגום עם רש"י, כך שבשבת קודש הוא נמצא בתוך עניני פרשת השבוע, ולומד כל שבוע עם כל כלל ישראל, לצד שמיעת קריאת התורה, את כל הפרשה השבועית. האם אפשר לומר, שהוא נמצא בתוך יעד לסיים את כל התורה בשמחת תורה? יכול להיות, אבל עיקרו של דבר, שהוא מבין שזה ממש לא לענין לעבור שבוע בלי ללמוד את הפרשה. לעומת זאת, קיימים ציבורים רחוקים, שונים מאתנו, שבהם יש אנשים יודעי ספר שרוצים לעבור על התנ"ך, והם מתקדמים בקצב שלהם.

מה יכול להבטיח יותר את הסיום ואת הלמידה של כל המערכת הגדולה הזו? ברור, שאלו שלומדים ש"ס עם עצמם, מסכת אחר מסכת, בפרק זמן קצר, זעירין אינון, ורוב האנשים, גם אלו שמתאנחים מפעם לפעם, הלוואי שהייתי ש"ס יוד, שהייתי יהודי שבקי בש"ס… גם הם לא מסיימים בדרך כלל, אפילו לא חצי ש"ס, ולמרבית הצער, יש המון יהודים, בני תורה דווקא, שאין בידם אפילו מסכת אחת שלימה, וזאת, משום שהם מדברים על לימוד ש"ס בכיוון של היעד שלא מתאים להם. להם מתאים יעד אחד, היעד שלהם הוא: לימוד דף גמרא אחד ביום!

החסד הגדול שעשה עמנו השם יתברך, שהרעיון הקדוש של דף היומי נכנס בכל שכבות העם, ללא הבדל מפלגות, עדות וקבוצות, הוא, שהלימוד הזה הוא לימוד שוה לכל נפש, כמעט… היעד השתנה, מהיום לא מדברים על לימוד בהיקף הגדול והאמיתי שלו, אלא מדברים נקודתית – אני רוצה ברצון שלם ובהסכמה מוחלטת, שלא יעבור עלי יום אחד בימי חיי, שלא אלמד בו דף גמרא אחד… כשהיעד הזה ברור, אזי רבים הסיכויים, שהש"ס על גדלו והיקפו יהיה נחלתו של האיש הזה. זה שהכיר את היעד הנפלא הזה – שכל דף גמרא שאני זוכה לחטוף הוא מילוי היעד והיעוד שלי בעולם.

חשוב מאד לחדד לעצמו את הנקודה הזו, שיום ללא תורה, הוא יום מת וחוור, אין בו את החיות הקדושה של התורה שמחיה את הימים שלנו, סיום הש"ס, החגיגי והמאיר כל כך, הוא תוצאה של לימוד, הוא לא תוצאה של התלהבות… ברור, ששכר גדול יש לאלו שמלהיבים במישרים ובעקיפים את כלל נשמות ישראל ללימוד תורת השם תמימה, עם זאת, עלינו לזכור, כי כשוך אש הקודש של הסיום הנפלא, באים ענני בוקר רגילים ומשמימים, ימים רבים עם טרדות והפרעות, ולהם אנו אמורים להתכונן…

בהמשך דברנו, ננסה להתבונן בעוד סיבות הגורמות למתלהבי מתחילי הש"ס לזנוח את המטרה הזו, שעד לא מזמן היתה נראית החשובה ביותר בחייהם, אבל ראש וראשון למפריעים הוא חוסר היעד, וננסה לתת דוגמה אחת מני רבות.

קורה לעיתים, שהלומד נתקל ביום קשה במיוחד, הנה ירד הלילה והוא לא למד את הדף… הוא יודע שבאופן עקרוני, אפשר ללמוד ביום אחד שני דפים… ועדיין להשאר במסגרת הדף היומי, הוא בוטח בעצמו, שמחר, בלי נדר, הוא יזדרז ללמוד שני דפים, והכל יהיה בסדר.

זו שטות עצומה! גם אם אכן, הוא יצליח ללמוד שני דפים מחר – זו 'שטות שהצליחה', ורק לזמן קצר… הטעות שלו היתה שהוא שינה יעד! הוא אכן למד שני דפים, והוא אכן ברגעים אלו עדיין לא נמצא בסכנת זניחת המטרה, אבל הוא התחיל אותה, כלומר, הפסקת הלימוד לגמרי – התחילה היום! בזמן אחר הוא כבר יהיה חייב שלשה דפים, ולפעמים דילוג של פרק שלם וכו' וכו'.

דרך כזו, אינה הדרך הנפלאה של 'ללמוד בכל יום דף היומי', אם יצליח ללמוד את כל הש"ס – זכה לו. ואם לא – זה נקרא 'להשלות את עצמו!' לומד דף היומי האמיתי מתעקש בעקשנות גדולה על היעד שהציב לעצמו – ללמוד בכל יום דף גמרא. יום אחד לא ייעדר.

הפוסט עד הדף האחרון (א) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ' סיון, ערב שבת שלח תש"פ

הרצון המוגזם שלנו שיהיה לנו טוב – גורם לנו את הפך הטוב, אנו ברוב הזמן לא מרוצים ממה שקורה אתנו וממה שעובר עלינו, ונמצא, שהעצבות הזו מקורה ברצון הטבעי שלנו שיהיה לנו טוב. כדי להגיע למקום גבוה יותר, עלינו לרצות את הדבר הזה עצמו, לרצות שיהיה לנו נח בנפש, נח במחשבה, שקט ושלוה בנשמה, זה בא כאשר הרצונות האחרים פחות דומיננטיים, ויותר מאפשרים לנו להיות מרוצים גם אם הם לא יהיו כפי השאיפות הראשוניות שלנו, לפעמים השאיפה להיטיב את החיים – היא עושה את החיים יותר קשים, צריך לזכור, כי המקום הפשוט שלנו בלב, הרוצה את החיים הטובים, הוא לא בגלל איזו אידאולוגיה וכו', אלא פשוט שאנו רוצים שיהיה לנו טוב, לכן שלא נשכח את זה, ונתחיל לבחור להרגיש טוב, לחוות את החיים למרות הקשיים שלהם, להפריד בין הצורך למלאות חסרונות לבין מה ההנאה ממה שיש כבר.

ההתחברות אל מקור ושורש הנשמה, היא חצי דרך, או אפילו אפשר לומר, שזה כל התיקון, כשאדם זוכר היטב את המציאות הפשוטה הזו, שהוא הובא לכאן… ושיש מטרה לכל מה שהוא עושה בעולם הזה, הוא פחות יתמקד במה שאין ויותר יחווה את החיים, בנחת ובקלות. לפעמים החיים כה קשים, שאין השם 'חיים' מתאים להם, זה יותר דומה למוות. החיים הם דבר רוחני, רק הרוחניות יכולה להזין אותם, גם כשאנו ממלאים את צרכינו הגשמיים, מקופלות בתוך הצרכים תנודות רוחניות המצפות לתיקון. אנו באנו לכאן להעלות את העולם ולרוממו לדרגה גבוהה יותר, לא בחנם העמידו את המדבר גבוה מעל הדומם, הצומח והחי, הוא המושך בחוטים, ביודעים ושלא ביודעים, בהתרחשויות הנשגבות שהוא אפילו לא מודע להן.

הבה ונחיה בשמחה תמיד, בהנאה מושלמת מהחיים האלו, הנאה שאינה צריכה השלמות מהדביקי הגשמי הזה, אלא פשוט להנות מזיו השכינה, אני מאמין שאפשר.

הפוסט לרצות את הדבר האמיתי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בית יהודי נבנה על מציאות ולא על חלומות.

ההכרה של המתרחש חיונית לשנים-הנשואים כדי שיוכלו לממש את האתגר הגדול והנשגב של חיי הנישואין, הכול יודעים כי ציפיות מוגזמות או חלומות נעורים שובבים יכולים למוטט את הקרקע, תרתי משמע 'של יציבות הנישואין.

אחד מהפירושים המעוותים שמעניקים בני אדם למוסד הנישואין, הוא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, בנוגע לביאור הפסוק: "והיו לאחד"!

כלומר, אנשים נוטים להאמין כי כוונת התורה הקדושה היא למוטט את כל ההבדלים והשונות והיחידנות של שניהם, כדי להפוך אותם למשהו אחד הנקרא אחד. לא נכון. קיום הפסוק הזה יכול להיות רק כאשר יש בפירוש 'שנים' שונים – המתאחדים לאחד, אם אין שנים שונים, נפרדים, לא מתאימים, אלא הם מוחקים את האישיות שלהם לגמרי, הם לא קיימו את הפסוק כפשוטו, כי אחד ויחיד הוא לא שנים שהתאחדו. עיקר השלימות הוא שפעולות משתנות מתאחדות לאחד הפשוט האמיתי (ליקוטי מוהר"ן).

טעות זו עולה לנו ביוקר. המון המון התגוששויות מיותרות נוצרות סביב השוני שבין השנים, שאיפות מנוגדות, צרכי-נפש מיוחדים וכן על זה הדרך. הטענה הגדולה שאין אנו מתאימים, כי אנו שונים, באה בבסיסה במיתוס האומר, שאם אנו נשואים – אנו חייבים לחשוב באותו קו, ולרצות אותם דברים, ובכלל – לוותר על דברים שמפריעים לשני.

אופס, מכשול. ויתור – המילה הכה ענוגה… וכי אתה מדבר נגד ויתור? הלוא היא הטובה והנאצלת שבמידות? אנו כן בעד ויתור, ויתור

על ההפרעה, על ההתחככות בזולת, על רמיסתו 'למען' הערך שלי, אבל לא על הערך שלי, אין אני מצווה לוותר עליו.

המכירים בערך הנכון והאמיתי של חיי הנישואין יודעים להבחין בין התמזגות של שנים למען ערך אחד, לעומת ביטול ערכי השנים מול ערך נוסף ושלישי. זה האחרון לא יביא אותם לשום מקום, משום שבסופו של

דבר הויתור הזה, הוא קוסמטי וחיצוני בלבד, הוא לא פעל מחיקת אישיות כי אם הדחקתה.

גם אם הצד שממול, זה האמור להיות כאחד עם זולתו, מתנגד מאד להשקפת עולמו או התנהלותו המנטאלית, התרבותית וכו' של זולתו, עליו לתת לו את הקוסטא דחיותא לקיים את ענינו, במרחב המחיה הלבדי שלו, ואף רק כדי שלא יגרור איתו את מטען האכזבה לתוך המעגל.

יתירה מזאת, אין הדברים אמורים 'רק' במקרים מסויימים, בה מתגלעי תהומות פעורים בין עולמות שונים. זאת החטאה למטרה. האמת היא, כפי שכל זוג נשוי יודע, שבכל בית ובית ברחבי העולם, מאז אדם וחוה, נפגשו שם עולמות שונים, משונים ומנוגדים, ואחרים לגמרי. כששם המשחק הוא נתינת מקום לשנים במסגרת הפלאית של נישואין.

אכן זו מסגרת פלאית, המראה לאדם האינטרסנטי עד כמה הוא יכול, לא רק לכבד משהו שהוא מנוגד לו, אלא אף ליהנות מאותו ניגוד, ואף להיות חסידו של הערך- לתת לשני לחיות כרצונו ולפי טבעו. ואם יש סיכוי לשינוי מעט או למזער נזק של ערך לא-תקין, הוא רק כאשר המגמה היא "נתינת מקום" ולא דורסנות והשתלטות.

"הגע בעצמך" אנו אומרים לכל אחד מהשניים. "האם לא משמח אותך העובדה, שבן/בת זוגך נהנה כעת מדברים שהוא רוצה לעשות"? ואם אכן לא, עליך לבדוק את עצמך, מדוע לא, וכי למה שתרצה לכלוא את האמור לחיות עמך בשלוה, תוך כדי ציווי להרחיק כל רצון אחר מלבד רצונך שלך.

כך אנו רואים אברכים שחדלים מארחות חיים שנולדו עמם, אחרי שהאשה לא הסכימה… וכן להיפך, נשים שכל ערכן התאפס לעומת הגישה שהנחיל הבעל בבית, אם אומנם איזו אשה כשרה העושה רצון בעלה… אך יש דרך איך להביא אותה לעשות את הרצון, ודווקא לא על ידי ויתור על רצונותיה – אלא על ידי שלום ושלוה שהם הרקע לרצונה של הכשרה להעצים את היכולות של בעלה.

אותו גבר המיישר את השקפת עולמו החדשה עם זו של אשתו, לא גרם לה נחת בכך, למרות שבהתחלה זה נראה כך, בסופו של דבר, היא תזכה באישיות מחוקה שאין בה כלום, ולא את זה היא רצתה. האשה הכשרה אמורה להיות 'אשה' כשרה, ודרך כך להיות עושה רצון בעלה, ולא זאת שעושה את הרצון בעלה מחוסר ברירה, וחורקת שיניים, איזו כשרות היא זו?

בבתים רבים, קורה ואינם "מגיעים לידי כך", כי ההתעלמות מהזולת היא הכותרת המנחה, לכן לא רק שלא תהיה ידיעה אודות פרטי החיים הרצויים על הזולת, אלא שאין לכתחילה שום רקע המאפשר הרמת ראש והבעת צורך נפשי כזה או אחר. יש שיחשבו שזו היתה התמונה בבית הישן שלנו, של ההורים הצדיקים.

טעות היא בידם! דווקא העולם המודרני, הוא זה שסותם פירצה כאן ופוצע אחרת במקומה… אלו שאינם נותנים את הלבד… לא מצליחים לבנות את הביחד, הם גורמים, בהתעלמות המגוחכת, להנציח את הלבד בשיא בדידותו המבעיתה, לא זה רצונו של הקדוש ברוך הוא באומרו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד – – –

הפוסט לבד בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.