בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר ויקהל, יט באדר א' תשפ"ב.

לכבוד אהובי חתני כבני, ר' …, נרו יאיר ויזרח.

אני מצטער על עיכוב החברותא המקורית, כי המון טרדות ובלבולים עדו עלי לאחרונה, אבל כיון שממנו אנו שואבים את החיות שלנו, אמרתי להמשיך.

הר'בה ממשיך ללמד אותנו:

עַכְשָׁו בָּעִתִּים הַלָּלוּ – כיון שיש הסתרה גדולה בעולם, והרוצה להתרכז בעבודת השם באמת, מתקשה לשלב את העולם עם הרקע המפריע שלו עם עבודתו הטהורה, ולכן קָשֶׁה מְאֹד – לא באפן רעיוני, אלא במציאות זה דבר קשה, שֶׁיִּהְיֶה מָעוֹת לְאִישׁ כָּשֵׁר – ולכן רואים בפרט בדורות האחרונים, שהאנשים כשרים מבוזים מאד, ואין בידם לפעמים כלל כסף לצרכם ומחייתם, והסבה לכך היא, כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁיַּשִּׂיג מָעוֹת – כיון שהעולם הזה לא מחשיב את התכלית, ועקר תכלית בני אדם איך הם מתפתחים בעולם הזה, ומי שאין לו כסף בעולם הזה – אינו חשוב כלל, ואף מי שאין לו כסף אבל יש לו שוה כסף – הוא חשוב בעולם, ולכן במקום שעושים כסף – נמצאים שם כל האנשים האלו, שכל שיחם ושיגם עוקר את האיש כשר מתכליתו הקדושה, וכיון שהוא בא ביניהם, הוא עשוי לרדת מאד, לחשוב כמחשבתם ואפילו לעשות כמעשיהם, ואף המקום שבו הוא מסתובב, אף אם יהיה לבדו, הוא מלא אוירים של התרחקות מהבורא, וזה משפיע עליו, עד שרבינו אומר בלשון קשה כזו – ירידה גדולה מאד, היינו שלא דבר של מה בכך, כי המקום והחברה גורמים, ולא רק ירידה מהסובב אלא גם עצם ההתעסקות בכסף, גם אם יעשה גבול, הוא מושך את האדם מאד אל ענינו, עד שהאדם שוכח מהתכלית וחווה ירידה גדולה ועצומה. וַאֲפִלּוּ אַחַר הַיְרִידָה, חַס וְשָׁלוֹם מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ – וחושב שהנה כבר מוכרח, וכבר עושה מה שעושה בשביל שיהיה לו מעות, הירידה לא עוזרת לו באמת, הוא נמצא בעולם התוהו, מצד אחד הוא עדיין נמשך אל התכלית שלו, כי הוא איש כשר, ומצד שני הוא מתבהם, וההליכה בשני העולמות, לא מרכזת אותו באף כיוון, והוא יכול למצוא את עצמו גם בלי הכשרות שלו, וגם בלי המעות שקיווה להשיג, כי עֲדַיִן לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת – רק מי שהכריזו עליו בשמים, ולא תועיל שום השתדלות יתירה, כִּי גַּם הָרְשָׁעִים וְקַלֵּי עוֹלָם – שכל ענינם הוא חומר וכל מה שסובב אותו, ואף שהם שקועים באספת הון כל ימיהם, הרי זה דבר שרואים בחוש, שלמרות כל הכשרון וההתמקדות בעשיית הון, לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת – כמו שהוא היה רוצה, ולפחות שיצדיק את העמל חיים שלו, אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת – רבינו מדגיש שהמדובר באיש כשר באמת, שאם הוא אכן כך, רָחוֹק מְאֹד שתהיה מציאות כזו שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת – יתכן והוא ישיג כסף בעבודה או במשרה, אבל כסף רב שיצדיק את התואר עשירות – את זה אין לאיש כשר. ורבינו מלמד את הסיבה לכך, כִּי דַּע – ידיעה זו נצרכת לנו ביותר, משום שבכך נשנה את הגישה שלנו מול החומר והכסף, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – והוא היה תפארת ישראל, וכל השפע היה שיך לישראל ולצד הקדושה, אבל כיון שגברה יד אכזרית והחריבה את בית מקדשנו, התערבב העולם, ונָפַל הָעֲשִׁירוּת בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת – ולכן העשירות ביותר מצויה אצל אנשים ששבויים בשבי הקליפות ולא אצל אנשים כשרים כמו שהיה צריך להיות, בִּבְחִינַת "וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (אֵיכָה א, ט) – שהפרוש הפשוט הוא, שכנסת ישראל ירדה ירידה כזו, עד שכל אחד משתאה ומתפלא לגודל הירידה, וכמו כן גנוז בפסוק זה סוד נפלא, כי התיבה 'פְּלָאִים' היא אותן אוֹתִיּוֹת של התיבה 'אֲלָפִים'. ורבינו מפרש, שהפסוק בא לרמוז על ירידת העשירות, הַיְנוּ שֶׁהָאֲלָפִים שֶׁל עֲשִׁירוּת יֵרֵד פְּלָאִים. דְּהַיְנוּ יְרִידָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה – כי זה פלא עצום, ששפע של הבורא לא יגיע לעבדי הבורא הנאמנים, האנשים הכשרים באמת, אין זאת אלא כי בעת אשר תרד פלאים בחרבן בית המקדש, ירדה העשירות פלאים ונמשך השפע לסטרא אחרא. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲשִׁירוּת דְּהַיְנוּ אֲלָפִים מְזֻמָּנִים וַעֲדַיִן הוּא סָפֵק כַּנַּ"ל – כי כיון שהעשירות נמצאת בקליפות, הרי שמי שחוגר מתניו לרדת לשם לקחתה לו לאשה, הוא פוגש במקומה היום, שהוא מקום הקליפות והסטרא אחרא. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת – שאינו משתדל לעשות לעצמו את הירידה הגדולה הזו, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת – הדבר הזה יהיה קשה 'לו' מאד, כי הוא יפול וירד וזה יקשה עליו לאבד את תוארו הכשר והישר. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָאִים גַּם צַדִּיקִים וַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָעוֹת – ואם כך, למה שלא יהיה להם עוד מעות ועוד מעות עד שיזכו לעשירות ממש, אומר רבינו, שגם המעות שאנו רואים שיש להם, אינו בא בנקל אֲבָל הוּא כָּבֵד וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד – כי על כל המעות שיש להם, לפי ערך המעות כך ערך הירידה. וְגַם הָעֲשִׁירוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים הוּא מַזִּיק לָהֶם לַעֲבוֹדָתָם – וגם אלו הצדיקים העשירים, הם צריכים לרדת בכל פעם ממדרגת עבודתם להתעסק עם הכסף, לשמור עליו ולחשוב עליו וכו', ועצם הדבר שהעשירות שהיא כיום בת הסט"א קשורה בו שלא לצרך הרבים וכו', זה מגשם אותו ומפריע לעבודתו את השם יתברך. גַּם בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה מְעַט עֲשִׁירוּת אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַקַּלֵּי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲדֻמִּים מְזֻמָּנִים – כי לא תמצא צדיק מליונר, ששקוע באמת בהררי הון, כמו העשירים המפורסמים בעולם, ולכן ראו צדיקים תלמידי הבעל שם טוב, שהיו מכלים את כל ממונם לצדקה, וגם מסופר על הרבי ר' אלימלך, שהיה קשה לו לישון אם נשאר בביתו מעות בלילה ועוד סיפורי צדיקים כאלו, כִּי עַכְשָׁו קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לְהַכְּשֵׁרִים עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל – לכן לא נראה עשירות מוגזמת עולמית אצל צדיקי אמת וכשרים אמיתיים, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבִּי נַחְמָן מהורידענקא זְקֵנִי זַ"ל, שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" (מִשְׁלֵי ג, טז), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.) אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא, וְאָמְרוּ כָּל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְאָמַר רַבִּי נַחְמָן זַצַ"ל שֶׁהוּא רַק כָּל שֶׁכֵּן, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי הוּא קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֲבָל לֹא בְּפֵרוּשׁ. כִּי אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם מְזֻמָּנִים כַּמָּה אֲלָפִים אֲדֻמִּים וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל – בציטוט הזה שציטט הרבי מסבו, אנו למדים על המהלך הזה, שאכן אם ראוי שיהיה לכל איש כשר כל הטובות שבעולם, ואכן רואים לפעמים ששומרי הברית זוכים לשפע, כיון שלא קלקלו וכו', אבל המעות שלהם באות להם בדרך של הסתרה, בסופו של דבר יתכן ויהיה להם מה שהם צריכים, אבל לא במהלך של שפע ממש, מזומנים, כסף לבזבוז וכו', כי גם אם זה מגיע להם מספרית, ובסוף זוכים למה שצריכים, אבל זה בא בדרך העלמה וכל שכן ולא בפירוש. המסקנה מכל זה, שצריך איש כשר לחיות חיים של שלוה, בלי חובות ועינים גדולות בכסף, ולהסכים עם המהלך האלוקי שההמשכות אליו יתברך, תגרום בפירוש חוסר התענינות במעמד גבוה של עשירי עולם.

בברכה ובאהבה

שלמה ברוך בלוי

הפוסט 167 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר תצוה תשפ"ב.

לכבוד אהובי היקר ר' …. שיחי'.

הנה אחר הפסקה הכי ארכה, נמשיך ללמוד מתורת הנחל נובע מקור חכמה, שהוא הרבי של הדור הזה, להחיותנו ולהראות לנו גלוי אלוקות בחיינו בעולם הזה, להטעים לנו מצוף הדבקות האמיצה בהשם יתברך.

והנה אנו אוחזים בשיחות הר"ן, סימן ג', באמצע, וזו לשונו: גם הפליג מאד בגודל מעלת התשובה – אפשר לומר, שזה המשך למה שדבר בגדלת הבורא, כי אחר שמשיגים, כל אחד לפי מאי דמשער בדעתיה מגדלת אדונינו הבורא יתברך, יכול האדם להכניס בעצמו את גדל החסד חנם של התשובה, שכמו שהוא יתברך אין סוף, כך רחמנותו יתברך היא עד אין סוף ואין תכלית. ואפילו כשנופלים מאד, חס ושלום – היינו שלא יאמר אדם שבודאי יש תקומה מנפילה, אבל הנפילה שלי – היא כבר לא בשביל יכולת לקום ולהתעורר, כי אינו מאמין שיש תשובה גם בשבילו, והצדיק האמת מגלה, שאפילו כשנופלים 'מאד' – יש עדיין תשובה, וכל אחד נפל למקום שנפל, רחמנא ליצלן – ולכל אחד נדמה שנפילתו קשה ביותר, ואינו יודע דרך איך לשוב אל השם יתברך, אף על פי כן – אף שיהיה כן באמת, שאינו מדבר מדמיון ומענוה פסולה, אלא הוא באמת נפל לנפילה קשה מאד, עם כל זאת אסור ליאש עצמו – כי אסור לו לחשוב מחשבות של יאוש שמביאות התרשלות, כי כבר ממילא נסתמו ממני דרכי התשובה, כך חושב כל אדם, יש אחד שחושב זאת בגילוי, ויש בדקות, כי גם כל האנשים שאינם מתיאשים וכו', אבל הם עומדים נצבים על מצבם, כי מתייאשים בדקות מלעשות תשובה שלמה, ולחיות חיים חדשים כמו קדם החטא, בלי שום הפרש, כי תשובה גבוה למעלה מן התורה – ואם עבר על דברי תורה, יכול לשאוב חיות ממקום גבוה יותר, שהיא התשובה, שהיא בסוד בינה אמא עלאה, על כן – כיון שיש תשובה לכל דבר ובכל מצב, הרי פשוט שאין שום יאוש בעולם – ולמה לו לייאש את עצמו כל עוד הוא חי ויכול לתקן ולשנות מעשיו, ולדבק עצמו להשם יתברך מעתה כרצונו, כי אם יזכה – אם אכן יזכה להבין שבהתעצמו בתשובה הוא עולה למקום יותר גבוה, שהחטא לא יכול להגיע לשם, יהיו נעשין מעוונותיו ענין אחר לגמרי – ידוע שבכל דבר יש נצוצות קדושה, גם בגשמיות הגמורה, וגם בעמק הטומאה מאד, ואיך מעלים את הניצוצות של הקדושה מהחטא, הרי אסור לחטוא, ואיך אפשר לברר אותם? זהו על ידי תשובה, כאשר אדם זוכה לעשות תשובה, הוא מחיה המון קדושות נפולות שבעולם, וגם המון ענפים התלויים בשורש שלו מתחזקים וכו', וכמו שבאר רבנו ז"ל בתורה קמא, נמצא, שאחר התשובה נעשים מהעונות ענינים חדשים ונפלאים בעולם, ואין בידו עון עוד, כי אם תשובה והתקרבות גדולה אליו יתברך. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא פו:) שכשעושה תשובה מאהבה שנתהפכין כל העוונות לזכיות, ויש בענין זה סתרי נסתרות – היינו מלבד זאת שאנחנו רואים שהאדם הזה חזר בתשובה, ונמחלו לו העונות, ואיתא שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, יש גם עוד נסתרות רבות, כי בזה מנענע את כל הקומה שלימה, והקב"ה עושה מטעמים טובים מעונותיו, אחרי תשובתו השלמה כמובן, ולנסתרות כאלו אין לשום בריה שיכות, אלא רק היודע תעלומות ברחמיו העצומים ממשיך עלינו תיקונים נפלאים בכל עת, שיכולים אנו לזכות אל הדבקות כמו שכל ימינו ושנותינו עברו בצדקות ובקדושה. רק הכלל – שצריך לזכור תמיד, והוא כלל גדול בכל חיי האדם בגשמיות וברוחניות, שמכל הנפילות והירידות שבעולם, רחמנא ליצלן, יכולים לחזור אליו יתברך בנקל – איזה פלא עצום, שרבינו מדבר כאן על 'כל הנפילות והירידות שבעולם', שאי אפשר למח לחשוב על אלו ירידות מדובר, כי הירידה הכי קשה והכי עמוקה, גם עליה מדבר עליה רבינו, והפלא הוא, שנכתב כאן, שאפשר לחזור אליו יתברך 'בנקל', כי קושי התשובה הוא למי שחושב שהיא קשה, אבל מי שיודע שאין שום יאוש, והוא בבחינת נקי לגמרי בהעלות נדבת לבו לשוב אליו יתברך, וגדלות התשובה תלויה בגדלות הבורא, כי כשם שלגדולתו אין חקר (תהלים קמה, ג) – כך לגדולת רחמיו המרובים של הרוצה בתשובה אין חקר, ואי אפשר לפגום בו יתברך, כי אם חטאת מה תפעל בו, והלא הכל אלוקות גמור, ואחרי ששב האדם בכל לבו ובכל נפשו מתבהר לו הענין היטב בנפשו, וזוכה להתקרב מחדש אליו יתברך. והעיקר שהכל תלוי בו – היינו לא די שהעיקר של תשובה יהיה במוחו, אלא היסוד שעליו עומד כל בנין עבודת השם שלו, הוא רק זה – שלא יהיה מיאש עצמו מלצעוק אל ה' ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמיד – כי כאשר האדם מיואש, אין לו מוחין להתפלל ולהתחנן להשם יתברך, כי כבר אינו מאמין שיוכל אי פעם להיות נקי לגמרי, אבל אם אוחז את חרב התפילה בידו, ומבקש תחנונים תמיד, בזה מורה שאינו מתיאש כלל, לא מהשאיפה הכללית, ולא מהצעקה אליו יתברך בתדירות שנזכה לזה.

אקוה להשם יתברך שאתה נהנה מן המכתבים הללו, והלואי שנזכה לאחוז בהם ולהיות אנשים כשרים כרצונו יתברך וכרצון צדיקיו האמיתיים.

באהבה אין קץ

שלמה ברוך

הפוסט 166 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר תרומה, ב' באדר־א תשפ"ב.

לכבוד חתני כבני, היקר והנעלה … נ"י.

הבה ונמשיך בלימוד, אנו אוחזים בשיחות הר"ן, סעיף ג', נלמד רק את חציו, והלואי ונבין משהו ממה שנאמר שם, כי הדברים גבוהים ורמים כל כך, עד שאין כל מוחא סביל דא, ובכל זאת הרבי רצה שנדע את הדברים הללו, נלמד אותם וזה יקדש אותנו מאד.

הִפְלִיג מְאֹד בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ – הפלגה, היא סוג של העברת מסר בלתי נתפש, לאותיות של בני אדם אין את היכולת להקיף אמת כה ענקית, בכלל כתיבה תמיד לא תוכל לתאר כמו תאור בדבור, הרבי דבר כאלו דבורים שר' נתן רצה לכתוב אותם, אבל הוא לא ראה שזה יעבור, וְלכן אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב – ובכל זאת ר' נתן אומר משהו ממה שנדבר אז, ואף שהמלים לא ממש יכולות להעביר את מה שהרבי העביר באותה עת, לכן הקדים את ההקדמה זו שאי אפשר לבארה בכתב.

וְאָמַר רבנו ז"ל כִּי לִגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵין שִׁעוּר – אי אפשר לשער את גדלתו במחשבה אנושית, והכונה גדלתו המתבטאת בגלוי, כִּי נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד – הקב"ה מנהל את עולמו בשקט, הדברים שנעשים בעולם הם נוראים, היינו שאם היינו מתוודעים אל ההיקף האינסופי הזה של דבריו יתברך שנעשים, היינו יראים ביראת הרוממות, ואחר כך רבינו מוסיף, נפלאים ונוראים, יש פלא שהוא נורא, כשהשגרה מופרת על ידי פלא, עוד אפשר להמשיך, אבל כשהפלא הוא כה ענק, שזה מרומם את האדם ליראה גדולה מהשם יתברך, כי כשמתבוננים במעשיו הנפלאים באים לידי יראה, כמו שכתב הרמב"ם. וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל – כי לא כל הדברים נגלים למתבונן, כי הוא מתבונן במה שהוא יודע אבל השם יתברך עושה דברים נפלאים נוראים, שרבינו והצדיקים משיגים, ואף זה גבוה מעל גבוה, כי בכל פעם הם מבינים שעדיין אין יודעים כלל. הַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה – כי הידיעות שלנו, בני אנוש, אף המזוככים ביותר, היא ידיעה ברמה מסימת לפי הכלים של הנבראים, אבל אין זו נקראת ידיעה, כְּלָל כְּלָל לֹא נקראת ידיעה, כי ידיעה שיש מעליה ידיעה, ומעליה ידיעה עד אין סוף, אזי כל ידיעה, בכל רמה שתהיה – לא יכולה להחשב בשם ידיעה. וְגַם מַה שֶּׁמּוּבָא בספר בחינת עולם, כִּי תַּכְלִית הַיְּדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע – כלומר אם זו 'תכלית הידיעה' אז כן אפשר להגיע, הַיְנוּ שגם אם זוכים להגיע להשגה הגבוהה של תכלית הידיעה, זה לא נגמר בזה, כי זה גַּם כֵּן רק אֵצֶל כָּל יְדִיעָה וִידִיעָה – כי בכל רמת ידיעה, יש את המקום הגבוה של אותה ידיעה, והיא "תכלית הידיעה שלא נדע", הַיְנוּ שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְהַתַּכְלִית שֶׁל הַיְּדִיעָה – שעליה נאמר 'תכלית הידיעה', דְּהַיְנוּ כמו שכבר אנו יודעים, שזו השגה של 'לֹא נֵדַע', אַף עַל פִּי כֵן אל תחשוב שאתה בשיא הידיעה, כי עֲדַיִן אֵין התדר המסים הזֶה כל הַתַּכְלִית, כִּי זֶה הַתַּכְלִית שהגעת אליה הוּא רַק בְּאוֹתָהּ הַיְּדִיעָה שאותה השגת בכלים שלך. אֲבָל בְּהַיְּדִיעָה הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה – כמו שאמרנו, שלכל ידיעה יש ידיעה נוספת מרוממת הימנה, כי לגדלתו אין חקר, עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל בָּהּ כְּלָל – היינו לא רק שלא הגיע לתכליתה, אלא אפילו לא התחיל בה, אם כן למה יחשב שכבר השיג ויודע משהו, וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה – היינו שאין המדבר בכמה ידיעות ספורות, כי הידיעות הללו אין סוף למספרן, ואין סוף וחקר לעמקי העמקים שאפשר עוד לדעת בידיעת גדלתו יתברך. נִמְצָא, לפי כל זה שֶׁלְּעוֹלָם – אף פעם לא מגיעים לסוף, כי הוא אין סוף… וכל שכן שכל זמן שאדם מלבש בלבוש חמרי, כאן בחיי חיותו אֵין יוֹדְעִין את ידיעת גדלות הבורא, כְּלָל לֹא – חוזר ומדגיש, שאין המדבר בידיעה מצמצמת, אלא שפשוט אין יודעים, והיא תכלית הידיעה, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַתַּכְלִית הכוללת לגמרי, כִּי למרות היותו משיג דברים גבוהים ורמים, עֲדַיִן הוא מכרח להודות שלֹא הִתְחִיל בכְּלָל לֵידַע בִּידִיעוֹת גבוהות, שֶׁהן לְמַעְלָה מִזֹּאת הַיְּדִיעָה שֶׁאכן הוא הִגִּיעַ 'בָּהּ' אֶל הַתַּכְלִית שֶׁלֹּא נֵדַע וְכוּ', אבל בידיעות שלמעלה הוא עדיין לא התחיל אפילו. והדיבורים האלו עמוקים מאד, כי מה אנו יודעים על ההשגה של 'אי הידיעה'?! כאשר אדם לא יודע כי הוא לא התוודע למשתנים והנתונים, זו אינה אי ידיעה, כי עדיין הוא מסגל לדעת. כאן מדבר, בחוסר ידיעה שנובע אחר שאין אפשרות לדעת, שהידיעה בגדלות ה' היא כה נוראה, עד שכלי הידע האנושי לא מסגלים להכיל את זה. ואז ההשגה בגדלות ה', כמובן היא גדולה ביותר. בא הרבי ואומר, סימנו כיתה א', כעת בכיתה ב', נולדה ידיעה חדשה, עם מדרגות אין סוף, ותכליתה היא שוב: "שלא נדע"… ואז עולים לידיעה נוספת, וכך כל ימי עולם. אשרינו ואשרי חלקנו, ובאמת רבנו אמר פעם, ממני תוכלו לדעת גדלת הבורא.

הפוסט 163 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר תרומה, א' אדר תשפ"ב

לכבוד חתני כבני, היקר והנעלה …. נ"י.

אחר דרישת שלומך הטוב באהבה רבה.

הנה נמשיך בלימוד שלנו, החברותא בכתב, בספר הקדוש 'שיחות הר"ן', וכעת אנו אוחזין בסימן ב'.

טוב מאד – הרבה טוב רוחני יצא מזה, להשליך עצמו על השם יתברך – הלשון כאן מעורר מחשבה, כי השלכה היא כמו שמשליכים איזה דבר באין סומך אחר, וכעת יודעים אנו שאין לנו באמת יכולת לגרום למציאות שלנו לזרימה נכונה ומדיקת, כי אם ברצונו יתברך, ולא שאנו יכולים באמת לעשות משהו, ולסמוך עליו – היינו להשען עליו כמו אדם שלולא הסמיכה וההשענות הזו, הוא יפול לגמרי, כמו כן צריך אדם לדעת שאם לא יסמוך על ה' גם בעבודתו הרוחנית, הוא לא יצליח לצלוח את הדרך רצופת הנסיונות, כי הבעל דבר מתעתע בו בכל פעם, ומפיל אותו מרצונותיו הטובים אל הפך מהם, ואז הוא בסכנה גדולה כי הוא כאילו רואה בחוש 'שלא הולך לו', ואולי אין בזה בשבילו וכו', ומנסה שוב ושוב, ואולי באופן אחר וכו', אבל לא יודע שכל זמן שלא יכניס את הבורא בענינו, ויסכים להרפות מהאגו שלו ולעבוד את ה' עם היכולת המציאותית הספציפית של עכשיו הוא לא יצליח כלום. ומספר רבנו ז"ל על עצמו: ודרכי – כך אני נוהג תמיד. כשבא היום – איזה יום קדוש מסוים, או כל יום ויום, אני מוסר כל התנועות שלי – כי בדבר שבקדושה יש ענין של תנועות, תזוזות רוחניות מאד מסוימות שכל אחד עושה בעצמו כשמשרת את השם יתברך, הן כשעושה תכניות שיתפלל או ילמד באפן כזה, ותנועת נפשו נמשכת לאיזה תדר מסוים, אבל אם הוא מתכנן ולא מוסר את זה להשם יתברך, אזי הוא מנסה להתניע ואין הולך לו, ורבינו מסר את זה להשם יתברך, כי כיון שאני רוצה לעשות רצונו יתברך, אזי עצם המסירה לו יתברך, היא זאת שתעזור שהתנועות יהיו קדושות בקדושת היהדות כרצונו, ושל בני – כי גם הבנים תלויים בתנועות של השרש שלהם שהוא האב, וכמו שרמז על זה רבינו בתורה קמא, שעל ידי שהוא מתעורר – הטיפות שיצאו ממנו מתעוררות במקום שהן, ועל כן, אם מוסר את את התנועות שלו, הוא מוסר גם את התנועות של בניו שיצאו ממנו, ושל התלויים בי, כי לכל אדם יש שייכות והשפעה על כל מיני ענפי נשמות המסתעפות ממנו ביודעין או שלא יודעין, והוא אחראי גם על התנועות שלהם, והוא מוסר את זה שהכל יהיה נשלך על השם יתברך, ומה היא ענין ההשלכה הזו? שיהיה הכל כרצונו יתברך – כי בעת שהוא מוסר את המודעה הזו מתוך אמת גמורה ובכונה נכונה, לאמץ את מח מחשבתו בעת אמירה ומחשבה זו, והעיקר הסכמה והכרזה בלב, שאת זה הוא רוצה, ורק את זה הוא רוצה, ואין לו שום דעה עצמית איך צריך להתנהג, ורק השם יתברך יודע מהו רצונו באמת, והוא יעשה את שלו, וזה טוב מאד – כי בכך הוא יזכה שתנועותיו ושל התלויים בו יהיו מדוייקים, כי מעלת הרצון עולה על הכל, וכיון שהרצון זך – המעשה יתפעל ויתנועע אחר הרצון, וכל מה שאנשים נופלים כי לא זכו לטהרת הרצון, מצד אחד הם רוצים להיות אנשים כשרים אבל הם רוצים עוד דברים המנוגדים אל הרצון הזה, ולכן גם אם מתאמצים מאד לא עולה בידם כלל, לא כן אם האדם מנקה קודם היטב את הכלים שלו, הוא יכול לעשות הרבה דברים יפים ביהדות, ולבשל שם מזון טעים מאד להשכינה הקדושה. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך – כי דרך הבעל דבר לשבור מאד את האדם, כאשר כבר כן עושה מעשה טוב, הבעל דבר גונב לו את זה, על ידי מרה שחורה ועצבות, והוא דואג שמא לא יצאתי ידי חובתי כראוי, כי רציתי תנועת חיים כזו, ויצא לי אחרת, וחושב מחשבות אם התנהג כרצונו יתברך, וזה לא בא ממקום של שברון לב והתמרמרות להתקרב, אלא זו עצתו הכסילית של היצר, כדי שתדע טוב טוב, שאתה לא איש כשר, ולמה לך להתאמץ בחנם, והעצה הזו נפלאה, כיון שאדם רואה שהיצר מציק לו, הוא עושה דברים לכתחילה הכי טוב שאפשר, בהשתדלות המחוייבת, אבל אחר זה אינו צריך לשאול את עצמו כלל, כי העיקר כבר עשה, כמו אחד שנמצא במקום סכנה, והוא יכול להדרדר עוד שניה אל התהום, אבל כיון שמוצא איזו סמיכה על אבן או עץ, וזה גורם לו יציבות, אזי כבר אינו דואג למול הסכנה האימתנית, ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר – למשל אחד יושב בכולל ולומד בהתמדה, ומתכנן הספקים לכל יום, ושמח שמחה עצומה שעלה על המצב הרצוי לעבוד את השם יתברך, ופתאום מזמינים לו מן השמים מניעה שצריך לנסוע לאיזה מקום רחוק ושם חושב שאינו יכול לעבוד את השם יתברך ונשבר לגמרי, אבל הוא צריך להאמין כי השם יתברך שסיבב את המניעה הזו למשל, כך רוצה שיעבדו אותו, וכך דייקא יעלו שעשועים גדולים להשם יתברך ממנו דווקא ובמצב הזה דווקא, ואם הוא מתקומם על זה ונעשה בעצבות, או יותר גרוע, שעוזב את האמת שלו, את הרצון שלו, הוא סובל מאד, ולא יבין לעולם דרכי עבודת השם. אבל האמת היא שצריך להרפות בכל פעם מול המציאות, כי אם כך רוצה השם – גם הוא מרוצה להתנהג בענין אחר – אחרת ממה שרצה הוא מקודם, כי זה כרצונו יתברך – שמתגלה מתוך המציאות. וכן כשמגיע שבת או יום טוב – שלכל אדם יש מחשבות איך תראה השבת שלו, איך ייראה היום טוב שלו, ורוצה ללמוד כך וכך ולהתפלל כך וכך, ולסעוד באופן כזה עם משפחתו וכו', אבל אלו תכניות מעשי בני אדם, וצריך לנהוג כמו שרבינו הדריך עד עכשיו, ושוב מגלה לנו מנהגו, אזי אני מוסר כל ההתנהגות – המדובר בהתנהגות מהתחום האפור הבחירתי לא מה שמפורש בשולחן ערוך שצריך לקפוץ למסירות נפש על כל סעיף, אבל התנהגות וגינוני עבודה, הוא מוסר להשם יתברך, וכל הענינים – היינו המחשבות וההתענינות שלו, וכל מה שקשור באותו מועד, והתנועות – זהו התדר הדק, העדין והאצילי של עובדי ה', שתנועת נפשם מתחלפת ומתרגשת בכל פעם מכל דבר קדוש, של אותו השבת או היום טוב שבא כעת לקראתו, הוא מוסר הכל בכל מכל, בדרך הכרזה בפה ובלב, רק להשם יתברך – רק דייקא, מתוך ידיעה והודאה, שלולא עזרתו יתברך, ואם לא יהיה השם בתוככי הווייתו, הוא לא יזכה לכלום, ולכן מבקש בתפילה ותחנונים בשיחה בינו לבין קונו שיהיה הכל כרצונו יתברך – כי רק הוא יתברך יודע את רצונו באמת, כי הוא זה שמכתיב גם את הפעילות הנדרשת מהאדם וכמו כן מכתיב את זירת הפעולה, צביונה סגנונה ואווירתה. ואזי – כשמתנהג באופן כזה, איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב – לא מבלבל אותו בכלל, כי שוב – אחר שהיה הדבר והזמן, אינו חושב – מחשבה של חרטה או בלבול, וחושש – חששות של מרה שחורה ודקדוקים, כלל – אפילו מחשבה קלה, שמא לא יצא ידי חובה – כי אי אפשר לבשר ואדם לצאת ידי חובתו בדיוק ובתכלית השלמות, כפי גדלו ותפארתו יתברך, ובודאי אחרי שכבר מסר להשם יתברך הכל, אין לו חששות שמא לא יצא ידי חובתו בשלימות בהנהגת קדושת אותו היום – כי כל ההתנהגות גדולה או קטנה שאנו מתנהגים בימי הקודש, משפיעה על האור שמקבלת הנשמה מהמועד הזה, ואם זיכך הרצון מקודם, והוא כן בתכלית השלמות, אזי כבר לא אכפת לו אם יצא ידי חובתו, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך והוא יתברך עושה את הכי מדויק שיזכה להתקרב אליו יתברך אגב רצונו העז לעשות כרצונו, וסמך עליו יתברך כמו שסומכים על דבר בטוח, שלא יפול כלל, לבד – ולא גם על ה' וגם על עצמו, כי זו בחינה של כוחי ועוצם ידי ברוחניות, שגם זה אסור. והשוה את מה שסיפר לנו רבינו (חיי מוהר"ן סימן תקנב) לְעִנְיַן הַמָּרָה שְׁחוֹרוֹת שֶׁמְּבַלְבְּלִין אֶת הָאָדָם וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה וּמַכְנִיסִים סְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה הַדָּבָר עָשָׂה שֶׁלּא כַּהגֶן וְנִכְשַׁל בְּאֵיזֶה אִסּוּר חַס וְשָׁלוֹם סִפֶּר לִּי רַבֵּנוּ זַ"ל מַעֲשֶׂה מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁפַּעַם אַחַת עָמַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְהִתְפַּלֵּל וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כִּי נָפַל בִּלְבּוּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁהָיָה מְעַשֵּׁן אֶת הַלּוּלְקֶע [מַקְטֶרֶת] אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר חֵלֶב וּמֵחֲמַת זֶה לא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל. וְכָל מַה שֶּׁרָצָה לְהִתְפַּלֵּל וְלִדְחוֹת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזּאת וּלְהַעֲבִירָהּ מִדַּעְתּוֹ לא הָיָה יָכוֹל בְּשׁוּם אפֶן כִּי בִּלְבֵּל אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם בַּאֲשֶׁר שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר כָּזֶה, בְּאִסּוּר חֵלֶב עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְקָפַץ וְנִשְׁבַּע שֶׁיְּעַשֵּׁן לְעוֹלָם הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב. וְכֵן הֲוָה כַּאֲשֶׁר מְסַפְּרִים הָעוֹלָם שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הָיָה מְעַשֵּׁן הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב.

היה שלום ושלוה ושמחה

אוהבך

שלמה ברוך

הפוסט 160 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב ראש חודש אדר תשפ"א

לכבוד האברך היקר והנעלה והחמוד ר' … שיחי'

הנה זה זמן רב שאני דוחה את לימודנו המשותף בספרי רבינו ז"ל, ולא עלתה בידי לבצע זממי הטוב, מכמה טרדות ותלאות שעוברות עלי, ובפרט שאני לא טוב בענין סכרון הזמנים, אמרתי, הלוא לשם כך נועדה פלטפורמה זו, כדי להגות באמרי שפר של הצדיק האמת מיחידי הדורות, אשר חמל עלינו ה' ושם חלקנו בחיים, בגורלו הקדוש והנורא, ולפעמים דרך כתיבה יותר טוב מאשר בעל פה, כי ההתבוננות בדברים עדיפה באופן כזה כמובן, אבל לפני זה אקיים מאמרם ז"ל: "פותחין בכבוד אכסניה", ועלי להודות לך על האירוח המושלם בעיר הקודש והטוהר צפת ת"ו, ולפעמים אני חושב שאיש כשר מסוגל מאד לגור בעיר הזאת, והזכות שלי היתה בזכותך שקרבתני באותה שבת, אשריך ואשרי חלקך, ותודה רבה לך  על זה, תשואות חן חן לך.

והנה חשבתי שטוב שנלמד מקודם את הספר הקדוש 'שיחות הר"ן' כסדרן, ונוכל להשתכשך דרך זה במי הנחל נובע מקור חכמה זי"ע, ולזכות לעשות טוב ביודישקייט לעובדא ולמעשה, אשר אין למעלה מזה כלל, כי לשם כך נכתבו הספרים הללו, אשר באחרית הימים נזכה לשוב בתשובה שלימה עדיו יתברך בכח הדיבורים הקדושים של הצדיק האמת, להחיותינו כהיום הזה, לעבדו באהבה וביראה ובשמחה ובהתקשרות לצדיקים.

הבה ונתחיל בעזרת השם יתברך, רבינו הקדוש אומר (שיחות הר"ן סימן א'):

"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹקִים" (תְּהִלִּים קלה ה) דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר: כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי – אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא – היינו שלא בחנם הוסיף דוד את הענין ש'הוא ידע', כי לכאורה אפשר לשאל, למה לו לומר את הענין שהוא ידע, הלוא יכל לשבח את ה' וגדולתו, ואדנותו שהיא גדולה מכל האלהים, למה לו להוסיף כי אני ידעתי, ואומר הרבי, שזה בדווקא, אני ידעתי דווקא, כי זה עקרוני להבין, שידיעת השם יתברך היא כה רחבה, שהיא שוכנת במליארדי פירושיה כפי מיליארדי בני האדם ששוכנים בעולם, כי כל נברא אם יזכה לחשב מהשם יתברך, ולהתבונן בגדולת ה', כל אחד ישיג משהו אחר, השיך לפי שרש נשמתו, וזה מורה על גדלתו הגדולה של יוצר בראשית, שכל אדם יכול להשיג עוד היבט ועוד ענין בגדלות ה', ולא שעל ידי כל בני האדם והשגתם, יכולים לעמד על גדלתו יתברך, כי יש למעלה למעלה עד אין סוף, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ – כי לחבירו יש השגות אחרות, וגם כיון שההשגה הזו היא אישית לגמרי, ואין לה כלום עם הכלים שקיבל חברו, איך יוכל לומר לו? והלא אינו באותה ההשגה שלך, וַאֲפִילוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם – כי אם אתמול זכיתי להשיג משהו בגדלות הבורא, עדיין איני יכול להסביר לעצמי מה השגתי ומה זכיתי, כי כמו שיש אנשים שונים, וכל אחד משיג משהו אחר, לפי בחינתו ולפי ענינו, ולפי היכולת של הכלים שלו, ולפי מה שמזכה אותו השם יתברך לפי זכות התבוננותו בגדלות ה', ולפי מעשיו הטובים, ועוד לפי המון ענינים אשר מאד עמקו מחשבותיו יתברך, כמו כן גם לימים שבאים וחולפים על האדם יש המון פירושים לגדלות ה', וכיון שעבר היום, אי אפשר לספר ביום אחר מה שזכה להשיג, וזה שאומר רבינו: לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר אפילו לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת – זריחה היא ענין שזורח האור מתוך החושך, והתנוצצות היא שזה מסתעף לאפף את כל מחשבתו של האדם, בניצוץ האלוקי של השגת האלוקות האישית של כל האדם שמשתדל לקנות בנפשו ידיעה שֶׁל גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל ומכל שכן לאדם אחר. וְעַל כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" – היינו 'אֲנִי' יָדַעְתִּי דַּיְקָא. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל למישהו אחר.

וְאָמַר רבנו ז"ל שֶׁמַּה שֶׁכָּתוּב בפסוק שלאַחֲרָיו: "כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" וְכוּ' – שהקב"ה כל כך גדול שכל חפצו ורצונו נעשים בשמים ובארץ, אינו המשך של המדרגה הגבוהה שרמז דוד ברישא של דברים כי אני ידעתי, אלא שהוּא עִנְיַן אַחֵר וחדש לְגַמְרֵי, ואינו מהשבח ההוא, וְרָחוֹק לְגַמְרֵי מִשֶּׁבַח "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" – לא רק שאינו המשך הדברים, אלא שההשגה של "אני ידעתי", היא השגה גבוהה כל כך שרבינו אומר, שההמשך, למרות שהוא דבר נשגב כל כך שמדבר על היכלת היחידה בעולם שהיא רק להשם יתברך, היא עדיין 'רחוקה' מההשגה שבה פתח דבריו הקדושים "כי אני ידעתי". כִּי כַּוָּנָתוֹ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שאמר בתחילת דבריו – "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" ורבינו הסביר, שהידיעה הזו אי אפשר לספר, ושהיא גבוהה מאד, אם תחשבו שאתם מבינים כעת, תדעו נא, שגם את זה אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל – כי רבינו רוצה שנבין, שלא רק ההשגה הגבוהה של "אני ידעתי" שכל אחד יכול לזכות להתנוצצות וזריחה אישית משלו, אלא אף אי אפשר להסביר את עצם הענין הזה, את הגדלות הנוראה של השם יתברך הזו, וְהוּא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד – כי כמה שנחשוב שהוא גבוה הוא גבוה 'מאד מאד' [כי צריך להבין שהפלגה הכתובה בספרי רבינו, גם בה צריך לעיין ביותר; וכאן רמז לן שהגבהות של השם יתברך היא כה גבוהה, שיכולה לשכן בין שוכני עפר התחתונים, ושאצל כל אחד גדלות ה' מתפרשת באפן אחר], גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ – כי בכל פעם שמגיעים לאיזו מדרגה גבוהה בגדלות ה', לא רק שאי אפשר לספר לאחרים וגם לעצמו מיום לחבירו וכו' כנ"ל, אלא שצריך לדעת, כי גם בהשגה הגבוהה מאד שהשיג רק הוא בעצמו, ורק ביום הזה, יש בה עדיין עוד גבוה 'מעל' גבוה, שזו לא ההשגה המקסימלית שאפשר לזכות בהשגה זו גופא, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה של בן אדם גשמי לְסַפֵּר מרוב גובהה אינה מתלבשת בדיבור ובתאור אנושי, רַק "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא כי גם עצם הדבר שי בזה 'גבוה מעל גבוה, גם את זה אי אפשר להסביר, כַּנַּ"ל – היינו כמו שאמרנו לעיל, שאי אפשר לספר לחבירו ולא לעצמו, אזי גם הענין הזה שיש גבוה מעל גבוה, גם את הנקודה הזו לא שייך להסביר, כי זה עולה ועולה עד אין סוף, וזה מה שכתוב בתהלים (תהלים קמה, ג), גדול ה' ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר, כי כיון שהשם יתברך הוא אין סוף כך גדולתו היא אינסופית. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (ח"א קג ע"ב): "נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (מִשְׁלֵי לא כג): ודורש הזוהר הקדוש: 'כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ'; את המילה שערים הוא דורש מלשון השערה, שהשם יתברך נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו, כי השערה היא תוצאה של התבוננות בנתונים שיודע אותם האדם, ולפי הם הוא משער, כך האדם הגשמי לא יכול לדעת יותר משכלו ודעתו, ואם זוכה שמוחו משוטט אודות גדולת הבורא, ולפחות מקדיש כמה רגעים ביום לזה, הוא משיג את גדלו ותפארתו של ה', אבל תמיד זה יהיה רק לפי מה שהוא משער, וגדולתו של ה' היא אין חקר, אי אפשר בכלל לעמוד על חקר הדבר; כַּמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סימן עב] – שם אומר רבינו: 'מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוּם דַּעַת וְיוֹדֵעַ מְעַט מִגְּדֻלַּת אֲדוֹנֵנוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך שְׁמוֹ כְּמָה שֶׁכָּתוּב "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדנֵינוּ מִכָּל אֱלוהִים" וְאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר זֶה לא בִּכְתָב וְלא בְּעַל פֶּה כִּי גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַק לְכָל חַד לְפוּם מָה דִּמְשָׁעֵר בְּלִבֵּהּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר הַקָּדוֹשׁ "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ", 'לְכָל חַד לְפוּם מָה דִּמְשָׁעֵר בְּלִבֵּהּ' וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְשַׁעֵר בְּלִבּוֹ אֶת גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּוַדַּאי אֵצֶל זֶה אֵינוֹ נֶחֱשָׁב שׁוּם דָּבָר לְנִסָּיוֹן וְאֵין צָרִיך שׁוּם הִתְגַּבְּרוּת' וכו'.

ומה שעלינו להוציא מזה לעובדה ולמעשה, הוא שצריך להקדיש מיומנו כל יום, כמה זמן להתבונן בגדולתו יתברך, ולידע תוך כדי כך, שזו השגה חד פעמים ברוחב והקף ובזמן, ולהתפלל להשם יתברך, שההשגה הזו תעזור לנו לתקן מעשינו באמת ולהיות אנשים כשרים בגלל שמתבטלת כל הבחירה שלנו, בעת שאנו יודעים מגדלות ה', ולא יכולים לעשות רע.

בכבוד רב

ובאהבה גדולה

שלמה ברוך

הפוסט 155 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש לסדר דברים, ג' אב, תש"פ.

לכבוד ידידי היקר והנעלה נר להצדיק הנחל נובע מקור חכמה, ר' …. שיחי'.

שבוע טוב ומבורך, שתזכה שהשבוע הבא עלינו לטובה, יתהפך לששון ולשמחה, ותזכה לחטוף בשבוע זה המון טוב אמיתי ונצחי, בקדושה ובטהרה, בזכות הצדיקים האמיתיים אשר אנו חוסים בצלם, כי לא דבר ריק הוא מה שעשה ה' עמנו בדור האחרון הזה, שאנו יודעים מאור האורות כזה, שאין לתאר ולשער את גדלו ותפארתו, ואין אנו משיגים אפילו מקצת דקצת מאורו הגדול, וקצת מזה אנו מריחים מרחוק, ואנו מאמינים, שאם נלמד את דבריו הקדושים ונשתכשך בעצותיו הקדושות, ונקבל על עצמנו את עול מלכות שמים כפי שלימד אותנו, נהיה נעשים חידושים נוראים ונפלאים, וכמו שאמר רביז"ל (חיי מוהר"ן, סימן רל): שֶׁהָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת וְכוּ' וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לָבוֹא לְמַדְרֵגוֹת גְּדוֹלוֹת וְכוּ' וְאָמַר אֲנִי יָכוֹל לַעֲשֹוֹת אִישׁ כָּשֵׁר שֶׁקּוֹרִין "גִּיטֶר יוּד" כָּמוֹנִי מַמָּשׁ.‏ עמוד והתבונן והשתומם אם בעל נפש אתה, מי רואה דברים אלו כתובים בספר, ולא יתלהב לבו בתבערה נמרצת להשם יתברך, אחר שנודע לו מצדיק עליון כזה, שהבטיח להשם יתברך שיתקן את נפשותינו לנצח.

תהלה לא'ל היה מנין יפה בבית מדרשינו השבת הזו, והתפללנו בקול רם ובהתעוררות גדולה, והיה לי נחת רוח, שברוך השם אנו מתפללים בין אנשי שלומנו, ואף על כל הקשיים, עלינו לשבח לאדון הכל, שזכינו להגיע עד כאן, אחר כל כך הרבה שנים וכו'. ובסעודה שלישית, למדנו התורה קנ"ו, לב טהור ברא לי אלוקים, שכל הדיבורים שכל אחד מדבר הוא בחינת רוח הקודש, והרחבתי הדיבור על הענין הזה, שזה בפשיטות הכי גדולה, שבאותה שעה שאחד מאתנו שופך את נפשו להשם יתברך, ועוסק בריצוי ופיוס להשם יתברך, השם יתברך שולח לו דיבורים ממעון קדשו מן השמים, שהדיבורים האלו הם סוד רוח הקודש, שהם נמשכים ממקום גבוה מאד, וכל הדברים האלו היוצאים מתוך הלב, הם דברי ה' ממש, כמבואר בפנים התורה, עיין שם ויערב לך לעד.

והנה היתה אריכות גדולה מאד, אבל קצת דקצת חשבתי לספר לך, שבאמת התעוררתי מאד מן התורה הזו, שמספרת לנו את שורש ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שבאותו הזמן שאדם שופך נפשו להשם יתברך, הוא מדבק את עצמו ברוח הקודש נוראה ונפלאה מאד, ואין זה סתם דיבורים, אלא מזכים אותו מן השמים שיאמר את הדיבורים הנצרכים לו בשביל הישועה, ורביז"ל אומר, שדוד המלך, שהיתה מעלתו גבוהה מאד מאד, עשה מזה ספר תהלים. ובאמת בגלל מעלתו של דוד, הרי שהפסוקים האלו שאמר לפני השם יתברך הם נעשו נצחיים ועומדים וקיימים לעד, עד שכל יהודי עד סוף כל הדורות, יכול למצוא את עצמו בתוך ספר התהלים, כי רוח קדשו של דוד המלך היתה במעלה ומדרגה גבוהה וגדולה כזו, עד שכל הדיבורים וכל הרצונות של כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, מה שיעבור על כל אחד ואחד, הכל גנוז בספר התהלים, בפסוקים ובמזמורים האלו דייקא, שאומר אותם יהודי בלב נשבר ונדכה, הכל נכתב ברוח הקודש גדולה עד מאד. אבל גם הדיבורים שלנו, כל אחד ואחד, שעושה תפלות מן התורות שלומד, נעשה מזה דברים עליונים ונצחיים מאד למעלה בחינת תהלים הפרטי שלנו. ועל כן צריך לייקר ולעלות את הדיבורי תפלה שלנו, ולהתעורר מאד אז.

כאשר חיבר מוהרנ"ת ז"ל את הלקוטי תפלות, אמרו לו אנ"ש, ר' נתן, אתם הבעל תפלה מסיפורי מעשיות, ענה ואמר: בעל תפלה הוא הרבי, אם אני מאנשי המלך, אני הוא המליץ (כידוע, שאמר מוהרנ"ת, שיש לו ללמד זכות על כל היהודי, שאם היו כותבים את הלימוד זכות הזה, היה נכתב על פני כמה בויגין), והסברתי הענין, שהבעל תפלה בסיפורי מעשיות: "הָיָה נוֹתֵן לָהֶם חִבּוּרִים שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעִנְיְנֵי תְּפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּוִדּוּיִים", והיינו שהוא לימד את אנשיו איך להתפלל, כי בלי הצדיק, אין יודעים איך ועל מה להתפלל וכו', כי בלי הצדיק התפלה היא בכלליות, ועל ידי התורות של הצדיק, הכל נעשה בפרטיות, והזכרתי לענין זה את דיבורי מוהרנ"ת (לקוטי הלכות, ראש חדש, הלכה ה', אות טז), ואעתיק לך לשונו באריכות: כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹדְעִין קִשּׁוּרֵי וְחִבּוּרֵי הַמִּצְוֹת וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל כְּפִי קִשּׁוּרֵי הַסְּפִירוֹת וּמִדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁאָז יְכוֹלִין לְעוֹרֵר שְׁלֹשׁ עֶשְרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עַל יְדֵי תְּפִלּוֹת אֵלּוּ שֶׁנַּעֲשִין מֵהַתּוֹרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשׁ עֶשְרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, שֶׁמִּשָּׁם כָּל חִדּוּשִׁין דְּאוֹרָיְתָא, כִּי לְמָשָׁל כְּשֶׁאֶחָד רוֹצֶה לְבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית בִּשְׁלֵמוּת אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ סְגֻלַּת הַצִּיצִית אֵיזֶה מִדָּה יִזְכֶּה לְשַׁבֵּר עַל יְדֵי צִיצִית וּלְאֵיזֶה מַעֲלָה יַגִּיעַ עַל יָדָהּ וְכוּ', אָז בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה עַד שֶׁיְּשַׁבֵּר לִבּוֹ עַד שֶׁיְּעוֹרֵר רַחֲמֵי ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְבַקֵּשׁ רַק רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זַכֵּנִי לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית בִּשְׁלֵמוּת. אַף עַל פִּי שֶׁבְּוַדַּאי גַּם זֶה טוֹב מְאֹד, אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז בָּזֶה לְבַקֵּשׁ עַל כָּל מִצְוָה מֵה' יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵינוֹ זוֹכֶה לַעֲשוֹת תְּפִלָּתוֹ רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, שֶׁהוּא זֶה שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. אֲבָל עִקַּר הַתְּפִלָּה הַשְּׁלֵמָה שֶׁעוֹשִין מִתּוֹרוֹת הוּא מֵחִדּוּשֵׁי אוֹרָיְתָא שֶׁזּוֹכִין לֵידַע עַל יָדָם סְגֻלַּת הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ בִּמְשַׁל הַצִּיצִית שֶׁהִתְחַלְנוּ. כְּשֶׁיּוֹדֵעַ הָאָדָם שֶׁמִּצְוַת צִיצִית מְסֻגָּל לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת נִאוּף וְלִזְכּוֹת עַל יְדֵי זֶה לַעֲצַת הַצַּדִּיקִים וְלֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְלִתְפִלָּה וּלְאֶרֶץ יִשְרָאֵל וְלַעֲשוֹת נִסִּים וְכוּ'. הִנֵּה עַל פִּי דֶּרֶךְ זֶה בְּוַדַּאי יָכוֹל לְסַדֵּר תְּפִלּוֹת רַבּוֹת בַּאֲרִיכוּת נִפְלָא עַל מִצְוַת צִיצִית. כִּי כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִתִּקּוּן הַבְּרִית וְאֵיךְ תַּאֲוַת נִאוּף מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּה עִקַּר הַמִּלְחָמָה שֶׁל כָּל אָדָם וְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו בְּעִנְיָן זֶה בְּכָל פַּעַם כַּמָּה וְכַמָּה הוּא צָרִיךְ לְהַפְצִיר לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹשִׁיעוֹ לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית כְּתִקּוּנָהּ כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִנִּאוּף, שֶׁהִוא הַתַּאֲוָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו בְּכָל יוֹם לְכַלּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, לְהַרְחִיקוֹ מֵחֵי הַחַיִּים. וְכֵן כְּשֶׁיִּזְכֹּר כַּמָּה הוּא רָחוֹק מֵאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהִוא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְכוּ' וְכֵן כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִתְּפִלָּה וְכוּ'. וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה עֵצוֹת רָעוֹת שֶׁל הַמְהַפְּכִים הָאֱמֶת וְכוּ' מִתְגַּבְּרִין עָלָיו. וְכַמָּה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים הוּא צָרִיךְ לִזְכּוֹת לְעֵצוֹת אֲמִתִּיּוֹת, שֶׁהֵם עֵצוֹת צַדִּיקִים. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה בְּוַדַּאי יוּכַל לִשְׁפֹּךְ שִיחוֹ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁיַּעֲשֶה מִתּוֹרָה זֹאת לְפָרֵשׁ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ עַל יְדֵי תּוֹרָה זֹאת. וְכֵן מִתּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁמְּדַבֶּרֶת מִמִּצְוַת מְזוּזָה שֶׁמְּשַׁבֶּרֶת תַּאֲוַת מָמוֹן וּמְבַטֶּלֶת טִרְדַּת מְרִירַת הַפַּרְנָסָה וְזוֹכֶה לִשְמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וְכוּ' אֲשֶׁר יָדוּעַ שֶׁמְּרִירַת טִרְדַּת הַפַּרְנָסָה מְכַלָּה חַיֵּי הָאָדָם וּמְרַחֶקֶת אוֹתוֹ מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ וְכוּ' כַּמָּה וְכַמָּה תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת מֵעֹמֶק הַלֵּב יָכוֹל לַעֲשוֹת עַל יְדֵי זֶה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם נֹכַח פְּנֵי ד'. וְכֵן בִּשְׁאָר הָעִנְיָנִים הַמְבֹאָרִים בְּתוֹרָה זֹאת וְכֵן בִּשְׁאָרֵי תּוֹרוֹת. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא כְּשֶׁעוֹשִין מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת עִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ הוּא עַל יְדֵי חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה.

‏ובתורה הזו אומר רביז"ל, שזוכים לזה על ידי טהרת הלב, ואיך זוכים לזה, על ידי תנועה, ותראה איך רביז"ל מסביר בתורה הזו, איך תנועת המחשבה גורמת חימום לאדם, וכשחושב על התורה ועל השם יתברך, זוכה לטהרה וכו', וצריך להתחזק מאד בענין זה, להרגיל המחשבה להתנועע על ידי ריבוי מחשבות עמוקות בגדלות הבורא יתברך, ורצונות וכיסופים להשם יתברך, ומתוך זה לשפוך נפשו אליו יתברך, שאז הוא יגלה את הרוח הקודש שבתורות האלו של רביז"ל, שעליהן הוא עושה תפלות ותחנונים (גם דברתי מהענין שכל התורות של רביז"ל הן עצות פרטיות לכל החיים, וכמו שרואים בספר הנפלא לקוטי עצות, שמוהרנ"ת אמר ללמוד בזה בכל יום ויום, איך שבתורות עמוקות כאלו נמצאות עצות פרטיות איך להיות איש כשר באמת כל ימי חייו), וממילא זוכים לתפלות נפלאות כאלו, שהאדם לא חלם שהוא יכול לעשות כאלו תפלות, וצריך לדעת, שענין התפלה וההתבודדות אינה רק בשדה, אף שזו עבודה שלימה שהזהיר עליה רביז"ל, וכך נוהגים אנשי שלומנו וכו'.

אבל מובא עוד בספרי רביז"ל כמה וכמה שיחות ותורות, על הדיבור אליו יתברך בכל אופן שיהיה, וכמה זמן שיהיה, העיקר לדבר אליו יתברך, וצריך להתחזק בזה, לדבר הרבה עם השם יתברך, בכל פעם שיכול לדבר, ולא ימתין עד עת ומקום של התבודדות. כי אין מקום וזמן לזה, אף שעיקר השלימות במקום פנוי שאין שם אדם, אבל אסור לדחות התפלה עד אז, אלא מיד יתפלל.

וספרתי על אחד מאנ"ש שהיה עובד בשוק, ויש מקומות הומים כאלו, שהם הכי רחוקים מכל דבר שבקדושה וכו', ואין אנשים תופשים שם ספר או תפלה, כי הוא מלא גשמיות ועביות של עולם הזה, והנה רואים אותו מאנ"ש איך שבוכה בדמעות שליש באמצע העסקים וכו', וחשבו שקרה לו משהו, ואולי איבד הרבה ממון וכו', ושאלו אותו, מה קרה. ענה ואמר להם שרביז"ל אומר שבעת שבאה ההתעוררות צריך שלא לזוז משם, ואז אחיך נ"י, ענה ואמר את מקום כבודו של המאמר הזה (בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קכד), והקראתי אותו ברבים, וזו לשונו הקדוש: שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁלִּפְעָמִים מַגִּיעַ לָאָדָם הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם, שֶׁצָּרִיךְ שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם דַּיְקָא לְהִתְחַזֵּק בְּזֶה הַהִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת, כְּגוֹן לְדַבֵּר שָׁם אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת אוֹ דִּבְרֵי הִשְׁתּוֹקְקוּת בַּפֶּה וּבַלֵּב כְּפִי הָעִנְיָן, וְלֹא יַמְתִּין וְלֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה הַמָּקוֹם מוּכָן לְכָךְ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם קְבִיעוּת לְתוֹרָה וּתְפִלָּה, רַק בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ וְכַיּוֹצֵא. כִּי כְּשֶׁיָּזוּז מִמְּקוֹמוֹ, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּפְסֹק וכו', עיין שם ההמשך.

גם הזכרתי הענין, שאסור לעשות דקדוקי הלכות מעצות הצדיק, ולומר, שאם אין עולה בידי בשלימות, ללכת אל השדה והיער, איני עושה כלום עכשיו, כי צריך להבין, שכל העצות של הצדיק הן כלליות גדול, וכל מה שעושים מהן, הן בסוד עצות מועילות לשלימות האדם, ורק כך אפשר לחיות את החיים עם העצות הללו, ובאמת היתה לי התעוררות גדולה מן התורה הזו, אשרי הרגעים הנפלאים, שאנו זוכים ללמוד תורות כאלו, המחיים אותנו עד עומק הנפש, ומקרבים אותנו אל השם יתברך.

מרוב אהבתי אליך, הנני מרגיש חופשי, לעורר אותך שוב ושוב על לימוד קבוע בספרי רביז"ל, לצד שאר שיעורים קבועים בתורה הקדושה, שאין אנו פטורים מזה כלל, ותדע, שאם תתמיד בספרי רביז"ל ומוהרנ"ת תהיה נעשה חידוש נורא ונפלא מאד, כמו כל הצדיקים הקדושים תלמידי רבינו, שרק זה היה ענינם, שבטלו את עצמם לדעת הצדיק האמת, ולמדו הספרים, ונכנסו בהם העצות, ונהיו אנשים כשרים, וכמו שאמר לנו רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן, סימן שלה): 'בַּקָּשָׁתִי מְאֹד מִכֶּם: הֱיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, כִּי זֶה כָּל יִשְׁעִי וְכָל חֶפְצִי'.‏ וכך יהיה באמת, אם נלך בדרכיו הקדושים.

אהובי אחי, אל תהיה בטלן בזה העולם, הרבה אנשים חיו כאן בעולם, והיו להם חיים שלמים, וחשבו שיחיו לנצח, ואחר כך הגיעה שעתם ויומם האחרון, והסתכלו על כל החיים שלהם, כמה היו יכולים להתדבק בו יתברך, ולא עשו זאת מחמת שלא ראו את האמת, ואם אנו נמצאים באמת, הסימן על כך, כמה אנו מתמידים בספרים קדושים שיעשו אותנו אנשים כשרים, והנה הנה אָט קוּמְט רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ואנו נתקבץ יחד אצל רביז"ל, ועלינו לבוא מוכנים בהתקרבות אמיתית שהיא רק על ידי לימוד ספריו הקדושים, שזה ישפיע עלינו בכל דבר ודבר שנעשה בחיים, שנזכה לחיות חיים של אהבה ויראה, והתעוררות והתחזקות לשמירת התורה והמצוות כראוי וכהלכה, בתכלית הזהירות ובחשק נמרץ מתוך "קרבת אלקים לי טוב". (וזה כמה עוררתיך ללמוד בכל יום בספר הקדוש והנפלא "אשר בנחל", אשר ממנו תוצאות חיים לכל ההתקרבות שלנו לרביז"ל, כידוע לך היטב).

ואני טרם אכלה לדבר את דברי, רציתי לכתוב לך, שעל פי התורה הזו חזרתי וקשרתי את כל הדברים לפרשת השבוע, פרשת דברים, שאיתא במדרש (דברים רבה א, א): 'הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (דברים ד, י) "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי", כיון שזכה לתורה – נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין "אלה הדברים אשר דבר משה". והנה ראה זה פלאי פלאים, איך שלשון המדרש הזה מרמז על הענין שלמדנו, ושמשה רבינו עשה מן התורות תפלות, והתחיל לדבר דברים, כי באמת, כל הדיבורים של מוסר והתעוררות שאמר לנשמות ישראל היו תפלות ובקשות ברוח הקודש נורא ונפלא מאד, תפלותיו של משה, שאין לנו שום השגה בהן, אבל עד שלא זכה לתורה, היתה התפלה שלו באופן כללי, אבל אחר כך – התחיל לומר דברים.

ובתורה הנ"ל מדבר רביז"ל מענין לדבר להשם יתברך דברי ריצוי, והזכרתי השיחה בשיחות הר"ן (סימן ז): טוב מאד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו, כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א). על כן טוב מאד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים שקורין פיעשטשין. ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך, עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל (כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים), ואם עתה הוא מגרש אותי חס ושלום מבחינת בן, הטוב בעיניו יעשה. עלי לעשות את שלי לעשות עצמי כבן כנ"ל. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו; ובסוף השיחה מזכיר שום רביז"ל: לענין כל המחשבות הבאים על האדם לבלבלו, אחר כך עוזרו השם יתברך ושולח לו מחשבה אחרת של התקרבות. כגון לענין הנזכר לעיל שלפעמים ידמה להאדם במחשבתו שאינו ראוי להיות כבן לפניו יתברך וכיוצא בזה אף על פי כן עליו לעשות את שלו כנ"ל. ואחר כך יעזרו השם יתברך וישלח לו מחשבות של התקרבות. כי באמת כל ישראל כולם קרויים בנים אצלו יתברך ועל כן ראוי לנו לפרש שיחתנו וצערנו לפניו יתברך כבן הקובל לפני אביו; עד כאן.

כי כל הענין הזה, הוא משחק שמשחק האב עם בנו, כשרוצה לקרבו מאד, אומר לו, שאינו רוצה בו, והילד מתחנן ואומר, שהוא יהיה טוב, והוא רוצה את אבא וכו', כמו כן המחשבות הללו שאיננו בנים אליו יתברך, חס ושלום, באים מהבחינה הזו, שדייקא להפך הקב"ה רוצה לקרב אותנו אליו, ואם אנו מבינים זאת ובאים אליו יתברך, אנו חוזרים להיות בנים, שזה מה שאנו אומרים בראש השנה: אם כבנים אם כעבדים, וכו' שיש בנו את שתי הבחינות הללו, ובחינת בן אינה נאבדת לעולם, אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו שזכינו לקדושת ישראל עם קרובו יתברך.

הרי שזכיתי לכתוב לך את כל דברי סעודה שלישית של שבת זו, והרי זה נחשב כאילו היית עמנו בשבת, ובאמת בזכות רבינו, אנו זוכים לדיבורים נפלאים ממש, ואני מודה לך על הזכות הזו, שזכיתי להעלות כל זה על פני הכתב,

מנאי אוה"נ מאד: שלמה ברוך בלוי.

הפוסט 037 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הָיָה מְגַנֶּה מְאֹד אֶת סִפְרֵי הַמְּחַקְרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, וְאָמַר, שֶׁאֵין שָׁם כְּלָל שֵׂכֶל גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּאֵיזֶה מַאֲמָר מַהַרְשָׁ"א אוֹ מַהֲרַ"ם שִׁיף וְכַיּוֹצֵא מִסִּפְרֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַמְקוּת וְשֵׂכֶל נִפְלָא וְנָעִים מְאֹד, אֲבָל בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים לֹא נִמְצָא זֶה הַשֵּׂכֶל כְּלָל. כִּי הֵם מְדַבְּרִים רַק בְּדֶרֶךְ הֶקֵּשִׁים מִנֵּהּ וּבֵהּ עַד שֶׁבָּאִים לְאֵיזֶה מוֹפֵת, אֲבָל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְהַבְדִּיל אֵין שָׁם כְּלָל וּכְלָל.

*

ההתרחקות מספרי פילוסופיה ומחקר אלוקי, בתורתו של רבנו ז"ל ובהשקפת עולמו הקדוש, לא בא ממקום של תמימות מול שכל, כאשר חושבים רבים. דווקא בגלל שהוא ידע מהו שכל באמת, ראה בהתפלספות של אנשים שאינם יודעים אודות מה הם שחים – שטות מוחלטת. כאשר משווה רבינו את הפער בין ספרי חכמת התורה, ודרך הלמידה העמוקה של אחד מספרינו הקדושים, הוא מדבר אודות "שכל גמור". כלומר, השימוש בהגיון בלבד, בלי הקדמות מומצאות, בלי אמונות מרחפות שמבוטאות באותיות של שכל, אבל אינם שכל גמור. ורבינו מדבר על מהרש"א ומהר"ם שיף, שרואים בהם את ההבנה העמוקה של פשט, של להבין את הנקרא מתוך ההבנה הפנימית של ההגיון, שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד… כמובן, שקשה להסביר זאת למי שלא למד דיו, או שלא למד תורה או שלא למד פילוסופיה. המדובר הוא ברבינו, שהוא למד את השכל הנעים שיש בתורתינו, וגם ידע היטב מהי דרך הלמידה של הפילוסופיה, "כי הם מדברים רק בדרך הקשים מיניה וביה עד שבאים לאיזה מופת"… רבינו אומר, שהצדיק צריך לרדת למקום של כל החכמות בשביל תיקון, ורבינו בודאי אחז במה שדיבר, נמצא, שהוא היה בקי מאד במהלך הלמידה המחקרית, וראה שם תוהו ובוהו של דעות, המבוססות על השערות, שמהן נבנים בניני שכל לא עמידים בכלום.

במרחק של שנים, כאשר אסכולות שונות קמות ונופלות, השניה דוחפת את הראשונה, וצרות אחרונות משכחות את הראשונות, וכל זה כאשר בזמנן של אותן אסכולות, הכל ראו בהן את החכמה היחידה, המאפשרת לדעת משהו, ולאחר שנים, המומחים הזמניים של אותו דור, מנידים ראש בחיוך סלחני על חכמה עמוקה כל כל, שאינה אמת כלל וכלל, לפי כל אמת מידה. הרי שרבינו צפה היטב את העומק הרדוד כביכול של אותן חכמות, שלפעמים, כל יסודן מלכתחילה, היה לאפשר פריקת עול, ולא גילוי של איזו תבונה פנימית אמיתית.

אצל רבינו בעצמו רואים את השכל הגמור הלזה, של הבטה נכוחה לאמת של המציאות, מתוך ידיעה ברורה שיש מלך המשגיח בפרטות על כל נברא, שזו אמת מוכחת ברורה ונהירה, והלימוד העמוק של התורה, הוא לימוד של חכמת אמת, חכמת הבורא לנבראים, אשרי מי שמקשיב לדברי החכמה של החכם האמיתי.

הפוסט 005 שיחות הר"ן – היה מגנה מאד את ספרי המחקרים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עַכְשָׁו בָּעִתִּים הַלָּלוּ קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה מָעוֹת לְאִישׁ כָּשֵׁר. כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁיַּשִּׂיג מָעוֹת. וַאֲפִלּוּ אַחַר הַיְרִידָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ עֲדַיִן לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת. כִּי גַּם הָרְשָׁעִים וְקַלֵּי עוֹלָם לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת, אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת רָחוֹק מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת. כִּי דַּע, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָפַל הָעֲשִׁירוּת בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת: "וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (אֵיכָה א, ט), 'פְּלָאִים' אוֹתִיּוֹת 'אֲלָפִים'. הַיְנוּ שֶׁהָאֲלָפִים שֶׁל עֲשִׁירוּת יָרַד פְּלָאִים, דְּהַיְנוּ יְרִידָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲשִׁירוּת דְּהַיְנוּ אֲלָפִים מְזֻמָּנִים, וַעֲדַיִן הוּא סָפֵק כַּנַּ"ל. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָאִים גַּם צַדִּיקִים וַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָעוֹת, אֲבָל הוּא כָּבֵד וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד. וְגַם הָעֲשִׁירוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים הוּא מַזִּיק לָהֶם לַעֲבוֹדָתָם. גַּם בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה מְעַט עֲשִׁירוּת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַקַּלֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲדֻמִּים מְזֻמָּנִים, כִּי עַכְשָׁו קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לְהַכְּשֵׁרִים עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל.‏‏ וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבִּי נַחְמָן זְקֵנִי זַ"ל, שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? וְאָמְרוּ כָּל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד! וְאָמַר רַבִּי נַחְמָן זַצַ"ל שֶׁהוּא רַק כָּל שֶׁכֵּן, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי הוּא קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲבָל לֹא בְּפֵרוּשׁ. כִּי אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם מְזֻמָּנִים כַּמָּה אֲלָפִים אֲדֻמִּים, וְכַנַּ"ל.

*

השיחה הזו של רבנו ז"ל, מעוררת את האדם להביט נכוחה על הכסף שמצטרך לו, הגישה לראות בכסף – שאיפה לעשירות, נשללת על ידי רבינו, משום שכיום, העשירות נמצאת ביד הקליפות, ואף אם היא במציאות נמצאת במקום חיובי, בפועל, אצל צדיקים מסוימים, זה כן מפריע להם לעבודת השם, ואם כן, האם מותר לנו לרצות להתרחב, שיהיה לנו את כל מחסורנו.

לפי מה שכתוב בשיחה, מותרת הרחבות אבל נשללת העשירות, כלומר, היא איננה אצל האיש הכשר, גם זה המשיג מעות, אבל המזומנים, הנגישות, היכולת לעשות הכל בחסות הכסף – נשללת מהאיש הכשר, משום שותרד פלאים, האלפים ירדו למקום נמוך, וצריך ירידה כדי לזכות בהם.

האם אדם יוותר על משהו חשוב למען משהו פחות חשוב? כנראה שלא, אם האיש הכשר באמת, זקוק להגיע לאיזו שהיא ירידה, כאשר הוא צריך כסף, הוא יחשוב פעמיים, אם לרדת. מן הנימה הזאת, נראה, כי היעד האמיתי שלנו בחיינו, אמור להיות שקט ושלות נפש, העשירות, לעומת זאת מטרידה את הנפש, וגורמת לאדם, ובפרט לאיש הכשר, לחיות בנוחות. ותחת אשר הכסף יביא לו את האושר, הוא מביא לו את הטרדה העולמית, את הכעסים והצמצומים בחיים, כי הרי לא הכל זה כסף.

אבל יש פרנסה, שהיא שקטה וטובה, האדם חי לפי מה שיש לו, רבנו שיבח במקום אחר את התנועה הזו, לחיות ממה שיש, ולא לעשות חובות כלל, להתפלל ולבקש על מה שצריכים, ופשוט לא לשאוף אל העשירות, שהשגתה כרוכה בירידה, ותחזוקה מורידה לפעמים המון, כידוע דבר זה, אבל פרנסה בשפע ובהרחבה, נקוה שיהיה לכל עם ישראל.

הפוסט 004 שיחות הר"ן – קשה שיהיה מעות לאיש כשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר מַטּוֹת מַסְעֵי, כ"ז תַּמּוּז תשע"ח.

לִכְבוֹד אֲהוּבִי חֲבֵרִי הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה מְאֹד …. נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

קֹדֶם כָּל תּוֹדָה רַבָּה מְאֹד עַל שֶׁאַתָּה עוֹזֵר לִי, וּבְוַדַּאי בִּזְכוּת זוֹ יַעַזְרֶךָ ה' מִמָּרוֹם, וְיִהְיוּ לְךָ חַיִּים קַלִּים, וְדַע, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים בִּשְׁבִיל רַבֵּנוּ זַ"ל, וּמִתְיַגְּעִים בָּזֶה, חוֹסְכִים מֵעַצְמֵנוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וּמִי יוֹדֵעַ כַּמָּה יְשׁוּעוֹת וַחֲסָדִים אָנוּ מְסַגְּלִים לְעַצְמֵנוּ בְּלֹא יוֹדְעִים, עַל יְדֵי הַהַתְמָדָה בְּשִׁמּוּשׁ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.

הָעִקָּר אַתָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בִּתְמִידוּת, וְהַכַּוָּנָה, לְהִתְנַעֵר מַאֲבַק הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, הָעַצְבוּת אֵינָהּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּלָל, אַף אִם יְסוֹד הָעֶצֶב מִבִּלְבּוּלֵי עֲבוֹדָה, זֶה מַעֲשֶׂה בַּעַל דָּבָר מַמָּשׁ, כִּי אֵין עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם בְּעַצְבוּת כְּלָל, וְהַשִּׂמְחָה בְּעַצְמָהּ הִיא עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, פָּשׁוּט לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, בְּלִי שׁוּם סִבָּה כְּלָל, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ וְיֵשׁ שִׂמְחַת הַמִּצְווֹת וְשִׂמְחַת שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁזּוֹ בְּוַדַּאי שִׂמְחָה פְּשׁוּטָה מְאֹד, שֶׁאֵין לָהּ הֲכָנָה וַעֲבוֹדָה, אֶלָּא לֵידַע הָאֱמֶת שֶׁאָנוּ בְּחוּרֵי הַשֵּׁם, וְאֵיךְ אָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת שְׂמֵחִים עַל זֶה!

צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁרִבּוּי הָרָצוֹן לַעֲבוֹדָה לֹא יָבִיא לְדִכְדּוּךְ הַנֶּפֶשׁ, כִּי כַּאֲשֶׁר הַבַּעַל דָּבָר רוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְפֹּס אֶת הָאָדָם בְּשׁוּם דָּבָר, הוּא תּוֹפֵס אוֹתוֹ דֶּרֶךְ הָעֲבוֹדָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, וּמַכְנִיס בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל צַעַר עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָהּ כָּרָאוּי כְּלָל, וְאַף אִם אָמְנָם יֵשׁ יְסוֹד שֶׁל קְדֻשָּׁה בִּמְרִירוּת אוֹדוֹת הָרִחוּק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַאֲשֶׁר עַל זֶה צָרִיךְ לְיַחֵד שָׁעָה מְיֻחֶדֶת בַּיּוֹם וְכוּ', אֲבָל בְּאוֹתוֹ זְמַן צָרִיךְ גַּם לָדַעַת שֶׁזּוֹ סַכָּנָה עֲצוּמָה, כִּי בְּכָךְ מְאַבְּדִים אֶת הַקְּצָת שֶׁכֵּן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת ה', וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁכְּשֶׁאָדָם נִשְׁבַּר, מְאַבֵּד אֶת כָּל הַמּוֹחִין שֶׁלּוֹ וְאֶת כָּל הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ, וְאֵין לוֹ יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת טוֹב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּלָל.

הָעוֹלָם הַזֶּה קָשֶׁה מְאֹד, יֵשׁ בּוֹ צַעַר וְיִסּוּרִים הַרְבֵּה, בְּכָל פִּנּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה, וְאֵין עֵצָה אַחֶרֶת אֶלָּא לִזְכֹּר הֵיטֵב עָלְמָא דְּאָתִי, שֶׁאָנוּ לֹא חַיִּים כָּאן לְעוֹלָם, וְאָנוּ עֲתִידִים לָצֵאת מִכָּאן לְעוֹלָם אַחֵר יָפֶה מְאֹד, וְשָׁם נָאֶה וְיָאֶה עַד לִמְאֹד, וְשָׁם יִהְיֶה חָשׁוּב כָּל רֶגַע שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כָּל מְשִׁיכָה וּתְנוּעָה שֶׁאָנוּ מַמְשִׁיכִים עַצְמֵנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כַּמָּה יִהְיֶה חָבִיב וְיָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו – כָּל הַהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא בִּבְחִינַת עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ וְכוּ', כַּמְּבֹאָר בְּשִׂיחוֹת הָרַ"ן (סִימָן יב), וְאָז אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הִטְעָה אֶת עַצְמוֹ בִּכְלָל בְּזֶה הָעוֹלָם, רַק תָּמִיד הָיָה נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, וְזֶה כּוֹלֵל גַּם אֶת עֲבוֹדַת הַשִּׂמְחָה, כִּי אִם אָנוּ לֹא זוֹכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, בַּשָּׁמַיִם לוֹעֲגִים לָנוּ מְאֹד, כִּי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ –

מִנָּאֵי אָחִיךָ וַחֲבֵרְךָ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ.

הפוסט אגרת התחזקות 020 – להגביר מחשבות שמחה בעבודה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ח' סיון תש"פ

לפעמים נדמה לכמה מתוכנו, שאבדה האמונה ונכרתה מפינו, אם מחמת יובש רוחני שפקד אותנו, או גרוע מכל, שחלחלו בתוכנו ארסי דיבורי הכפירה של אי מי, עלינו להאמין בכוחו של הקב"ה לנצח, האמונה הזאת שגילו אותה אבותינו הקדושים – היא אמונה שרשית פנימית, עמוקה מכל עומק, והיא יכולה לשכון אי שם בתחתית התודעה, מבלי שנהיה מודעים אליה באופן ברור, כי היא לא מקבלת ביטוי אם היא לא נדרשת אל הדגל.

אם חלילה, אחד מאתנו מרגיש, שהוא "מאבד את זה", אפילו שמץ דשמץ (כידוע שאף פגם קטן באמונה הוא נורא מאד), עליו להתחבר שוב אל המקור שלו, ופשוט לבוא אל הקב"ה, ולהתחנן לפניו "בכוחה של האמונה" שיש בו, כי באמת, אם אדם בא ומבקש על זה, באותו רגע, כל מארי דדינין בטלים הימנו, כי עצם הדבר שהוא בא ומבקש על נקודה זו עצמה, זה סימן שהוא כן מאמין בו יתברך, וכך אמר רבינו ז"ל בפירוש, שזה עצמו אמונה.

ועוד גילה לנו רבינו ז"ל, בשיחות הר"ן, שבתוך הכפירה יש אמונה, אלא שאלו הכופרים, אינם יודעים אודותיה מאומה, הם חושבים אחרת, בצורה אחרת, אבל את האמת אודות עצמם – אינם יודעים, ואף שוחקים מדיבורים כאלו, אבל באמת בפנימיות האיני יודע של הבריאה היא אמונה, אי פתרון לחידת היקום הנורא מאד, הוא אמירה ברורה שיש הקב"ה המושל ומנהיג את כל הבריאה כולה.

ואם חלילה עולות מחשבות היפך הענין, צריך לרוץ מהר, לקום ולומר בפה מלא את הצהרת האמונה בהשם יתברך, היא עצמה יש לה כוח לעמוד על ההפך ממנה ולנצח אותה כליל, וכבר היה לעולמים, אנשים צדיקים וקדושים שבנערותם עזבו את מקור מים חיים, ובסוף נעשו קדושים וטהורים, ודבקים בו יתברך בתכלית הדבקות, עד אשר האירו את העולם באמונה פשוטה בו יתברך, כידוע ליודעים דבר זה היטב. ואם כן, גם אנו נעשה כמעשיהם, נקרע את סגור לבבנו לפניו יתברך, כדי שלא נאבד את כתר האמונה התמימה והאמיתית בהשם יתברך.

ואף שאמרנו שאין אפשרות כזאת לאבד דבר פנימי ושרשי כזה, אבל אפילו לאבד בחיצוניות, ולהיות במסכה של כפירה, הוא גם איסור גמור ואינו כדאי כלל לנשמה טהורה, שנשלחה לעולם כדי להאיר את האור של השם יתברך שתעשה דייקא ההפך מזה, ואם עדיין אנו שם, אצלו יתברך עלינו לתפוס בקרני המזבח ולמסור את נפשנו ממש על האמונה הזאת, ולהתפלל הרבה אל השם יתברך שלא ניפול ממנה כלל, כי רק תפילה ושיחה בינו לבין קונו בונה את האמונה בלב האדם, אמונה שלימה, כי אם אינה אמונה שלימה, אינה טובה. ועיקר האמונה כשהיא בשלימות הכי גמורה, כאילו רואה את הדבר בעיניו ממש בלי שום ספקות.

הפוסט שיעור אמונה 045 – אמונתך בקהל קדושים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רְבִיעִי לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, י' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה … שֶׁיִּחְיֶה.

אֲהוּבִי אָחִי, בָּאתִי לְעוֹרֵר אוֹתְךָ מְאֹד, עַל דָּבָר שֶׁכְּבָר דִּבַּרְנוּ עַל זֶה בֶּעָבָר, שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִרְאוֹת מַה עוֹשִׂים עִם הָאִחוּרִים בַּתְּפִלָּה, שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ מַמָּשׁ, וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם שֶׁאֲנִי בָּא לְעוֹרֵר וּלְיַסֵּר אוֹתְךָ, שֶׁאֵין זֶה מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ, כִּי הַדִּבּוּרִים שֶׁל רַבֵּנוּ זֶה רַק לְחַזֵּק וְלֹא לְשַׁבֵּר, וְלָכֵן אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ קֹדֶם, שֶׁאַל תִּשָּׁבֵר כְּלָל מִכָּל מַה שֶּׁאֶכְתֹּב לְךָ, כִּי בְּוַדַּאי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרַק הָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֵלֶיךָ, גּוֹרֶמֶת לִכְתִיבָה הַזּוֹ, וּבִפְרָט לְהִתְיַחֵס לַנּוֹשֵׂא הַזֶּה.

תְּחִלָּה וְרֹאשׁ, כְּשֶׁאָנוּ בָּאִים לְדַבֵּר עַל עִנְיַן הַתְּפִלָּה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ בַּגְּמָרָא, וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל – דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד. זֶה הַבָּסִיס לְכָל הַחֵשֶׁק שֶׁלָּנוּ לְקַיֵּם אֶת הִלְכוֹת תְּפִלָּה כְּהִלְכָתָן, לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק, כִּי הֲלֹא הוֹלְכִים לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּכְמוֹ בְּגִנּוּנֵי מַלְכוּת, שֶׁהָעִקָּר הוּא תּוֹדָעַת הַמַּלְכוּת, שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַעֲמוֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלָכֵן מְדַקְדֵק בִּלְבוּשׁוֹ וּבַהֲכָנָתוֹ וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּטּוּר וּבְשֻׁלְחָן עָרוּךְ. הַמַּצָּב שֶׁל הַיּוֹם הוּא, שֶׁאָדָם חוֹטֵף תְּפִלָּה, הוּא מִתְפַּלֵּל כִּי צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל, הוּא עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּשִׁגְרַת יוֹמוֹ, אֲבָל חָסֵר בִּנְקֻדָּה שֶׁל "דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד".

וְאִם כָּל זֶה מְדֻבָּר בְּעִנְיַן הַהֲכָנָה לַתְּפִלָּה, בִּנְטִילַת יָדַיִם שֶׁלְּפָנֶיהָ, כַּיָּדוּעַ שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ פַּעַם כִּמְעַט מָסַר נַפְשׁוֹ עַל נְטִילַת יָדַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וּמִזֶּה הֵבִין בַּעַל הַתּוֹלְדוֹת זי"ע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת תַּלְמִידוֹ, כַּיָּדוּעַ הַסִּפּוּר. וְכֵן הַלְּבוּשׁ, וְהַכּוֹבַע וְהַכֹּל. וּמוֹהֲרָא"שׁ זי"ע הָיוּ תְּקוּפוֹת – שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי כָּל תְּפִלָּה לַמִּקְוֶה. אֲבָל הָעִנְיָן אֶחָד הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לַעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' – וּבִשְׁבִיל זֶה הָיוּ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת, כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹ כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְזֶה גַּם טַעַם הַהֲלָכָה שֶׁל שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, שֶׁלֹּא יָבוֹא הָאָדָם עִם כָּל הַחוּץ שֶׁלּוֹ – וְהִנֵּה הוּא כְּבָר מִתְפַּלֵּל.

תְּפִלָּה הִיא דְּבֵקוּת הָאָדָם בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה אָמוּר לְרַגֵּשׁ אוֹתָנוּ, אָנוּ עוֹמְדִים לְבַצֵּעַ פְּעֻלָּה שֶׁל דְּבֵקוּת אָדָם בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַתָּנָה וּזְכוּת בִּשְׁבִילֵנוּ. לָכֵן צָרִיךְ לָבוֹא לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, לִהְיוֹת מוּכָן בְּנֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה, לִהְיוֹת אַחַר הַמִּקְוֶה קְצָת לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאָז לִפְתֹּחַ הַסִּדּוּר בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, וְלוֹמַר הַבְּרָכוֹת, וְהַקָּרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, פָּסוּק אַחֵר פָּסוּק, בִּנְעִימוּת נִפְלָאָה, וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְפָרֵט אֶת שְׁבָחָיו, הֲרֵי תְּפִלָּה כָּזוֹ הִיא שִׂיא הָעֹנֶג וְהַחִיּוּת שֶׁל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי!

לָכֵן צָרִיךְ לִזְכֹּר עוֹד לִפְנֵי הַיּוֹם, בְּעֶרֶב שֶׁלִּפְנֵי, שֶׁמָּחָר אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל בַּשָּׁעָה הַזּוֹ וְהַזּוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּכָן לַתְּפִלָּה, וְגַם אִם הוֹלְכִים לִישׁוֹן מְאֻחָר, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לָקוּם אֶל הַתְּפִלָּה, וְלָבוֹא בִּמְהִירוּת אֵלֶיהָ, וְגַם זֶה חִסָּרוֹן גָּדוֹל, שֶׁבְּיָמֵינוּ יֵשׁ אֵינְסְפוֹר מִנְיָנִים, וְהָאָדָם לֹא לָחוּץ בִּכְלָל, אִם לֹא עַכְשָׁו – אָז בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי, אוֹ הַשְּׁלִישִׁי, אוֹ הָרְבִיעִי, וְשׁוֹכְחִים אֶת מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲפָצָיו קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. וְעוֹד אָנוּ תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁאָמַר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן, סִימָן לא): 'רָאוּי לְהִזְדָּרֵז לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, כִּי לְפִי גֹּדֶל מַעֲלַת הַתְּפִלָּה שֶׁיְּקָרָה מַעֲלָתָהּ מְאֹד מְאֹד, מִי יוֹדֵעַ אִם יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ לְהִתְפַּלֵּל, עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַקְדִּים עַצְמוֹ רָאוּי לוֹ לְזָרֵז מְאֹד וּלְהַקְדִּים'.‏ שִׂים לֵב לַמִּלִּים – לְזָרֵז מְאֹד וּלְהַקְדִּים…

וְהָאֱמֶת, שֶׁהָא בְּהָא תַּלְיָא, מִי שֶׁהוּא סוּג שֶׁל 'לָחוּץ' כִּי צָרִיךְ לָבוֹא לַתְּפִלָּה בַּזְּמַן, הוּא מְיַקֵּר אֶת הַתְּפִלָּה, הוּא מֵבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל זֶה, וּבִפְרָט שֶׁהוּא לֹא 'לָחוּץ' בְּטִבְעוֹ, אֶלָּא קָנָה אֶת הַהַקְפָּדָה הַזּוֹ בְּרֹב תִּרְגּוּל, יוֹם אַחַר יוֹם, עֶרֶב אַחַר עֶרֶב, וּמִזֶּה בָּא שֶׁנִּהְיָה כְּמוֹ חַיָּל שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאֶחָד שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי מַלְכּוֹ, שֶׁאַף הָאֲנָשִׁים הֲכִי מְפֻזָּרִים – מְבִינִים אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל לֹא לְאַחֵר לְמַשֶּׁהוּ חָשׁוּב מְאֹד, שֶׁהַחַיִּים שֶׁלָּהֶם תְּלוּיִים בָּזֶה… כִּי אָכֵן, הַתְּפִלָּה הִיא מַהוּת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, וְהֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת עִם אֵיכוּת גְּבוֹהָה יוֹתֵר מֵהַרְבֵּה, אִם נַקְפִּיד עַל תְּפִלָּה, שֶׁתִּהְיֶה בְּמִנְיָן, שֶׁתִּהְיֶה בַּזְּמַן, שֶׁתִּהְיֶה בְּכַוָּנָה, שֶׁתִּהְיֶה כָּרָאוּי לְפִי כָּל חֻקֵּי הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְכוּ'.

וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ, שֶׁהַתְּפִלָּה מִתְקַבֶּלֶת לְגַמְרֵי אַחֶרֶת, כַּאֲשֶׁר מַקְפִּידִים שֶׁתִּהְיֶה בַּזְּמַן וְכָרָאוּי, וּמַאַמְרֵי חֲזַ"ל שְׁלֵמִים יָעִידוּ עַל זֶה, וְכָל הִלְכוֹת תְּפִלָּה שֶׁיֵּשׁ שָׁם דִּקְדּוּקִים וּפְרָטִים וְכוּ', אֵיךְ אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב שֶׁכָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ? עַל־כֵּן אֲהוּבִי אָחִי, הִשְׁתַּדֵּל בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת, לָשִׂים לִבְּךָ אֶל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי אוֹתָם כָּעֵת רַק לְעַצְמִי, בֶּאֱמֶת, מִבְּלִי לַחֲשֹׁב עָלֶיךָ רַע, חַס וְשָׁלוֹם. וּכְמוֹ שֶׁדִּבַּרְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים, לְהַצְלִיחַ אֲפִלּוּ בִּמְעַט דִּמְעַט, כָּל יוֹם קְצָת, לְנַסּוֹת לָרֶדֶת אֶל עֹמֶק שֹׁרֶשׁ הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, וּלְשַׁנּוֹת אוֹתָהּ טִפִּין טִפִּין עַד הַהַצְלָחָה הַגְּדוֹלָה, וְתִרְאֶה בְּמוּחָשׁ, אֵיךְ שֶׁהַחַיִּים שֶׁלְּךָ יִתְהַפְּכוּ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְגַמְרֵי, אָמֵן.

‏

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 004 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל אחד אוהב להיות עקבי, ליצור מסגרת של שגרת חיים קבועה, בה המעגליות חוזרת על עצמה, האדם השפוי שואב מכך סיפוק רב, הנה אני יכול… אתמול, היום ומחר… וגם מחרתיים.

זיכה השם יתברך את עמו ישראל, וגם במנהגי ישראל קדושים קיימת עקביות, כך קריאת התורה בשבתות, מביאה את העם כולו באי בית הכנסת כמובן, להקשיב לקול הקורא את תורת משה, מדי שנה בשנה שומעים את כל התורה כולה, הזוכים יותר מקדימים וקוראים לפני שבת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אשר כהבטחת חז"ל הקדושים, הרגיל להקפיד בכך זוכה לאריכות ימים.

יש משהו נפלא במה שעושים 'כל יום', הקביעות, היא מסגרת היוצקת לתוכה קדושה, בספר תיקוני הזוהר הקדוש, מביא, כי השכינה הקדושה, אינה שורה במקום ארעי, רק במקום של קביעות, היינו על אדם שקובע את עצמו באורח יציב וקפדני למען קדושת התורה והתפילה.

מתוך אותה מסגרת של קריאת התורה התפתחו מסגרות שונות שיהודים קבעו לעצמם במהלך הדורות, להתחבר 'באופן קבוע' אל התורה הקדושה, ההלכה, התלמוד והמוסר.

המפורסמת שבהם, היא מסגרת לימוד הדף היומי שבתלמוד בבלי, עליה התווסף לימוד דף היומי בתלמוד הירושלמי, וכן לימוד יום יומי של שלושת פרקי רמב"ם וכו'. אשרי עם ישראל.

הנביא ישעיה קורא לנו בנבואתו: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן …

הקובע את עצמו ללימוד דף היומי, מלבד שבמהלך שבע שנים, זוכה הוא להיות בכל מסכתות הש"ס ולמלאות כרסו בבשר ויין רוחני, מלא מדע וחכמה, זוכה הוא לקרבת אלקים איתנה שאין דומה לה בשאר עבודות השם כי אין כמו תורה, לדרוש באמצעותה את השם יתברך יום יום…

אך זה לא פשוט בכלל. זה נראה קוסם וקורץ, בהשקעה של שעה ביום, אתה נמצא שם, כובש את כל הש"ס, אך כאמור, זה לא דבר קל כלל ועיקר. וזאת, משום שהמלך הזקן והכסיל גם יש לו קביעות יום יומית להסית את האדם להפסקות, לחופשים ולסטופים שונים… והוא, הרי מלאך הוא, לא מתעייף מלהסית לדחיות, זהו עקבי מאין כמוהו בהתחשב בעקביותו זו, עלינו להשמר מפני סכנת הכחדה רוחנית, בדמותו של 'מחר אשלים'!

וזאת עליך לזכור, עוד 'לפני' שהנך מתעניין בקביעות של דף היומי, אין להשלים למחר, זה שקר, המחר איננו בידך, אינך מכירו עדיין, כשהוא יבוא, יוביל בכנפיו הפתעות, ולא דווקא נעימות, הגדולה שבכולן תהיה, הדחיה הנוספת למחרתיים, וממחרתיים לשבוע וכו', עד לסגירה הרמטית של כריכת הגמרא.

כשעם ישראל חוגג ברבבותיו את סיום הש"ס העולמי, נצבט הלב מקנאה למראה אלפי המסיימים הפזורים ברחבי כדור העולם, המצטרפים החדשים עולים על העגלה הדוהרת בהתלהבות, אך לא תמיד מצויידים במידע האמין הזה: אין מחר, יש רק היום! זה סוד ההצלחה של כל סיום אפשרי של כל דבר.

למחר תפקיד משלו, והלואי שלא נצטרך לוותר עליו חס ושלום, איך ניקח אחריות להעמיס עליו תפקיד של היום הזה, באמתלא כלשהי? ועוד משהו, המודעות הפנימית העמוקה בדבר היות לימוד התורה הדבר החשוב ביותר בחיים, היא הכוח המניע והמנצח, כי אם זה הכי חשוב, זה גם דוחה את הכל, ואת הכל ממש עכשיו… לומדים!

אדם שחי בגישה כזאת, קרבת אלוקים כבר אינה צמד מילים של ספרים קדושים, היא חלק מהווייתו הפשוטה, חלק מהחיים. מסירות שכזאת לתורה, מטהרת את האדם מהדברים, שרק הוא יודע, שעליו להיטהר מהם, קרבת אלקים יחפצון.

אמר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב זי"ע (שיחות הר"ן סימן יט): "נכספתי מאד … שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום, ולא יעבור, וכיוצא… אפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד, שנלכדו במצודה רעה, עד שרגילין בעבירות, חס ושלום, רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, אף על פי כן הכוח של התורה גדול כל כך, עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה כי כח התורה גדול מאד"; כי כל זה סוד ההצלחה, כך וכך "ולא יעבור".

הפוסט ואותי יום יום ידרושון – קביעות עקבית לתורה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר בְּהַר בְּחֻקֹּתַי, י"ד אִיָּר, פֶּסַח שֵׁנִי תשע"ח

עִנְיַן פֶּסַח שֵׁנִי, הוּא עִנְיַן נוֹרָא וְנִשְׂגָּב עַד מְאֹד, וּמְגַלֶּה אֶת הַקִּרְבָה שֶׁיֵּשׁ לְאִישׁ יְהוּדִי אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וַהֲלֹא פֶּלֶא הַדָּבָר מְאֹד, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּאַף מִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאִם עָבַר זְמַנּוֹ, אֶפְשָׁר עֲדַיִן לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוַת ה' בְּמוֹעֵד אַחֵר, אֶלָּא מִצְוָה זוֹ שֶׁל הַקְרָבַת קָרְבָּן פֶּסַח, שֶׁהָיוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְצָעֲקוּ בְּמַר נַפְשָׁם אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – לָמָּה נִגָּרַע מֵהַקְרִיב אֶת קָרְבָּן ה' בְּמוֹעֲדוֹ, וְלָמָּה חָשְׁבוּ כָּךְ עַל עַצְמָם, לוֹמַר הֵם גְּרוּעִים שֶׁהֲרֵי הָיוּ בְּאֹנֶס גָּמוּר, וְהָיוּ פְּטוּרִים מֵהַקְרָבָה, וּמַה הַלִּמּוּד בְּזֶה לְדוֹרוֹת?

וְהָעִנְיָן הוּא, שֶׁקָּרְבָּן פֶּסַח מְרַמֵּז עַל יְסוֹד הָאֱמוּנָה, וּבִטּוּל הָעֲבוֹדָה זָרָה מִנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַשֶּׂה – שֶׁהָיָה אֱלִילָם שֶׁל מִצְרַיִם, וְקָשְׁרוּ לְכַרְעֵי הַמִּטָּה, וּבָזֶה בִּטְּלוּ אֶת הָאֱלִילוּת וְחֹסֶר הָאֱמוּנָה, וְקִיְּמוּ מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם, מִשְׁכוּ מֵעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבְּיֶדְכֶם, וְנִשְׁמוֹת ישראל מִשְׁתּוֹקְקוֹת בְּיוֹתֵר לָצֵאת מִן הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שֶׁל פְּגַם הָאֱמוּנָה, כִּי פְּגַם הָאֱמוּנָה הוּא אֵם כָּל חַטָּאת, הִיא הַגּוֹרֶמֶת לְכָל הַצָּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל נְשָׁמָה יְהוּדִית, שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יְהוּדִי לֹא מוּכָן שֶׁיִּקְּחוּ מִמֶּנּוּ אֶת קָרְבָּן פֶּסַח, הוּא רוֹצֶה קִרְבַת אֱלֹקִים, הוּא מַמָּשׁ לֹא מְוַתֵּר עַל זֶה.

הַטְּמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם מְרַמֵּז עַל הַטֻּמְאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּתָּכֵן בְּעוֹלָמֵנוּ, מַהִי טֻמְאָה? מַה הַגָּדֵר שֶׁלָּהּ? הַהִתְרַחֲקוּת מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים זוֹ הִיא טֻמְאָה, הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, רָצוּ אֶת הַטָּהֳרָה שֶׁל הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵם רָצוּ לִהְיוֹת קְרוֹבִים בְּיוֹתֵר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵם בָּאוּ אֶל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְאָמְרוּ לוֹ – לֹא, זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, אָנוּ רוֹצִים בְּכָל זֹאת לְהַקְרִיב קָרְבַּן פֶּסַח, אֵין יְהוּדִי בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא זַכַּאי לָאוֹר הַזֶּה שֶׁל בִּטּוּל כָּל הַכְּפִירוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת, וְכָל מִינֵי וְסוּגֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם, הֲרֵי כָּתוּב בַּגְּמָרָא כָּל הַכּוֹפֵר בָּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא יְהוּדִי, גַּם אֲנַחְנוּ, אָמְרוּ הַטְּמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם – רוֹצִים לִהְיוֹת יְהוּדִים!

שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִתְחִנַּת לִבָּם, שׁוֹמֵעַ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל דּוֹר לְהֶמְיַת לִבּוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי, וּמַעֲנִיק לָנוּ אֶת הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל פֶּסַח שֵׁנִי, וְלֹא הַיּוֹם הַזֶּה בִּלְבַד, אֶלָּא לְלַמְּדֵנוּ בָּא, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם, שֶׁנִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, מִתּוֹךְ תְּחִנַּת הַלֵּב – לָמָּה נִגָּרַע, לָמָּה אֲנַחְנוּ פָּחוֹת? לָמָּה אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ? הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעַצְמוֹ מְסַיֵּעַ בַּעֲדֵנוּ לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ, לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ, וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּלֵבָב שָׁלֵם, זֶהוּ הַסּוֹד שֶׁל פֶּסַח שֵׁנִי – יוֹם הַהִזְדַּמְּנוּיוֹת הַחוֹזְרוֹת.

אַךְ לֹא נִשְׁכַּח לְרֶגַע, כִּי הַמְּדֻבָּר פֹּה אוֹדוֹת קְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה, שֶׁיְּהוּדִי לֹא יָכוֹל לִסְבֹּל בְּתוֹךְ פְּנִימִיּוּת לְבָבוֹ רֶגַע אֶחָד אֶת חִסָּרוֹן הָאֱמוּנָה, הָאֶפִּיקוֹרְסוּת נִקְרֵאת מַשָּׂא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מַשָּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִים, אֵין אֶת הַכֹּחַ לִסְבֹּל אֶת הַנֵּטֶל הַמֵּעִיק הַזֶּה, שֶׁל חִסָּרוֹן אֱמוּנָה בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְהִתְמוֹדְדוּת לְבַד בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ (עַיֵּן שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן לז).

הָאֱמוּנָה רוֹדֶפֶת אַחַר יְהוּדִי – לֹא מְוַתֶּרֶת לוֹ לְעוֹלָם, הוּא מֻכְרָח לִפְגֹּשׁ בָּהּ מָתַי שֶׁהוּא, גַּם אִם יִתְאַמֵּץ לְהִתְעַלֵּם וְלִבְרֹחַ מִמֶּנָּה – הִיא תַּשִּׂיגֶנּוּ, גַּם אִם יְמַלֵּא אוֹתָהּ בּוֹץ סָמִיךְ וְעָב – מַרְגָּלִית הָאֱמוּנָה הַחֲבוּיָה בּוֹ – יִפְרֹץ הַחוּצָה וְיָאִיר בְּאוֹר יְקָרוֹת. מַמָּשׁ לֹא כְּדַאי לְהִתְעַמֵּת אַתָּה, בְּאַף זְמַן וּבְאַף מַצָּב, מִשּׁוּם שֶׁמִּמַּעַמְקֵי הַנֶּפֶשׁ נִפְלֶטֶת לָהּ אוֹתָהּ צְעָקָה הַמְהַדְהֶדֶת – לָמָּה נִגָּרַע, אֵיךְ נִשְׁלַכְתִּי כָּל כָּךְ, עַד שֶׁיֵּשׁ לִי סְפֵקוֹת בֶּאֱמוּנָה, חַס וְשָׁלוֹם…

הַמּוּדָעוּת הַיְּהוּדִית הַפְּשׁוּטָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֱמוּנָה מְקֻבַּעַת בַּלֵּב – שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא לְעוֹלָם וְהוּא מַנְהִיגוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, בְּחֵן וּבְחֶסֶד, הִיא סוֹד קָרְבָּן פֶּסַח, שֶׁהוּא דִּלּוּג וּקְפִיצָה מֵעַל כָּל הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְמַלְאִים אוֹתוֹ עַרְפִלֵּי סְפֵקוֹת וּתְהִיָה, הַבְּהִירוּת בֶּאֱמוּנָה הוּא סוֹד קָרְבָּן וְחַג הַפֶּסַח, וּכְשֶׁהוּא לֹא כָּרָאוּי, אָז בָּא פֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁהוּא סוֹד הַיְּכֹלֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הַכֹּל, מֵחָדָשׁ מַמָּשׁ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה, וּבְכָל רֶגַע נָתוּן שֶׁבּוֹ אָדָם מַחְלִיט לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, חֵרֵף כָּל הֶעָבָר הַלֹּא מְתֻקָּן שֶׁלּוֹ.

מוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁלּוּלֵא חַג הַפֶּסַח לֹא הָיָה כֹּחַ לִיהוּדִי לְהִתְחַזֵּק בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, הָאוֹר שֶׁל פֶּסַח הוּא אוֹר שֶׁל אֱמוּנָה וְהִתְחַזְּקוּת, אוֹ שֶׁל עֲמִידָה בַּנִּסְיוֹנוֹת הַקָּשִׁים וְהַמָּרִים, כַּאֲשֶׁר הָאוֹר הַזֶּה נִכְבָּה לְגַמְרֵי, וְהוּא כֵּן נִכְבָּה לִפְעָמִים – עוֹמֵד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמְחַכֶּה לְאָדָם שֶׁיַּחֲזֹר וְיָשׁוּב אֶל חֵיק אָבִיו, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע – בָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ – שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וְעָלֵינוּ לְהַאֲמִין בָּזֶה, שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת וְהַהִתְחַזְּקוּת.

עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִהְיוֹת טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ הָאָדָם אַחַר הַהִזְדַּמְּנוּת הַנּוֹסֶפֶת, לְקַבֵּל בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת הַיְּכֹלֶת שֶׁלָּנוּ שֶׁנִּתֶּנֶת מִן הַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וּתְמִימִים – שְׁלֵמִים, הַזְּהִירוּת מִן הַטֻּמְאָה, הִיא זְהִירוּת מִכָּל בְּדַל שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, חַס וְשָׁלוֹם, אַשְׁרֵי הָאָדָם הַחַי אֶת חַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּשְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה בְּמִי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ, מְחַיֶּה אוֹתוֹ, מַנְהִיגוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

הפוסט שיעור אמונה 022 – קרבת אלקים בכל זאת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הִפְלִיג מְאֹד בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב. וְאָמַר: כִּי לִגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵין שִׁעוּר כִּי נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם, נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל. הַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל כְּלָל לֹא. וְגַם מַה שֶּׁמּוּבָא כִּי תַּכְלִית הַיְּדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע, הַיְנוּ גַּם כֵּן אֵצֶל כָּל יְדִיעָה וִידִיעָה הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְתַכְלִית שֶׁל הַיְּדִיעָה דְּהַיְנוּ לֹא נֵדַע אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵין זֶה הַתַּכְלִית. כִּי זֶה הַתַּכְלִית הוּא רַק בְּאוֹתָהּ הַיְּדִיעָה, אֲבָל בְּהַיְּדִיעָה הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל בָּהּ כְּלָל וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה. נִמְצָא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִין כְּלָל כְּלָל לֹא, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַתַּכְלִית, כִּי עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל כְּלָל לֵידַע בִּידִיעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִזֹּאת הַיְּדִיעָה שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁלֹּא נֵדַע וְכוּ' (שיחות הר"ן סימן ג).

דעת רבי נחמן מברסלב זי"ע, ספוגה בידיעה שדעת אלוקים מרוממת ונשאת מאתנו לאין שיעור, אי אפשר לדעת כלום מגדולת הבורא, וכמה שתדע, לא התחלת לדעת בכלל… וגם כשאתה חושב שהגעת לאיזה מקום גבוה, ומשם ואילך אתה מגלגל עינים ואומר: אני לא יודע, ואני נמצא בתכלית הידיעה, אז זהו שלא… אתה באמת לא יודע, וכלום, אתה בכל רגע מגיע לנקודת ההתחלה, לדעת שאינך יודע כלל.

אל תחשוב שאם אינך יודע – אתה בתכלית הידיעה, כי גם בידיעה זו אתה אינך יודע, ואתה צריך להתחיל מחדש, ומהי כן התכלית? הביטול הגמור, לא לפסוע בשביל של הידיעה, אלא של ההתמסרות, לזכור תמיד שאין יודעים שום ידיעה, כלל וכלל לא, בהדגשה מופלגת.

למה כל כל חשוב לנו לדעת את הנקודה של "תכלית הידיעה שלא נדע"? שאם אנו רוצים לדעת משהו – אז זה רק על ידי "שלא נדע", ובא רבנו ואומר, לא, גם אז אתה לא יודע, כי מיד אתה עולה למקום גבוה, וכל התכלית הידיעה שלך – מתאפסת. כי הדרך שלנו היא באופן טבעי להאניש את ה', לייחס לו כוחות ותכונות כמו שאנו מכירים בחיי היום יום, שם מתרחשת ההתרחקות שלנו מהבורא, אנו כועסים עליו כשנדמה לנו שהוא לא מתנהג כרצונינו, ואנו שמחים אתו כשהולך לנו, ואנו חושבים שזה בדיוק הכוונה של אמונה, שהכל מהשם, כמובן, כשטוב לנו…

המקום האמיתי הוא – לעמוד מול ה' בהתאפסות מוחלטת, לא לדחוק רגלי השכינה, לתת את כל המקום של העולם והמאורעות שלו להשם יתברך, כי אין עוד מלבדו ממש, וזו היא גדולת הבורא, שכמה שתפליג בה – תבין, שאינך יודע כלל, וכשנדמה לך שהגעת לשיא, יש בכל חלקיק רגע השגות חדשות של שיאים חדשים בלתי נפתסים.

הפוסט 003 שיחות הר"ן – תכלית הידיעה שלא נדע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

"שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל. רק בפשיטות גמור כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים" (שיחות הר"ן סימן לג).

האמונה, ככל מצוותיה של תורה, גם היא מצוה מן התורה של האמנה באלוקות. והתהליך הקבוע של קיום מצוה, עובר גם בעת קיום מצוות האמונה. וכבר אסביר.

על השאלה הידועה, כיצד ניתן לצוות להאמין? כתבו בספרים, כי בעצם, האדם בוחר אם לקיים מצוה זו של אמונה, מחוקי הבחירה האלוקיים הם, שעל האדם לבחור איזו דרך יהלך בעולמו, אם יקיים מצוות השם שמא לא יקיים, ככל שהוא חי אין ביטול הבחירה, גם אם יחיה כל ימיו בקדושה מופלגת הן בקדושיו לא יאמין.

ברם, נקודת הבחירה משתנה מאחד לזולתו, אם אצל אדם חילוני זירת בחירתו היא בכך וכך, אצל הדתי קיימים נתוני בחירה שונים, כמובן. וכן אצל האדם בעצמו, כאשר הוא הסיג את גבול הקדושה, נקודת בחירתו הוסטה למצבו החדש, כל מצב ובחירתו הוא.

גם בעניני אמונה, לא קיים מצב שאדם יוכל להימלט ולומר אין לי בחירה, נכון, שהמאמין האמיתי בו יתברך, 'הזיז' את גדר הבחירה עד למקסימום, וכמעט לא יתכן לומר שיסיק אי פעם מסקנה אחרת מהאמונה הקדושה, אך ודאי שככבל מצוה יש לו בחירה, והוא בחר בטוב.

תארו לעצמכם את כל אותם חוטאים במהלך הדורות, בזמנים שונים בה האמונה, היתה, כביכול, מוכחת וגלויה לעין כול, ללא שיור. תקופת הנביאים למשל, היתה כמצעקת והולכת בריש גלי ובקול רעש גדול כי יש בורא לעולם. וכי לא היו אז אנשים שהלעיבו על ה' ועל משיחו? היו.

המסקנה המתבקשת מכך היא, שעצם ידיעת האמת אינו מספיק בשביל לבחור בה, הרצון ללכת בדרך האמת הוא המכריע את הבחירה המוכרחת הזאת. רצונך להתקרב אל הבורא תאמין, אין רצונך רחמנא ליצלן, תיפול מכל זה.

מכאן נבין את רצונו של הרבי, שלא נעסוק בחוכמות ובחקירות, יהיו שיתריסו, בורחים מן הביקורת?

מאמינים סתם?

לא!

אנו מאמינים בכך, כי זאת האמת, הסיבה לאי החקירה המתישה, אחת מני סבות רבות, כי החקירה היא פרי מעלליו של הרצון האמביוולנטי, אם היה הרצון חף מנקיטת צד, היה אולי מקום לומר, כי החקירה, כדרך כמה גדולי ישראל הינה במקום. ותורת ישראל משופעת בכך מזן אל זן. עד היום יש אנשים 'שעובדים בזה' לענות לתהיות וכו'. אך האיש אשר רצונו המוכרז מראש כי אין לו חשק לקיים ולהאמין, ומוצא פתרון הולם לסבל הגדול הזה בדמות הנבירה בקושיות כנות או לא, הוא פשוט בחר בלא לקיים מצות-עשה זו.

כולם מכירים את אגדת 'בגדי המלך החדשים', שרק הילד הקטן העיז להחוות באצבע לעבר המלך ההזוי ולזעוק הרי מלכנו עירום… משום שישרות המבט שלו לא שוחדה ברצונות נוספים, הוא נאסף אל ככר המצעד אך ורק כדי לראות, לא להחליט משהו מראש.

האמונה הפשוטה, כביכול, של אותם נשים והמון עם הכשרים, אינה נובעת מבערותם… נשים אינן נבערות, והמון עם, גם אם לא השכילו בלימוד, אינם נבערים, הם פשוט כשרים רואים מציאותו של אלוקים ופונים אליו.

לצערי, שוחחתי המון עם רבים כאלו שהגדירו את עצמם כמאמינים לשעבר או משהו כזה, יש המון סוגים, אבל כמעט, הצד השוה שבהם, שהשקיעה בחטאים, היא היתה המניע לבחירה בכפירה או באי אמונה שלמה, כמפלט מפני תחושת המחנק של העימות של 'מעשים מול אמונה'.

כוחה של בחירה.

"דרך אמונה בחרתי" – כך התבטא דוד מלכא משיחא, כלומר, גם היא אינה סוג של הוכחה אלא בחירה, לא שחס ושלום אין הוכחה, ההיפך, נטל ההוכחה מוטלת על הפאנאטיות ההזויה המאמינה בקופי אדם וכו', אלא שרצוני לומר, כי אין ההוכחה וגם הביטחון המוחלט בעומק נקודת האמת של האמונה הסיבה ללכת בדרך האמונה, רק הבחירה בטוב.

זו התשובה בעצם, לפלא הגדול, לפעמים אתה יושב עם אדם ומוכיח לו את האמת הכי אמיתית שבעולם, ובכל נושא שבעולם במיוחד בנידון דידן, האיש הועבר שלב אחר שלב , עם קונסנזוס איטי, אחר ככלות הכול, ובנין ההוכחות לא ניתן להריסה כלל הוא יגיד, נשמע אמין… אבל לא שכנעת אותי! אתם יודעים למה? כי הוא כבר משוכנע ועומד על ידי כוח אחר, מתנגד, הולם, הורס…

אני לא יכול להגדיר זאת טוב יותר מכפי שאמר רבי נחמן ז"ל, קבלו:

"ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספיקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות, היינו אחר תאוות רעות של עולם הזה, רחמנא לצלן. רק מחמת יראת העונש הוא שובר תאוותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותם הספרים של חקירות, חס ושלום, אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו" (שיחות הר"ן סי' ה).

הפוסט לבחור להאמין הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שיחות הר"ן שיחה ב'
טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך.

את השיחה הזו צריך ללמוד בישוב הדעת, כמה דברים נפלאים לומדים מהשורות הבודדות הללו, רבינו הקדוש פותח צוהר מעולם עבודתו הכמוס – ודרכי וכו'. אבל לפני זה הוא מסכם לנו את הנושא – "טוב להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו"! הקב"ה נתן לכל בריה בחירה, שהוא יכול באופן חופשי לעשות כרצונו, לטב ולמוטב, ואכן אנשים בוחרים, בחירות שונות, וגם כשכבר בוחרים בעבודת הבורא, מתוך ידיעה שלשם כך באנו לכאן, המסע לא מסתיים בזאת. משום שגם במסגרת עבודת השם הוא נתון לדילמות רבות ושונות, גם שם הוא נדרש לבחור, דרכים, מסלולים, נתיבות וכו', ובתוכם תתי דרכים וכו' וכו', ובכל רגע נתון אדם נמצא במקום של בחירה וסיכון לטעות.

ידוע לכל, כי עלינו לברוח כמטחוי קשת מהגישה הכפרנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ואם הדברים ברורים ונהירים בעסקי העולם הזה, לא כל כך ידוע, שגם ברוחניות ובעבודת השם קיימת הגישה הזו, שאדם מתכנן לעצמו דרך, וחולם על הגשמתה, ולמרות שבכל זאת הוא נמצא במקום טוב, יש כאן התעלמות מהסייעתא דשמיא שהיא מוכרחת בכל פרט בחיים, וגם בעבודת השם. הרבי מדבר כאן בלשון עמוקה מאד: להשליך עצמו על השם יתברך, כמו זריקה כזו, שאדם מגלה חוסר אונים ויודע שהוא נזרק על מקום בטוח, ולסמוך עליו, להשען עליו… וזה בכל פרט בחיים, זהו "טוב מאד", זו השלימות, לעבוד את השם ביחד עם השם.

והרבי ממשיך ומתווה לנו את הדרך הזו לעובדה ולמעשה, כשבא היום, אם זה יום חול, או יום מיוחד, שבת חג ומועד כלשהו, הנפש הטובה רוצה את הדיוק, לקום בזמן מסויים להרגיש הרגשה מסויימת, לא תמיד זה מצליח, האדם מתאכזב, האגו שלו מתנפץ מידי פעם, לזה באה העצה, תשחרר.. פשוט תרפה… תכריז על מסירת התנועות להשם יתברך. מישהו פעם הגה רעיון אדיר כזה? למסור את התנועות מקודם, כזו מין מסירת מודעה, שאני מקדיש את כל תנועותי לשמים, כי אני מגלה את פנימיות רצוני – שאני רוצה בעומק פנימיות הלב, שכל התנועות שלי תהיינה רק לשמו ולזכרו יתברך, ולא לשום דבר אחר. וזה כולל את כל הענפים שלי, של בני ושל התלויים בי… הכל כרצונו יתברך.

מכאן והלאה אין מקום לאכזבה על שינוי התדר באמצעו של יום, זה לא אמור להיות אכפת לך, אתה עשית את שלך, אתה כיוונת את הרצון שלך, ומכאן ואילך רק לעשות ולעשות בלי לדאוג לדייק לפי התכנית והחלום שלך. האדם נמצא במבוך המחשבות שלו, לפעמים דברים שהוא מחשיב לשיא החושך הם אור ממש, וכאשר מאיר לו לפי דעתו – הוא שרוי בעלטה רוחנית מבעיתה. כי אין אדם יודע את הדרך הנכונה, ולא תמיד יש את היכולת לכוון כראוי לתדר הרצוי, ומכוחו לתנועות ולהתנהגויות. ההתמסרות המוחלטת לרבונו של עולם עושה את שלה, אני מרגיש שאני בידו יתברך, אני לא משתלט על העתיד שלי ביום קדוש ככל שיהיה, אני יכול לעשות את שלי, ללמוד, להתפלל, לחשוב או להתנהג בדרך מסויימת, אבל עלי להתכונן להפתעות, ויחד עם זאת להסכים ולתת לה' לנהל אותי.

וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד.

כמובן שאין כאן קריאה לזלזול, או לפתח אי אכפתיות בלבנו, ההיפך הוא הנכון, הדרך האמיתית של עבודת השם כנה, היא לחיות את עבודת השם ביחד עם השם בעצמו, להבין היטב, שאת המעשים אנו נדרשים לעשות, אבל התדר, הרקע, ההרגשות, המציאות הסובבת – נוצרים על ידי משנה עתים ומחליף את הזמנים, שבכל רגע נתון האדם נמצא בנסיונות ומבחני חיים. הרבי מלמד אותנו – אל תחשוש, תתמסר… אל תתעקש – תסמוך על ה'. פשוט להשען עליו. וכי יש יותר דבקות מזו?

הפוסט 002 שיחות הר"ן – להשליך עצמו על השם יתברך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שיחות הר"ן, שיחה א'

גדלותו של הבורא האינסופי אינה ניתנת למדידה ולכימות. האנשים המתחנכים על ברכי האמונה, עשויים לגלות ביום מן הימים, והלואי שיגלו זאת, כי עדיין לא החל המסע האמיתי שלהם אל תוך הנשמה. הידיעה הברורה שאנו עומדים בפני הנעלם מכל נעלמים, ברוב גדלותו ואי היכולת לתפוס משהו מאורו – מפעימה את הנפש, כי סוף כל סוף, לו אנו עוברים ועמו אנו מתקשרים.

השיחה הראשונה של רבי נחמן בספר שיחות הר"ן סובבת על הפסוק בתהלים (תהלים קלה, ב): כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים. רבי נחמן קורא את המלים "כי אני ידעתי" – שזו ידיעה אישית של כל אחד, שדוד המלך מדייק לומר "אני ידעתי"… כלומר, זו ידיעה שאין לה יכולת להיות מועברת דרך מסרים, מאיש לאיש, זו תובנה עמוקה, שרק המדריגה המאד אישית של כל אחד – יכולה להביאו לקרבת אלוקים בדרגה שזכה לה. ולא רק שאי אפשר לדבר על זה, "ואי אפשר לומר לחבירו", מסיבה פשוטה – אתה לא תהיה מובן לעולם, ההשגה שלך באלוקות, היא השגת הנפש במקום שהיא עומדת, בזיכוך המאד ספיציפי שלה, ההמשך מפתיע יותר: "ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול". כלומר, אין כאן אפשרות לדעת ידיעה אחת סופית ומוחלטת, ועמה לחיות, זוהי דינמיקה סוערת מאד, אתמול הרגשתי וידעתי משהו אחד, היום אני כבר לא יכול לדבר עליה…  היא לא מושגת אפילו לי, היא גבוהה כל כך, כי זו היא גדלותו של השם בעולמו, הכל מדובר רק אודות "זריחה", "התנוצצות"… זו הפצעת אורה כזו, של טיפ טיפה של קירבה, שהיא עולם ומלואו, שעמה היו הצדיקים עומדים משותקים מול הדרת כבודו של הקב"ה. ורבי נחמן מסכם: ועל כן אמר (דוד המלך) כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל.

אנו רגילים להכיר ידיעה מסוג אחר, כל העולם מלא בלמידה, הידע האנושי מועבר באמצעות למידה, כאשר היודע מעביר לאינו יודע את מה שהוא יודע, ואף עושה זאת בשלבים מוכרים של סדר והגיון, מהקל אל הכבד, בבהירות עם הדגשה על היכולת הכשרונית של התלמיד לקבל וכו' וכו'. כאן אנו מתוועדים אל ידיעה מסוג אחר, ידיעה שאודותיה נאמר: "כי אי אפשר לספר כלל"… אי אפשר ללמד את הידיעה הזו, אפשר אולי ללמד את היחיד איך יזכה לידיעה "שלו", אך את הידיעה של היודע (זריחה, התנוצצות, כן?) נשארת אצל ה"אני" – אני ידעתי דייקא.

בהמשך השיחה רבינו מתייחס להמשך הפסוקים שם בתהלים – כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא מדגיש כי הפסוק הזה אינו המשך לשבח "כי אני ידעתי".

ופה אנו מתוודעים לניסוח חדש: "שבח 'כי אני ידעתי'!"  זהו השבח של ה', שאי אפשר לדעת אותו, אילו ידעתיו הייתיו, ולא רק אותו, אלא אף גדלותו היא גדולה כל כך, עד שבכל פעם, לכל יחיד, מתגלה איזה קצה קרחון, שאף הוא נעלם מיד, וכבר יש את המשימה הבאה, משימת הגילוי וההתחקות, כביכול, אחרי עקבותיו של האור.

ולא שדוד המלך ממש הסביר לנו את המקום שלו באלוקות, כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא… זאת אומרת, המלים היחידות שיכולות להאמר, הן – כי אני ידעתי… וכאן באה השתיקה הממושכת, שתיקת המחשבה, שתיקת הנשמה מול האור העצום הבוקע בעולם. שתיקה שאין עמה שום דיבור.

כמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב):  "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג): 'כל חד לפום מה דמשער בליביה'; הזוהר מסביר את הפסוק נודע בשערים בעלה, שערים מלשון שיעור, שהאדם משער בדעתו. השבח של משלי סובב והולך על הקב"ה, שהוא נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו. שיעור הלב, הוא המקום הקטנוני מעט, שיכול להכיל את התחושה הסובייקטיבית מול ההדר הגדול הזה, תחושה שהיא בעצם מתנה ישירה מאת הבורא, שנותן קצת להציץ ולהשיג, ויחד עם זאת לדעת, שאי אפשר לספר כלל…

בליקוטי מוהר"ן (חלק א', סימן עב), הרבי מתבטא בציטוט הזוהר הזה: "ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה, כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה. ומה עושים? מתקרבים כמה שיכולים, והנה עוד ציטוט, שנותן לנו דלק להמשך הדרך (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סג): וְכֵן אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּחִינַת מְגַלֶּה וּמְכַסֶּה וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְדַבֵּק וּלְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִגְלֶה וּמִתְקָרֵב אֵלָיו. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. הַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אִם יַחֲשֹׁב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ בִּידִעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה סִימָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. כִּי אִם הָיָה יוֹדֵעַ קְצָת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמֶּנּוּ. כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל. וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְהַסְבִּיר זֹאת, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שִׁעוּר.

הפוסט 001 שיחות הר"ן – כי אני ידעתי כי גדול ה'! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.