למען ידעו דורותיכם

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ערב סוכות תשפ"ג.

לכבוד … היקר שליט"א.

הנה ימים באים, ימים מבורכים וקדושים, ימי הסוכות, שהם ימי אהבה גדולה בין ישראל לאביהם שבשמים, כשמתגלה האור העליון מיד אחר יום הכיפורים, ורואים איך נשמות ישראל נקיים כל כך, וכל הכתמים והלכלוכים היו מבחינת חיצוניות אבל בפנימיות היינו כולנו נקיים, ודבר זה מתגלה ביום הכיפורים, שאז יצאה הפנימיות לאור, והלובן העליון המלבין עונותיהם של ישראל נמשך בארבעת הימים שלפני סוכות, נמצא, שכניסתנו לסוכה היא בדיוק במוצאי יום הכיפורים, כשאנו מטוהרים מן החטא לגמרי, ובכח הטהרה הזו אנו נכנסים לתוך הסוכה.

ולפי הענין שאנו לומדים לאחרונה, הרי ביום הכיפורים אנו שבים בתשובה שלימה, שזה סוד גילוי ההסתרה האחת, כי כיון שאנו כן יודעים מאיזה נדנוד חטא, אנו פורשים כפינו להשם יתברך שיסלח לנו על החטאים, אבל בסוכות אנו מגלים את ההסתרה שבתוך ההסתרה, כי אנו נכנסים תחת כנפיו יתברך, בחוץ ממש, ואנו מגלים בזה, שכל עניני החוץ הם קודש לה', כי הסוכה היא אור השם יתברך המסכך עלינו, כאמא המסככת על בניה, ומצילה אותם מכל מה שעלול לקרות להם בחוץ, חס ושלום, והנה הפיכת החוץ לסוכה, היא ממש הפיכת ההסתרה שבתוך הסתרה אל תורה ממש, וזה נפלא כל כך, שאם תתבונן בזה – תהיה שמח כל כך בחג הסוכות, כי זה מראה שהשם יתברך לא עוזב אותנו לעולם, ותמיד יש לנו את ההזדמנות לעשות את רצונו יתברך, בכל מצב שהוא.

ועתה נלמד קצת בפנים (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן נו, סעיף ג'):

וְזֶה בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת הַתּוֹכָחָה, שֶׁמֻּטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ כַּנַּ"ל, כִּי גּוֹרֵם עַל יְדֵי הַדַּעַת שֶׁהַתּוֹרָה תּוֹכִיחַ אוֹתָם כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי הַתּוֹכָחָה הַזֹּאת, הוּא מַמְשִׁיךְ אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בִּבְחִינַת הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁזֶּהוּ כְּשֶׁאֵין מוֹכִיחַ אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עֲלֵיהֶם וְכוּ', כַּנַּ"ל. אֲבָל עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיךְ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים בְּחִינַת דַּעַת וְכוּ', עַד אֲשֶׁר אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ, וּמוֹכִיחָה אוֹתָם, נִמְצָא שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי תּוֹכָחָה. אֲזַי אֵין הָרַבָּנוּת וְהַמַּלְכוּת מַזֶּקֶת לוֹ כַּנַּ"ל, כִּי מַמְשִׁיךְ אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת עַל יְדֵי הַתּוֹכָחָה כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁעַל־יְדֵי אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת שֶׁמַּמְשִׁיכִין עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, עַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ מַמְשִׁיכִין אֲרִיכוּת יָמִים הַנַּ"ל לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת, כַּנַּ"ל – כי החיוב של תוכחה צריך להיות תוכחה נכונה, מה שצריך להודיע לבני אדם, לא סתם לייסר אותם על מעשיהם, ואדם שקיבל נקודת השפעה, בכל מרחב שהוא, הן בכלליות והן בפרטיות, הוא צריך לדעת את העבודה שלו, הוא צריך לדעת ולהבין למה נתנו לו מהשמים את נקודת ההשפעה שלו, ואם הוא לוקח את זה לעצמו, להנאתו ולצרכו, הרי שיש סכנה גדולה במלכות הזו, שהיא מקברת וכו', אבל אם עושה להיפך, שמתבונן היטב, מדוע ולמה יש לי את נקודת ההשפעה הזו, אין זו אלא בשביל שאגלה את הקב"ה – המלך היחיד, במרחב ההשפעה שלי, ותורת ההשפעה היא, שצריך להחדיר באנשים דעת, היינו שידעו שאין להם שום הסתרה, ואז ההסתרה שלהם הופכת לתורה ממש, והתורה הזאת היא זאת שמוכיחה אותם, כי התורה היא אריכות ימים, שהיא נשיפת חיות אלוקות מחי החיים, וממילא התורה תשיב אותם בתשובה, ואז נמצא שלא הלכה המלכות לריק, ואין בה סכנה יותר, כי זה נקרא שהמשיך אריכות ימים לתוך המלכות. וצריך לזכור, שהכל כלול במלים האלו, שזה בעצמו בחינת התוכחה וכו', כי התוכחה היא להמשיך דעת לאדם – שידע שיש אלוקות בעולם, ואין שום דבר חוץ מאלוקות, ואפילו הדיבורים והמעשים שלי, והנפילות שלי הם צריכים להיות מסלול להתקרבות מחודשת להשם יתברך ולא ההיפך חס ושלום.

והנה הטעם של מצות סוכה הוא, למען 'ידעו' דורותיכם, היינו ענין הדעת, שצריך לדעת מהשם יתברך, שיוצאים לחוץ, ומוגנים רק על ידי הקב"ה, ואף שאין הכוכבים נראים בתוכה, היינו שיש בחינת הסתרה על ההנהגה העליונה, אעפ"כ כשרה, כי היא עצמה תגלה לאדם היושב בתוכה את הדעת הזו, שאין כלום חוץ מהקב"ה, והבן.

אני מאחל לך שתזכה לשמחת החג כראוי, שהיא שמחה אמיתית באלוקים חיים, לזכות להרגיש את השם יתברך בכל היום טוב הקדוש הזה, ומשם לכל החיים, כי הוא זמן שמחתינו, ועיקר השמחה הוא באלוקות, ומהזמן הזה שואבים רוח הקודש, לחיות כל הימים והלילות בתוך קודש, שהיא החכמה האלוקית, שהיא הדעת המגלה שאין שום הסתרה בעולם, ותזכה להתפלל במוחין נקיים בכל החג הקדוש, עם ההלל והנענועים הקדושים, ותזכה להתברך בכל הברכות והישועות שמביא החג הזה עמו, בתוך כל ישראל אחינו, אמן.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

– שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 201 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מוצאי שבת קודש פרשת האזינו, י"ג בתשרי תשפ"ג.

לכבוד….. שליט"א.

שבוע טוב.

כיון שכעת אני יגע וטרוד כל כך, שאין בכוחי להאריך כלל, אף שיש הרבה דיבורים כעת, סביב המצוות הנוראות שאנו הולכים לקיים בימים הבאים, אשרינו ואשרי חלקנו. אבל לא רציתי לבטל התמידים, ונלמד בקיצור ההמשך, היכן שאנו אוחזים, וזה לשון רבנו ז"ל:

וּמָרְדְכַי, הַיְנוּ בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, הוּא יָכוֹל לְהוֹכִיחַ וּלְהַזְהִיר אוֹתָם, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָמִים וּמִדּוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לְדַעַת, שֶׁעַל־יְדֵי הַדַּעַת הַזֶּה מְגַלִּין הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תּוֹרָה כַּנַּ"ל, וַאֲזַי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ, כַּנַּ"ל – ההכרזה של התורה נשמעת לבני אדם, על ידי שבעל המלכות, מנצל את כח המלכות שבו נכון, ומראה למושפעיו את האמת הזו, שהוא זוכה לה על ידי עסק התורה [וגם מלמד אותם לעסוק בתורה], והתורה היא הצמצום הגדול והמועיל של האור האלוקי, שיכול באמצעותה לשרות בזה העולם, כי כמו שהחיים בכללותם מחולקים לימים ומדות ימים, ותקופות ימים וכו', כך בדיוק התורה היא סוד החיים, וכשאדם מתבונן בתורה, על ידי עסק בה, שכל עיסוקו בעולם הוא לראות את האור האלוקי מתוך חייו, זוכה לדעת, שמכוחה ההסתרה שבתוך הסתרה, מתגלה, ולא רק שהיא הסתרה המסתרת, אלא היא עצמה הופכת לתורה, ואז היא בעצמה מכרזת לאדם את הכרוז האלוקי שיחזור בתשובה אליו יתברך. וְזֶה: לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר – שֶׁעַל יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה דַּעַת מֵהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶסְתֵּר, בְּחִינַת: "הַסְתֵּר אַסְתִּיר" – 'שלום' הוא מלשון שלמות, השלמות של ההסתרה שבתוך הסתרה היא, כשמגלים את המשחק שלה, ויודעים שאינה הסתרה כלל, ואיך זה? על ידי הדעת, וזה מרומז בפסוק: לדעת – על ידי הדעת, אז זוכים אל "את שלום הסתר", ההסתרה הופכת לשלמה [במקום לחסרון], כי ההסתרה היא בעצם ערפול וערבוב הדעת, ולכן היא חסרון עצום, שעל ידה אדם מתרחק ואינו יודע ממנו יתברך, וכשהיא הופכת בעצמה לדעת, אזי היא באה לשלמותה, כי אינה הסתרה כלל אלא גילוי. וְזֶה: וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ – שֶׁעוֹשֶׂה מֵהַהַסְתָּרָה, בְּחִינַת 'מָה', הַיְנוּ תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ו, כ): "מָה הָעֵדֹת וְכוּ'" – היינו שהתיבה 'מה' מרמזת על התורה הקדושה, ובמקום שהיא תהיה 'הסתרה', נעשה עמה ענין חדש לגמרי, שזהו 'ומה' יעשה בה, שנעשה ממנה תורה, כַּנַּ"ל – כפי שהסביר למעלה, שאיך מגלים את ההסתרה? על ידי התורה. כִּי מִזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁגַּם בְּתוֹךְ הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה יֵשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נַעֲשֶׂה דַּעַת, דְּהַיְנוּ תּוֹרָה, וַאֲזַי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ, כַּנַּ"ל – לסיכום הדברים: ההסתרה מתגלה על ידי שיודעים שאינה הסתרה, כי אם גנוז בה אור השם בעצמו שמצפה להתגלות, ועצם הידיעה הזו, גורמת להסתרה להיות ממש תורה חדשה, שמגלה לאדם את דרכי החיים.

שיהיה לך שבוע טוב ומשמח, ותקבל היום טוב הקדוש בשמחה גדולה, כי יום טוב זה הוא תכלית הגילוי אלוקות ותיקון המלכות שאנו עוסקים בימים אלו, אשרינו ואשרי חלקנו.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

– שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 200 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ערב שבת קודש פרשת האזינו, י"ב בתשרי תשפ"ג.

לכבוד …. היקר שליט"א.

היום ערב שבת קודש פרשת האזינו, שהיא שירת התורה, וכל התוכחות והמוסר של התורה והיהדות כלולים בפרשה קדושה זו, וראוי לנו ללמוד אותה במתינות, ולעיין בפסוקים שהם נקראים מוקשים על דרך העברה, אבל כשמסתכלים בהם, מתוך השתוקקות להשם יתברך, רואים כמה שזה מבעיר הלב להשם יתברך, איך שהוא יתברך בעצמו מתחנן ומבקש אותנו שנזכה לשוב אליו, כי לא כדאי ללכת בדרכים לא טובות, שאחר כך יש ענשים קשים ומרים, וההיפך, גודל הטובה הנפלאה שזוכים הנשמות שהולכים בדרכי ה', ועיקר העונש הוא עצם ההתרחקות מאור פני מלך חיים, שכמה עונש הוא זה, ואין צריך עונש אחר אחר כך, כי אם זורקים את הבן של המלך מהארמון, וכי הוא צריך עונש אחר כך. והנה כעת הם ימי אהבה גדולים, ושורה צמאון וכסופין גדולים להשם יתברך, אצל כל נשמות ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, וכל תיבה ודיבור של רצונות שאנו מוציאים מפינו בימים אלו, עולים ממש עטרה לראש צדיק, צדיקו של עולם, ומי יודע מה שנעשה מזה [על כן אל תהיה בטלן אחר שאתה יודע מעבודת ההתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו'], שהימים האלו הם הכנה דרבה לימים של "ימינו תחבקני", שורש אהבה שביראה, הימי טוב שבהם מתגלה גילוי אלוקות באור נורא ונפלא מאד, כידוע.

ועתה נלמד כסדרן היכן שאנו אוחזים, בסייעתא דשמיא:

כעת רבינו מבאר, איך בתיבות אלו "חצר בית הנשים", מרומזים כל מיני וסוגי האנשים המתרחקים מהשם יתברך, שאותם צריך להוכיח על ידי המלכות [שממשיכים לה אריכות ימים, על ידי התורה, שמזה נעשה דעת שהופכת את ההסתרה לדעת – לידע שאין שום הסתרה, כי אם גילוי עצום של השם יתברך], שהיא בחינת מרדכי. וְזֶה: חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים – והתיבה 'נשים', היא מִלְּשׁוֹן שֶׁנָּשׁוּ – שהם זזים ומתנתקים וְקָפְצוּ – קפיצה ממקום למקום, שהם קפצו מהמקום הטבעי שלהם, היינו מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם – שהוא השם יתברך, שהוא נקרא מקומו של עולם, כי אין מקום בעולם שאי אפשר להתקרב משם להשם יתברך, והם נשו מבחינה זו, שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – כי חושבים שבמקומם אין אלוקות, חס ושלום, הרי שזה כאילו הם קפצו ממקומו של עולם, כביכול. וְיֵשׁ אנשים שֶׁכְּבָר הָיוּ קְצָת אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – 'היו קצת' היינו שאם מתרחקים אחר כך, זהו סימן שלהיות אצל השם יתברך שלהם לא היה בשלימות, כי מי שנדבק באהבתו יתברך – לא תסור אהבתו ממנו לעולמים, אבל גם זה טוב, לפי שעה, כמו שבפירוש גלה לנו רבנו ז"ל, שאפילו אם מתקרב לפי שעה – הוא גם כן טוב מאד, אַךְ שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ – כי עיקר העבודה הוא לזכור תמיד לפני מי עובדים ואת מי עובדים, שאז תיכון העבודה אצלו תמיד, אבל לפעמים מרוב התמורות שוכח בכלל שיש השם יתברך בעולם ושהוא נולד ונברא בשביל לעבוד אותו, ושכחת הבורא היא תחילת ההסתרה, שנסתר ממנו השם יתברך, אף שיודע בכלליות שיש השם יתברך, אבל התרדמה הרוחנית שלו גורמת שישכח את כל הענין בפרטיות, ואין חייו קשורים אל הזכרון הזה ממנו יתברך, חס ושלום. וְזֶה: הַנָּשִׁים – לְשׁוֹן שִׁכְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מא) כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים וְכוּ' – מביא ראיה מפסוק זה, שנשים הוא לשון שכחה, וזהו שמרדכי עומד בחצר בית הנשים זה, להחזיר בתשובה ולהוכיח את האנשים האלו שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – והוא מזכיר להם את הזמנים הטובים שהיו קצת אצלו יתברך, וכמה נעימות הרגישו אז, וזה שאתם שוכחים את כל זה, זה מחמת ההסתרה שהוא יתברך בעצמו עומד מאחרי השכחה הזו, ואם תזכירו לעצמכם את השם יתברך שנמצא ממש בתוך השכחה שלכם – תשובו אליו יתברך, וזו המדרגה יותר גבוהה מאלו שנשו וקפצו ממקומו של עולם, כי הראשונים קפצו והתרחקו, וחושבים שבמקומם אין השם יתברך, אבל הכתה הזו, יודעים בכלליות שיש השם יתברך, אבל הרוח סערה של החיים שלהם משכיחה מהם את העונג המופלא של התקשרות הזכרון בהשם יתברך. וְיֵשׁ מדרגה גבוהה ביותר, של אנשים כשרים שֶׁגַּם עַתָּה – אף שבפועל מעשיהם אינם עולים יפה כלל, אבל בפנימיות לבבם הם זוֹכְרִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – וכוספים לשוב אליו יתברך, ולהנות מקרבת אלקים, אַךְ שֶׁנָּשְׁתָה גְּבוּרָתָם – אבל זה שהם לא מתנהגים לפי הרצונות שלהם, זה בגלל שאין להם כח להפעיל את מדת הגבורה שיש בהם [מהלשון הזה משמע, שיש להם כן מדת הגבורה להתגבר וכו', רק שאינם יודעים מזה], וְמחמת זה אֵין לְאֵל יָדָם לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרָם – כי הכל תלוי בדעת [וכמו שרבינו חוזר כמה פעמים על נקודה זו בתורה זו, שכל בטול ההסתרות תלוי פשוט בדעת, לדעת שבעצם אין הסתרה והכל דמיון]. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים בְּשֵׁם 'נָשִׁים', מֵחֲמַת שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת הַנַּ"ל: בְּחִינַת שֶׁנָּשׁוּ וְקָפְצוּ וְכוּ', וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת שִׁכְחָה וְכוּ', וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת נָשְׁתָה גְּבוּרָתָם כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי כָּל זֶה הֵם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מֵהֶם בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל – רבינו מסכם כאן את שלשת הבחינות של 'חצר בית הנשים' – האנשים הרחוקים מהשם יתברך. א – אלו שאינם יודעים שיש השם יתברך בכלל [זה בחינת ההסתרה שבתוך הסתרה] ב – אנשים שידעו פעם מהשם יתברך ושכחו את כל הענין. ג – אנשים שאין להם את הידיעה איך להתגבר על היצר שמונע אותם להתקרב אל השם יתברך, למרות שהם זוכרים אותו.

והקב"ה יעזור שנזכה להיות אנשים כשרים באמת, ובפרט בעת פתיחת השנה, שאנו רוצים מאד, שהשנה תעבור לנו כראוי, בטיול בכל חדרי התורה, ובהשתוקקות עצומה להתקרב להשם יתברך תמיד.

גוט שבת!

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

– שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 199 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדְּכַי מִתְהַלֵּךְ

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מחרת יום הכיפורים, גאטס נאמען, שם י', י"א בתשרי תשפ"ג.

לכבוד … היקר שליט"א.

הנה עברנו זיכוך עצום ביום הכיפורים הקדוש והנורא, וטבלנו בנהר די נור של אהבה ויראה ותשובה מאהבה מעומקא דלבא, וכעת עלינו להכניס את האור הגדול הזה שהאיר את נפשנו, לתוך כלים של תורה ותפילה, מצוות ומעשים טובים, להדבק בו יתברך בתכלית הדבקות, כי לשם כך חרדו עלינו את כל החרדה הגדולה הזאת, להיות בפנים ממש, להיות קרובים באמת להשם יתברך מתוך התמסרות ושמחה, ולהרגיש איך האור האלוקי חופף עלינו תמיד, וכיון שכעת אני עייף ויגע וחלש מאד, ואין בכוחי להאריך במלין דרחימותא כדרכנו, ובפרט שיש לי חשק עצום לכתוב הרבה מהאור של היום טוב הקדוש והנפלא שמתרגש עלינו, והשעות נוקפות, ושעון החול אוזל, ותיכף אנו נכנס לתוך צלא דמהימנותא, אבל על כל פנים, רציתי להמשיך את הלימוד הקדוש הקבוע, והשם יעזור שיהיה קבוע בכל יום ויום באמת, כי זה חלקנו בחלק הצדיק האמת. והנה אנו אוחזים בתוככי הסעיף הגדול הזה, סעיף ג', שבתורה נ"ו הקדושה, וזה לשונו:

וְזֶה פֵּרוּשׁ: "וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדְּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים" וְכוּ' (אסתר ב). מָרְדְּכָי – זֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, כַּנַּ"ל – כי מרדכי הוא סוד המלכות דקדושה, שהוא הפך את המלכות דסטרא אחרא, ומלך במקומה וגלה ופרסם שיש השם יתברך בעולם, ואין שום הסתרה שיכולה להסתיר את אורו של השם יתברך. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם – זֶה בְּחִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁעַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין הַחִיּוּת לְהַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, כַּנַּ"ל – כמו שבאר רבנו ז"ל לעיל, שהתורה יש לה פרשיות וסדרים ופסוקים, והיא מתלבשת בעניני העולם הזה, ואינה סתם מושכלות שאין להן אחיזה בהאי עלמא, והתורה היא להיפך, היא דייקא מתערבת בעניני העולם ומשלטת את האור האלוקי על עניני העולם והחיים של האדם. ואיפה באה המלכות להתגלות, דייקא אצל חֲצַר בֵּית – זֶה בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת וּפְנִימִיּוּת – כי המושג חצר בית, הוא מושג שכולל שני הפכים, קודם כל בית, זהו פנימיות, וחצר הוא חיצוניות, ורבנו ז"ל מבאר את הפנימיות של המושג הזה, שגם הפנימיות של הרחוקים וגם החיצוניות שלהם, וכמו שמפרש ואזיל, הַיְנוּ מַחֲשָׁבוֹת וְדִבּוּרִים – של כל איש ישראל, שֶׁבְּכֻלָּם נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שָׁם – כי אין מקום בלא חיות של השם יתברך, אַף הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּבּוּרִים שֶׁל הָרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ – יש שם אור אלוקי, הממתין להתגלות, ואם אדם שומע את הפנימיות של השם יתברך, על ידי התגלות הדעת של התורה הקדושה, ששורה שם בכל מקום שבעולם. והנה כל הפירושים של רבינו, הם גם על צד הפשט, מרדכי הצדיק, היה בזמן ההסתרה הכי גדולה, נשמות ישראל היו שקועים בתכלית ההסתרה מהשם יתברך, כי נהנו מסעודתו של אותו רשע, ומרדכי היה צריך להוכיח את הרחוקים מהשם יתברך, ולא היה אפשר להוכיחם כי אם על ידי בחינת המלכות, והיה צריך להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, והוא בא בכח התורה, להמשיך את הצמצום שלה, בתוך ימים ומדות, כי בכלליות, גם אם תחזק אדם שיש תורה בכל דבר, אבל אם לא תגלה לו בפרטיות איך יחזק את עצמו, כי הוא חושב שהוא כל כך התרחק שאינו יכול למצוא את הקב"ה בתוך מעשיו הלא טובים, ומה תורה יש לו, ואיזו שייכות יש לו בכלל אל התורה, אבל אם מגלה הצדיק, בחינת מרדכי, שיש בחינת תורה וגילוי אלוקות, בכל החיצוניות והפנימיות, כי מחשבות ודיבורים שלהם – אף שהם חושבים שזה מנותק מהקב"ה, אבל הצדיק מגלה להם, שתדעו, שכל זה, הכל מכוון מהשם יתברך, שתתבוננו, שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך, ובכל תזוזה שעברה עליכם בחיים, יש שם השם יתברך, וממילא הוא מחזיר אותם להשם יתברך, כי מיד נגלה להם שאין להם שום התרחקות מהשם יתברך.

והקב"ה יעזור שנזכה להחזיק בדיבורים האלו, לזכור תמיד את התורה שיש בכל פינה בחיינו.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

– שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 198 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האזינו השמים ואדברה

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ערב יום הכיפורים הקדוש והנורא, תשפ"ג.

לִכְבוֹד … שֶׁיִּחְיֶה.

אף שאין הזמן מוכשר כל כך לכתוב אגרות שלומים והתחזקות וכו', כי היום הזה הוא יום קדוש ועליון מאד, כי קדושת יום הכיפורים כבר מתחלת מתשעה בו, כמובא בדברי חכמינו הקדושים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, ומלאכים בו יחפזון, וכמובא, שעיקר יראתם של המלאכים הוא פן ואולי לא לימדו זכות כראוי על נשמות ישראל, אבל אנו צריכים ללמד על עצמנו זכות בכך שאנו מקבלים עלינו את האהבה הגדולה של הקב"ה, ואנו רוצים בכל לב ובכל נפש לעשות רצונו יתברך, ולהכלל בסליחתו ומחילתו שבאה באהבה אין סופית שאין לתאר ולשער בשכל אנושי, אבל כיון שתורה היא וללמוד אנו צריכים אמרתי לבוא עדיך בכמה שורות, ואולי יעזרני השם יתברך ואכתוב כמה דברים טובים ומועילים לי ולך, שנזכה בגין כך להכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום, והעיקר, שנזכה להחזיק בתשובתינו במשך כל ימות השנה, כל הקבלות הטובות, כל ההתעוררות וההתחזקות של ימי אלול הקדושים וימי תשרי המאירים, יסעו אתנו במסע החיים, בכל יום ויום, שנזכה לזכור את הלב הטהור שלנו, שזוכך כל כך, ושלא נרדם בהבלי הזמן, חס ושלום.

והנה בקיצור רציתי לומר לך מה שחשבתי, על פרשת השבוע, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כי אנו עוסקים כעת ללמוד את התורה נ"ו, שבה מבוארות שתי ההסתרות, האחת הסתרה אחת שבאה אחר שעבר ושנה ונעשית לו כהיתר, חס ושלום, ואחר כך יש הסתרה יותר מסוכנת מזו, שכבר לא מרגיש שום נדנוד בנעשה לו כהיתר הנ"ל.

והנה זה מרומז בפסוק זה של פרשת האזינו, אשר שמים היא בחינת מדרגה גבוהה מאד, שאדם עוד זוכר שיש שמים, שיש מלכות שמים, ואם יש לו הסתרה על זה – אזי ואדברה, הדיבור של התורה שהוא דיבור קשה קצת, שעדיין מבין שמה שעובר עליו הוא להזכירו שישוב וכו', וזהו על ידי דעת, כי הדיבור בא מהדעת, כי אי אפשר לדבר ללא דעת, ומי שמדבר בלי דעת אזי דיבורו יוצא מבולבל, נמצא שהדעת הזו של התורה הקדושה מרומזת באדברה, אבל אם אדם נפל להסתרה שבתוך הסתרה, בחינת ארץ, ותשמע הארץ אמרי פי, שגם שם, בהסתרה שבתוך ההסתרה, תשמע בהיותך בארציות גמור, את אמרי פיה של התורה, וכמו שלמדנו אשר "פיה פתחה – בחכמה", כששומעים את פתיחת פיה של התורה, אזי זוכים לדעת ולחכמה, שאין שום דבר חוץ מתורה ואלוקות, ואף במקום שאנו נמצאים, בכל הסתרה שהיא – יש שם הקב"ה ממש, שקורא לנו בכל מיני קריאות.

נִמְצָא, שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – שלומדים ועוסקים בתורה, הן בפשיטות, והן כשזוכרים שבכל תנועה בחיים – יש לתורה מה להגיד עליה. שֶׁעַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת – זו המלכות שיש אצל כל אדם, שעמה יכול להשפיע לסובביו, ובתחלה צריך להשפיע על עצמו, שיהיה כלול כולו בקבלת עול מלכות שמים לגמרי באמצעות התורה, כִּי עַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין הַחִיּוּת לְתוֹך הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל – כיון שבתורה יש מדידה על ידי שהיא מתלבשת בפסוקים וכו', הרי שהיא מכנסת חיות למלכות של כל אחד, שיוכל להשפיע, עם הדעת שמקבל מהתורה הקדושה, כי לולא זאת, אין מדות לימיו וכו', ותהיה המלכות אצלו הרבנות מקברת וכו' ח"ו, אבל ההיפך הוא בחינת אריכות ימים, ואז המלכות פועלת עליו ועל אחרים, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְדַעַת, כַּנַּ"ל – שעל ידי ההמשכה הזאת של התורה לתוך חיי האדם, הוא זוכה לדעת, ומהי הדעת? לדעת שאין בכלל הסתרה, וממילא יש לו דיבורים לחזק את עצמו ואת האחרים, גם בשעה שמבין שהוא התרחק כל כך, ונסתר ממנו מאד השם יתברך, אף גם ההסתרה שבתוך ההסתרה נסתרה ממנו, עַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהוֹכִיחַ אֲפִלּוּ אֶת הָרְחוֹקִים מְאֹד מֵהַשֵּם יִתְבָּרַךְ – כי עיקר ריחוקם הוא שחושבים שהם כל כך בהסתרה, עד שאין יודעים בכלל מהשם יתברך, אבל כשזוכה על ידי עסק התורה להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות שלו, יש לו את הכח לעוררם, מה אתכם? הלוא כל הזה עשה השם יתברך, ואף שאתם בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה, כַּנַּ"ל – ברגע שתדעו שזה עצמו השם יתברך, מיד תרוצו אליו ותזכו לתשובה שלימה, כי זה היה כל הענין של ההסתרה, שאדם ימשך יותר אליו יתברך, הרבה יותר מלפני שהיתה לו הסתרה, ונמצא שבזה עצמו מגלה את ההסתרה, כשמבין את הסבה הזו, שלכן נפל לאן שנפל, ואז לא יפול יותר לעולם.

אחי אחי, ראה לשמוח מאד בשמחת הכפרה של יום הכיפורים, שעל ידי זה אתה מראה שיש לך אמונה בתקון הגדול של היום הזה, בבחינת אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולין לתקן, כי הנה למה אנשים חוטאים? כי אין להם אמונה כל כך שזהו קלקול עצום ונורא ואיום מאד… אבל כששבים בתשובה, ומאמינים מאד בתקון של התשובה, בזה מראים שיש אמונה גם בקלקול, וממילא עוזר השם יתברך שמכאן ואילך יהיה הכל נקי כל כך. הכותב בחפזון גדול, ומאחל לך גמר חתימה טובה ולכל הנלוים אליך.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 197 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש לסדר וילך, שבת שובה, תשפ"ג.
לכבוד חברי היקר … שיחי'.
הנה היום בהפטרה קראנו את דברי הנבואה הנוראים – שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. הנביא מסביר לנו את יסוד התשובה, ואת יסוד הכשלון שלנו לפני התשובה. הרי מה הלשון תשובה? לשון לשוב אל השם יתברך, להגיע עד אליו, עד ה' אלקיך, שלא יהיה מסך המבדיל בינינו לבין השם יתברך, וזהו על ידי ההבנה הפנימית שהעון לא עושה לנו טוב כלל וכלל, הוא פשוט כשלון, כמו שאדם הולך בדרך והוא נכשל ונופל, אזי אם הוא חושב שהוא בסדר, הוא בסכנה, אבל אם הוא יודע שהוא נכשל, הוא קם ומסדר לעצמו את הדרך הנכונה ומגיע למחוז חפצו כראוי. מתי האדם עושה תשובה באמת? לא על ידי שהוא משוכנע על ידי אחרים, ואז חוזר לסורו כשההתלהבות פגה, אלא רק כשהוא חדור בידיעה פנימית, שהדרך שהלך בה עד היום – אינה טובה בשבילו, לא עושה לו טוב, והוא מתרחק מהשם יתברך, והנשמה שלו באה לעולם הזה במסלול להגיע עד ה'.

אתה יודע איזה יום קדוש הולך להגיע לנו? יום הכיפורים הקדוש והנורא, אשר עיצומו של יום מכפר, עצם הדבר שעובר יום קדוש כזה עלינו, ואנו מסכימים לסליחה ולתשובה של יום הכיפורים, אנו מטוהרים לגמרי, ללא שום דבר שמפריד בינינו לבין ה', אנו נשארים במוצאי יום הקדוש כמו צדיקים בלי חטא כלל ועיקר, וזה תלוי באמונה שלנו בדבר הזה. וזה לא קשה כל כך להגיע לאמונה הזו, כי אותו אייבישטער שצוה לפרוש מן החטא, הוא זה שאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאיכם לפני ה' תטהרו".

מלבד הכפרה והסליחה שכתובות בפסוק הזה, הפסוק גם מזכיר ענין של "טהרה", שזהו הניקוי שעושה הקב"ה עם הנשמות שלנו ביום הכיפורים. היינו שאנו צריכים לעשות את התשובה בחמש עינויים של יום הכיפורים ואת הטוהרה עושה ה' יתברך בעצמו אתנו, ואיזו טהרה נוראית היא זו? טהרה של "לפני ה' תטהרו", שאנו זוכים להרגיש את השם מהיום והלאה, ולחשוב איך אנו חיים לפני ה', וזה מרוב אהבה עצומה שיש להשם יתברך לנשמות ישראל, ועלינו לשמוח על המתנה הגדולה של יום הכיפורים, וממש לחכות ולצפות בשעות הבאות, שכבר יבוא היום הקדוש והנשגב הזה, וזה יהיה לנו כמו מקלחת מנקה לכל הכתמים העצומים שכשלנו בעוונותינו, ונהינו מלוכלכים כל כך, כל כך כל כך, געוואלד, והשם ברחמיו נותן לנו את קדושת היום הזה, שבו כלולים כל הימים של השנה, כמו שכתוב בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולו אחד בהם – זהו יום הכיפורים לישראל, כי כל החיות דקדושה שיש ליהודי ביום הכיפורים, באה מהיום הזה, ועלינו להכין את עצמנו בשמחה עצומה, לקבל על עצמנו את עול מלכותו של השם "באהבה", בשמחה ובהתמסרות.

המאחל לך גמר חתימה טובה, און א גוט געבטנשט יאר, וכל החברים שלנו ישובו אף הם באהבה גדולה אל ידיד נפש אב הרחמן.

הכ"ד
ידידך עוז
שלמה ברוך בן רבקה.

הפוסט אגרת התחזקות 033 – קדושת יום הכיפורים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶשׁ לְסֵדֶר וַיֵּלֶךְ, ה' תִּשְׁרֵי, תשפ"ג.

לִכְבוֹד … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה כְּבָר נִכְנַסְנוּ לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה, תְּ'הֵא שְׁ'נַת פְּ'לָאוֹת גְּ'דוֹלוֹת. וְעִקָּר הַפֶּלֶא הֶעָצוּם הוּא שֶׁאֲנָשִׁים בְּנֵי תְמוּתָה, חוֹמְרִיִּים וּמְגֻשָּׁמִים זוֹכִים לְהַכְתִּיר אֶת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ אָנוּ עוֹסְקִים בְּתִקּוּן הַמַּלְכוּת, לְהַמְלִיכוֹ יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּבִפְרָטִיּוּת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל עַצְמוֹ מַמָּשׁ, לִבְדּוֹק הֵיטֵב, בְּאֵיזוֹ בְּחִינָה עֲדַיִן אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹלֵךְ עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה, לְתַקֵּן מְאֹד אֶת הֶסְתֵּר הַמַּלְכוּת, וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְגִלּוּי כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, כַּיָּדוּעַ.

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק גָּדוֹל לִלְמֹד עִמְּךָ כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה, הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה קְבִיעוּת עֲצוּמָה, לֵילֵךְ לְהַלָּן, תּוֹרָה אַחַר תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, כִּי כָּל הַתּוֹרוֹת הַלָּלוּ, בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן נֶאֶמְרוּ בִּשְׁבִילֵנוּ מַמָּשׁ, בִּשְׁבִיל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁהָיוּ שָׁם מַמָּשׁ כַּיָּדוּעַ, וְאָנוּ חֲפֵצִים בְּקִרְבַת אֱלֹקִים כְּמוֹ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, כִּי כָּל הַהֶפְרֵשׁ בֵּינֵינוּ לְבֵינָם, הוּא מִצַּד הַהַסְתָּרָה שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בָּהּ, אֲבָל לֹא מִצַּד הַמַּסְתִּיר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו" (יְשַׁעְיָה ח, יזַ), "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מַלְאָכִי ג, ו), וְאֵין שׁוּם שִׁנּוּי אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהָעֵת שֶׁעָבְדוּ לְפָנָיו הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים לְבֵין הָעֵת שֶׁלָּנוּ, שֶׁהִיא עֵת חֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל וְכוּ', אֲבָל אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ שׁוֹפֵעַ תָּמִיד, וְעָלִינוּ לְהָאִיר אוֹר זֶה עַל עַצְמֵנוּ, לְהַחֲיוֹתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וְהַצֵּל נַפְשֵׁנוּ מֵהַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים שֶׁל הַאי עָלְמָא שְׁפָלָה.

וְהִנֵּה אָנוּ אוֹחֲזִים בְּתוֹרָה נ"ו, בְּאֶמְצַע אוֹת ג', וְלָמַדְנוּ, שֶׁבְּתוֹךְ כָּל הַהַסְתָּרוֹת, גַּם הַהַסְתָּרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְגַם הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה, הֵם מַפְסִיקוֹת לִהְיוֹת הַסְתָּרוֹת, כַּאֲשֶׁר אָדָם 'יוֹדֵעַ' שֶׁיֵּשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי הוּא מֵבִין אֶת כָּל הַסִּפּוּר, הוּא מַצְלִיחַ לְהַשִּׂיג, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא זֶה שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי כָּל הַהַסְתָּרוֹת הַלָּלוּ, וְכָל הַנְּפִילוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁחָשַׁב שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֻסְתָּר מִמֶּנּוּ, הֵן לֹא נְפִילוֹת אֶלָּא אַזְהָרוֹת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – שֶׁיָּשׁוּב מֵעַתָּה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְאַדְרַבָּה, לֹא רַק שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ עַתָּה, אֶלָּא כָּעֵת הוּא 'יוֹדֵעַ' בְּבֵרוּר, שֶׁדַּוְקָא הַהַסְתָּרוֹת גִּלּוּ לוֹ אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵיךְ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְסַבֵּב סִבּוֹת לְטוֹבָה שֶׁיָּשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, מִתּוֹךְ עֹמֶק תְּהוֹם הַהַסְתָּרוֹת הַנּוֹרָאוֹת הַלָּלוּ, וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה בְּאֶמְצָעוּת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם, כִּי הַדַּעַת שֶׁהָיְתָה נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ – כָּעֵת גְּלוּיָה הִיא, וְלוֹמֵד אֶת הַתּוֹרָה הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּתוֹךְ כָּל הַהַסְתָּרוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ, וְכָעֵת חָלְפוּ וְעָבְרוּ עַל יְדֵי עֶצֶם הַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלֹקוּת וְתוֹרָה, אֲבָל אָסוּר לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, כִּי אִם לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב – אֵיךְ לְהִתְקָרֵב עַל יְדֵי זֶה מֵעַתָּה יוֹתֵר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֹא שֶׁזֶּה תֵּרוּצִים לְנַפְשׁוֹ, שֶׁהַכֹּל טוֹב, וְהוּא לֹא חָטָא בִּכְלָל וְכוּ', כַּאֲשֶׁר יֵשׁ טִפְּשִׁים שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהִתְחַזְּקוּת הִיא לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלֹא הִיא, הַהִתְחַזְּקוּת הָאֲמִתִּית הִיא, שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּעֵת הוּא קָרוֹב מְאֹד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ רוֹצֶה כְּלָל לְהִתְרַחֵק בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן.

וְאוֹמֵר רַבֵּנוּ זַ"ל: כִּי בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה מַכְרֶזֶת וְצוֹעֶקֶת וּמוֹכִיחָה תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר, עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (מִשְׁלֵי א, כא־כב) – יֵשׁ כָּאן גַּם הַכְרָזָה, הַיְנוּ אֲמִירָה בְּקוֹל רָם בְּתוֹךְ הֲמוּלָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִישֶׁהוּ שֶׁיַּעֲמֹד בְּתוֹכְכֵי הָעָם וְיַכְרִיז שֶׁכֻּלָּם יִשְׁמְעוּ, וְזֶה מְרַמֵּז עַל הַהַסְתָּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין לִבָּם נִמְשָׁךְ אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אִם יַטּוּ אֹזֶן, יִרְאוּ שֶׁבְּכָל הַהַסְתָּרוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, יֵשׁ הַכְרָזָה בְּעֶצֶם שֶׁיֵּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, וְשֶׁצָּרִיךְ לָשׁוּב אֵלָיו וְאֶל תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וְיֵשׁ בְּחִינָה שֶׁל צְעָקָה, כַּאֲשֶׁר הַהֲמוּלָה וְהָרַעַשׁ יוֹתֵר גְּדוֹלִים, וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כְּלָל, אֲזַי יֵשׁ בְּחִינָה שֶׁל צְעָקָה, שֶׁמִּי שֶׁמַּטֶּה אֹזֶן, יָכוֹל בְּכָל זֹאת, לְבַטֵּל אֶת כָּל רַעֲשֵׁי הָרֶקַע, וְלִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' בֶּהָדָר, שֶׁנִּשְׁמָע מִכָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, לַמְרוֹת כָּל הַהַסְתָּרוֹת, וְהַקּוֹל הַזֶּה הוּא הַקּוֹל שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הֵן עַל יְדֵי שֶׁאָדָם יִלְמַד בִּפְשִׁיטוּת תּוֹרָה, וְהֵן עַל יְדֵי שֶׁיָּבִין שֶׁאֵין מְצִיאוּת בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָּהּ תּוֹרָה, לִפְעָמִים בְּפֵרוּשׁ גָּמוּר, וְלִפְעָמִים בִּרְמָזִים, וְיֵשׁ אֲשֶׁר בָּאָה הַתּוֹרָה לְאָדָם בְּדֶרֶךְ שֶׁל תּוֹכֵחָה, שֶׁאָז כְּבָר אָדָם סוֹבֵל יִסּוּרִים וּפִגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵינוֹ מֵבִין שֶׁזּוֹ תּוֹכֵחָה שֶׁהַתּוֹרָה מוֹכִיחָה אוֹתוֹ, עַד מָתַי תֶּאֱהַב אֶת הַשְּׁטוּיוֹת, לָמָּה אַתָּה פֶּתִי, לָמָּה אֵינְךָ מֵבִין, שֶׁכָּל הַהַמְשָׁכָה אַחַר הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, אֵינָהּ מְבִיאָה אוֹתְךָ לִנְעִימוּת שֶׁכֹּה קִוִּיתָ לְהַשִּׂיג בָּרְדִיפָה שֶׁלְּךָ, וְהַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַתּוֹכֵחָה שֶׁל הַתּוֹרָה, כַּמְּבֹאָר בַּפָּסוּק, הוּא עַל הָ'אַהֲבָה' שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם לִשְׁטוּתִים וַהֲבָלִים, כִּי אִם בְּאַהֲבָה עָסְקִינַן, הֲרֵי הָיִיתָ יָכוֹל לֶאֱהֹב אֶת מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אוֹתְךָ שָׁלֵו, שָׂמֵחַ וְרָגוּעַ, וְהָיִיתָ קוֹנֶה לְעַצְמְךָ אֵיכוּת חַיִּים בֶּאֱמֶת. וְאוֹמֵר רַבֵּנוּ זַ"ל: רַק שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל הַכָּרוֹז שֶׁל הַתּוֹרָה מֵחֲמַת הַהַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל – הַיְנוּ, שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם הַתּוֹצָאָה שֶׁל הַהַסְתָּרוֹת, כִּי אִם לֹא הָיוּ הַסְתָּרוֹת, וְכָל אָדָם הָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל שֶׁל הַתּוֹרָה, הָיִינוּ נִרְאִים אַחֶרֶת מִלְּכַתְּחִלָּה, וְלֹא הָיִינוּ נִסְתָּרִים מֵאוֹר פְּנֵי ה', וְזֶה תַּפְקִידָן שֶׁל הַהַסְתָּרוֹת – לְהַחֲרִישׁ אֶת הָאֹזֶן מִשְּׁמוֹעַ בְּקוֹל ה'. וּמְאַחֵר שֶׁנִּתְגַּלּוּ ונחזרו הַהַסְתָּרוֹת וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה, עַל יְדֵי הַדַּעַת, כַּנַּ"ל, אֲזַי תֵּכֶף כְּשֶׁנַּעֲשָׂה מֵהֶם תּוֹרָה, הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ מוֹכִיחָה אוֹתָן "עַד מָתַי פְּתָיִים" וְכוּ' כַּנַּ"ל – כְּלוֹמַר, בְּעֶצֶם יֵשׁ רַק תּוֹרָה בָּעוֹלָם, שֶׁמּוֹכִיחָה תָּמִיד, וּמַה שֶּׁאֵרַע כָּאן, הוּא, שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת נִסְתֶּרֶת, וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל תּוֹכַחְתָּהּ, אֲבָל עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְדַעַת, שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת עֶצֶם הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁהַתּוֹרָה מִסְתַּתֶּרֶת 'בְּתוֹךְ' הַהַסְתָּרוֹת, וְלֹא יְכוֹלוֹת הַהַסְתָּרוֹת לִהְיוֹת הַסְתָּרוֹת בֶּאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר הוּא מוּדָע הֵיטֵב לְדָבָר זֶה, וּמִמֵּילָא תֵּכֶף הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁמּוֹכִיחָה אוֹתוֹ, וּמַחְזִירָה אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

אֲהוּבִי אָחִי, עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, שֶׁאָנוּ חוֹזְרִים עַל תּוֹרוֹת גְּבוֹהוֹת כָּאֵלּוּ, שֶׁיָּצְאוּ מִפֶּה הָרַבִּי הָאֱמֶת, שֶׁמַּרְאֶה לָנוּ, שֶׁבְּכָל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ שׁוֹרָה תּוֹרָה גְּבוֹהָה כָּזוֹ, שֶׁעָלֵינוּ לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֶיהָ, וְלִקְרֹא דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּפֶה דַּיְקָא, וְכָעֵת אָנוּ כְּבָר יוֹדְעִים, שֶׁכָּל תֵּבָה וְאוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה, הִיא הַמְשָׁכַת אֱלֹקוּת, וְאָז נִשְׁמָתֵנוּ מִתְקַדֶּשֶׁת לְגַמְרֵי בְּדִבּוּרֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְצָרִיךְ שֶּׁתֵּדַע, שֶׁלֹּא רַק בַּדֶּרֶךְ הַלִּמּוּד שֶׁל גִּירְסָא צָרִיךְ לְהוֹצִיא הַדִּבּוּר בְּפֶה, אֶלָּא גַּם כְּשֶׁלּוֹמְדִים בְּדֶרֶךְ הֲבָנָה וְעִיּוּן, גַּם אָז צָרִיךְ לְהוֹצִיא בַּפֶּה אֶת כָּל מַה שֶּׁלּוֹמֵד, תּוֹךְ כְּדֵי יְדִיעָה, שֶׁבָּזֶה הוּא קוֹרֵא אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּמְרַחֵק מֵעָלָיו כָּל מִינֵי חוֹמוֹת שֶׁל הַסְתָּרוֹת עַל עֶצֶם עַצְמִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּת הַנּוֹשֶׁבֶת בּוֹ.

הַשַּׁבָּת הַזּוֹ, שַׁבָּת שׁוּבָה, שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בַּהַפְטָרָה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ", הִיא שַׁבָּת שׁוּבָה, הִיא שַׁבָּת תְּשׁוּבָה, הִיא שַׁבָּת בּוּשָׁה, הִיא שַׁבָּת שֶׁל הַתְחָלָה וְשֶׁל הִתְקָרְבוּת, שֶׁכְּבָר אֵין הַסְתָּרוֹת יוֹתֵר, כִּי אִם שָׁבִים "עַד ה' אֱלֹקֶיךָ", נִמְצָא שֶׁאֵין שׁוּם הַסְתָּרוֹת כְּלָל, וְזוֹ הַבְּחִינָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא – "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", שֶׁאָדָם מַגִּיעַ קָרוֹב קָרוֹב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְשׁוּם מְנִיעָה וְהֶסְתֵּר לֹא מוֹנְעִים וּמַסְתִּירִים מִמֶּנּוּ אֶת הַנּוֹכְחוֹת הָאֱלוֹקִית, שֶׁהִיא הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה שֶׁאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדֶיהָ כְּלָל.

לָכֵן צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר מְאֹד הַשַּׁבָּת הַזּוֹ, לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה עַל נֹעַם חֶלְקֵנוּ, וְשֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת אֵצֶל הָרַבִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאָמַר בְּעַצְמוֹ, שֶׁמִּי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת אֶצְלוֹ, צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ כָּל הַשָּׁנָה, וְעָלֵינוּ לְהוֹדוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁזָּכִינוּ לַמַּתָּנָה הַזּוֹ, וְכָל הַשַּׁבָּת צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמוֹחִין מְרוֹמְמִים, בְּלִי כַּעַס וְקַטְנוּת הַמּוֹחִין, רַק לִהְיוֹת שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ שֶׁיָּאִיר ה' עָלֵינוּ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, הַמִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָעוֹלָם, וּמִי שֶׁמּוּכָן וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ מֶרְכָּבָה לִשְׁכִינַת עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי הוּא יִתְבָּרַךְ מִתְגַּלֶּה אֵלָיו וְשׁוֹרֶה עָלָיו, אַשְׁרֵי הָעַם שֶׁכָּכָה לוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו.

אָנָּא מִמְּךָ, אַל תִּהְיֶה בַּטְלָן, תִּתְפַּלֵּל אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁל שַׁבָּת, בִּנְקִיּוּת גְּדוֹלָה וּבְמוֹחִין מְרוֹמָמִים, מִתּוֹךְ גַּעְגּוּעִים וְהִתְרַפְּקוּת אֲמִתִּית אֶל יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן, שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ וְיַחְתְּמֶנּוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁהִיא קְבִיעָא וְקַיָּמָא תָּמִיד.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 195 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ לְסֵדֶר כִּי תָּבוֹא – עֶרְשְׁטֶע טָאג סְלִיחוֹת, כ' אֱלוּל, תשפ"ב.

לִכְבוֹד … שֶׁיִּחְיֶה.

בְּלַיְלָה קָדוֹשׁ וְנוֹרָא זֶה, בּוֹ מִלְיוֹנֵי יְהוּדִים בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם מִתְעוֹרְרִים מְאֹד מְאֹד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֵב הַמַּאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּבְדִינוֹ הַצֶּדֶק – מִתְרַגֵּשׁ מְאֹד לִקְרַאת הַהִזְדַּמְּנוּת הַנִּפְלָאָה לָבוֹא שְׁעָרָיו בִּסְלִיחוֹת וּבְהִתְרַפְּקוּת מִתְפַּיֶּסֶת עִם בּוֹרֵא עוֹלָם, וְעִם נִשְׁמָתֵנוּ שֶׁבְּעֶצֶם רְצוֹנָהּ הוּא רַק לְהִתְדַּבֵּק בֶּאֱמֶת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ, בָּאתִי בְּכַמָּה שׁוּרוֹת, לְדַבֵּר נִכְבָּדוֹת מִמַּה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְדַבֵּר בְּכָל יוֹם, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר וְנַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ תָּמִיד אֶת הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, בִּשְׁבִיל מַה בָּאנוּ לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וְהַחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִתִּי וְהַנּוֹקֵב – מַה רוֹצִים מֵאִתָּנוּ, וְהַאִם אָנוּ מַשְׁלִימִים בְּעֶצֶם חַיֵּינוּ אֶת הַכַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה – לְגַלּוֹת הֲדַר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בָּזֶה שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בְּהַאי עָלְמָא.

וּבְעֶצֶם, מַה שֶּׁאָנוּ לוֹמְדִים לָאַחֲרוֹנָה, בַּסֻּגְּיָה שֶׁל 'הַסְתָּרָה', כָּל זֶה בָּא לָמָּה? לָמָּה ה' מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ מֵאִתָּנוּ? בְּפַשְׁטוּת אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁזֶּה מֵחֲמַת עֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נט, ב): "כִּי אִם עֲוֹ‍נֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ", אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת וּבְדַקּוּת הַהֶרְגֵּשׁ, אָנוּ מְבִינִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה הֲכִי מַסְתִּירָה – מְלֻבֶּשֶׁת תּוֹרָה גְּבוֹהָה מְאֹד, תּוֹרָה שֶׁל דַּעַת אֱלֹקִים, שֶׁעוֹמֶדֶת שָׁם וּמוֹכִיחָה אוֹתָנוּ הֵיטֵב שֶׁנַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, אֲזַי רוֹאִים וּמְבִינִים, שֶׁבֶּאֱמֶת, הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ וְהַהִתְקָרְבוּת שֶׁלָּנוּ אַחַר הַתְּשׁוּבָה, תִּהְיֶה יוֹתֵר גְּבוֹהָה וְאֵיכוּתִית מֵהָעֲבוֹדָה שֶׁהָיִינוּ לִפְנֵי הַחֵטְא. כִּי עֶצֶם הַחֵטְא הָיָה לָנוּ כְּתַמְרוּר וְסִימָן שֶׁאֵין עֲבוֹדָתֵנוּ שְׁלֵמָה עֲדַיִן, כִּי אִם הָיְתָה שְׁלֵמָה – לֹא הָיָה חֵטְא…

וְכַאֲשֶׁר אָנוּ מְבִינִים זֹאת, אָנוּ זוֹכִים לְהַגִּיעַ אַחַר הַתְּשׁוּבָה אֶל דַּרְגָּה יוֹתֵר גְּבוֹהָה בְּהַכָּרַת הָאֱלֹקוּת, וְזֶה סוֹד "תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה", אֲשֶׁר אָמְרוּ עַל זֶה חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (יוֹמָא עה:) עֲוֹנוֹת נַעֲשִׂין כִּזְכֻיּוֹת. וְזֶה דָּבָר פֶּלֶא, הַפְלֵא וָפֶלֶא, כִּי אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבָר כָּזֶה, שֶׁאָדָם יַמְרֶה אֶת פִּי ה', וְכֵיוָן שֶׁהִתְמַלֵּא אַהֲבָה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בַּחֲזָרָה לְמַצָּב שֶׁל "קֹדֶם הַחֵטְא", הוֹפְכִים כָּל הָעֲוֹנוֹת הַחֲמוֹרִים לְמִצְווֹת, לִזְכֻיּוֹת… אֶלָּא שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק הָעִנְיָן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָדָם זָכָה לְהָסִיר אֶת הַהַסְתָּרָה, הוּא מוֹצֵא שָׁם אֶת הַתּוֹרָה הַגְּבוֹהָה, כְּמוֹ שֶׁלִּמֵּד רַבֵּנוּ זַ"ל בְּתוֹרָה נ"ו, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁמִּסְתַּתֶּרֶת תַּחַת הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, הִיא תּוֹרָה גְּבוֹהָה דַּיְקָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהָסִיר אֶת הַהַסְתָּרָה לְגַמְרֵי, אִם אֵינְךָ זוֹכֶה לְהַרְגִּישׁ אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, לֵידַע, שֶׁאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבַּלְעֲדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל מַה שֶּׁרוֹאִים וְשׁוֹמְעִים בָּעוֹלָם, הוּא הַכֹּל מַמָּשׁ נְשִׁיקַת רוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע מִימֵי חַיֵּינוּ, וּכְשֶׁאָדָם זוֹכֶה לְהַכִּיר בְּזֹאת, לֹא רַק עַל יְדֵי שֶׁיֹּאמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּפִיו וַיִּלְמַד אוֹתָם וְכוּ', אֶלָּא כָּל מַהוּתוֹ תִּזְעַק עַל הָאוֹר הָאֱלֹקִי הַמֵּאִיר בְּכָל כֻּלּוֹ.

וְזֶה לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת עַל יְדֵי עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וְסִגּוּפִים וְיִסּוּרִים וְכוּ', אֶלָּא בְּפַשְׁטוּת יוּדִישְׁקֵייט, שֶׁאָדָם מַתְחִיל לִשְׂמֹחַ עִם כָּל תְּנוּעָה שֶׁל הִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי עֶצֶם הָאֱמֶת שֶׁיֵּשׁ ה' בָּרוּר בְּלִבּוֹ כָּל כָּךְ, עַד שֶׁמַּמָּשׁ מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הָאוֹר שֶׁמְּסַבֵּב אוֹתוֹ בִּתְמִידוּת, וְאָז יֵשׁ לוֹ חִיּוּת בַּעֲבוֹדַת ה', וְשׁוּם דָּבָר לֹא קָשֶׁה לוֹ, כִּי זוֹ הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּמִישֶׁהוּ מִצְטַעֵר עַל הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ? הַאִם קָשֶׁה לִנְשֹׁם אֲוִיר וְלִחְיוֹת?!

וּבְמַצַּב כָּזֶה, כָּל גִּלּוּי, אֲפִלּוּ הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים שֶׁל גִּלּוּי אֱלֹקוּת וְהַמְלָכַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קיט, קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב"; כְּמוֹ שֶׁאֶחָד מוֹצֵא אֵיזֶה אוֹצָר, שֶׁמֵּהַיּוֹם וָהָלְאָה הוּא מַמָּשׁ עָשִׁיר, וְאֵין לוֹ יוֹתֵר בְּעָיָה שֶׁל כֶּסֶף, כַּמָּה שִׂמְחָה יֵשׁ לוֹ בִּמְצִיאַת אוֹצָר זֶה?! כְּמוֹ כֵן כַּאֲשֶׁר אָדָם מְגַלֶּה אֶת הָאוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, כַּמָּה שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה טוֹב לְאָדָם, כַּמָּה שֶׁזֶּה מְתַגְּמֵל אוֹתוֹ בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ, כַּמָּה שֶׁכָּל הָאֹשֶׁר שֶׁלּוֹ תָּלוּי בְּקִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מַמָּשׁ, כִּי כָּל הָעֲוֹנוֹת שֶׁלּוֹ נִמְחָקִים לְגַמְרֵי, וְתַחַת זֶה מְקַבֵּל הֲמוֹן זְכֻיּוֹת, כִּי כָּל עָוֹן שֶׁהוּא פּוֹרֵשׂ מִמֶּנּוּ מֵעַתָּה, אֵינוֹ בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לִבְצֹעַ אֶת הֶעָוֹן, אֶלָּא מֵרֹב אַהֲבָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִתְבַּטֶּלֶת מִמֶּנּוּ הָאַהֲבָה לְעָוֹן וְלַחֵטְא; זוֹ בְּחִינַת גִּלּוּי הַהַסְתָּרָה שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים עָלֶיהָ כָּל כָּךְ לָאַחֲרוֹנָה.

וְהִנֵּה אָנוּ אוֹמְרִים בַּסְּלִיחוֹת: 'בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה', כִּי שַׁבָּת הִיא סוֹד תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, וְעַל כֵּן אָנוּ זוֹכִים לְהַתְחִיל סְלִיחוֹת דַּיְקָא מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְאָנוּ מַזְכִּירִים זֹאת בְּעֶצֶם אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת, כְּדֵי לְהוֹרוֹת מֵאַיִן בָּאנוּ לַסְּלִיחוֹת וּמַה אָנוּ רוֹצִים לִזְכּוֹת בַּסְּלִיחוֹת, שֶׁמִּלְּבַד הַסְּלִיחָה עַל עֶצֶם הַמְּרִידָה בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, אָנוּ רוֹצִים שֶׁיְקָרְבֵנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵלָיו עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת, תְּשׁוּבָה שֶׁל אוֹר, תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה גְּמוּרָה, בִּבְחִינַת כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה, כְּאִלּוּ אָנוּ אַחֲרֵי הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם שֶׁלָּנוּ, וְאֵין לָנוּ עוֹד שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לַחֲטֹא, כִּי אָנוּ כְּבָר לֹא שָׁם בִּכְלָל, וְאַחֲרֵי הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁזָּכִינוּ לָהּ בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, אָנוּ פּוֹנִים לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִקְרַאת יוֹם הַדִּין, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

אַאַחֵל לְךָ בְּכָל לִבִּי וְנַפְשִׁי, שֶׁתִּזְכֶּה אֶל דְּבֵקוּת גְּדוֹלָה בַּיַּמִּים נִפְלָאִים אֵלּוּ, יָמִים שֶׁל אוֹר וְדַעַת, יָמִים שֶׁל גִּלּוּי הַהַסְתָּרָה הַקָּשָׁה הַזּוֹ, שֶׁאוֹפֶפֶת אוֹתָנוּ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, וְנִזְכֶּה שֶׁיִּקָּרְעוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ, וְיִקָּרַע רֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ, וְתִזְכֶּה לְהִכָּתֵב וּלְהֵחָתֵם בְּסִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 194 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

התשובה של שבת סליחות

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום שישי לסדר כי תבוא, כ' אלול, תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

בלב הומה אנו מקבלים כעת את ערבו של יום השבת קודש הנקראת שבת סליחות, היינו לא רק שאנו מקבלים עלינו לומר סליחות במוצאי מנוחה, אשר אז 'קדמנוך תחילה', אלא אף כל השבת הזו נקראת – 'שבת סליחות', להורות על הקשר הגדול שבין שבת לבין תשובה, כי 'שבת' אותיות 'תשב', ואותיות 'בשת', כי בשבת נמשכת בושה ויראה עלאה על כל הדבקים בקדושת השבת, אשר בה מתגלה הארת גילוי אלוקות בעולם, ומי שיש לו שכל, מנצל כל שבת ושבת לקרבה גדולה לה' יתברך, בהיות התפילות של שבת ענין אחר לגמרי, אשר אז עלית העולמות כידוע, והקרבה לאל גדול נורא ונישא כזה, מביאה על האדם בושה גדולה מהשם יתברך, איך אני שקוע בחומריות כל ימות השבוע, והנה בשבת אני זוכה אל "קרבת אלקים לי טוב", ואיך אני מתנהג שלא בקרבה כל השבוע. אבל אין זו בושה של התרחקות ורתיעה, אלא בושה מתוך אהבה ויראה, מתוך רצון להתקרב יותר ויותר, מתוך נחמה פנימית בלב, שהעומק הזה שאני חש ביום הנשמה הזה – הוא באמת התחושה היהודית האמיתית שלי, אלא שבכל ימות השבוע אני נמצא בתוך חושך כפול ומכופל, כי אני צריך ונזקק אל צרכי העולם הזה, שהוא סכנה גדולה למהות הרוחנית שלי, ולא תמיד אני שם לב לסכנה הזו…

וסערת הסכנה הזו מבלבלת את האדם בעצמו, עד שבאמת חושב שאין לו כוחות רוחניים אמיתיים, ואין מה לעשות… זה מה שאני… זו מדרגתי… וזהו השקר הכי גדול של הכח המנסה את האדם, למען הבחירה והנסיון, שאדם יחוש נחות ולא שייך לכל עניני הקדושה, אבל כאשר מגיעה שבת קודש, הרי הוא מרגיש את האור הגדול בנשמתו פנימה, ואז הוא מצליח לתהות על עצמו האם לא רימו אותו כל השבוע במסכה הצרה מהתכנס, ההצגה הגדולה של הבעל דבר, כאילו נשמה קדושה כזו, נשגבה ומרוממת כזו, אין לה שייכות למקור הקדושה… וזה סוד 'שבת סליחות', שלא רק שאנו מבקשים סליחה בפשיטות מהקב"ה על כל מעשינו כל השנה כולה, אלא עצם השבת קודש, היא סוד הסליחה הכי גדולה, שאז אנו מבינים היטב עד כמה הטעו אותנו, וממילא כמה היינו שוגגים ואנוסים במעשינו הלא רצויים. ענין הבושת הזה הוא עי"קר גדול בקרבת אלוקים, וכמו שאמר רביז"ל למוהרנ"ת ז"ל: "ווערסט ריץ רויט פארן אייבישטער?",

ואיך זוכים לבושה? על ידי שמירת שבת כהלכתה, על ידי שמחת השבת, שהיא שמחת האלוקות, כי כל שבת היא סוד התשובה, סוד הבושת הנעים, כי להתבייש מהשם יתברך אינו מביך את האדם, הוא אינו חש שפל ובזוי, אלא בושה זו גוררת אחריה רוממות עליונה מאד, כי היא נקודת הדבקות של האדם החומרי בהשם יתברך, כי אדם שמתבייש מהאור של השם יתברך, הוא אדם שמרגיש את נוכחות האלוקות בעולם, מי שזוכה לבושה זו – זכה לדבקות הנרצית בהשם יתברך, וזו ההכנה שלנו הגדולה לקראת הראש השנה הקדוש והנורא, כי בראש השנה אנו ממליכים את המלך, אנו מכתירים את המלך, ואיזו בושה יש לאדם שהוא מלוכלך בעונות כל השנה, וכעת הוא מכתיר את צדיקו של עולם?! ואיזו רוממות ושמחה אנו מרגישים בראש השנה? כי הבושה של ראש השנה, הבושה של שבת, אינה בושה של שפלות אלא בושה עם חן נפלא להתקרב להשם יתברך, אשרי הזוכה לראש השנה כזה.

מסתופפים אנו בצלא דמהימנותא אצל הרבי הקדוש, שביקש אותנו לבוא אליו לראש השנה, וממשיך עלינו את תיקוניו הנוראים, את ההכנה הגדולה לקראת אורו של משיח אנו זוכים לעשות בכל נסיעה ונסיעה שלנו לאומן, לצדיק עליון כזה, שאפילו אחר הסתלקותו מהאי עלמא שפילה הוא עושה רבות למענינו, כי הצדיקים שכיחי יתיר בעולם הזה, יותר מבימי חייהם, והר"ה של רבינו בדורנו, הוא יותר נפלא ונעלה מאשר בימי חיי חיותו של רבינו, עם הוידוי דברים והאור הגדול שהיה שם… כי בהנקף השנים הרבות, ואורו של משיח שואף זורח מתוך הארה נפלאה בלב כל יהודי ויהודי, ו'קרבת אלוקים' עמוקה מביאה את האדם לידי הוד מלכות, לאור של ראש השנה, לאור של הדבקות והבושה מחי החיים השם יתברך, אזי כל נשמות ישראל מוכשרים להתקבץ אצל הצדיק האמת שעושה ראש השנה, שמחדיר הדר מלכות בלב נשמות ישראל, לא רק בראש־השנה אלא במשך כל ימות השנה.

וכשאדם עושה את מה שהוא עושה מתוך חיות של דבקות מהבורא יתברך, מתוך בושה והכרת הטוב שבכלל אני זוכה לעשות את רצונו יתברך, זהו ענינו של יומא דדינא רבה של ראש השנה, ואנו, שבחסד חנם מהשם יתברך עלינו זכינו לאור של ראש השנה אצל הצדיק האמת, עלינו לשמוח מאד, ולקבל בשלימות את דעת הצדיק בעבודת השיחה בינו לבין קונו, שזה גם סוד ראש השנה, כי הדיבור הוא מלכות, וריבוי הדיבור אליו יתברך היא התבטלות מוחלטת לשליט היחיד בעולמו, שכל זה הוא סוד ראש השנה, כנ"ל.

ואם תעיין היטב, תראה איך שכל מה שאנו לומדים לאחרונה בענין ביטול ההסתרה שבתוך הסתרה, הוא ענין ראש השנה, ענין הבושה מלפניו יתברך, ענין הבושה על זה שנסתר מאתנו האמת, ואיסור נעשה לנו כהיתר, רחמנא ליצלן. גוט שבת והמון טוב –

שלמה ברוך בלוי.

הפוסט 193 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

גילוי ההסתרה בימים נוראים

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום חמישי לסדר כי תבוא, י"ט אלול, תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

אחר הפסקה גדולה מחמת מניעות גדולות בגשמיות וברוחניות, באתי בשורות אלו לחזקך בלימוד הקדוש שלנו, שהוא לימוד של אמונה, ובפרט כאשר שעון החול אוזל וקול דודי דופק, רעש נורא יש בעולם מיום הדין הקרוב, ועלינו נפלה חובת היום להכשיר מעשינו לפני אבינו שבשמים, שנזכה להכתירו יתברך בלב שלם ואמיץ, לידע, שמאחר שהכתרנו על כל העולם את הקב"ה, לא נאה לנו כעת לגרום היפך המלכות באיזו תנועה שלנו, כי כך הוא טבעם של בני המלך, שאינם מסיחים דעתם ממלכם ומתפקידם בבית המלך, ומי אלו שהם בני המלך בדורנו, אם לא האנשים הכשרים המאמינים בו יתברך, אלא שאנו מוקפים נסיונות אין קץ, כדי שההדר של הבחירה שלנו במלכות יהיה נאה ויפה ומתוקן על ידי מעשינו הטובים, על ידי שנזכור תמיד שיש ה' בעולם, ונכניס אותו לתוך חיינו באמת ובאמונה, בתמימות ובפשיטות גמורה ללא שום התחכמות.

כאשר באים הימים המקודשים, ימי אלול הקדושים, וימי ראש השנה הקדושים, שכולם הם ימי התקרבות להשם יתברך, ימי שמחה עצומים, בהם מתרחשת התפייסות מוחלטת בין הבורא יתברך לנבראים, כי לא רק נשמות ישראל ניזונות מאור קדושת ימי הדין, אלא שדנים את כל העולם כולו, כמו שאנו אומרים: ועל המדינות בו ייאמר וכו', מי לא נשפט כהיום הזה? וזה פחד פחדים מצד אחד, ואור נפלא מצד אחר, יראה ושמחה ביחד. ועל זה אנו יכולים לקשר אל התורה שאנו לומדים (?) כעת, הרי למדנו, שיש שתי בחינות, יש בחינה של הסתרה, שעבר ושנה נעשה לו כהיתר, ויש בחינה של הסתרה שבתוך הסתרה, שאפילו אינו מרגיש שנעשה לו כהיתר, אלא זהו היתר גמור, לילך בשרירות לבו, מתוך ידיעה מרגיעה שזה הטוב שלכתחילה, רחמנא ליצלן.

ומה אנו עושים בימי הסליחות? מבטלים את ההסתרה הראשונה, אנו מבקשים סליחה על הנעשה לו כהיתר שלנו, כל אחד לפי בחינתו, ומה אנו עושים בימי ראש השנה? אנו ממליכים את הקב"ה עלינו, ואז אפילו ההסתרה שבתוך ההסתרה מתבטלת, כי אנו מתעוררים מאד אליו יתברך, ואז אין שום הסתרה כלל, כי על יום כיפור נאמר: "לפני ה' תטהרו", שהטהרה של יום כיפורים מביאה אותנו להיות "לפני ה'", ואז אין שום הסתרה והבדלה בינינו לבינו יתברך, וזהו ה"תטהרו" הכי גדול, כי אין טהרה גדולה מזו, טהרת הסרת ההסתרות. ועיקר הקבלות טובות שלנו בעתים הללו צריך להיות רק להמשך בחזרה לתורה הקדושה, כמו שרבינו מסביר שם בתורה נ"ו, שהתורה עומדת שם בכל ההסתרות, יש תורה בכל הסתרה שתהיה. כי מהי הסתרה? פארשטעלט, און וואס איז פארשטעלט? די תורה וואס איז דא דארטן. כי התורה יש לה מה להגיד לכל רגע בחיי האדם, כל תנועה של אדם – יש לה תשובה מהתורה, איך להתייחס אליה, איך להתנהג, איך להיות במצב הזה? אבל זה יכול להיות רק כשאדם מלא באמונה שיש אותיות של תורה בכל היקום, ואין מקום פנוי ממנו יתברך ומתורתו הקדושה, ואז כשמתעורר לחשוב על הדבר הזה? מבחין ומה רואה? הוא רואה את הקב"ה פתאום, שמחכה לו, ורוצה לחבקו ולנשקו ולקרב אותו אליו. ומי בטלן שלא יחוש וימהר מאד לקחת את ההתקרבות הזו בשתי ידים?!

על כן אני חושב, שהדבר היחיד שיכול להציל אותנו בימי הדין, הוא ההתרפקות על התורה הקדושה, שיהיה אצלנו חיוב חזק לדעת את כל התורה כולה, ללמוד את כל התורה כולה, כמה וכמה פעמים בימי חיינו, ועל זה צריך להיות כל העיסוק שלנו, כל הימים, כל הלילות, כל השבועות, החדשים והשנים, עד הרגע אשר יאסוף ה' את רוחנו ונשמתנו אליו, וכמו שאנו רואים שסידרו לנו את סדר התפילה, השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, שעל ידי שה' ישיב אותנו לתורה, לערנען און לערנען און ווידער לערנען – אז יהיה קרבה אל עבודת המלך – עבודת ימי ראש השנה ויום הכיפורים וכו', כי התורה מביאה את המלכות של השם יתברך לתוך לבבנו, אשרנו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו.

הכותב באהבה גדולה ובתקוה לזכות לאיזו קרבת אלקים בהאי עלמא,

שלמה ברוך בלוי.

הפוסט 192 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

התהפכות ההסתרה לתורה

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום חמישי לסדר ראה, כח אב תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

מזל טוב להולדת בתך … תחי', יהי רצון שתזכו, אתה וזוגתך תחי' לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים, בחינוך הטהור של אמונת חכמים ברבנו ז"ל ובתלמידיו הקדושים שבכל דור, ותזכה לרוות נחת ממנה ומכל יוצאי חלציך, וכן ירבו אצלך שמחות לרוב, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ויהיה ביתך בית ועד לחכמים ומקום השראת השכינה, ובבוא עת דודים תזכה לחתנה עם בן תורה אמיתי המקורב לרבנו ז"ל באמת, ויהיו כל צאצאי מעיך כמותך, אמן, כן יהי רצון.

הן אמת, שחשבתי שאוכל להתמיד מאד במכתבים אליך, אך ההשגחה העליונה סיבבה שעברתי כמה תיקונים נפלאים בזמן העבר, מה שמנע אותי מלבוא עדיך בכתובים, אבל כיון שקול דודי קורא, והקול מהדהד בלבבי, הלוא קבלנו ירושה חשובה כזו, עם עשירות מופלגת כזו, איך לא נישא וניתן בדרכי החיים הללו אשר ניתנו לנו למען נזכה לקרבת אלוקים אמיתית, ונזכה לעשות הרבה טוב בעולמו של הקב"ה באהבה ובשמחה ובדבקות הבורא יתברך שמו.

והנה כעת התחזקתי לכתוב לך המשך דברי רבינו שאנו אוחזים שם, והוא באמצע תורה נ"ו, באמצע הסעיף ג' הארוך המדבר מענין ההסתרה וההסתרה שבתוך ההסתרה, שבכולם יש תורה, והדעת לדעת שיש תורה בכל דבר, כבר מסירה את ההסתרה מהאדם. וזה לשונו בהמשך:

וַאֲפִלּוּ מֵ'הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה' נַעֲשֶׂה תּוֹרָה – אף שמגיע אדם למצב שכבר לא אכפת לו ההסתרה הראשונה שנעשית לו כהיתר, ועתה נפל עוד, עד שאין לו כבר שום שייכות אל הנדנוד חטא ויראתו כלל, אבל אינו יודע שבתוך ההסתרה הגדולה הזאת, שהיא נוראה מאד, כמובן לכל משכיל – גנז שם השם יתברך את עצמו, כביכול, את אותיות תורתו הקדושה המשמשות שם להאיר לכל יושב בחושך הזה, שעם ההבנה שיש שם תורה, יוכל לצאת משם, והטעם שיש שם תורה, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ תּוֹרָה כַּנַּ"ל – רבינו אמר מקודם, שאפילו מהסתרה שבתוך הסתרה 'נעשה' תורה, וכעת מבאר, כיון ששם מלובש השם יתברך, ולבושו יתברך היינו אותיות התורה, שהוא עצמו, כביכול, מתלבש בהם, ואי אפשר להשיגו יתברך, אפילו במעט, אלא על ידי השייכות אל התורה שבה מוצאים אותו. וכיון שאין מקום ללא חיות, ואין חיות ללא החיות הנמשך מחי החיים, מהשם יתברך בעצמו, וכיון שהשם יתברך בעצמו נמצא בתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה הזו, מוכרח שיש שם אותיות התורה היכולות לגלות באמצעותן את אור השם יתברך המאיר גם שם. ונשאלת השאלה: אם האור הגדול של הקב"ה נמצא גם שם, איך הוא נסתר כל כך מהאדם ששרוי שם, ובא כמתרץ: רַק מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר שָׁם – כל הסיפור בזה הוא: אם יודעים או שלא יודעים. חסרון הידיעה שבכל דבר יש אלוקות – היא היא ההסתרה הגדולה שיש בין האדם לבוראו, כיון שנדמה לו שעזב אלקים את הארץ, חס ושלום, והתפישה הזו, שיש עולם בלי אלוקות, חלילה, אף שבעצם מאמין בה', אך אינו מרגיש את אמתת מציאותו יתברך השורה בכל הבריאה, ואף בו ממש, ואף בכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו, ובכל נפילה והסתרה שלו, יש השם יתברך שמנהל את הכל, למען הבחירה והנסיון, עצם אי הידיעה הזו – זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא בְּחִינַת הַהַסְתָּרוֹת – כי השם יתברך מאיר בשוה תמיד, בין אם אדם זוכה לקרבתו אם לאו, אלא שעצם זה שאין האדם מודע למה שקורה סביבו, ואינו מרגיש ביד מי הוא מונהג וכו', זה נקרא שנסתרת דעתו מן המציאות האמיתית, וזו היא הסתרה, וזו היא גם ההסתרה שבתוך ההסתרה, הכל על ידי אי הידיעה מעצם אמיתת אלוקותו יתברך, והשגחתו יתברך הפרטי פרטית. שידיעות אלו מלובשות בתורה הקדושה המיוחדת למצב זה של הסתרה. וְתֵכֶף, כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר שָׁם – הקלות, לכאורה, שיש בתיקון של ההסתרה הנוראית, שתלוי 'רק' בידיעה פשוטה שאין כאן הסתרה וכו', אלא יש כאן הקב"ה!, מלמדת על גודל הפער הגדול בין רוע ההסתרה הנוראית, לבין תיקונה בהתהפכה ברגע אחד להפך ההסתרה ממש, וזה שכתב רבינו "ותכף", היינו הציר הזה של הידיעה ואי הידיעה, מתהפך ברגע ההתגלות של האדם, שיש הקב"ה בעולם, ויש תשובה בעולם, והכל היה בשבילך, כדי שעם המסלול הקשה שלך – תזכה לאור דבקות חדש בהשם יתברך, וכיון שיודעים – עַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ – הידיעה גופא, נִתְהַפְּכָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה – היא מתהפכת מתפקידה כמסתירה את האלוקות, וְנַעֲשֶׂה 'מִמֶּנָּה' דַּעַת – אין כאן רק תהליך של ביטול הסתרה, היינו שמקודם הוסתר ממך וכעת נגלה לך, אלא ההסתרה הזו, היא בעצמה שיעור עמוק איך להתקרב אל השם יתברך, ולכן, אחר הידיעה, הוא מתבונן בהסתרה שהוא נמצא בה, ומברר איזה אותיות התורה מיוחדים מלמדים אותו כעת תורה חדשה נפלאה, של התקרבות מחודשת לבורא עולם. וְהֻחְזְרָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּסְתָּר כָּאן – כי עד שלא ידע כלל ממנו יתברך, היתה התורה המיוחדת לכאן נסתרת, אבל כעת חוזרת להתגלות, והיא כבר אינה נסתרת, אלא חודרת ונכנסת לְדַעַת האדם. ומבאר רבינו, מֵאַחַר שֶׁ'יּוֹדֵעַ' שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר שָׁם – והסתרה שהיא תורה, כשבאה ושבה אל האדם הידיעה, הרי שיש כאן תורה נגלית לו, מאחר שכבר זכה לידיעה, שיודע בבירור, כי אין תנועה בעולם שלא יהיה בה גילוי אלוקות. וְכֵיוָן שֶׁנֶּחֱזָר הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה לְדַעַת – רבינו מדבר כאן מענין 'חזרת הדעת', היינו שעצם הדעת היתה באדם מקודם, אך אחר החטא, ירדה דעתו והגיעה ההסתרה… וכעת, כשיש לו כבר דעת כזו, הוא בוחן שוב את ההסתרה, ואת הדרכים שבהם הגיעה אליו ההסתרה, ומה שורש התיקון של כל זה, וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּהּ תּוֹרָה – וכיון שהיא כבר אינה הסתרה אלא תורה ממש, אֲזַי הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ מוֹכִיחָה אוֹתָם – כי על ידי לימוד התורה הקדושה, או ששומעים דברי התורה, נכנסת באדם תוכחת ה' לתוך לבו ונפשו, והוא נזכר מתכליתו האמיתית בעולם, וכל מה שאדם רחוק מהשם יתברך, עד שנהיה נסתר ממנו לגמרי, כנ"ל, חס ושלום, הוא מחמת הריחוק שלו מדעת אלוקים, מההבנה שנוכחות הבורא נמצאת בכל מקום ובכל מצב, זה בא כי אינו דבוק בתורה, כי מי שדבוק בתורה, אף אם יעבור עליו מה, הוא יזכה לשוב אל השם יתברך באמת, כי אינו יכול להגיע להסתרה גמורה, כל זמן ששומע את תוכחת התורה מתוך לימודו. ודבר זה הוא לשני הכיוונים, מצד אחד מי שלא לומד, הוא זה שמגיע אל ההסתרה ואל ההסתרה שבתוך ההסתרה, וגם כדי לצאת משם – צריך דעת, ואת הדעת הזו זוכים לקבל על ידי התורה, ועל ידי התורה המיוחדת המחיה את המקומות הללו של ההסתרה שבתוך ההסתרה, דייקא. בִּבְחִינַת: 'אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶתִי' – התורה מכרזת לפני החוטאים, עד מתי טפשים תאהבו את השטות שלכם?

התוכחה של התורה היא ההארה של הדעת אלוקים, כאשר יהודי שנמצא בתוך כל ההסתרות הגדולות שלו, והוא מדביק מחשבתו שיש תורה בעולם, שזה שנתן את התורה הוא זה שיצר את המציאות, ובהכרח יש חיבור ביניהם, ואין תדר ורטט בעולם שאין מלובש בו תורה, ואין הכוונה שכל אחד יכול לדעת מיד אילו פסוקים, תיבות ואותיות יש במצב כזה, כי בתחילה, בהיותו בתכלית ההסתרה, עצם הידיעה שיש תורה בעולם, זו הידיעה שמזככת אותו להעיר את נפשו איפה הוא נמצא בעולם, ובאילו שטותים הוא שקוע עד תנוכי נפשו, ומה יהיה התכלית והסוף ממנו, שזהו עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, ודרשו חכמינו ז"ל, אימתי התורה שוחקת, ליום האחרון? למי שהוא עמל בה, כי על ידי התורה, זוכים לדעת היטב איפה נמצאים בעולם, ומה עוד צריך לעשות בעולם, כי באנו לכאן רק כדי להתקרב להשם יתברך, ולזה צריך תורה, ללמוד תורה, לחשוב תורה, ולחיות חיי תורה, שהם חיי דעת, ותשובה, ודבקות הבורא יתברך.

נא ונא תתפלל בעדי כי אני סובל יסורים קשים כעת, והכל כדי לזכך נפשי ממה שאני צריך להזדכך בהאי עלמא.

הדורש שלומך כל הימים

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 189 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הדעת שעמה מגלים את ההסתרות

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום שני לסדר דברים, ד' אב תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

אחר דרישת שלומך הטוב באהבה רבה, זה זמן רב שלא שמעתי את קולך, והייתי רוצה לדבר עמך כמה ענינים, והעיקר הוא ענין הענינים שלנו, איך זוכים להתקרב אל השם יתברך מחדש, איך זוכים להיות עובדי ה' מאהבה, איך זוכים להיות עובדי ה' מיראה, איך זוכים ללמוד תורה ברצינות, לטייל בכל חדרי התורה ובמקצועותיה, ולשוח את כל לבבנו אליו יתברך, לקיים את מצוותיו יתברך בתמימות ובפשיטות, לילך בדרכיו וליתן צדקה וגמילות חסדים, ולשמוח כל ימינו בשמחת היהדות הפשוטה, אשרי העם שככה לו, אלו הם העסקים שלנו בעולם הזה, ועל העסקים האלו אנו צריכים לטכס עצה נכונה איך להצליח בהם, וזהו ענין שיחת חברים, שמדברים ביחד אודות הדברים הגדולים והנפלאים אשר זיכה ה' את עמו בדור האחרון.

היום נמשיך בלימודנו, אחרי שסיכמנו אתמול עַל־כֵּן צָרִיךְ לְגַלּוֹת הַהַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל – לא ההסתרה שנעשה לו כהיתר, ולא ההסתרה שבתוך הסתרה שכבר אינו יודע שנעשה לו כהתר, וְזֶה עַל־יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיךְ אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת, כַּנַּ"ל – אי אפשר לזכות להסיר את ההסתרות הללו, אלא אם כן אדם עוסק בתורה, וכמו שאמר מקודם, ועוד ידובר, שהמשכת האריכות ימים לתוך המלכות, היא על ידי עסק התורה. אבל אם נלמד לעומק, נבחין, כי הרבי מגלה כאן את הדעת של התורה שהיא המגלה את ההסתרות, כלומר, רבינו בשורות הבאות ילמד אותנו, שעצם הידיעה שיש בכל ההסתרות האלו תורה מלובשת, זו היא ההבנה הפנימית של יהודי מה זה תורה, כי הרי מה זה תורה? גילוי הוראה ורצון של הקב"ה לבני אדם, ממילא ברור, שאין נקודה בבריאה שיכולה להיות ריקנית מתורה, אזי מצד אחד, בכלל לבוא לדעת הזו, צריך עסק התורה, אבל רבינו כן מדגיש כאן את המהלך של ה'דעת' בענין [היינו הידיעה שאין כאן בכלל הסתרה וכו']. הבה ונקרא בלשונו הקדוש: וְעַל יְדֵי זֶה הַדַּעַת – שהוא רכש אותה על ידי עסק התורה, כנ"ל. יוּכַל לֵידַע – דעת חדשה, ידיעה חדשה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בעצמה, והרי כשהכל בהסתרה, לא שייך לראות את התורה והשם יתברך, לכאורה, אבל כאשר נודע לו, אשר גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה – צריך להשים לב, שרבינו כל הזמן קושר את ידיעת החיות האלוקות שבכל מצב בבריאה, אפילו במקום הכי נמוך אל התורה, היינו שמה שמתרחש פה הוא, שהתורה נעלמת בבריאה, ועל האדם נדרש לגלותה מתוך מצבו וענינו, ואם אינו מוצא את התורה, הרי שצירופי אותיות התורה עדיין הפוכים אצלו, ועליו לגלותן. וזה בא על ידי הידיעה שיש השם יתברך והתורה בכל מקום, [ולזה אפשר לזכות על ידי עסק התורה עצמה; עצם החבור לתורה, גורם שאתה תהיה מונהג על פי תורה, ההסתכלות שלך תהיה תורה, המחשבות תהיינה תורה, כל מבט על החיים יהיה דרך המשקפים של התורה, שזהו עסק התורה, כי מהו עסק התורה? שעמלים להבין הדין איך לפסוק וכו', כך בחיי העבודה יש בחינה של עסק התורה, שאדם שם לב איך כל הענינים יש בהם תורה, וכשמדברים על נפילה להסתרה, ומכל שכן להסתרה שבתוך הסתרה, הענינים הם אותו דבר, כאשר אדם מתנתק מהשם יתברך ומהתורה, עם כל הצירופים שלו של קודם נדנוד החטא ולאחריו חס ושלום, הוא בעצם מנתק את העולם מהתורה, כאשר הוא מתחיל לראות בעינים נכונות שיש תורה בעולם, ושאותיות התורה בעצם מפוזרות והפוכות אצלו. ובמלים פשוטות: הוא מגלה את המצב שהוא נמצא בו, שהוא חושב שהוא התרחק מהשם יתברך, ועדיין האותיות שפיזר על ידי שהפך דברי תורה לפתיות – הופכים כעת לחכמה גדולה ומסודרת, האותיות כתובות כסדר, מה מותר מה אסור, ואין יותר תירוצים, אז הוא בעצם עושה את התהליך הזה שעל ידי הדעת – לדעת את כל זה, ולהרגיש את זה שאתה נפלת פה חזק חזק לשתי הסתרות וכו', ואז זה בעצמו מגלה את ההסתרות, כי ברגע שאתה יודע שיש השם יתברך בכל הסיפור, אתה מיד נשאב אליו ומסיים את הסיפור מהר], וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲפִילּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרוֹת יֵשׁ שָׁם הַשֵּם יִתְבָּרַך – מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נִתְגַּלִּין הַהַסְתָּרוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה – אחרי שסוכם שההסתרות מקורן בדמיון של האדם שעזב אלקים את הארץ וכו', ומעשיו מרגילים אותו לחשיבה הזו, כאשר הדמיון הזה מתפוגג, ותחתיו באה ידיעה ברורה שיש השם יתברך בכל המהלך וכל מה שאתה חושב שהנך במקום רחוק מאד, יש שם אותיות התורה שאתה צריך ללקט על ידי תשובתך ותפילתך וכו', אז זוכים לתכלית הזו – ונעשה מהם תורה, ממי נעשה? מההסתרות! ובפשיטות, כאשר בעל תשובה חוזר אל השם יתברך, הוא יכול לעשות תורה שלימה רק מהרמזים שהיו לו להתקרב להשם יתברך, וכמה לימוד חדש ונפלא למד בחייו וכו', וכל זה היא עבודת כל אדם, לעשות תורה מהחיים שלו, כי בידיעתו שעצם החיים היא התורה, ממילא, הם צריכים להיות פרים ורבים לחדש חידושי תורה, הן בפועל ממש כנדרש, והן שכל החכמת חיים שמלקט יום אחר יום, ממה שעובר עליו, הכל הוא מצמיד אל השורש, להבנת המציאות של התגלות אלוקות בזה העולם.

ממני עם כל הלב, אחיך שלמה ברוך.

הפוסט 188 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הסתרה, והסתרה שבתוך הסתרה

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום ראשון לסדר מטות, י"ח תמוז תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

הנה היום הוא יום תענית י"ז בתמוז נדחה, וגילו לנו רבותינו במשנה בתענית, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

וראוי לנו להתבונן, במציאות הדברים הללו, שעליהם אנו מתענים, כיצד לתקנם בפנימיות לבבנו, כי כל מה שאנו עושים, הוא בכל אדם ובכל זמן, והנה הלוחות שנשברו גרמו שכחה לעולם, ולכן שוכחים את הלימוד, ושוכחים את המלמד, ושוכחים את התכלית הנצחי, ובכל ימי הגלות יש מן השכחה הזו של שבירת הלוחות, כי שבירת הלוחות מורה על הקדושה שמחכה לתיקון, כי השכחה מוכרחת היא, והתיקון ללמוד אף שלא זוכרים, ולומדים שוב, ושוכחים, ולומדים שוב עד שזוכים שדברי תורה נבלעים בדמם.

והנה בטל התמיד הוא סוד הדבקות שבטלה, בעוונות כי רבו בימי הגלות, שהחלו מהיום הזה, שמתענים בו, כי הנה כתיב שויתי ה' לנגדי "תמיד", וזו הדבקות שהיתה מתגלה בעולם כאשר היו מקריבים את קרבן התמיד, היינו שהיתה יכולת לנשמות ישראל להיות דבוקים בהשם יתברך תמיד.

והובקעה העיר, הוא ענין של התעוררות שלא כראוי, התעוררות להבלי העולם הזה, אבל ההתעוררות לתשוקת אלוקות הובקעה, וחדרו לתוכה רוחות זרים, שרוצים עוד דברים עם עבודת המלך, שזה פוגם מאד בתשוקה הפנימית להכלל באלוקות.

והנה שריפת התורה היא שהתורה נשרפת בתבערת אש התאוות, כי כשאין מקיימים את התורה, הרי גוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר, ומצירופי אותיות ותיבות התורה הקדושה נעשים צירופים רעים של עבירה, ותכלית עומק הגלות היא נקודה זו, שהתורה מסתתרת בשריפתה, כאילו אינה, ותורה היא רק תורה שלומדים אותה בקדושה ובטהרה מתוך התמסרות לנותן התורה, הן בלימוד והן בקיום. וזהו ענין צלם בהיכל – דוחק רגלי השכינה, כאילו יש עוד איזה כוח מלבדו חלילה, והיכל בגימטריא אדני, כמו שאומר רבנו ז"ל, כי הצלם הזה אם יוסר ממקומו במהרה בימינו, הרי שתתפשט מלכות ה', סוד השם הקדוש אדני בעולם, ויהיה נפלאות גדולות, והשם יתברך יעזור שהימים האלו יתהפכו לששון ולשמחה.

*

רבינו ממשיך ללמד אותנו:

כִּי יֵשׁ שְׁנֵי הַסְתָּרוֹת – שהשם יתברך מסתיר את עצמו מהברואים בהם, וּכְשֶׁהַשֵּם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת – היינו שיודעים בכלליות שיש השם יתברך, אך אין מרגישים אותו בחיי היום יום, וזו הסתרה אחת, שהשם יתברך בעצמו מסתיר את עצמו כדי שיזכו אלו העמלים לגלותו, לשכר נצחי שאין לו קץ. גַּם־כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ – כמובן, שהקב"ה עושה משהו, הוא עושה אותו בתכלית השלמות, ואם השם יתברך מסתיר את עצמו ברצונו, הרי שההסתרה היא חזקה ביותר, ולכן 'קשה מאד' למצאו, וגם זה אינו פשוט כלל, כי אפשר לדבר הרבה מהשם יתברך, ואיך שצריך לחיות חיים עם הבורא, וכשמגיע עת נסיון, הכל נעלם ונסתר, והכל תלוי, כפי שייאמר בהמשך כפי היגיעות והעבודות להסיר את ההסתרה הזו, כי לשם כך נועדה – שיסירו אותה. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן – אע"פ שקשה מאד למצאו, כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר רק בְּהַסְתָּרָה אַחַת – שאינו מרגיש את הקב"ה בתמידות, כנ"ל. אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹּר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ – רבינו מלמד אותנו איך עושים זאת, 'לִיגַע' – אחד שעובד תמיד הוא מתייגע, לכן צריך לשים לב כאן על ההדגש, שעבודה זו, למצוא את השם יתברך, צריך לעשות 'בתמידות'. 'וְלַחֲתֹּר' – זו התכונה שאדם חופר בפנימיות של כל דבר, כי הרי השם־יתברך הוא עושה הכל, ונמצא שהוא ממש נגלה לעין כל, רק צריך להעסיק את המח באמת הזו, שהכל זה הוא ממש, והוא נוכח לגמרי בכל תנועה ותזוזה, ואם יש מכשולים הרים וגבעות ומניעות, חופרים בפנים ומגלים את האור האלוקי המסתתר בכל זה, שהוא הסיבה לכל המניעות כולן. מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ – כי עצם הידיעה שהוא יתברך אל מסתתר, אזי איזו מין הסתרה היא זו? זה כבר לא מוסתר, הידיעה הזו, שיש כאן מלך מסתתר בכל מלכותו, אזי מה שנשאר שזה רק למצוא אותו. אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר בְּ'הַסְתָּרָה תּוֹךְ הַסְתָּרָה' – שזה בא על ידי שהאדם אינו שם לבו לגלות את ההסתרה הראשונה, ולחשוב מחשבות איך מוצאים אותו יתברך, והוא חי חיים מנותקים מנוכחות הבורא יתברך, הרי שההסתרה הזו מתעבה עיבוי אחר עיבוי, ויש לה קליפה חיצונית לאותה הסתרה, שאף היא הסתרה, ורבינו מבאר: דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ – היתה הסתרה אחת. כעת באה ההסתרה להסתיר גם אותה, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ – המלים כאן מבהילות הרעיון ממש, 'אינו יודע כלל', האדם יכול לחיות שבעים שנה, ולחשוב שהוא עובד ה', והוא קרוב לה', ועושה את רצון ה', והוא אינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו, וזה בהרבה בחינות, יש ואדם אינו מסוגל למצוא את השם יתברך בחייו האישיים, אזי הוא מאבד את ההרגש שיש כאן משהו לא מושג, אלא הוא מתכחש לעצם הענין, רחמנא ליצלן, ויש אחד שרוצה לעשות את רצון ה', אבל אינו עוצר את עצמו לחשוב האם הוא עובד את השם יתברך בכלל, ובכללות העולם, גם כן יש כיום, בעונות הגלות הסתרה שבתוך הסתרה, אֲזַי אִי־אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצֹא אוֹתוֹ יתברך – כי אם אינך יודע מה אתה צריך למצוא, איך תוכל למצוא?! מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ – הוא אינו יודע כלל, ואת מי הוא יחפש? אבל מי עושה זאת, אם לא השם יתברך בעצמו, כמו שכתוב: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" – צריך להשים לב, שעדיין זה גם 'אנכי', דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר את הַהַסְתָּרָה, ויהיה באחרית הימים כזה נסיון גדול בעולם, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר – ומקודם אמר רבינו שאינו יודע כלל מהשם יתברך, כי זו הנקודה, ברגע שאתה יודע ממנו יתברך, אתה מיד מבין את זה שהוא נסתר כל כך, וממילא הסתרה אחת יורדת ממך, אבל עיקר הבעיה שאין יודעים ממנו יתברך כלל, וממילא אין יודעים שהוא נסתר, ואלו שתי דרגות נמוכות בהסתרה שבתוך הסתרה, יש הסתרה של כפירה גמורה שאין יודעים ממנו כלל, ויש הסתרה של הכחשה, שאדם חושב שהוא יודע ממנו יתברך, ואינו יודע כמה השם מסתתר ממנו, בגין חוסר האמת הפנימית שלו, ולא יגע ולא חתר מעולם לבקש ולחפש אחריו יתברך. וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ – כי אין מוצאים אין מחפשים. ולמה אינו מחפש? מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ – כלומר, הגורם האמיתי להסתרה שבתוך הסתרה, הוא חוסר הידיעה שאת השם יתברך צריך לחפש! לא חפשת? כי אינך יודע שזה ממש נקודת יסוד ענינך בעולם. כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ – ואם אינו נסתר למה לחפש, רק דברים נסתרים ונעלמים מחפשים, ובזה שאינו יודע שה' נסתר, אזי אינו מחפש, כלומר, למה אינו מחפש? כי אינו יודע שצריך לחפש, למה אינו יודע שצריך לחפש? כי אינו יודע שהוא נסתר. כִּי הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת, כַּנַּ"ל – כמו שהסביר לעיל, שאחרי ההסתרה האחת, באה ההסתרה הנוספת, ומכסה את עצם הענין שיש הסתרה בכלל.

השם יתברך יעזור שההסתרה העולמית, שהיא הסתרה נוראה שבתוך הסתרה, תתמוגג לגמרי, ויתגלה אור ה' בעולם, ויהיה אור ושמחה, וימי בין המיצרים יתהפכו לאור גדול מאד, לימים שמחים מאד, לימים של גילוי אלוקות.

אוהבך מאד

שלמה ברוך

הפוסט 180 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה

בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש, לסדר פנחס, י"ז תמוז תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

רבינו ממשיך ללמד אותנו:

וְזֶה: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" – ההדגש במצות קריאת ספר תורה על ידי המלך, נכתב בלשון של 'ימי חייו', שבכך שהמלך, שהוא לבו של כל העם, יקרא את התורה, בכך הוא יקרא את שמו יתברך, שהוא הגבול והמדה לגילוי האלוקות שהוא יוכל לזכות אליה באמצעות לימוד התורה, וכמו שמפרש רבינו שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה קוֹרֵא אֶת הַחִיּוּת – האור האלוקי שהוא יסוד כל חיי החיים כולם, הוא קורא לה לבוא ולהיות לְתוֹךְ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, כַּנַּ"ל – הן ימי חייו בפשיטות הגשמיות, יהיו חיים ארוכים של חי החיים, והן האפשרויות שניתנו לו מן השמים להשיג השגות אלוקות, שהן בחינת ימים ומדות, והכל כמו שהסביר למעלה. וכעת מחדש עוד רבינו: וְעַל־כֵּן צָרִיךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּפֶּה דַּיְקָא – להוציא מן הפה בדיבור, את הדברים שהוא לומד, וכתוב כאן 'דייקא', לא שזה רק יותר טוב לומר הדברים בפה, אלא זה בדיוק צריך להיות כך, והטעם: כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד בִּשְׁמוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹתוֹ בַּפֶּה דַּיְקָא – כדי שישמע שקוראים לו ומזכירים את שמו, ואז הוא נענה, וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ בְּמַחֲשָׁבָה בְּעָלְמָא – כי לא ישמע למחשבתך, אף שידע וירגיש שאתה רוצה בו, אבל אם לא ישמע בפירוש לא יבין שהוא נקרא על ידך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, כל התכונות האנושיות שאנו רואים בעולם, הן רמז לתכונות האלוקיות, כביכול, שכך מתנהג גם בעולם הרוחני, שלכן יצר האדם את התקשורת בין בני אדם על ידי הפה דייקא, כדי להורות להם על אמירת וקריאת אותיות ותיבות של תורה, שדייקא על ידי זה האלוקות הגלויה נקראת ומזומנת לאדם, על ידי הדיבור בתורה, כֵּן אִי־אֶפְשָׁר לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים בִּשְׁמוֹ – שהיא אותיות התורה, כִּי־אִם עַל־יְדֵי הַפֶּה – הפה הוא סוד מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה, שכל היהדות מושתתת על התורה שבעל פה, והיא נקראת בעל פה דייקא, וְלֹא עַל יְדֵי הַמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ  – שאף שמחשבה בדברי תורה הוא דבר טוב מאד, אבל עיקר לימוד התורה צריך להיות על ידי הדיבור, כי בכך קוראים את חי החיים לתוך הימים והמדות –
"כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם", ודרשו על זה חז"ל: למי יהיה חיים? רק לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה – למי שמוציא את דברי התורה בפה, ומדגיש זאת רבינו שוב: לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה דַּיְקָא – לא רק בגלל המצוה לומר דברי הקודש של התורה, אלא יש כאן הדגשה על הפה, שקורא לשם הקדוש שיבוא אליו, והפסוק אומר בפירוש: שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְחַיִּים, כַּנַּ"ל – כמו שהסברנו למעלה, שצריך להמשיך חיות לתוך הימים והמדות. נִמְצָא, עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – שהאדם עסוק באמירת ודיבור דברי תורה בפה דייקא, וקרא לזה עסק, כי אין זה מהשפה ולחוץ אלא עסק ממש, כמו אחד שצועק עצם חיותו ממש, אזי מַמְשִׁיכִין אֲרִיכוּת־יָמִים – כי התורה היא החיים, שמו של מקור החיים, שכשקוראים אותו באמצעות שמו, הרי הוא מזומן אליו, ומשפיע שפע חיותו לתוך האדם הקורא אותו, שזהו סוד אריכות ימים, וממשיך זאת לתוך המלכות, אבל כיון שהמשיך אריכות ימים באמצעות דעת עליון שהיא התורה, וְאָז זוֹכֶה לְדַעַת – כיון שזכה לאריכות ימים דתורה, זוכה לדעת, ומבאר מיד ההקשר של זה: כִּי הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הוּא בְּעַצְמוֹ הַחִיּוּת – דעת ושכל היא חיות האדם, כמו שרואים שאדם ללא דעת אין לו חיות כמעט, וחי בשוממות החומר החי רק כדי חיונו, אך אי אפשר לקרוא לחיות זו חיות, אבל רבינו מדבר בעומק הענין, שעצם החיים הם הדעת, כי החיים הם במח, והמוחין נקראים חיים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ" – ורבינו אמר לאמו, שיש אצלו אנשים כאלו שיכולים לחיות מהחכמה תחיה את בעליה, רבינו מדבר על הפסוק הזה לא שהוא משל, שהחכמה גורמת חיים לאדם, אלא שהחכמה היא עצם החיות של האדם, וממילא כשיש לו חיות הוא יכול לזכות למוחין, וכאן מלמד רבינו, שעל ידי עסק התורה הוא זוכה לחיות הזו. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא עִקַּר הַחִיּוּת – השכל הוא האור האלוקי המחיה את האדם, שכל מציאות צלם אלקים היא שכל עליון שנפח באפיו נשמת חיים, כל ניצוץ של דעת באדם כלשהו, הוא התלבשות האור האלוקי בגילוי, אלא שלפעמים הכלים מסתירים אלוקות שזה החכמות חיצוניות וכו', וחכמה להרע, אבל זו יניקת החיות האלוקית החיה בתוך האדם, כביכול. וכעת מגיעים לעיקר: וְעַל־יְדֵי־זֶה הַדַּעַת – הנמשכת מעסק התורה הקדושה, שאז זוכה אדם לדעת הזו שהיא החיות שלו, יְכוֹלִים לְקָרֵב וּלְהוֹכִיחַ אֶת מִי שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹכִיחַ – היינו שמקבל שכל מבורר את מי צריך לקרב ואת מי צריך להוכיח, שלזה צריך אומנות גדולה מאד. ולא אומנות של פסיכולוגיה והבנה אנושית, כי אם ממש בחינת רוח הקודש שזוכים לה רק עמלי תורה לשמה. ואז כל דיבוריו עם מכריו ועם מעגלי השפעתו הם בחכמה נפלאה מאד, בחכמה הנשפעת מדעת עליון המפעפעת בו, וכל זה זוכה על ידי שעוסק בתורה, וככל שיכניס בלימודו כוונה זו, שהוא קורא לחי החיים, ועושה דברים לשם פעלם, זוכה ללמוד תורה לשמה, ולקרב את כל העולם להשם יתברך, כפי שכבר ראינו שהיו חכמים גדולים בעם הקדוש, שרק על ידי תורתם ולמודם זכו שמלכותם אפפה את כל בני ישראל, ועד היום מאן מלכי רבנן מוזכרים בתשוקה על ידי נשמות ישראל, שרוצים לילך בדרכיהם.

שיהיה לך צום קל

ותזכה להמון אור בחייך, ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה גדולה מאד.

אני שמח על הדרך שלנו ללמוד, אקוה שאתה מחזיק מעמד בקצב, ושנזכה העיקר לקיים הכל בתמימות ובפשיטות גדולה מאד.

הכ"ד ידידך

שלמה ברוך בלוי

הפוסט 179 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

התורה שמו של הקב"ה

בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר פנחס, י"ד תמוז תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

רבינו ממשיך ללמד אותנו:

כִּי הַתּוֹרָה הִיא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – איתא בשם צדיקים, ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שכל אות מהתורה מחדשת את חידוש העולם ואלוהותו יתברך שמו, התורה מגלה את האור של העולם, אמאי אקרי תורה, משום דמורה ומגלה מאי דהוה סתים, וכמו אדם שאין לו שם, אי אפשר לזהותו, וגם אם רוצים לדבר אודותיו, אומרים איזה רמז על הנהגתו ולבושו וכו', עד שתופסים על מי מדובר, אבל אם כך, הרמז הוא השם שלו.. וכמו כן, כביכול, התורה הקדושה היא השם של השם יתברך, כשמדברים אודות השם יתברך, אי אפשר לתפוס כלום באלוקותו יתברך, ללא לימוד התורה, וכל אחד כפי שלומד תורה, כמה שלומד תורה, ואיך שלומד תורה, הרי הוא אוחז, כביכול בשמו יתברך, והוא נמצא אליו. וְהַשֵּׁם הוּא הַכְּלִי שֶׁל הַדָּבָר – כל אור אי אפשר להשיגו ללא כלי, והשם של כל דבר מורה על הדבר ועל מהותו, והוא כמו כלי שעמו אוחזים את הדבר, שֶׁבְּהַשֵּׁם הַזֶּה נִגְבָּל הַחִיּוּת שֶׁל הַדָּבָר הַזֶּה – כל דבר בעולם יש לו חיות, הדוממים, הצומחים, וכל שכן החיים והמדברים, וענין השם אינו דבר פשוט כלל, כי בשם הזה מגלים את מהות וחיות הדבר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב): "נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" – ומה הכונה ששמו הוא נפש חיה, ומסביר רבינו: שֶׁבְּהַשֵּׁם – של כל דבר בעולם, נִגְבָּל הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר – כל דבר בעולם יש לו חיות אלוקות השופע עליו ומנהיגו ומקיימו, והגבול של החיות הזו נרמז בשם של כל דבר. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁקּוֹרִין אֶת הָאָדָם בִּשְׁמוֹ – היינו שעובר איזה אדם, ואתה רוצה לקרוא אותו שיבוא, אתה אומר את שמו, והוא מסתובב, וכמו כן כשרוצים להעיר אדם משנתו, אומרים את שמו, והוא מתעורר, והוּא מְזֻמָּן תֵּכֶף אֶצְלוֹ – שהנה הוא בא ונמצא, מֵחֲמַת שֶׁבְּהַשֵּׁם נִגְבָּל כָּל הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁלּוֹ – הנפש והחיות של כל אדם מרומזת ונגבלת [מלשון גבול] בשמו, כמו שאמר רבינו שלכל שם יש פעולה השייכת לאדם לפי דרגתו. וְכֵן הַתּוֹרָה הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – שמו היינו גילוי מלכותו של השם יתברך, מתגלה דווקא באותיות ותיבות ופסוקי התורה הקדושה, ולכן היא נקראת שמו של השם יתברך, כי כמו שקוראים אדם והוא מזומן אצלו, כך השם יתברך נהיה מזומן וקרוב כביכול, אל כל אחד שלומד תורה ומזכיר שמותיו יתברך בריבוי עצום תוך כדי לימודו. הַיְנוּ שֶׁשָּׁם נִגְבָּל הַחִיּוּת מֵחַי הַחַיִּים – הגבול של החיות מחי החיים, אינה החיות של חי החיים, חס ושלום, אלא נגבל החיות שרצה הקב"ה שתתפשט, ועד כמה תתפשט, ואיך תתפשט, לכן נתן לאורו גבול וצמצום שהוא התורה הקדושה, שבעת שלומדים תורה, זוכים אל כל האורות שיכול אדם להשיג בהאי עלמא, והוא יתברך מזומן אצלו, אשרי האדם הזוכה לאחוז בעץ החיים שהיא התורה הקדושה.

וכעת מחמת הטרדות אקצר

שתזכה לאור גדול בחייך

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 176 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עסק התורה ממשכת אריכות ימים

בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר פנחס (בלק), י"א תמוז תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

הנה באתי בתחילת שבוע להקדים את הלימוד, כי בכל יום שעובר ואיננו זוכים ללמוד ולעיין בספרו של משיח, הספר של הצדיק האמת הוא הפסד גדול מאד, כי כולי האי ואולי, מה שאנו חוטפים, הלואי שיהיה מספיק, ולכל הפחות שנשתדל מאד מאד, לרדוף, כמי שרודף אחר חייו, אחרי התורות הגבוהות והנשגבות שכתובות בספר הקדוש 'לקוטי מוהר"ן', שמשם תוצאות חיים לכל הרוצה לגשת אל הקודש, ואנו זכינו בדבר אחד נפלא, שיש לנו אמונה באמתת דרכי הצדיק, וכעת עלינו לעורר לבבנו להכניס האור הזה בכלים, והוא על ידי שניגע לחתור בתוך הנחל הזה, ולהוציא משם את מי הישועה, עצות ודרכים, שבילים ונתיבות, איך לעבדו יתברך, באמת ובתמימות, אשרינו מה טוב חלקנו.

כיון שלמדנו, שתפקיד כל אחד ואחד לפי בחינת המלכות שלו, עליו להזהיר ולהוכיח את אשר סרים למרותו במעט או בהרבה, אַךְ נשאלת השאלה, איך מקיימים זאת למעשה, כי אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם? שזה עיקר תפקיד המלכות, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָהֶם – כי הרי מדובר גם במלכות באתכסיא, שאינה מתגלה למושפעים, וגם הוא עצמו אינו יכול לדעת תמיד איך הוא מושל באתכסיא, ואיך הוא משפיע באתכסיא, ואיך ידע באיזה דבר הוא צריך להוכיחם, באלו דברים נחלשו המושפעים שלו וצריך להחיותם, וְגַם אֵינָם אֶצְלוֹ לְהוֹכִיחַ אוֹתָם – כי אינם לידו, ולפעמים אינו מכיר אותם כלל, ואיך יוכיחם. יש כאן שתי בעיות, האחת, שהוא לא יודע במה יוכיחם, והשנית, שהוא לא יודע איך יוכיחם. וְעַל־כֵּן צְרִיכִין לָזֶה דַּעַת – ובהמשך יבאר איך זוכים לדעת הזו, שהוא נצרך אליה כְּדֵי לֵידַע אֵיךְ לְהוֹכִיחָם – ואז זוכה לשתי בחינות הדעת בתוכחה, האחת, שידע מעצמו אילו דברים עליו לעשות למען שיהיו כתוכחה לנשמות שתחתיו, והשנית, שידע כיצד לבצע זאת.

וְלָבוֹא לַדַּעַת הַזֶּה, הוּא גַּם כֵּן עַל־יְדֵי אֲרִיכַת יָמִים בְּעַצְמוֹ – את המושג אריכות ימים, כבר הכרנו מקוד, ונעשה סדר בדברים. כל אחד מישראל קיבל את נקודת המלכות, שהיא הארה גדולה מספירת המלכות אמונה דבקות, אור של כנסת ישראל, ועיקר ההטמעה של המלכות בכל אחד מישראל היתה למען האדם ידריך את אלו שנכנעים תחת מלכותו לעבודת השם, לתורה ולתפילה ולמעשים טובים, תקון הדעת וגלוי מלכות ה' בעולם בכלל ובפרט, אך בתוך המלכות הזו, כיון שהיא 'מסוכנת' כאמור, כי יש בה בחינת 'מקברת את בעלה', רחמנא ליצלן, כי היא מאד ענוגה ואצילית, ואסור להשתמש בה שלא במלוכה, היינו לתאוות וכו', לכן צריך להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, וכבר התבאר קודם, שאיך עושים את זה? על ידי שפועלים נכון עם המלכות רק לעבודת השם. כעת אומר רבינו, שגם מילוי התפקיד של המלכות בא על ידי שממשיך אריכות ימים, כי לצורך התוכחה המדוייקת הוא יצטרך לדעת, ואת הדעת הזו רוכשים על ידי בחינת המשכת אריכות ימים לתוך המלכות, וכיון שאנו מדברים על אריכות ימים, אנו מתוודעים אל המושג 'חיים' [שהוא הפך מבחינת 'מקברת את בעליה']. כעת אנו מדברים על המושג 'דעת' בהקשר של המושג 'חיים', ובמלים פשוטות: אם אנו נמשיך דעת בשימוש שלנו בתכונת המלכות – אנו נזכה לחיים ארוכים! חיים ארוכים בגשמיות וחיים ארוכים ברוחניות וכו'. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחַיָּיו – כמו שאומרים העולם, ער ווייסט נישט פון זיין לעבן צו זאגן, היינו שאינו יודע מהחיים שלו, ואנשים לא מבינים שהם משתמשים במושג 'דעת' כלפי החיים, כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה הוּא מֵחַיִּים – כי כאשר ממשיך דעת לתוך המלכות שלו, הוא זוכה לחיים, כי הם עיקר החיים, לדעת את החיים, לחיות את הדעת, כי דעת וחיים קשורים זה בזה, ומהי המשכת הדעת לחיים? מֵאֲרִיכוּת יָמִים – להכניס אריכות לחיים,

כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים, הוּא עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – שהיא עץ חיים למחזיקים בה, וכאשר יזכה ללמוד תורה, הרי שתכנס בו דעת, ואז המלכות שלו תהיה מלכות עם דעת, היינו אריכות ימים, ואז יזכה להזהיר ולהוכיח, כנ"ל, וזהו הן על ידי שיפיץ ביניהם את מעלת התורה ולימודה, הן שילמד בעצמו, כל מיני פרטי ענינים השייכים לתורה, הם ענינים הממשיכים אריכות ימים לתוך המלכות, וקודם כל הם ממשיכים דעת לאדם, שידע איך וכיצד להוכיח. ומהי סגולת התורה לגבי אריכות ימים? כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תיקון י' דף כה:), כאשר אדם לומד תורה, כל אות וכל תיבה בתורה הם שמותיו של הקב"ה, ונמצא שבלימוד תורתו, הוא מזכיר את שם השם, במשך כל זמן לימודו, אם מכוון בלימודו להשם יתברך, ויודע להתדבק דרך לימוד התורה בנותן התורה יתברך שמו, וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ – היינו שבשם של האדם כלול כל האדם, ועל כן גם הוא מתעורר לפנות אל הקורא אליו, כאשר נשמע לאזנו שהוא מזכיר את שמו, כמו כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים – השם יתברך נקרא חי החיים, כי הוא מחיה את כל החיים, ממנו תוצאות חיים לכל החיים, והוא חי מתוך החיים, כביכול, כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, וכל החיים הם חיים שלו יתברך, והוא מקור החיים, וכשרוצים להמשיך חיים ממקור החיים, כי אנו נמצאים מלכות שאין לה חיים אם לא נמשיך אליה בכל פעם את שפע הארת החיים, ולמה אנו צריכים לקרות את חי החיים? כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים – כדי שלא תהיה הרבנות בבחינת מקברת ח"ו, וגם כדי שתוכחתנו והשפעתנו תהיה נכונה לאנשים הנכונים ובדברים הנכונים, ובמקומות שהם נמצאים שם, צָרִיךְ לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, כִּבְיָכוֹל – וכשקוראים אותו הרי הוא נמצא, היינו שנמשכים ממנו חיים חדשים, וּשְׁמוֹ של השם יתברך, אשר בכל קראנו אליו הוא נמצא, הוּא הַתּוֹרָה – שכשאנו לומדים תורה בבחינה זו אנו אוחזים בו יתברך, כביכול, כַּנַּ"ל – שאורייתא שמא דקודשא בריך הוא. נִמְצָא, שֶׁעַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – שאדם זוכה לשבת וללמוד תורה לשם אל עליון, קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים – כי קוראים את שמו יתברך, שהוא חי החיים, ונמשכת אריכות ימים לתוך המלכות ואנו זוכים לדעת להוכיח ולהשפיע כראוי.

ראה נא אחי, לקיים את כל זה בתמימות ובפשיטות, לשבת בכל יום ולעסוק בתורה כמה שעות, וגם בשעות הפנאי תהיה תמיד סובב והולך סביב התורה הקדושה, שהיא שמו של הקב"ה, והיא תמשיך עליך חיים ארוכים, והמלכות שלך, היינו נקודת ההשפעה שלך תגדל ותתרחב, ותגיע למקומות הנכונים, מלבד זאת, שיש לדייק במושג "עסק" התורה, זיך באשעפטיגן מיט'ן תורה, כמו שיש אנשים שדבוקים באיזה ענין, והם כל הזמן חיים סביב הענין הזה שמעניין אותם, כאשר תדע שהתורה היא חיים, אזי תהיה כל כך עסוק בתורה, כמו שאחד עסוק בחיים שלו.

והלואי שנזכה להיות אנשים כשרים באמת, כרצונו של רבינו ז"ל, והשם יתברך יתן לך שבוע טוב מאד, שתזכה לעשות בו המון טוב, ותחיה באור גדול של השראת השכינה

שלך לתמיד

שלמה ברוך

הפוסט 173 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מחשבות של יום הולדת

בעזרת השם יתברך, יום ערב שבת קודש לסדר בלק, ט' תמוז תשפ"ב.

הפוסט 171 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

והיתה לה' המלוכה

בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר (חוקת) בלק תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'

הנה עוד יום עבר שבו אם זכינו, חטפנו טוב אמיתי ונצחי, כי בכל יום יש מדה וגבול לאור הגדול, ואנו נדרשים לבחור למלאות אותו באור מלתתא שיאיר למעלה גם כן, ואלו הימים הם הנצחיות שלנו בעלמא דאתי, כשאדם חי בזה העולם מתוך תחושה כי הוא ממלא את יעודו ותפקידו לנצח, הרי שכל שעה בחייו חשובה ומשמעותית ביותר, אשרינו ואשרי חלקנו.

וכעת נשב ליד השולחן ללמוד ספרו של הרבי האמת, וזו לשון קדשו, היכן שאנו אוחזים: וְצָרִיך כָּל אֶחָד – כאן מדבר על כל אחד מהמלכויות והשררות שיש בעולם, מזה האחד שכולם תחתיו עד זה שהוא רק שורר בביתו, על כולם להזהר ולהשמר לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ – המלכות הזו שניתנת לכל אחד, אינה מלכות של שרירות הלב, שאדם מתעמר בנתיניו, ורודה בהם, שיש אנשים כאלו בביתם, שהילדים שלהם מפחדים מנחת זרועם, וכן ראשי קהילות שעיקר ממשלתם הוא על ידי הטלת מורא, ואם כל זה היה לשם שמים – היה אפשר להתווכח עם הניגון שלהם, אבל הוא ניגון אמת, אבל כשאדם עושה את כל המלכות והמורא שלה מחמת שרוצה להנות מזה, שהם משמשים אותו ושומעים בקולו, ויש לו רווחה כלכלית ורוחנית על ידי זה, כל זה הוא לקחת את המלכות שהיא מלכה, ולהשתעבד בה כשפחה, וזהו שאומר רבינו: שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ – עבד, הוא אדם שביטל את כל הישות שלו לאדם אחר, בכח או ברצון, ואינו כלל אלא רצון האדון, כאשר המלכות, שסודה ושרשה הוא כדי לעשות תפקיד מסוים להשם יתברך באמצעותה, אינה משמשת את השימוש המקורי שלה, אלא היא משמשת דברי חולין של האדם המולך והמתאוה לשלוט, הרי שלקח אותה ורתם אותה אל עגלת תאוותו, והיא בבחינת עבד אצלו, כי המלכות היא עצמאית, היא צריכה להשרות שכינתה בדרך שהיא רוצה, ולא שיהיה אפשר להסיטה מדרכה, כי כן דרך המלך שהוא פורץ גדר, ואין יכולת להשתלט עליו, כי אם כן אינו מלך כלל, ואם האדם הוא עבד מכודן לתאוותיו, היינו שאין לו שום יכולת להשתלט על עצמו, הרי הוא אינו בן חורין, אלא כעבד 'מוכרח' לעשות רצון אדונו – תאות הלב. וזו אינה מלכות…

רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין – והחירות שלה היא, שהיא משתמשת רק לצורך ענינה הפנימי, ומהו? היא השראת כבוד מלכותו של הקב"ה בעולם, לכך היא נועדה, ומשום כך היא ניתנה בתוך נבכי נפשו של כל בר ישראל, כיון שרצה הבורא מכל נשמות ישראל דבקות מוחלטת בו, ואף כי הדבר בבחירה של כל אחד ואחד, אבל את היכולת לזה נתן הקב"ה בלב כל איש ישראל, ואם המלכות 'עסוקה' מיט פאליטיק, או שאר עניני שררה והתנשאות, וחינוך הבנים מתוך 'מה יגידו עלי', אבל לא בפנימיות לשם שמים, כמו שרבינו אומר בהמשך, אזי המלכות היא כבר מוכרחת לנסוע לפי החליל של הבעל גאוה הזה, אין לה את החופשיות, כביכול, לפעול כרצונה, שהוא הרצון העליון להתפשט בעולם, בבחינת נתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים, וזה כמו שכתוב: "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין", שמצינו ענין של חירות למלכות, שהפסוק מתאר שלימות של מלך הטוב לארצו, והוא בן חורין, היינו שעיקר נקודת המלך שהוא פורץ גדר, ואין מי שיעמוד בעדו, כמו שאמר מלכא עקר טורא, ואין לך בן חורין כי אם שהמלכות אינה משועבדת לו, אלא היא נוכחת כשלימה לתפקידה המסוים בלבד, ואם היא עזוקה בעבותות חמדת הממשלה העצמית, הרי שאינה חופשיה,  שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְך בֶּן חוֹרִין, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לַהֲנָאָתְךָ – כללו של דבר! ההנאה העצמית של האדם מהמלכות היא 'מושלת' על המלכות עצמה, ואין המלכות בת חורין! כאשר אדם משתמש עם המלכות שלו רק לעבודת השם, אזי המלכות אינה שייכת 'אליו', והיא בת חורין!

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר – חז"ל דרשו על שמו של מרדכי, שהוא מרומז בפסוק בפרשת כי תשא, מור דרור, ותרגומו מרי דכי, שזהו רמז למרדכי, על כל פנים רואים, שבשמו מרומז ענין מר דרור, והוא מלמד את מדרגתו שהיתה מלכותו בביטול עצום אליו יתברך, וזה אשר מלמד גם את כל אחד ואחד בנקודת המלכות שלו, שֶׁהַמָּרוּת – שזה מרומז בלשון 'מר', הַיְנוּ הַמַּלְכוּת – מלכות היא קבלת המרות של בני אדם תחתיה. והיא, המלכות הזו, יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת – שני ביטויים של חופש גמור, דרור זהו שכל המרחב פתוח לפניה, וחירות היא נקודה פנימית שהיא בעצמה אינה משועבדת כלל לשום נקודה אחרת שאינה מענינה, והזהירות היא, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ – כאן אנו מבינים שרבינו מסתכל על האנשים המתנשאים שהם כמו מוכרחים במעשיהם, היינו עבדים לתאוה הזו, כי שימוש במלכות גבוהה כזו לצורך הנאה אישית וצורך עצמי הוא כמו חילול ה', כי המלכות לה' היא, והיא באה בתוכנו כדי שנעשה עמה את שליחותה, אבל כשאנו משתמשים בה ושולחים את המלכה לשליחויות בזויות ומאוסות ופשוטות, הרי שהיא כבר משמשת את האדם ואינה בת חורין להאיר לכל העולם כולו את שליחותה המיוחדת. כִּי אִם לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ – אדם שקיבל איזו יכולת של שליטה או השפעה, עליו להזהר ביותר שישתמש בתכונה זו רק כאשר נוגע הדבר לכבוד השם יתברך, להתקרב אליו, לקרב אליו, להפיץ אור תורתו בעולם וכיוצא בזה, בִּבְחִינוֹת "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" – היינו המלוכה של כל אחד תהיה להשם יתברך, דְּהַיְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַמַּלְכוּת רק לַעֲבוֹדַת הַשֵּם יִתְבָּרַךְ ולא לצרך עצמו. ואיך משתמשים עם המלכות לעבודת השם יתברך? דְּהַיְנוּ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּכְנָעִים אֵלָיו – ורבינו קורא לזה עבודת השם, שגם בדרך החינוך הדורות שלו צריך להזהר שלא יהיה חלק מזה הכבוד האישי שלו והיוקרה שלו וכו', אלא כל תוכחתו ואזהרתו צריכות להיות למען עבודת השם, היינו שיוסיפו אור בחייהם על ידי תורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים, והכל בדרך הארה גדולה, כי גם התוכחה צריכה להיות כפי שרוצה השם יתברך, בכל דיני תוכחה ושלא לישא עליו חטא וכו', כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא, ורבינו מבאר בפרטיות איך אדם צריך לנהוג בכל פרט מהמלכויות, הֵן אִם הוּא מוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ – ואסור לו להתנצל ולומר, שאינו מתערב בדרכם וכו', אלא אם הם שומעים לקולו, היינו מושל עליהם, הרי שהוא צריך להזהיר אותם מן החטא ולהוכיח אותם לדרך החיים, וגם בזה צריך לראות שעיקר הענין הוא יהיה קרוב לעבודת השם ולא ריחוק מעבודת השם על ידי תוכחה שאינה כראוי, וְאִם יֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה יוֹתֵר, הרי שאין ממשלתו סתם כך, מחמת איזה מזל או תכונת נפש, כמו שסוברים ההמון שזו 'הצלחה' גדולה להשפיע על המון רב, כי הכל מלמעלה ממש, שיש כאלו שקבלו ממשלה על יותר אנשים, וזה בשביל שליחות, שעל כן אדם כזה מֻטָּל עָלָיו החובה לְהַזְהִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים, כל אחד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ.

מה למדנו היום? שצריך לשחרר את המלכות שבנו מכל מיני תאוות עצמיות, ולנצל את הנקודה הזו להשפיע, כל אחד באופן של המלכות שלו, על מי שיש לו השפעה – הוא חייב להמליך את השם יתברך עליו.

ועוד רבות נכבדות ידובר בנקודה זו, בינתיים, היה שלום, והבער לבבך אליו יתברך, כאשר תשוקת לבבך תתגעגע אל האהבה העליונה שהשם יתברך אוהב אותנו.

שלך לתמיד

שלמה ברוך

הפוסט 170 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.