הפוסט 060 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שיחות הר"ן, שיחה א'

גדלותו של הבורא האינסופי אינה ניתנת למדידה ולכימות. האנשים המתחנכים על ברכי האמונה, עשויים לגלות ביום מן הימים, והלואי שיגלו זאת, כי עדיין לא החל המסע האמיתי שלהם אל תוך הנשמה. הידיעה הברורה שאנו עומדים בפני הנעלם מכל נעלמים, ברוב גדלותו ואי היכולת לתפוס משהו מאורו – מפעימה את הנפש, כי סוף כל סוף, לו אנו עוברים ועמו אנו מתקשרים.

השיחה הראשונה של רבי נחמן בספר שיחות הר"ן סובבת על הפסוק בתהלים (תהלים קלה, ב): כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים. רבי נחמן קורא את המלים "כי אני ידעתי" – שזו ידיעה אישית של כל אחד, שדוד המלך מדייק לומר "אני ידעתי"… כלומר, זו ידיעה שאין לה יכולת להיות מועברת דרך מסרים, מאיש לאיש, זו תובנה עמוקה, שרק המדריגה המאד אישית של כל אחד – יכולה להביאו לקרבת אלוקים בדרגה שזכה לה. ולא רק שאי אפשר לדבר על זה, "ואי אפשר לומר לחבירו", מסיבה פשוטה – אתה לא תהיה מובן לעולם, ההשגה שלך באלוקות, היא השגת הנפש במקום שהיא עומדת, בזיכוך המאד ספיציפי שלה, ההמשך מפתיע יותר: "ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול". כלומר, אין כאן אפשרות לדעת ידיעה אחת סופית ומוחלטת, ועמה לחיות, זוהי דינמיקה סוערת מאד, אתמול הרגשתי וידעתי משהו אחד, היום אני כבר לא יכול לדבר עליה…  היא לא מושגת אפילו לי, היא גבוהה כל כך, כי זו היא גדלותו של השם בעולמו, הכל מדובר רק אודות "זריחה", "התנוצצות"… זו הפצעת אורה כזו, של טיפ טיפה של קירבה, שהיא עולם ומלואו, שעמה היו הצדיקים עומדים משותקים מול הדרת כבודו של הקב"ה. ורבי נחמן מסכם: ועל כן אמר (דוד המלך) כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל.

אנו רגילים להכיר ידיעה מסוג אחר, כל העולם מלא בלמידה, הידע האנושי מועבר באמצעות למידה, כאשר היודע מעביר לאינו יודע את מה שהוא יודע, ואף עושה זאת בשלבים מוכרים של סדר והגיון, מהקל אל הכבד, בבהירות עם הדגשה על היכולת הכשרונית של התלמיד לקבל וכו' וכו'. כאן אנו מתוועדים אל ידיעה מסוג אחר, ידיעה שאודותיה נאמר: "כי אי אפשר לספר כלל"… אי אפשר ללמד את הידיעה הזו, אפשר אולי ללמד את היחיד איך יזכה לידיעה "שלו", אך את הידיעה של היודע (זריחה, התנוצצות, כן?) נשארת אצל ה"אני" – אני ידעתי דייקא.

בהמשך השיחה רבינו מתייחס להמשך הפסוקים שם בתהלים – כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא מדגיש כי הפסוק הזה אינו המשך לשבח "כי אני ידעתי".

ופה אנו מתוודעים לניסוח חדש: "שבח 'כי אני ידעתי'!"  זהו השבח של ה', שאי אפשר לדעת אותו, אילו ידעתיו הייתיו, ולא רק אותו, אלא אף גדלותו היא גדולה כל כך, עד שבכל פעם, לכל יחיד, מתגלה איזה קצה קרחון, שאף הוא נעלם מיד, וכבר יש את המשימה הבאה, משימת הגילוי וההתחקות, כביכול, אחרי עקבותיו של האור.

ולא שדוד המלך ממש הסביר לנו את המקום שלו באלוקות, כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא… זאת אומרת, המלים היחידות שיכולות להאמר, הן – כי אני ידעתי… וכאן באה השתיקה הממושכת, שתיקת המחשבה, שתיקת הנשמה מול האור העצום הבוקע בעולם. שתיקה שאין עמה שום דיבור.

כמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב):  "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג): 'כל חד לפום מה דמשער בליביה'; הזוהר מסביר את הפסוק נודע בשערים בעלה, שערים מלשון שיעור, שהאדם משער בדעתו. השבח של משלי סובב והולך על הקב"ה, שהוא נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו. שיעור הלב, הוא המקום הקטנוני מעט, שיכול להכיל את התחושה הסובייקטיבית מול ההדר הגדול הזה, תחושה שהיא בעצם מתנה ישירה מאת הבורא, שנותן קצת להציץ ולהשיג, ויחד עם זאת לדעת, שאי אפשר לספר כלל…

בליקוטי מוהר"ן (חלק א', סימן עב), הרבי מתבטא בציטוט הזוהר הזה: "ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה, כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה. ומה עושים? מתקרבים כמה שיכולים, והנה עוד ציטוט, שנותן לנו דלק להמשך הדרך (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סג): וְכֵן אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּחִינַת מְגַלֶּה וּמְכַסֶּה וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְדַבֵּק וּלְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִגְלֶה וּמִתְקָרֵב אֵלָיו. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. הַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אִם יַחֲשֹׁב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ בִּידִעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה סִימָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. כִּי אִם הָיָה יוֹדֵעַ קְצָת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמֶּנּוּ. כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל. וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְהַסְבִּיר זֹאת, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שִׁעוּר.

הפוסט 001 שיחות הר"ן – כי אני ידעתי כי גדול ה'! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לפעמים תפלה אמיתית מעומק הלב, תפלה קצרה כזאת, עמוקה ואיכותית היא הדבר המפריד בינינו לבין הישועה שלנו, אבל כדי שהתפלה תהיה אמיתית – היא מוכרחת לבוא ממקום של אמונה עמוקה מאד. על המתפלל להאמין, שאיך שלא יהיה, התפילה היא משהו עצום ביותר, מבלי הבט על ישועה כאן ועכשיו.

בשכונה שלי מסתובבת שמועה על אברך, שהעיז להוסיף בכל יום בברכת המזון בהגיעו למילים, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, את המילים: ולא לידי משכנתא… (אקוה שהוסיף רק במחשבה…), לא יצאו ימים רבים, והאיש זכה, בדרך לא דרך, לדירה שוה משלו, ללא תיווכה של אותה משכנתא זכורה שלא לנעימות. התפלה היומיומית, הרציפה והעקבית, מתוך לב מאמין – עושה פירות ודאי ללא שום ספק.

יש להניח, כי לא בכוחו יגבר איש, גם לא בכוח תפלתו, הדבר היחיד הממשיך את הישועה היא האמונה, ואדם שמתפלל – מאמין הוא! וכבר קידמונו חכמינו ז"ל, בדורשם – ויהי כי הרבתה להתפלל – ללמדך, שכל המרבה בתפלה נענה. לעניות דעתי, הריבוי בתפילה, בונה את האמונה וממשיך ישועה ודאית, ומי לנו גדול ממשה רבינו, שרק תפילה אחת שלו היתה חסרה…

*

רב קהילה מניו ג'רסי סיפר מעשה מדהים ואמיתי שהוא היה עד לו, אישה ישישה בבית אבות סמוך לקהילתו נפטרה. ילדיה, שביקרו אותה באופן קבוע ודאגו לצרכיה, מילאו את חובתם והשגיחו שתיעשה לה טהרה וקבורה כדין. ביום החמישי ל"שבעה", צלצל הטלפון בבית האבלים. אחת הבנות שישבו שבעה הרימה את השפופרת ומעבר לקו שמעה לא פחות ולא יותר את קול אמה – שנקברה זה עתה.

הבת חטפה שוק והתעלפה במקום. המשפחה לא הבינה מה קרה… אבל כעבור דקה הטלפון צלצל שנית ומי אם לא האמא חוזרת ומתקשרת. הפעם הבת לא טרקה את הטלפון אלא הקשיבה: האם התלוננה ושאלה מדוע איש מן המשפחה לא בא לבקרה באותו שבוע?…

המשפחה דהרה לבית האבות והתברר שחל בלבול. אי הבנה מצערת מאד. מי שנפטרה הייתה בעצם שותפתה לחדר של האם, והצוות טעה בהודעתו…

לאחר שאנשי בית האבות התנצלו כראוי והמשפחה החלה – בשמחה רבה להסתגל לעובדה שאמם בחיים, הגיע תורם של אנשי בית האבות להזיע. היה עליהם לבצע תפקיד בהחלט לא נעים- להודיע לילדיה של השותפה לחדר, שאמם נפטרה לפני… 5 ימים.

צוות בית האבות התקשר בדחילו ורחימו לילדי האישה ההיא, וניסה להודיע להם בהדרגה ובעדינות על המאורע המצער. אך רק כשהזכירו את שם האם ולפני שאפילו הספיקו לדווח לילדים מה קרה, הודיעו אלה בגסות רוח ובחוצפה, כי אם שיחת טלפון זו יש לה קשר כלשהו לאימם- הם לא מעוניינים לדעת.

הם אמרו לצוות בית האבות כי "אמנו מבזבזת את זמנה כל היום וכל יום רק על תפילות, ואומרת תהילים", ואחר כך הוסיפו- "והדבר היחיד שהיא מתפללת עליו הוא, שכאשר תסתלק מן העולם תזכה לטקס קבורה יהודי כדין. אבל", התאכזרו הילדים, "אנחנו 'נסדר' אותה. כשהיא תמות לא נמלא את רצונה, ולא נערוך לה טקס יהודי דתי".

אנשי בית האבות הסבירו להם שכבר מאוחר מכדי לבצע את זממם, כיוון שהיא נפטרה ואף זכתה לקבורה כהלכה!

*

הרבי מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, היה מספר בחינניות, על אותה אשה זקנה בפולין, שכל מה שהיתה מבקשת מהמאחלים לה – שתזכה להקבר בבית העלמין של קרקא… והיו יודעיה ומכריה מחייכים ומהנים אותה באיחול הגדול מכולם, לדעתה – שתזכה סבתא שתחיה, להקבר ב… סופו של דבר, אמר הרבי, בשעת פטירתה, התחוללה סערה של אמת, בקרקוב העיר, ואנשי החברה קדישא, בבלבול שיש בו ממש – קברו אותה במקום שכה רצתה… נסתרות הם דרכיו של הקב"ה, אך דבר אחד גלוי וידוע, שהתפלה, הבוקעת מלב אמיתי – עושה פירות, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

*

חבר יש לי, שרגיל לסדר את עניניו העסקיים עם השותף הכי פעיל – בורא עולם, יתברך שמו. וכך מעשהו מדי יום ביומו, כאשר הוא נזקק לאיזו שהיא תמיכה כלכלית אמיתית, הוא יודע שלא לזפזף בין אנשי הקשר שלו בטלפון (ממילא אף אחד לא עוזר…), הוא פונה ישירות למנהיג הבירה. כדי להבין במה המדובר, אני חייב לשתף אתכם, כי האמונה הפשוטה הזאת – מעוררת קנאה, הודאות והפשטות בהן הוא פונה להשם יתברך, לא נותנות מקום לספקות ולרגעי משבר. ואין זה פלא, כי האיש רואה נסים גלויים על כל צעד ושעל – כולם מוזמנים לנסות.

אבל בל נשכח דבר בסיסי אחד – אין הבורא 'חייב' לנו כלום, ולפעמים, למרות שהתפלה עולה למקום שעולה – הקב"ה יודע טוב יותר מה עדיף לנו, ובאיזו שעה מדוייקת, צריכה התפלה לפעול את פעולתה. אבל עצם התפלה, עצם הקשר עם בורא עולם – זאת בעצמה ישועה.

מסופר על הצדיק הקדוש מקומרנא ששאל את דודו העטרת צבי מזידיטשויב, איך נאמר, שהלומד תורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ואנו הוגים בתורה במשך כל הלילות, ובבוקר אין אחד מחונן אותנו להביא אוכל לפינו… וענהו הצדיק: עצם הדבר שאנו זוכים לעשות זאת עוד לילה ועוד לילה, ואנו קרובים אל השם יתברך – זו כבר ישועתנו.

והיה אותו חסיד שהיה מתבודד בלילות במעבה היער, ופעם שמעו אותו מתחנן: אנא אבי, אני צריך מגפיים שוות, כדי שאוכל לבוא לכאן, בלילות החורף המקפיאים. אבל אם אתה יודע, רבונו של עולם, שאין אני צריך את המגפים – תאיר בי את הדעת הזאת, שלא ארצה כלל מגפים…

הפוסט כל המרבה בתפילה נענה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.