הַבְּדִידוּת הִיא הַמֶּרְחָב הַנָּקִי

בּוֹ אַנְשֵׁי הַהִתְבּוֹנְנוּת

מְזַכְּכִים אֶת תּוֹדַעְתָּם

הֵם לֹא לְבַד בִּבְדִידוּתָם

אֶלָּא קוֹרְאִים אֶת הַתְּמוּנָה

שֶׁל מַהוּת הַכֹּל

מִתּוֹךְ פְּרֶסְפֶּקְטִיבָה מֶרְחָבִית

הַמַּקֶּפֶת אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁלָּהֶם

הַבְּדִידוּת הִיא מְנָת חֶלְקָם

שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ

הַשְּׁאֵלָה כַּמָּה אָנוּ מוּדָעִים לָהּ

הפוסט יח. הַבְּדִידוּת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"ב

הַיְּדִיעָה אוֹדוֹת הָרַע עֲלוּלָה לְחַבֵּר אֶת הָאָדָם אֶל הָרַע, בִּקְרִיאָה שִׁטְחִית שֶׁל הַפָּסוּק, רוֹאִים רַק אֶת הַצִּוּוּי שֶׁל ה' לֹא לֶאֱכֹל מִן הָעֵץ הַהוּא, עֵץ שֶׁאַחֲרֵי שֶׁאוֹכְלִים אֶת פִּרְיוֹ, יוֹדְעִים טוֹב וְרַע. מַה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל זֶה לְגַבֵּנוּ, לְגַבֵּי הַחִנּוּךְ שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה רוֹצָה לְחַנֵּךְ אֶת כָּל בְּנֵי הַמִּקְרָא עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא חֵטְא פִּלְאִי בְּיוֹתֵר, הֲלוֹא עוֹמֵד אָדָם בְּשִׂיא בְּהִירוּתוֹ וּמֵבִין הֲכִי שֶׁאֶפְשָׁר בַּיְקוּם, אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁלּוֹ, מֵאַיִן הוּא בָּא, מִי בְּרָאוֹ, וְלִפְנֵי מִי הוּא עוֹמֵד, וְהִנֵּה נָחָשׁ מְפַתֶּה חִיצוֹנִי, מֵסִית אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֵפֶךְ, הַאִם כֹּחוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהַכֹּחַ שֶׁל הַמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית הַבְּהִירָה כָּל כָּךְ?

יְדִיעַת הַטּוֹב וְהָרָע, יְכוֹלָה גַּם לִהְיוֹת כּוֹתֶרֶת לְמַשָּׂא וּמַתָּן הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל אָדָם מוּל הַטּוֹב וְהָרַע, כַּאֲשֶׁר הָרַע הוּא אֶפְשָׁרוּת, הֲרֵי שֶׁאֵין לַטּוֹב, לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ בָּרוּר לְמַדַּי, יְכֹלֶת לִשְׁלוֹט בַּזִּירָה הַזּוֹ. לִפְנֵי הַחֵטְא, הָיְתָה הַיְּדִיעָה אוֹדוֹת הַטּוֹב הַגָּמוּר, שֶׁהוּא טוֹב בְּעֶצֶם וְלֹא טוֹב בְּיַחַס, אֵין רַע, אֶלָּא רַק טוֹב גָּמוּר, הָרַע 'נוֹצָר' מֵחַמָּתוֹ שֶׁל הַחֵטְא.

גַּם בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִּקְּשׁוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים, כְּלוֹמַר, הַיְּסוֹד הַפָּשׁוּט שֶׁל אָדָם הַיּוֹנֵק אֱלֹקוּת מִתּוֹכְכֵי חִיּוּתוֹ הַפְּשׁוּטָה, הוֹדֵף כָּל חֲקִירָה אוֹדוֹת רַע אֶפְשָׁרִי, מִשּׁוּם שֶׁאֵין צֹרֶךְ בּוֹ. הַהַמְשָׁכוֹת שֶׁל בְּנֵי תֵּבֵל אֶל הָרַע, אֵינָהּ מֵחֲמַת שֶׁהֵם רָעִים, אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁהֵם קִלְקְלוּ אֶת הַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנִית שֶׁלָּהֶם הַמְגֻלֶּמֶת בְמִלִּים "הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר", כַּאֲשֶׁר הַיְשָׁרוֹת הַזּוֹ מתעקמת, הָאָדָם כְּבָר 'צָרִיךְ' אֶת הָרַע, הֵן זֶה שֶׁפּוֹרֵשׂ מִן הָרַע, צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ רֹעַ כְּדֵי שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן יְהַוֶּה תַּמְרוּר אַזְהָרָה בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵלּוּ שֶּׁשְּׁקוּעִים בּוֹ, בְּוַדַּאי נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהוּא צֹרֶךְ חִיּוּנִי מַמָּשׁ.

הָעֹנֶשׁ הֶחָמוּר עַל הָאֲכִילָה הַזּוֹ, הוּא עֹנֶשׁ עַל הַעֲנָקַת לֶגִיטִימַצְיָה לָרֹעַ, כַּאֲשֶׁר אָדָם הָרִאשׁוֹן אָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, הוּא נִדְבַּק בְּרֹעַ גַּם, כִּי אִם בְּדַעַת יֵשׁ שְׁתֵּי אֶפְשָׁרוּיוֹת, לֹא יִמָּלֵט שֶׁהַחֵלֶק שֶׁל הָרַע מְשַׁכְנֵעַ גַּם כֵּן לְעִתִּים, מִשּׁוּם מַה נִדְמֶה לְאָדָם שֶׁהוּא בּוֹחֵר רַק בְּטוֹב, אֲבָל לֹא הִיא, הַתּוֹדָעָה מְלֵאָה גַּם בִּדְבָרִים לֹא נְכוֹנִים וְלֹא מְדֻיָּקִים. זֶהוּ לֹא עֹנֶשׁ מָוֶת, זוֹ תּוֹצָאָה יְשִׁירָה שֶׁל הַחֵטְא, הַחַטָּאת הַחַיִּים, הֶפְסֵדָם וּפִסְפּוּס הַהִזְדַּמְּנוּת לִחְיוֹת אוֹתָם נָכוֹן.

גַּן הָעֵדֶן בּוֹ הָיָה שָׁרוּי אָדָם הָרִאשׁוֹן קֹדֶם הַחֵטְא, הוּא גַּנּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם, בַּאֲשֶׁר הוּא, הוּא נוֹלָד עִם תְּמִימוּת וּפַשְׁטוּת, הוּא הַיֶּלֶד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַמֶּלֶךְ לְלֹא לְבוּשׁ, הוּא זֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַטְעוֹת אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁצְּרָכָיו פְּשׁוּטִים וַאֲמִתִּיִּים, אַךְ כַּאֲשֶׁר נוֹגֵס הוּא בְּמַעֲדָן הַחֵטְא, וְחוֹזֵר עַל הַטָּעוּת הָאֲיֻּמָה הַזּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מְשַׁלְּמִים בְּחַיֵּיהֶם כָּל בְּנֵי עוֹלָם, הוּא חוֹוֶה שׁוּב אֶת הַקִּלְקוּל הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר, כֻּלָּנוּ חָטָאנוּ עִמּוֹ בְּיַחַד, וּמִכָּאן אָנוּ עוֹלִים לִשְׁלַב אַחֵר.

אֵין אֶפְשָׁרוּת לְקַלְקֵל לְה' אֶת עוֹלָמוֹ, וְאֵין אָנוּ מְבִינִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁכָּתוּב לְפָנֵינוּ, אֲבָל צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁגַּם לְאַחַר הַחֵטְא, יֵשׁ אֶת הַתֶּדֶר שֶׁלִּפְנֵי הַחֵטְא, שֶׁעוֹדֶנּוּ קַיָּם, וּמְקַבֵּל אוֹתוֹ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה, הַמַּתָּנָה הַזּוֹ לֹא נֶאֱבֶדֶת לַמְרוֹת הַחֵטְא, הִיא עֲדַיִן שְׁמוּרָה הֵיכָן שֶׁהוּא בְּתוֹכְכֵי נִבְכֵי הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, הָאֹבֶדֶת וְהַמְחַפֶּשֶׂת אֶת עַצְמָהּ, בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל ה' עֲדַיִן נִבְרָאִים בְּרוּאִים שֶׁמְּקַבְּלִים הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת נְקִיִּים וּתְמִימֵי דַּעַת עִם הָאֱלֹהוּת, וְאָז מִתְרַחֵשׁ בְּמִילְיָארְדֵי עותקים הַחֵטְא וְעוֹנְשׁוֹ, הַחֵטְא וּמְרִירוּתוֹ, הַחֵטְא וְאַכְזָבָתוֹ…

הַתִּקּוּן הָאֲמִתִּי לְכָךְ הוּא, לְהָבִין אֶת הַתַּהֲלִיךְ לְעָמְקוֹ, בַּהֲבָנָה אִישִׁית וּפְרָטִית, שֶׁהֲלֹא לְכָל יְצִיר נוֹצָר מַסְלוּל מִשֶּׁלּוֹ, חֵטְא וְתִקּוּן מִשֶּׁלּוֹ, מִי שֶׁשְּׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת תְּפִלּוֹת לַה', וְהוּא חָשׁ אֶת הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁהַשֵּׁם עוֹנֶה לוֹ בְּלִבּוֹ פְּנִימָה וּבִמְצִיאוּת חַיָּיו, הוּא אָמוּר לְהִתְחַנֵּן לַה' שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ אֶת הַמַּסְלוּל בּוֹ יִדְרֹךְ וְיִתְקַדֵּם לְעֵבֶר הַתִּקּוּן. אֲבָל רֵאשִׁית כָּל, עַל הָאָדָם לְהָבִין, הֵיטֵב לְהָבִין, לָעֹמֶק לְהָבִין, הֵיכָן נְקֻדַּת הַתְּמִימוּת שֶׁלּוֹ, וּבְאֵיזֶה צִיר זְמַן הִיא הוּפְרָה, וּמַה הַסִּבּוֹת שֶׁגָּרְמוּ לַהֲפָרַת הָאִזּוּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁמְּאַחֵד כֹּחַ חִיּוּנִי וְכֹחַ אֱלוֹקִי כְּאֶחָד.

כַּאֲשֶׁר אָדָם מִתְבּוֹנֵן בְחַיָּיו מִתּוֹךְ נְקֻדַּת רְאוּת שֶׁל פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, הוּא מֵבִין הֵיטֵב שֶׁסִּפּוּרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ, הוּא מַתְחִיל לִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק לְתַקֵּן אֶת זֶה, הוּא מֵבִין שֶׁיַּעַד חַיָּיו הוּא לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר נְקֻדָּה זוֹ עַצְמָהּ, לְהָשִׁיב אֶת הַתְּמִימוּת הָרִאשׁוֹנִית שֶׁל "הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר", מִתּוֹךְ נְקֻדַּת הַנָּחָה שֶׁאִם זֶהוּ הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי בָּרוּר שֶׁזֶּה גַּם אֶפְשָׁרִי לְיִשּׂוּם, עַל יְדֵי הֲלִיכָה וּנְהִיָּה אַחַר רְצוֹן ה' שֶׁהִתְגַּלָּה לַבְּרוּאִים בְּמַעֲמַד הַר סִינַי.

שִׂימוּ לֵב, לָדַעַת טוֹב וְרַע, הוּא לֹא לָדַעַת 'לְהַבְדִּיל' בֵּין הַטּוֹב לָרַע, אֶלָּא זוֹ הִיא מוֹדָעוֹת מעורבבת מִטּוֹב וְרַע, שֶׁהֲרֵי כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ הוּא לְעַמְעֵם אֶת הַבְּהִירוּת הָאֱלוֹקִית הַנּוֹכַחַת וְהַנִּצֶּבֶת, וּלְמַקֵּד אֶת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב לְמַאֲוַיֵּי הַלֵּב שֶׁשּׁוֹכֵחַ מֵהַנּוֹכְחוּת הָעֶלְיוֹנָה, כִּבְיָכוֹל, וְאָז הוּא יוֹצֵר מִין מוּדָעוּת חֲדָשָׁה, דַּעַת דִקְלִיפָּה, דַּעַת טוֹב וְרַע. אֲבָל אָסוּר לִשְׁכֹּחַ, כִּי הַטּוֹב הוּא טוֹב בְּעֶצֶם וְלֹא טוֹב בְּיַחַס.

הפוסט פרשת בראשית – וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כד חשון תשפ"א

בְּשַׂרְעַפֵּי לֵילוֹת עֲצוּבִים

עוֹלוֹת מֵאֲלֵיהֶן הַדְּמָעוֹת

כְּשֶׁעוֹלָמוֹת כְּבָר נֶחְרָבִים

וְהַתִּקְווֹת אֵינָן  נִשְׁמָעוֹת

עַרְפִּלֵּי חֹשֶׁךְ מְסַבְּבִים

וּצְעָקוֹת הַנֶּפֶשׁ נוֹרָאוֹת

וְהֵדֵי הַשֶּׁקֶט מַרְעִיבִים

וְהִיא וְחַבְרוֹתֶיהָ צְמֵאוֹת

לְטַלְּלֵי נֹחַם  מַרְהִיבִים

הַמְסַלְּקִים  אֶת כָּל הָרָעוֹת

וְאֶת הַתּוֹדָעָה מַרְחִיבִים

הפוסט שיר – בְּשַׂרְעַפֵּי לֵילוֹת עֲצוּבִים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שני לסדר לך לך, ח' בחשון תשפ"א

כשהתודעה שלך נפתחת – פחות מפריעים לך דברים שבעבר מאד הפריעו, הקטנוניות נראית מגוחכת להפליא, ואתה מבין כמה אתה ילד כשאתה ממש כועס על דברים מסויימים, פתיחת התודעה היא הסכמה לחשוב, קצת לסטות מהקופסה הממסגרת ויותר להיות קשוב לתדרים שונים, לתת פירושים נוספים למציאות זו פתיחות, הפירוש הקטנוני ממזער את מסר השיעור הנשגב ומעניק לו מעמד של מקרה עצוב, הפירוש הכוללני הוא הרבה יותר מכיל, העוצמה והאמת נמצאים בו, הוא בטוח במה שקורה, כי אין כאן חציית שום קו ציפיה, האמת ברורה מראש – אף אחד לא חייב לי כלום, אבל אני יכול לבחור את התדר וזה מה שחשוב, ואם תפתח התודעה ותראה בה כעס ומרירות, אל תאמין לפתיחה זו שבאה רק כחרך אל האור ואינה האור עצמה, כי באור אין חושך, ובטוב אין רוע, ותודעה – שכל אלוקי היא ואינה מכילה אכזבות וחמיצות של חיים, בתודעה הגבוהה החיים הם תדר אלוקי פשוט שאין בו כתמי מציאות, השאיפה שלנו לדעת את התשובות חוסמת את התודעה מלחוות את שינויי הזירה, ההכתבה האלוקית דורשת יותר מסגנון פעולה אחד, וכשעוברים מסגנון אחד למשנהו יש סכנת משבר, וכשצולעים בעת שטסים על הגשר לעבר המטרה, הצליעה הזו גובה מחיר כבד, אז מתוודעים לעומק התהום של החדלון, בקו התפר שבין המובן לשאינו מובן, שם הקטנוניות חוגגת, היא עצמה סותמת את התודעה האנושית הפשוטה, מכל שכן דברי נפש עדינים ועתיקי שמועה, מרום מדרגות ההויה עד גלגולי נשמות שונים, להבין תדר אלוקי נקי צריך נפש נקיה ומקשיבה, לפתוח את התודעה לבד אין זה די, אלא צריך לעורר בה את האמת הצרופה, שאין יודעים כלום, ועלינו לשחרר את האחיזה האלמותית שלנו במה שאין לנו באמת אפשרות לשנות או לפעול משהו, משום שאנו עדים למסלול תהליכי אלוקי מתרחש.

הפוסט 016 פתיחת התודעה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ט' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד  הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה הַיּוֹם הוּא יוֹם אֱמוּנָה כְּלָלִי בָּעוֹלָם, בִּגְלַל שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה הַסְּגֻלָּה הַגְּדוֹלָה לוֹמַר פָּרָשַׁת הַמָּן 'שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם', וְכֵיוָן שֶׁזֶּה הִתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ, זֶה סִימָן שֶׁהוּא רָצוֹן הַשֵּׁם, שֶׁבַּדּוֹר אַחֲרוֹן הַזֶּה יַעֲשׂוּ כְּלָלִיּוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל זִיךְ וַוייקְן בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה בָּאָה מֵאֵת הַשֵּׁם, וּמִמֵּילָא כֵּיוָן שֶׁמֵּאִיר בַּיּוֹם הַזֶּה אַלְפֵי אֲמִירוֹת כָּאֵלּוּ, אֲזַי הַיּוֹם הַזֶּה מְסֻגָּל לֶאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן הַשָּׁלֵם.

אֲבָל צָרִיךְ לָדַעַת, מַה שֶּׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, וּמוּבָא בַּמִּשְׁנָה בְּרוּרָה, שֶׁלֹּא הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה אֶלָּא הָעִקָּר לְהַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ עִנְיַן פָּרָשַׁת הַמָּן, כַּמּוּבָן עִם אֲמִירָה בְּיַחַד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, וַאֲפִלּוּ בִּזְמַנֵּינוּ הוּא גַּם מִתְנַהֵג כָּךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְפַּרְנֵס – הוּא רַק מֵהַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, וְעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּבּוֹת – צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וְלֹא לַעֲשׂוֹת מֵהַסִּבּוֹת עִקַּר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן סב). וְאַף שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הֵם לִכְאוֹרָה פְּשׁוּטִים בְּלֵב הַמַּאֲמִינִים, וּבִפְרָט אֵצֶל הַחֲסִידִים, וּבִפְרָטִיּוּת אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר בָּא לְמַעֲשֶׂה – לְהַרְגִּישׁ זֹאת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, זֶה דָּבָר שֶׁצּוֹרֵךְ הֲמוֹן תִּרְגּוּל שֶׁל יָמִים וְשָׁנִים.

זוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ בְּזֶה הָעוֹלָם – לְזַכֵּךְ אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּנוּ, לָדַעַת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתָנוּ, וּבְכָל פַּעַם לְהָרִים עֵינַיִם מוּל הַדְרַת קָדְשׁוֹ, וּכְכָל שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ, יֵשׁ לוֹ חַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, וְרַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן עז): וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן. כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קמה, טו): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ". כִּי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן גַּם כֵּן עוֹשֶֹה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַךְ שֶׁהִיא בְּלֹא זְמַן. כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים. אַךְ עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, עוֹשֶֹה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ", עַל יְדֵי זֶה, "נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ", עַל יְדֵי זֶה: "אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". 'בְּעִתּוֹ' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. כִּי הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶֹה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן. הָוֵי אוֹמֵר, שֶׁאִם אָדָם רוֹצֶה שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הַכֶּסֶף שֶׁמְּיֹעָד לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם 'בַּזְּמַן', עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת הַכְּלִי לְכָךְ – בִּטָּחוֹן! וְאָז יִהְיֶה לוֹ אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל מַמָּשׁ. זוֹ הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ.

וּמוּבָא עוֹד בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן תקא): 'מִכְּבָר אָמַר שֶׁחָפֵץ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. אַף עַל פִּי שֶׁבִּטָּחוֹן גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן טוֹב מְאֹד כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה, כִּי בְּמָקוֹם עֲבוֹדַת הַבִּטָּחוֹן בִּמְקוֹם זֶה יַעֲשֶֹה עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. כְּלוֹמַר כִּי אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה וְיִהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת מֵהַפַּרְנָסָה וְיִצְטָרֵךְ בְּכָל פַּעַם לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, בְּמָקוֹם זֶה יַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת וְהִתְחַזְּקוּת אַחֵר בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה', וְהָבֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמַר שֶׁהָעִקָּר הוּא בִּטָּחוֹן, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן נָאר בִּטָּחוֹן'.

וּבְשִׂיחָה הַזּוֹ רוֹאִים אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַמֻּכְרַחַת לָנוּ, שֶׁמִּצַּד אֶחָד הוֹלְכִים לַעֲבוֹדָה, אֲבָל יוֹדְעִים בִּידִיעָה גְּמוּרָה, שֶׁאַחַר הַכֹּל, הַבִּטָּחוֹן מֵבִיא אֶת הַפַּרְנָסָה, לִבְטֹחַ בַּה' אֶחָד, שֶׁיִּדְאַג לוֹ לְכָל מַחְסוֹרוֹ. וְגַם רוֹאִים אֶת זֶה בְּחוּשׁ, שֶׁאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא זֶה שֶׁעוֹבֵד וּמֵבִיא פַּרְנָסָה וְכוּ', ה' יְרַחֵם, בְּרֶגַע קַל הַכֹּל יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ, וְהִנֵּה מְגַלִּים אֶצְלוֹ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ וְכוּ', וְהוּא שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, וְאֵיפָה כּוֹחוֹ וְחָכְמָתוֹ? וְכֵן הֶפְסֵדִים שֶׁיִּתָּכְנוּ, וְכָל מִינֵי מְאֹרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם. וְלִפְעָמִים כָּל הַמַּשְׂכֹּרֶת הוֹלֶכֶת עַל אֵיזוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה שֶׁהִתְקַלְקְלָה וְהוּא בִּכְלָל לֹא חָלַם עַל זֶה וְכוּ' וְכוּ', כַּיָּדוּעַ הֵיטֵב, וְאָז מְרִימִים יָדַיִם לַשָּׁמַיִם, וּמְבַקְּשִׁים שֶׁה' יַרְחִיב, וְאֶת זֶה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מִלְּכַתְּחִלָּה, לָדַעַת שֶׁאָנוּ מֻנְהָגִים בְּיַד ה' מַמָּשׁ.

כֵּיוָן שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתְךָ, וְאַתָּה פּוֹתֵחַ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, וְאֵין דָּבָר הָעוֹקֵר אֶת הָאָדָם מִן הַתַּכְלִית כְּמוֹ הַצְּרָכִים הַפְּשׁוּטִים הַחִיּוּנִיִּים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקֹרָב לַצַּדִּיק – לֹא יוֹדֵעַ בְּמַה לִּבְחֹר, וּמֵבִין בְּדַעְתּוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עוֹבֵד ה' עִם צָרְכֵי פַּרְנָסָה מְרֻבִּים כָּל כָּךְ, וְלָכֵן עוֹזֵב הַכֹּל, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק, קֹדֶם כָּל, לִפְנֵי הַכֹּל, צָרִיךְ לְהָרִים עֵינַיִם לַשָּׁמַיִם, וְלָדַעַת בָּטוּחַ בָּטוּחַ, שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לְגַמְרֵי.

לָכֵן כְּבָר מֵעַכְשָׁו תַּכְנִיס בְּדַעְתְּךָ, שֶׁאַתָּה לֹא עוֹזֵב אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֲפִלּוּ לְרֶגַע, וְזֶה בְּעַצְמוֹ יַמְשִׁיךְ לְךָ הַרְחָבָה וַעֲשִׁירוּת גְּדוֹלָה, וְהַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עֲשִׁירוּת הִיא שֶׁאָדָם מְרֻצֶּה מֵחַיָּיו, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ – הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ הַמַּתָּנָה שֶׁהִמְשִׁיכוּ לוֹ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְשָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְחַיִּים, וְהַלְוַאי וּבֶאֱמֶת יִהְיוּ לְךָ חַיִּים טוֹבִים.

‏

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 003 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עש"ק שלח תש"פ

ביסודם היו המרגלים אנשים חשובים מאד, בתורה אין הגזמה ואין תיאורים ותוארים סתם, אם נאמר עליהם שבאותה שעה היו כשרים, עלינו להבין מזה, כי היו כשרים במידה עמוקה, באופן איך שהתורה יודעת מה זה כשרים, משהו גדול ביותר, תואר הכי נכבד, אז מה קרה?

בשורש האדם מובנה הרצון לפרוק עול, כך רצה הקב"ה, אם כדי להגביר את השכר, או כי האדם מטבע היותו סוד המלכות, הוא בבחינת שלטון ומלכות ועצמאות וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה. אבל הדבר הזה קיים. בהרבה מקרים, אדם עוזב את הדרך הטובה, והוא חושב בטעות כי הוא בחר בדרך עצמאית הקשובה יותר ללב שלו, הוא פשוט מחרטט, הטבע האנושי הבריא של פריקת עול התעורר, והצורך הושלם בפריקה.

למה זה כל כך חשוב לדעת? חשוב לאדם להיות מודע לתהליכים שעוברים עליו, ההטעיה העצמית הזו, להעניק לגיטימציה לכל דבר וענין, כשבסופו של דבר המניע הוא אגו בלבד, זו טעות המשותפת לכל היצורים, עד שהתודעה נפתחת, והאדם מוכן להודות במה שעובר עליו באמת.

בדרך מפליאה, השם הכה נפוץ שאנו מתארים בו את קדושי ה' שנשלחו לארץ ישראל וחזרו עם החורבן שהמיטו על עצמם ועל העם לדורות, השם "מרגלים" לא מופיע בתורה, והדבר הזה פותח לנו את העינים, שכשם שאדם אמור להיות מודע למניע שלו למעשיו, כך הוא אמור להכיר את עצמו בצד הטוב, האנשים האלו לא היו מרגלים, הם היו שלוחי השם לקדש את העם בקדושת ארץ ישראל, במקום מסויים הם ראו את עצמם כמרגלים, ואכן זה מה שנעשה, לצערינו, אבל התורה שהיא אמת – לא נוקטת בתיאור ובתואר הזה, כי השורש הטהור נשאר טהור כמו שהוא, ועד היום אנו לומדים על אודות ה'כשרים היו' שהם היו.

יש הבדל גדול בין מרגלים, שיש להם ישות בפני עצמם, והם מעבירים את התחושות שלהם ואת תפישת העולם וגישת המבט שלהם, לבין מצלמה למשל, שפשוט מצלמת, הרעיון לשלוח מרגלים גם כשהשם כבר רוצה בארץ ישראל – היה אמור לפקוח להם את העינים, כשהולכים בשליחות של דבר ה', לא מביאים לטיול הזה את האגו המפרנס את כל כולנו, אנו חייבים להיות רעבים קצת מאגו, לקחת אתנו את המצלמה של הנשמה, לקלוט את הדברים מבלי התערבות שלנו. כי אם לא, הסיכון גדול מאד, שהכשרים נהפכים למרגלים, וחבל.

הפוסט פרשת שלח – כשמביאים את האגו לטיול הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ואין מבינין אותו אלא מעטים שבדור

מעשה שהיה באחד, שהיה יושב ומתבונן ביער רחוק ממקום ישוב, והיה שותה את השקט שמבראשית, מקשיב להמיית העלין הנושרין, ומסכך את נפשו הפצועה בעצי היער העבותים, והיו מחשבותיו רודפות אותו, היינו שהיה חושב מחשבה אחת וממנה בא למחשבה אחרת, והיה מרגיל את עצמו ללחום עם אלו המחשבות, עד שזכה לחשוב מחשבה אחת נקיה, והיה מתמיד בה מאד, וכיון שהמחשבה באה לעומק הנפש – הרי שמגלה את כל הפצעים שלה, ואז דרך האדם להטעות את עצמו במחשבתו, ולחשוב מחשבות אחרות וכו' וכן על זה הדרך.

ועוצם התענוג שהיה לו באותה בדידות – אין לתאר ולשער, כי היה מרגיל את עצמו לחשב מחשבות טובות אודות עצמו, ואודות המציאות שלו בבריאה, והיה מנחם את עצמו שעוד יהיה לו טוב ביום מן הימים, וכך היה עושה מפעם לפעם, היינו שהיה בורח מן העמל של זה העולם שרודף את בני אדם, ומתחבא בצל העצים המתוקים, שהיו נדמים לו כבריות טהורות וחברים נאמנים.

ויהי היום, ועברו עליו כמה הרפתקאות שונות, ונשבר לבו בקרבו, והיה רואה את עצמו כאדם לא טוב, ודרך בני אדם להגביר רגשות האשמה על עצמם, וזה מהרס את כל חייהם ממש, עד שאין להם יום ואין להם לילה שאינם חושבים על המציאות הנמוכה שלהם, ואינם יכולים להחזיר את גלגל חייהם אחורנית, וגודל הצער הפנימי של זה – אין לתאר. והאיש הזה התחיל להיות עצב ביותר, עד שגם במקום הבדידות והתפלה שלו היה מצער את נפשו מאד, ואבד את שמחת החיים לגמרי.

ואף שהרגיש שאור לבו כבה – עדיין היה מרגיל את עצמו לילך שם למקום השממה והעצים, כי בודאי כעת יותר קשה לו לבוא בעיר, שכל אחד שמח שם בשמחה מזוייפת, וכולם מרדפין אחר התשוקות שלהן ואינן מוצאין כלל שום דבר, וזה היה מכניס אותו לקרוב לטירוף הדעת, לכן בכל פעם כשהיה העולם מגזים עליו – היה מריץ את עצמו למקום העצים כנ"ל.

ויהי היום, והוא יושב על סלע אחת שניקה אותה לישב עליה זמן רב, והנה איש אחד מהלך לצידו באותו יער, והוא התפלא מאד, כי זה כמה עתים וזמנים שלא פגע בכאן באיזה אדם, והנה ממש אדם הולך, והיה האדם הזה משונה ביותר, שבישוב אינו בנמצא, כי היו עיניו ישנות וחולמות, ושערו היה מגודל, ובגדיו פשוטים ביותר, ולא היתה שום שייכות בין חלקי הבגדים שלו וצבעיהם, והיה מוכח מזה, שכל ענין לבישת הבגדים הוא לשם מהותם הפשוטה ולא לשום ייצוג האישיות שלו וכו'. והאיש הזה חייך אליו חיוך שלא נודע טיבו, כי לא הכיר חיוך כזה, כי כל המחייכים – יש להם איזו סיבה לחיוכם (שקורין אינעטערע"ס), והנה זה החיוך, אין בו כלום כי אם שמחה פשוטה שאין לה פשר.

והיה החיוך הזה מכעיס אותו אדם ביותר, כי מה לו מחייך אליו, כי לא הכיר מימיו חיוך שאין בו מניע אישי, ונבהל ביותר לפגוש את האיש החדש הזה, וביותר, שפנה אליו וביקש רשות לישב לידו באותו הסלע ממש, ומחמת הנימוס התיר לו, ולא ידע כלל האם טוב עושה ושמא טעות גדולה טועה.

ויהי אחר הדברים האלה, והאיש פונה אליו בדברים, והוא ענה אותו כנימוס, וכנ"ל, ואחר זמן מה נתקשרו שניהם, כי ראה המתבודד שהאיש הזה הוא נקי מכל מיני רשעות של אנשים, ואין בו רוע כלל, לא מיניה ולא מקצתיה. ונתפלא מאד האיש איך יתכן בעולם של תחרות ורשעות שיהיה איש מלא אהבה פשוטה ושמחה נקיה. והשיב לו האורח, כי באמת גם הוא היה מאנשי העולם המסודרים, והיה כועס הרבה בכל יום, והיה מחייך את החיוכים המזוייפים של אנשי העולם, והרויח ממון הרבה, עד שהרגיש שאינו יכול עוד לחיות בהשקר הלזה.

ושמח האיש המתבודד שמחה גדולה וממש חיבק ונישק את האיש הזר והמוזר, כי ראה שגילה את האמת של העולם הזה, ושמא יהיה לו לחבר נצחי, כי טבע העולם הוא בדידות, ואף שנדמה שיש חברה והתקשרות, הכל הוא בשקר גמור כנ"ל, ואין איש חושב על זולתו באמת, ואפשר נמצא בעולם איזה חבר אמת, ואולי הוא מצא אותו, ושמח שמחה גדולה שלא הכיר שמחה כזאת מעולם.

ובין הדברים שדיבר עמו, סיפר לו שיש אצלו שיקוי אחד, שמורכב מכמה מיני רכיבים, וטבע השיקוי הזה, שכששותים אותו מתמלאים אהבה גדולה לכל אחד ואחד בעולם, ואפילו לאנשים שאינו מכיר כלל. ועוד טבע יש באותו השיקוי, שכאשר לוקחין ממנו מידה ראויה, מיד מתמלא אדם באמת גלויה מאד שקורין 'כנות', וכל המסכות וההסתרות שלובש האדם על עצמו נושרין מיד, ואין לו בושה כלל לספר את האמת שבלבו, והוא מרגיש כל מיני שמחה ואושר שבעולם.

ונבהל האיש ההוא מאד מאד, כי היה ירא לנפשו ליקח לפיו דבר שלא ידע מעולם, וכבר קרא ושנה בכמה כתבי עת אודות הסכנה הגדולה שיש בעולם, שנקראת סמים, והיה ירא ליקח סם אחד, שמא יוזק לו, ושמא ימכור את עצמו לדעת, אך כיון שהרגיש טעם נפלא ביושבו ליד ידידו זה, כי הבחין שיש לו כח לדבר עמו מהנקודה הפנימית שבלב, בלי כל הצביעות שהתרגל בה תמיד, לכן  סרה בהלתו, והיה לו חשק קטן בלבו לטעום מן השקוי ההוא. ושאל את האיש הלז, מה שם השיקוי הזה, ומה ענינו ומהותו וסכנתו.

והשיב לו האיש, שבאמת, אין כדאי ליקח מן המשקה הלז, כי אם לעתים רחוקים, ושמא לא יותר מפעם אחת בהחיים, או פעמיים, אך ענינו הוא פשוט, שיש שקורין לו סם האהבה, ויש קורין לו סם הכנות, ויש קלי עולם שמשתמשין בו בעת שמתהוללין עצמן לדעת, שעושין כל מיני מסיבות של עמי הארץ ורוקדין שם, וזה הסם משמח אותם מאד מאד, ומרגישין כל מיני תענוג ואהבה שבעולם, אבל אחר כך, הם נופלין לצער ועצבות גדול שאין כמותו. וכיון שהוא בר השגה, היינו שאפשר להשיג אותו, הוא מקלקל הרבה אצל בני הנעורים, שמשתמשין בו שלא כדת.

וכיון שהרבה עליו בדברים, נסכם בדעתו שיקח מן השיקוי ההוא, והיה מבקש ממנו שיביא לו בפעם אחרת, והלך לו האיש לדרכו. כיון שעברו הימים, ולא היה למתבודד דרך להשיג את האיש עם השיקוי הנ"ל, היה הולך מדי יום ביומו לישב על הסלע ההיא, והיה מחשב חשבונו של עולם, מדוע אי אפשר לשמוח באופן פשוט בלי לקחת ענינים בלתי ידועים וחדשים מקרוב באו. ועלה בדעתו, כי רמז הוא מאת ה', שהרי לא בחנם פגע באיש הלז, והלא דבר הוא שהחל לדבר עמו על כל מיני סמי מרפא, עד שהגיעו לדבר באותו השיקוי של אהבה, כנ"ל.

ויהי כאשר ישב שם יום יום, והיה מפתח התודעה שלו מקומה לקומה, ומגג לגג, עד שלא היה מקום בתודעה שלו שלא נפתח לגמרי, והבין והשיג בדעתו, כי כל מה שיש בבריאה הכללית – יש בבריאה הפרטית, שהוא הוא בעצמו, האדם העולם הקטן, וכיון שיש בעולם סם של אהבה או סם של כנות, הרי שיש בנפשו הסם הזה מטבע תולדתו, והיה מתבונן הרבה איך לפתח היכולת הלז, ועלה בדעתו, כי כמו שבכלליות ילד קטן לומד להלך, ולומד לנקות את עצמו, והכל בדרך של צעד אחר צעד וכו', עד שנתגדל ורגיל עם זה, כך בדרך הנפש, על האדם לגדל את עצמו, ולהציץ לתוך נפשו עד שיזכה שהאור הקדוש הזה של אהבה ימלא את כל כולו.

וכיון שנהיה איש מואר, היה נכנס מפעם לפעם אל העיר, כי כבר לא שנא את בני העולם, וראה בהם רק את הטוב הגמור, כי הבין בחכמת גדולת דעתו שאין שום רוע באנשים כלל, וכל הרע שמיוחס להם כי הם קרבנות של העולם, וגם להם רע מאד, והם גם מחפשים את האמת ואת השמחה, אך לא היה מי שיגלה להם, שבתוכם שוכן אור גדול ומופלא עד מאד. וככל שחשב על הדברים האלה היה אוהב אנשים מאד, והתפלא בדעתו איך זכה לשמחה הגדולה הזו ולאהבת אנשים ללא גבול וסייג.

והתחיל לחשוד בדעתו, שמא השתבשה עליו דעתו מחמת הפגישה עם האיש הלז של השיקוי וכנ"ל, כי ראה שאנשים תמהים עליו איך שהוא שמח כל כך, ואיך שאין לו בושה לאהוב בגלוי כל אחד, אף אלו שמצוה לשנוא אותם מאד, ורגילין אנשי העולם לדבר בגנותם וכו'. והלך אצל צדיק אחד, שהיה מופרש מהשקר של העולם, והיה צנוע ועניו ואין איש יודע אותו, וכשנכנס לביתו של הצדיק, היה חושש שמא הצדיק לא יבין אותו, ועוד יגער בו על שמתחבר עם אנשים משונים כאלו וכו'. אך תיכף כשהרים עליו את עיניו הקדושות, ראה הצדיק באיש המתבודד את האור הגדול של אהבה, וקרבו בכל מיני קירוב, כי דרך הצדיקים לראות אור ולא חושך, אהבה ולא שנאה…

ויהיה כאשר שבה רוחו אליו, התוודה בפני הצדיק שנכשל וטעם מאותו שיקוי, ושמא אין דעת חכמים נוחה הימנו, וענה ואמר לו הצדיק, ראה בני ראה, אין אנו מדברין על העבר כלל, כי הוא אינננו בעולם, אך עלינו ללמוד ממה שהיה, מה הלימוד הנפלא שאפשר ללמוד מזה. ושאל המתבודד: מהו הלימוד הזה? ויען הצדיק ויאמר: אותה שמחה שהרגשת בעת שנחה עליך רוח הכנות, כי המסכות שעוטים על עצמן בני אדם, הן כבדות עד מאד, והאדם כורע תחת משאן, ואין לו כח כלל, ולכן הוא בעצב כל ימיו, כי הוא צריך לפרנס את המסכות הללו, ולקנות חדשות בכל פעם, ולסדר אותן ולהחליפן, וכל זה כרוך בטורח הנפש גדול עד מאד. כיון שהסרת באחת את המסכות שלך, נהיה לבך קל מאד, והרגשת שמחה גדולה עד מאד, וזה שאחר כך אתה נפלת לעצבות רגילה, כי אי אפשר לחיות בעולם בלי מסכות כלל, בדרך קיצונית כזו, אך עליך ללמוד מזה שאין שמחה עם מסכות, ואינן לצד הטוב לגמרי. על כן אין לך צורך לקחת שום שיקוי שבעולם, אלא ללמוד את פנימיות לבבך, כאשר תזכה לגייס אור של אמת מתוך לבך – תזכה לשמחת החיים; ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

הפוסט מעשה מסם של אהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.