בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר חיי שרה, כד חשון, תשפ"ב.

לכבוד חברי היקר לי מאד … נרך יאיר ויזרח ויזריח.

יש את נפשי לחזק עמך דיבורים שכבר נדברנו, שהם נוגעים לעצם המהות של הנפש היהודית שלנו, ואל תחשוב חלילה שאני כאומר לך מוסר, כי באמת זה אף פעם לא הדיבור בינינו, ויותר דומה לשני חיילים הנמצאים בעיצומו של קרב עקוב מדם, שהמבוגר עם הצעיר מתייעצים איך לנצח את המלחמה ולשרוד, שכל דיבור שמביא "לתת עבודה" – יקר כמו יוקר החיים ממש.

כמו כן ויותר מכן בלוחמה הרוחנית, מלחמת החיים הנצחיים, שבכל רגע אנו נמצאים בנסיון אם לאבד הכל או להרוויח הכל, ואין שום אמצע כלל, אין פשרות ושמץ מהן, כאשר כבר נוכחת עד היום בחיים, שזה פשוט לא עובד, כי אין קדושה לחצאין… והסטרא אחרא הוא בעל תאווה גדול, אם נותנים לו קמצוץ – ער וויל שוין אלץ… לכן העבודה שלנו להשתוקק מאד להגיע לשלוות הנפש, שאכן נהיה שייכים לגמרי לצד הקדושה, לגמרי, לגמרי, לגמרי, אלא שצריך לזכור שהסטרא אחרא לא מבין רמזים, והוא בא כל יום וכל שעה להזכיר את עצמו, כמו נודניק, שאף שאומרים לא אלף פעמים לא, הוא מנסה שוב, ויש לו גם כח להלביש את עצמו בכל מיני לבושין, שלא יקלוט האדם שזהו אותה גברת בשינוי אדרת, ענני בוקר ללא שום תוצאות, וכל אחד זוכר מה שעשה לו עמלק, שגובה מחיר יקר, אך לא מותיר תמורה אמיתית.

עצה אחת יקרה ומתוקה נתן לנו השם יתברך, והיא לימוד התורה הקדושה, ולא משנה מה שלומדים, כל דיבור שהוא דבר הוי"ה – הוא נשיקת פיו יתברך, כביכול, בבחינת משכני אחריך נרוצה על ידי ישקני מנשיקות פיו כי טובים דודיך מיין. והנה יין מרמז על כלל התשוקות של העולם הזה, שכדברי המהר"ל הן משולות ליין, כי כמו יין קצת הוא נצרך, עוד קצת, נו… הרבה – הלך הילד…., כך בדיוק משולות התשוקות והתאוות של העולם, שנבראו למען השם יתברך, להיות האדם מקושר עם השם בתוך היותו בעולם, אבל 'דודייך' – זו אהבת התענוגים, כשאוהבים בכל המהות את היין, היינו את השקיעה המוחלטת בהבלי העולם, זה נראה מפתה וקורץ, אבל זה דמיון רע ואוייב..ואחייב… אומר החכם מכל אדם, כי טובים דודייך- הנשיקה של השכינה הקדושה טובה יותר מנשיקת היין, שתחילתה מתוקה מאד, וסופה מרה מכל מיני מרירות שבעולם…

לכן הקשר שלנו לתורת אמת צריך שתהיה קשר מהותי, לא קשר רפוי, אלא תשוקה נוראה לטוב הנפלא שהתורה מביאה, ותראה בעיניך כמה אמיתיות מילות הפסוק – פקודי ה' ישרים משמחי לב, שאפילו שלומדים קצת, או טיפה מן הים החכמה הגדול והנורא של נשיקת פיו יתברך, טועמים טעם ערב מאד והנפש שמחה ומלאה סיפוק…

אלא שצריך להזהר שלא יהיו הדברים האלו ארעי… כי ארעי הוא סוד הסטרא אחרא של רגעיות… שעל כן רג"ע ראשי תיבות, ר'אשית ג'וים ע'מלק..עמלק… שהם מוכנים לתת עצם לנפש האלוהית, כדי שיחשוב שהוא בצד הקדושה, אבל גילו בזוהר הקדוש שהקדושה היא בסוד קביעות, ולא רק קביעות עתים לתורה, אלא קודם כל קביעות המח, שנדע שזה תפקידי מה שעלי לאסוף בהאי עלמא כדי שנשמתי תבוא מוכנה לעת התכלית, וראשית מחשבת האדם, אמצעותה וסופה בבחינת "כל מעיני בך"… וכל מה שמסביב, גם עינוגי החיים שלי וריגושיהם, יהיו למען שאהיה שמח ומרוצה וכשיר לחטוף עוד ועוד טוב בעולמו של הקב"ה, ותדע, שאם נזכה לחיות חיים כאלו, פשוט נהיה שמחים, כי היא לא מונעת את שמחת החיים, התורה, כי אם להיפגש, וכל הטובות וההנאות שיש בעולם מקבלים טובת הנאה מזה, כמו שאנו רואים בחוש שכשהכרס מלאה בדפים גמרא, בדיבורי תפילה ואמונה, יש חשק לחיות ממש… ויש הרבה לדבר מזה, אבל אתה מבין…

ככלל החומר שלנו מסתיר על צד הרוב את האמת הזו, לכן צריך לשפוך את הלב לפני ידיד נפש אב הרחמן, אנא, אני יודע שזה כך, לא תמיד מרגיש את זה, והערב נא ה' אלוקינו, שזה השיר של נפשות הכשרים שבוקעת מעומק הלב שהשם יתן לנו מתנה שנזכה לחוש בחוש ממש את עריבות נעימות ידידות נועם זיו ואור התורה הקדושה שהיא משיבת נפש ממש…

אוהב אותך בכל לבי
שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט אגרת התחזקות 038 – הקשר שלנו לתורת אמת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בשבת אנו לומדים שאנו אלוקיים ממש, ואין לנו שייכות ועסק עם האי עלמא באמת, כי עליו הראיה, שהנה בשבת אין אנו עושים כלום, וכל מלאכתנו עשויה, כי הכל עושה רק הקב"ה. ועלה ברעיוני כעת, אשר אסור לאדם להיות מזוהה עם הצרות שלו, האדם הוא אדמה לעליון, הוא צריך להיות בדוגמה של מעלה, כשם שם מאיר אור הוי"ה בהארה גמורה, בלי שום חושך, וגם כל חושך לא יחשיך ולא יגורך רע, ואין שום רע כלל ממנו יתברך, והכל אלוקות ממש, כך אנו, הנציגים של אלוקות בהאי עלמא, עלינו להיות דבקים באור העליון, בשמחה האינסופית, עוז וחדוה במקומו, הנה כעת מגיעה שבת קודש מאד, בפרשת השבוע כתוב פעם אחת פניאל ופעם אחת פנו אל, ואלו שתי בחינות, בחינה אחת לראות את פני אל בכל מקום ומקום, לראות את השם יתברך בכל פינה שאתה פונה, ולדעת, שאין תנועה אחת בעולם שאינה אלוקות גמור, ואין עוד מלבדו ממש, והכל אלוקות ממש, ולפעמים יש בחינה שצריך לפנות אליו יתברך, פנו אל, תפנו אל השם, אל תפנו אל האלילים, לא רק בתפילה, שאת זה צריך תמיד, בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, אלא עצם הפניה שאנו פונים לעזרה ביום יום, במחשבה דיבור ומעשה, זו טעות עצומה, כי אין מי שיעזור לנו כלל, אפילו בדבר קטן כלשהו, כי אם הכל ממנו יתברך, ואף שהכל מתלבש בטבע, כי כאן הולכים לרופא, וכאן הולכים לאיש מקצוע וכו', אבל באמת, אם לא ה' – אין כלום, כי עדיין צריך רחמים תמיד שימצא את האיש הנכון שהוא רוצה, ואם כן, אין איש כלל, והכל ממנו יתברך. צא ולמד בפרשיות של חומש בראשית, שם רואים כל הזמן, את הדבקות השלמה של האבות הקדושים בהשם יתברך, ואיך שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, ויש שייכות עם הקב"ה, ומדברים עם הקב"ה, וממש שומעים את השם יתברך, ויודעים איך להתנהג בחיים, ואף שאנו בדור של הסתרה גדולה, ובכל פעם יש חלוקת העצה, ואין יודעים תמיד את רצון השם בשיא הבירור והחדות, אבל אם לומדים תורה הקדושה, ורגילים במח החושב בתורה, ובפרט בתורתו של הצדיק האמת, זוכים לבירור המדמה קדוש מאד, ויודעים את רצון השם שבכל רגע בחיים, וכך חיים חיי אלוקות קדושים וטהורים.

הפוסט 136 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר נח, ד' בחשון תשפ"א

שלום רב וכל טוב סלה, וכל הברכות והישועות והמתקת הדינים הקשים, וריבוי החסדים והטובות יומשכו ויחופפו את פני ידיד נפשי וידיד עליון, האברך החשוב, אשר רוצה להכלל בין אנשי האמת המקורבים לאור הצח והמצוחצח שהוא הנחל נובע מקור חכמה זי"ע, ה"ה ר' … שליט"א.

כעת אנו מתקרבים לסוף השבוע, ועלינו לחשוב איך עבר עלינו השבוע הזה, האם ניצלנו את הזמן היקר בתכלית הניצול, ואפילו מקצת מזה… וכמו שיש חשבון הנפש דבר יום ביומו, כל מה שצריך היה להיות, כך צריך חשבון הנפש בימי ערבי שבתות, כידוע שאז הוא זמן תשובה, ובמיוחד מי שיש לו מה לעשות בחיים, ויודע כמה חשוב ללמוד תורה, וכמה אפסיות אנו גורמים ליום כאשר איננו לומדים בו תורה כלל, וכמה מת הוא ובודד ואומלל הוא היום הזה, אזי נזכה באמת יותר לנצל את הזמן ורק לחטוף טוב אמיתי ונצחי.
אני רוצה לספר לך, שכאשר זכיתי להכיר את אנשי מעלה המופלאים תלמידי היכל הקודש דאז, בתחילת התקרבותי, אזי נפלאתי לראות מה הם חסידי ברסלב, כי כל הדיבורים היו מן התכלית הנצחי, וזה היה פשוט לכל אחד, שאין בעולם כלום חוץ משיעורים כסדרן וקרבת אלוקים לי טוב, שאנו יכולים לעשות רצונו של הקב"ה, וצריכים ורוצים לעשות זאת, וזה החיים שלנו וכו' וכו', ועד היום אני מתפלא, אם אני רואה בינינו דיבורים אחרים, נקטה נפשי משמוע אותם, כי לכך התקרבתי, לראות את אמת ה' מפעפעת בין אנשיה, החפצים בה ודבוקים בה בכל לבם ובכל נפשם.
בפרשת השבוע אנו לומדים על דור הפלגה, שהיה להם רעיון עועים לעשות מלחמה עם מי שאמר והיה העולם, נעשה לנו מגדל וראשו בשמים, שהם היו כופרים באחדות הפשוטה, וראו נפרדות גמורה בכל העצמים, ולא ראו והאמינו באחדות הפשוטה, שאין שום נפרדות, לכן הם קיבלו את העונש שיהיו נפרדים מהשם יתברך. והאמת, כאשר קוראים דבר זה בתורה, יכולה להתגנב מחשבה, אילו טפשים הם, שחושבים שיכולים להלחם עם השם יתברך וכו', וכי מי שוטה כזה? אלא שהתשובה היא פשוטה, שהדברים סובבים גם עלינו, אנו גם דור הפלגה, כשיש לנו מחשבה פנימית שהיא בחינה של כוחי ועוצם ידי וכו', אנו בעצם כמו הם, שחושבים שיש לאדם כוחות וכשרונות ויכולות, ולא מודעים לאמת הפשוטה, שאין שום דבר חוץ ממנו, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וחוץ ממנו הכל הבל הבלים אין בו ממש, וכשאין יודעים זאת – זהו דור הפלגה.
העונש שלהם היה העונש של האנושות כולה, כולם נפרדים, מרגישים את עצמם כנפרדים, ורחוקים מן האחדות הפשוטה, להתקרב אל הבורא כראוי, כיום, כשאחד רוצה לזכות להתקרב אליו יתברך, הוא צריך לנתץ במנטליות שלו מלא מלא מגדלי דמיון ובניני סרק, הוא חייב לעזוב את האחיזה המצחיקה שלו בעולם, ולהרפות מהאחריות הדמיונית שהוא לוקח על עולם שאינו שלא, אסור להתעצב על עולם שאינו שלנו, עולם שהוא חסר כל כך, וכל מה שנעשה הוא לא יהיה שלם בכלל, עלינו רק להפנות את ההתמסרות שלנו אל מי שהעולם כן שלו, מי שהוא בעל הבית של העולם, והביא אותנו לכאן כדי שנתדבק בו יתברך דייקא מהעולם החשוך הזה, וזהו, מלבד זאת לא מעניין אותנו כלום.
תבקש הרבה מהשם יתברך בימי האברכות, שכשיבואו ימי הנסיון דלעתיד, תעמוד בהם, ואל תחשוב שאתה נמצא בתקופה לא טובה וכו', אלא אתה בשיא הפריחה של האדם בחייו, אסור לך לחשוב אחרת, אבל כעת צריך להכין המון התחזקות לימי העמידה והזקנה, מי שמרגיל את עצמו בחייו הצעירים להיות עסוק רק בדברי רוח מאירים את הנפש, אזי כך יתרגל לחיות את חייו, לא כן הזקנים, שכל ימיהם עסקו בתאוות העולם הזה, הם שוטים גמורים בעת ההיא, וכולם מתבדלים מהם, וגם הכבוד שנותנים להם הוא מחמת נימוס, והם לצחוק גמור בעולם הזה שכה השקיעו בו, לא עצוב?
יש לנו זכות לחיות אחרת בעולם, יש לנו את היכולת לבחור, אנו עדיין חיים ונושמים, יכולים להיות טובים יותר, מרגע זה, בהחלטה איתנה חזקה ויציבה, אנו יכולים לזכות להתקרב אליו יתברך, לבקש ממנו הכל ולהפנות אליו את כל רשעי ארץ שבנו, ממש ככה, להיות חדשים להשם יתברך, ואסור לשכוח אף פעם, ואף לא לרגע, שהבחירה בידינו.
דור הפלגה מלמד אותנו שיעור עמוק בחיים, אנשים פשוטים בעולם, שחיו ונשמו את העולם של הבורא – רצו רק לעשות להם שם, הם רצו להכיר בעוצמה האנושית שאינה קיימת, לקרוא לזה לשם, לפתח תרבות שלימה סביב האידיאולוגיה הזו, אך לא ניתן לעשות זאת! הקב"ה פיזר אותם, אי אפשר כל כך להסתיר את האמת הפשוטה, שאין בעולם כלום חוץ מהקב"ה, זה מדהים כמה שהאנושות חוזרת על הטעות הזו שוב ושוב, ובכל פעם חוטפת את הסנוקרת בפרצוף, לא, לא, לא, לא תוכלו בכלל לחלום על מציאות אנושית שיכולה למרוד במלכות שמים.
מי שלא למד תורה הקדושה, או חושב שהם סתם סיפורים, חס ושלום, הוא נתקל בזה בעצמו בחיים שלו, והוא יטעה פעם אחר פעם, עד שיבין את הטעות של החיים, אבל אנחנו עמו וצאן מרעיתו, הקב"ה קרבנו בצל סתר כנפיו יתברך לעבדה ולשמרה, הוא סמך עלינו שנבין מעצמנו, מבחינת שורש קדושת נשמתינו, את האמת של החיים, את הטעות של המפנים עורף להקב"ה, והלואי שנזכה באמת לזכור כל זאת ולעשות נחת רוח לבוראנו תמיד.
רבינו הקדוש דיבר מנוראות כח הבחירה, וענה ואמר, שהבחירה היא בפשיטות, אם רוצה עושה, ואם אינו רוצה – אינו עושה, ועל זה צריך הרבה לבכות, כי זה משמע, שאנו באמת כן אחראים על מה שעשינו, וממש בחרנו בזה, ועלינו לבכות הרבה אליו יתברך, ולשנות בחירתינו למפרע, אשרינו שיש לנו לפחות את הזכרון בנקודה בחיים, ושלא נמצא את עצמנו מוטלים על הארץ מיט די פיס צום טיר, בבושה וכלימה, חס ושלום.

והקב"ה יעזור שנזכה להיות אנשים כשרים כרצונו יתברך שמו.

הכ"ד ידידך עוז שלמה ברוך בלוי

הפוסט 091 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וּמִדַּרְגָא לְדַרְגָּא תְבִיאֵנִי, לִלְמֹד אֶת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה מִתּוֹךְ אַהֲבָה עֲצוּמָה, לְמִי שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ אֶזְכֶּה לְיִרְאָה עִלָּאָה, יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּאוֹר נִפְלָא כָּזֶה, שֶׁהַלִּמּוּד יְבִיאֵנִי לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא תִהְיֶה חָכְמָתִי מְרֻבָּה מִמַּעֲשַׂי, כִּי אֶזְחַל מֵהֲדַר גְּאוֹנְךָ תִּתְבָּרֵךְ בְּיִרְאָה גְּדוֹלָה, בְּגִין דְּאַתָּה תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, רַב וְשַׁלִּיט, עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין.

וְעַל־יְדֵי־זֶה אֶזְכֶּה לְהֶאָרָה נִפְלָאָה שֶׁל אֱמוּנָה חֲזָקָה בְּעֵת לִמּוּדִי אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי הַלִּמּוּד שֶׁהוּא בְּיִרְאָה, מְבַטֵּל אֶת כָּל הַקְּלִפּוֹת הָרָעוֹת וְרוּחַ הַטֻּמְאָה חוֹלֵף כָּלִיל.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם! זַכֵּנִי לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמִי בְּמִדָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד הָעוֹלָם, וִיסוֹד קִיּוּם הָאָדָם, וִיסוֹד הַמְשָׁכַת הַשֶּׁפַע מִמְּקוֹרוֹת עִלָּאִין לַסְּפִירוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, וְכָל זֶה הוּא קִיּוּם הַתּוֹרָה, כִּי עַל יְדֵי שְׁמִירַת בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ נוּכַל לִזְכּוֹת לְתוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְחַזֵּק לִבִּי שֶׁאֶהֱיֶה אֲנָא פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא דְנָטְרִין בְּרִית קַדִּישָׁא, שֶׁמִּתֹּקֶף עִזּוּז נוֹרָאוֹת יִרְאַת שָׁמַיִם הָרַבָּה שֶׁתִּהְיֶה בִּי, לֹא יִהְיֶה בְּיָדִי שׁוּם סְרַךְ דִּסְרַךְ וְשֶׁמֶץ דְשֶׁמֶץ שֶׁל פְּגַם הַבְּרִית, חַס וְשָׁלוֹם, בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְאֶהְיֶה קָדוֹשׁ וְטָהוֹר לְגַמְרֵי מִכָּל מִינֵי טֻמְאוֹת, וְאֶזְכֶּה לַדַּרְגָּה הַגְּבוֹהָה שֶׁל נְטִירַת מִדַּת הַיְּסוֹד, בְּכָל בְּחִינוֹתֶיהָ, בֵּין בְּהֶתֵּר וּבֵין בְּאִסּוּר, חַס וְשָׁלוֹם.

וְעַל־יְדֵי־זֶה תִּהְיֶה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁתְּלַמְּדֵנִי בִּכְבוֹדְךָ וּבְעַצְמְךָ, זַכָּה וּנְקִיָּה, וּמְקוֹרִי יִהְיֶה טָהוֹר וּבָרוּךְ, לְהַשְׁפִּיעַ לִי שֶׁפַע קָדוֹשׁ שֶׁל אוֹר הַדַּעַת, לִלְמֹד תּוֹרָה תָּמִיד מִתּוֹךְ יִרְאַת שָׁמַיִם גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה, שֶׁהִיא הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּנּוֹרָאוֹת לִירָא תָּמִיד מִמֶּלֶךְ אָיוֹם וְנוֹרָא כְּמוֹתְךָ.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִי כָמוֹךָ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא, שֶׁאַתָּה לְבַד יוֹדֵעַ מִמְּךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה. וְאֵין בְּרִיָּה שֶׁיּוֹדַעַת מִמְּךָ, וְאַף עַל פִּי כֵן בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל זִכִּיתָ אֶת בָּאֵי עוֹלָם, וְאַתָּה נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים – אֲשֶׁר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מַשִּׂיג גְּדֻלָּתְךָ וְרוֹמְמוּתְךָ, כָּל חַד לְפוּם מַאי דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ. אֲבָל לְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי קִנְיַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְלִזְכּוֹת לְקִנְיַן תּוֹרָה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי שְׁמִירַת וּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית. וְלִשְׁמִירַת וּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי יִרְאָה נוֹרָאָה, לִירֹא מִכָּל נִדְנוּד שֶׁל חֵטְא, וּלְהַרְחִיק לְגַמְרֵי מֵהַמֹּחַ וּמֵהַמַּחֲשָׁבָה כָּל מִינֵי הִרְהוּרִים רָעִים, מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְרַעְיוֹנִים מְשֻׁקָּצִים, וְלִבְרֹחַ מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם כְּבוֹרֵחַ מִפְּנֵי הָאֵשׁ הַלּוֹהֶטֶת הַמְסַכֶּנֶת כָּל הַמִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ, כִּי כְּוִיָתָהּ כְּוִיַּת עוֹלָם, וּשְׂרֵפָתָהּ הִיא שְׂרֵפַת נֶצַח, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם! טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע, זַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים לִשְׁמֹר עַל מְשָׁרְתֵי הַשֵּׂכֶל, שֶׁהֵן הָעֵינַיִם, שֶׁתִּהְיֶינָה שְׁמוּרוֹת בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל חַס וְשָׁלוֹם עַל נָשִׁים וּבְתוּלוֹת שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כָּל שֶׁהִיא, וְלִשְׁמֹר עֵינַי מִכָּל מִשְׁמָר לְבַל תִּסְתַּכֵּלְנָה עַל שׁוּם דָּבָר הַפּוֹגֵם אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמֵבִיא לִידֵי הִרְהוּר שֶׁל חֵטְא וְעָוֹן, אוֹ עַל אֲנָשִׁים רְשָׁעִים אֲשֶׁר הַהַבָּטָה בְּקַוֵּי צוּרָתָם וּבְתֹאַר פְּנֵיהֶם מְבִיאָה לִידֵי נְפִילָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, חַס וְשָׁלוֹם.

וְזַכֵּנִי שֶׁאֶהְיֶה נִכְלָל בִּכְלָל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, חֲכָמֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים: 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד', וְהַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב, הַיְנוּ שֶׁאֶרְעַד וְאֶפְחַד תָּמִיד שֶׁלֹּא לְהִכָּשֵׁל, חַס וְשָׁלוֹם, בַּתַּאֲווֹת הָרָעוֹת שֶׁל זֶה הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן וְהַשָּׁפֵל, וּמֵרֹב פַּחַד וְחֶרְדַּת קֹדֶשׁ שֶׁתִּטְבַּע בֵּי עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מִתּוֹךְ יִרְאָה שְׁלֵמָה וַאֲמִתִּית מִמְּךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה – לֹא אֶפֹּל בֶּאֱמֶת לְשׁוּם נִדְנוּד חֵטְא אוֹ שֶׁמֶץ עָוֹן חַס וְשָׁלוֹם, וְתִהְיֶה חֶרְדָתִי אֲמִתִּית לְגַמְרֵי, וְלֹא מֵחֲמַת פְּנִיּוֹת שֶׁל כָּבוֹד וְהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל בְּנֵי אָדָם הָרוֹאִים וְכַדּוֹמֶה, כִּי אִם כְּאוֹתוֹ עֶבֶד אֲשֶׁר יָרֵא מֵאֲדוֹנוֹ יִרְאָה שָׁרְשִׁית וַעֲמֻקָּה.

וְהַצִּילֵנִי מִכָּל אִסּוּר תּוֹרָה, דְּרַבָּנָן, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בְּאַף מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשֶׁלֹּא אֲבַטֵּל שׁוּם מִצְוַת עֲשֵׂה, וְלֹא אָזוּז מֵאַף מִנְהָג יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, וְתִהְיֶה יִרְאָתִי עַל פָּנַי לְבִלְתִּי אֶחְטָא לְעוֹלָם, וְתִהְיֶה לִי בּוּשָׁה וּכְלִמָּה מִפָּנֶיךָ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת תְּנוּעָה קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁלֹּא לִכְבוֹדְךָ הָרָם וְהַנִּשָּׂא.

וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לְיִרְאָה עִילָּאָה, יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, יִרְאָה אֲמִתִּית, בְּגִין דְּאַנְתְּ רַב וְשַׁלִּיט, עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, וְעַל־יְדֵי־זֶה אֶזְכֶּה לְהַגִּיעַ לְדַרְגָּה כָּזוֹ בְּיִרְאָה, שֶׁאֶזְכֶּה לְתִקּוּן הַחֵטְא כָּזֶה, עַד שֶׁלֹּא רַק אָנֹכִי… הַשָּׁפֵל וְהַבָּזוּי, אֶזְכֶּה לֶאֱחֹז בִּקְצוֹת דַּרְכֵי יִרְאַת רוֹמְמוּתֶךָ, כִּי אִם כָּל אֲשֶׁר יַבִּיט בְּתֹאַר פָּנַי, יִהְיֶה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְיִתְחָרֵט מְאֹד עַל גֹּדֶל פְּשָׁעָיו, כִּי הַיִּרְאָה הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ תִּהְיֶה טֹפַח עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, לְגַלּוֹת יִרְאָתְךָ וּכְבוֹד מַלְכוּתְךָ בָּעוֹלָם, אָמֵן נֶצַח סֶלָה וָעֶד, אָמֵן כֵּן יְהֵא רַעֲוָא מִן קָדָמָךְ, שֶׁתְּזַכֵּנִי לְהַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי רָאוּי וְאֵינִי כְּדַאי, וְרַק מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתְךָ הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

הפוסט 006 תפילות לקנין תורה – ביראה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש חוקת תש"פ

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ – משה רבינו הוא הדעת של ישראל, הוא שולח שליחים, הדעת הזאת משתלחת אל נשמות ישראל, מקדש, מהמקום הקדוש של הדעת, מהכיוון הנכון של הדעת, היא באה אל מלך אדום, זו המלכות של הסטרא אחרא, האור שהוא חשוך לפעמים, הדעת משכנעת את אלו שנכפו תחת מלך אדום, היא מדבר אל התדר הפנימי שלהם, כה אמר אחיך ישראל, המקום שבו אתה אחוי וקשור הוא ישראל, למרות שאתה מלך אדום, אבל אתה אמור להרגיש את ההרגש של נשמת ישראל שבכך, את אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, הלב מלא החכמה, שומע קול כזה – אתה ידעת, אתה באמת יודע מה קורה בלב שלך, מה האמת שלך, אבל הידיעות האלו הן יוצרות את התלאות, אתה אמור לראות את הפנימיות של התלאות, ולא את "כל התלאות", בהגזמה כזו, בענקיות שכזו, וגם איך זה נהגה? אשר מצאתנו, בידע שלך בלב, שאתה באמת יודע הכל, אתה משתמש רק ברובד החיצוני של הידע,

אתה רואה את התלאות כדבר מציאה ומקרה כזה, הידיעה הזו 'יוצרת' את התלאות, גורמת להן לקבל את החיצוניות שבדינאמיקה שלהם, במקום לראות את זה בלשון כזו – אתה ידעת, להכניס דעת, את כל התלאה אשר מצאתנו – להפוך את מציאת התלאות, למשהו תודעתי פנימי, להחדיר דעת בתלאות, שהן תהיינה תמרורים לפנימיות שלהן, לאלוקות שמניעה אותם כדי להתחבר אלינו בתשוקה עזה יותר, וכמים הפנים לפנים, גם אנו, אחרי שאנו לומדים את שיעורי התלאות, אנו מתחברים לידע הפנימי הזה, של "אתה ידעת", דברי התורה יש בהם סם החיים וסם וכו', סם החיים, זה לנתב את הידע האלוקי הפנימי אל הבנת התלאות החיצוניות ולקרוע את הלוט מעל פני הפנימיות, מהן התלאות הפנימיות? המקום שנותר בלתי מחובר לאלוקות, המקום בנו, שהוא חשוך עדיין, שאינו מאיר דיו, שאין בו את ההתבטלות לאלוקות מתוך התמסרות והסכמה, ללא הגנות ומגננות, והתנגדויות הנגמרות מהפחד שלנו לאבד את הישות שלנו, אלו הן תלאות אמיתיות, שמתלבשות בתלאות היום יומיות, כאשר היד הרכה של האמונה הפשוטה, של ההתמזגות האמיתית עם האחדות הפשוטה, תגע ברוב חמלתה במורסות שבפנים, היא תלטף את התלאות הרוחניות, ההויה הפנימית תרגיש את החיבור הגמור לאלוקות – או אז כבר לא יהיה צורך בתדר החיצוני המכאיב לנו כאנשים שוכני בתי חומר.

הקשר הזה בין משה השולח מלאכים מקדש עם מלך אדום שהוא הנשלח והנתבע, הוא מפליא, לא יכול להיות קשר בין דעת דמשה לבין מלך אדום, ובפרט לא בדרך של אחווה, זה פשוט מפליא, מהי הזרימה המועברת בין משה למלך אדום, רק כאשר משה יודע באמת שמלך אדום הוא אשליה, ואין לו שום מציאות של מלכות אמיתית, הוא יהיה מוכן לומר לו בפירוש, תבין שאינך קליפה, תעמיק ותראה שאינך מלך אדום בכלל, אתה אחד כזה שאפשר לומר לך ישירות – אחיך ישראל, אתה מחובר אל משהו גבוה מאד, משהו עוצמתי שאין לך שאיפה אפילו להכירו, ואתה עומד קר ואטום מול החמימות הישראלית הנושבת ממשה אליך, אז תדע לך, שאני רוצה לגלות לך משהו מדהים, אתה כן יודע, אתה כן בפנים, אתה יודע את הפנימיות של התלאה הזו – הריחוק מה', ואם אתה יודע, אתה תפסיק באחת לגלם תפקיד מכוער של מלך אדום, אתה תראה את האור.

את השליחות שלו שולח משה מקדש, זה בעצם של מקום, אבל התורה הקדושה לא מספרת סיפורים, גם לא איזכור סתמי של מקומות, בתורת הקבלה קודש הוא חכמה, הדעת היא תוצר של חכמה ובינה, חכמה היא נקודת הראשית, בינה היא ההרחבה, יתכן ובסוד הבינה, יש עדיין איזה עירפול על התדר היהודי, כי המעשים גורמים לנו להשתכנע על מיקום אחר למציאות שלנו, איזור של מלכות אדום, של ריחוק וניכור. אבל בסוד החכמה, בראשית המחשבה, בנקודה ההיא, שנשארת טהורה לעולם, משם אפשר לשלוח את היסודות של הדעת, כי גם לחכמה יש תפקיד ביצירת הדעת, והדעת הזאת, שיש לה ייצוג מזערי בנקודת החכמה – זועקת עד לב השמים, אחיך ישראל! אתה לא אדום, אתה לא אדום – אתה אחיך ישראל, כשתזכור את זה, כשתרכוש את ההבנה הזו – אוכל להגיד לך מפורשות, אתה ידעת! אתה כן יודע, תציץ פנימה ללב – אתה תגלה את זה.

ומי אלו המלאכים שהוא שלח? אפשר לומר שליחים ואפשר לומר מלאכים, אלו הקדושות הגבוהות שנעשות מהתנועות הקדושות שלנו, הרי מכל מצוה נברא מלאך, גם מכל תזוזה קדושה, מכל פניה אל האור – נוצר אור, אותם צריך לשלוח אל המלך אדום הזה, מאיפה בכלל אתה קשור למלכות זרה? אתה בכלל צריך להתבונן במלאכים הללו ובשדר שהם מוסרים, הם כולם יוצרים את האחוה, את האחיך ישראל, את האמת הפנימית שאתה לא יכול באמת להתכחש לה, אתה יכול מקסימום לקרוא לה שם אחר.

הפוסט פרשת חוקת – שיחה בין משה למלך אדום הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.