איך יתכן דבר כזה, שכל דבר בחיים אנו 'לומדים' ומתרגלים, החל מהרגע שאנו פותחים את העינים, דרך 'כתיב וכתב', עד המיומנות הכי פשוטה. ורק למוסד הנישואין, המורכב והתובעני כל כך אנו באים 'על עיור', ללא שום הכנה מתאימה?

נכון שבכל חוג ועדה, אנו מכירים את התופעה של 'הנחיית חתנים', אך עם הכל, עדיין, כאשר נכנסים הזוג לפרקם החדש בחיים, נמצאים הם בבוסר דעת בכל הקשור למערכת הקשרים הנכונה של נישואין, אבל אף פעם לא מאוחר.

הניצוץ הראשון של דיבור נכון בהקשר לנישואין הוא הענין, שמושג זה כמוהו כאומנות של ממש, מבחינת ההיבט, שהכישורים הרבים להם נדרש אדם כדי לחיות בשלום ובשלוה, מתוך אושר אמיתי, הם כישורים נרכשים, שעל ידם הוא יכול להאשיר ולהעשיר את חיי הנישואין, ברמה גבוהה במיוחד.

כאשר בני זוג נתקלים בקושי של ממש, הם נתקפים בבהלה, ומאבדים את יציבותם בחיים. צריך לזכור, כי ילד קטן, שעדיין לא פיתח את כישוריו המוטוריים, לא מסווג כבעייתי, אלא כאחד שלא התרגל עדיין… כך גם בני זוג, שעולם הנישואין לא נהיר להם, תפקידיו המיוחדים ותרומתו העיקרית – אינם נהירים להם, כי הם פשוט לא רכשו את הכלים, להם הם זקוקים כדי להצליח.

בעולם האומנות מצליח זה שהוא 'אֳמָן'! בעולם הנישואין מצליח זה שהוא 'אֳמָן'-מיומן, לא ניתן במסגרת ראשונית זאת למתוח קוים על ריבוי הפרטים, אותם צריך אדם לרכוש כדי להיות "נכון" בעולם-של-שנים, אך לולא הם, גם אם יהיה לו רצון טוב ואמיתי – הוא יתקשה.

הלימוד הזה, אינו זר לרוחנו, הוא יסוד עולם המוסר, בו האדם התרגל לחיות את חייו דווקא על פי אמת מידה נכונה ואמיתית, לא בדרך של 'זרימה', לכל דבר יש דרך התנהלות שמביאה לתכלית, ודרך מנוגדת לה שמפסידה אותה – גם בנישואין, האדם יכול שנים רבות להתנהל לא-נכון, וזאת מחמת העדר כישורים לחיות נכון, התוצאות הן הפיכת הבית שהקימו למקום בו-לא-נח להיות בו, וחבל.

הבשורה הזאת, שעל האדם להיות 'מוכשר' עלולה להתפרש לא נכון, כאילו בשביל לזכות בחיי נישואין מאושרים עליו להיות 'מושלם', היא נובעת מחוסר ההבנה בעצם הענין הזה.

וזאת, משום שלא אדם 'מושלם' זוכה לנישואין מאושרים, אלא הנישואין המאושרים מקרבים את האדם להיות 'מושלם'. אדם שיודע "להתאמן" על קשר-נכון עם בן זוגו, הוא אדם שמתעלה על הריסות נפשו הבלתי מתוקנות, וזוכה להצלחה מפליאה גם בשאר תחומי החיים.

ההבנה הזאת, שאין הדברים השייכים לתחום "השניים", באים סתם כך, מביאה את כל אחד מבני הזוג להתייחס לעולמם המשותף ברצינות יתירה, על ידי דעת זו, כבר התרחש הצעד הראשון לעבר עולם התיקון, משום שכל 'אֳמָן' במלאכת אומנתו, מבין, כי כדי לראות תוצאות, הוא חייב לעמול, עוד ועוד, עד שכישוריו הופכים להיות חלק ממנו ממש.

החדשות הטובות שבהבחנה הזאת הן, כי כל המלל הרב המורעף על ראשינו בדבר התנהלות בינאישית נכונה וכו' וכו', חדל מלהיות מעושה ומביך, כאשר הנקודה נקלטת, והנישואין ניזונים מאותה התנהלות שונה וחדשה, או אז חש האדם אותה תחושה של תינוק שכבר מסוגל להחזיק נכון בכף מרק בלי לשפוך, הגישה הבריאה שלמד, הופכת להיות טבעית לחלוטין, ולא מקשה על החיים, כי אם להיפך.

אנחנו שיודעים כי יצירת אוירה טובה היא תוצאה של כח הבחירה שנתן לנו השי"ת, יכולים לשער עד כמה גדלה האומנות הזאת שניתנה לבני אדם שוכני בתי חומר, משני ניגודים גולמיים לא מעובדים נפשית, נוצרת הרמוניה מיוחדת של "והיו לאחד", תוך כדי התמזגות מוחלטת, לא דווקא בגלל המשותף אלא בגלל האומנות המרהיבה היוצרת תמונה יפה מניגודים דווקא.

האם אין זאת אומנות?

הבא ללמוד בבית הספר של החיים בשטחיות, יגלה עד מהרה שהענינים דורשים את תשומת לבו יותר מכפי שדימה, לחיות לצידו של האחר, השונה, הצריך… וממש כל החיים, ללא תבונה מעמיקה "איך עושים את זה", תביא מהר מאד את החיים הללו לבלתי נעימים בעליל.

הקדוש ברוך הוא נטע בנו 'דעת ורצון' להיות טובים. עם שני אלו אנחנו נכנסים לשערי הלימוד המעמיק במערכת החיים, שנדרשנו לה על ידי מי ששידך בין אדם וחוה והושיבם בגן עדן מקדם, אם לא נשקיע מזמנינו כדי להגות באותו רצון עליון ומשמעותו, הרי שאנו אומנים בטלים ממלאכתם, ואנו נמצאנו מפסידים את האושר המחכה לנו מעבר לפינה. ננסה איפה, בס"ד, בסדרת המאמרים הבאים, לנגוע בנגיעות שתהיינה בבחינת: "די לחכימא ברמיזא" בהבנות עיקריות של חיי הנישואין בדרכה של תורה, ותפילתנו: יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, אמן.

הפוסט אמנות בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אנשים, יצירתיים הם עד להפליא, מסוגלים לקחת משהו הכי גרוע שבעולם, להעניק לו אידיאליזציה והרי הוא 'הטוב שבטוב'. בטח שמעתם על המושג הנאצל: 'ביקורת בונה' אני אבקר את זולתי, אצביע על נקודות התורפה שבהתנהגותו, תכונותיו, מידותיו, מעשיו וכו' ועל ידי זה ייבנה האיש. מדהים!

ההיגיון שמאחורי הגישה הזאת פשוט להבנה, הרי בכל אדם יש בסיס טוב, רק שאינו מודע לחסרונותיו, לו ידע, סוברת הגישה, בודאי שהיה נמנע ממחדלים. שומה עלינו, לאותת לו, לכוונו, להורותו… או אז, ללא שום ספק, יתעשת הטועה, והיה זה שכרנו שכרו.

ככל שזה נשמע מבטיח ונהדר, זו גישה של, סלחו לי, אדם מפגר מבחינה רגשית. . מפני הסיבה הפשוטה והמחרידה, שביקורת, מעולם לא בנתה איש. בדוק.

גבות העיניים של הקורא נזקפות בצדק, המושג ביקורת בונה כה השתרש, שיש הנוהגים להעבירה אף בדרך נעימה ומתקתקה, אולי אף עם הקדמה קצרה שואלת: מותר להעביר ביקורת בונה? לא חס ושלום משהו אישי… זהו. הלה ישתתק מיד, מה הוא יגיד? לא? איני מוכן בשום פנים ואופן לשמוע ביקורת בונה, לא רוצה? סתם לא אינטליגנטי.

בטח, נזכרתי, ודאי שיש ביקורת בונה… פועל בנין למשל, כאשר מנהל העבודה מבחין שהבנאי בונה עקום, הוא קורא לו שיעמוד לידו, ואומר לו, כך בפשטות, ראה, אתה בונה עקום, השתדל לבנות שוב. זו ביקורת בונה האיש יהרוס מה שבנה, יבנה שוב הרי לכם ביקורת בונה.

אלא שהבעיה היא, שילד, בת זוג, תלמיד וכו' אינם פועלי בנין, וטעויותיהם אינן אבנים נבנות, גם מעגליות התנהגותם, אף זו שאיננה נכונה, אינה ניתנת לבנייה על ידי סניטה באישיות. אפשר להרחיק לכת ולומר, שגם פועל הבנין, אם הלה יצווח עליו ממרומי משרדו הממוזג פועל עצל ובטלן, חדל אישים ומופרע, תפרק מיד את הבניה המפלצתית שלך… יתכן והפועל הנבהל יבנה, אבל אין ספק, שכבנאי מעולה איש לא בנהו.

במקום ביקורת בונה, ניתן להשתמש במושג שיחה בונה, מה שבונה בשידול, בהסבר או במה שרק לא תרצו אלו הנקודות, בהן 'לא' הובעה שום ביקורת. אדם שנמתחה עליו ביקורת קטלנית, אם אמנם הצליחה לפגוע בו היא לא בנתה אותו, היא העמיקה בו את התודעה כי הוא באמת שלילי, וכשלילי, מה לו לנסות שוב. הרי גם ניסיון שני של 'שלילי' יניב תוצאות שליליות. רק ההיפך, ההצבעה על היכולת העתידית תוסיף מוטיבציה. אם כל זה אמת כאשר מדובר בביקורת בינאישית, או בהעברת השפעת למידה או עסקית, חרב הביקורת כטבעה של חרב, יודעת רק לקרוע ולנתץ. חודה קטלני שבעתיים כאשר משתמשים בה בהעברת מסרים בתוך חיי המשפחה, מה שאנו אוהבים לכנות הבית היהודי.

כאן, מלבד שהביקורת לא תביא אף קמצוץ של תועלת, היא תצליח לפעול את ההיפך ממש. הכלל הידוע, לפיו כל ניצחון בבית, הוא הגדול שבתבוסות, תקף גם כפרפרזה דומה, כל השפעה שבאה בעקבות ביקורת היא הגדולה שבהרפיית ידים. המבקרים העקרוניים, שהפכו את הביקורת לדרך חיים, מעולם לא יודו בחוסר התבונה שהתנהגותם זו משדרת.

'ההצלחה' המגוחכת שלהם לשלוט באנשים שסביבם גורמת להם לחשוב כי זו הדרך היחידה 'בה שומעים משהו בבית הזה'…

וכי תאמרו:
"מה הפסידו"? הלא בסך הכול הענינים זזים…

את הכול!

אם היה ניתן להעמיד מגבר קול לרחשי לבם של הנתונים למרותם (! ) הם היו מזדעזעים מהיחס הפנימי, הכמוס, אשר רוחשים להם אלו שהיו אמורים להיות אוהביהם ומכבדיהם הגדולים ביותר.

חבל שאיננו אנשים יודעים להבדיל בין ביקורת לבין הבעת הצרכים. אם בר שיחך גורם לך צער במעשיו, שאינם מתוקנים…

עליך לומר לו זאת, מעשיך, אלו ואלו, אינם מקובלים עלי… החדות הזאת, האסרטיבית והפשטנית לכאורה משכנעת יותר מאשר התפרצות מלל קוטל.

איך אתה עושה דבר כזה? ככה עושים? אני לא מבין אותך! ויש הממשיכים לתאר את הדמות השלילית שמאחורי המעשים, ויש הנוטים לראות בגנטיקה הפגומה את השורש לכל המחדלים שזרעו של האב והסב מוכרחים לעשות עד סוף כל הדורות. מצחיק.

האם באמת חושבים אלו, שאדם שנאמר לו שוב ושוב שהוא כזה וכזה, מקבל פתאום הארה של חשק לציית לפקודותיהם המכובדות? זה הרי אבסורד שאין כמוהו!

הגורם העיקרי להתנהגות זאת היא הסלחנות שאנו מעניקים לעצמנו על שחיתות המידות. המילה ביקורת בונה היא הדוגמה הטובה, איך ניתן לקחת איסור דאורייתא של 'לא תונו איש אל עמיתו' אונאת דברים, וחז"ל הוסיפו על הזהירות היתירה מאונאת נוות הבית הדומעת (ב"מ נט. ) ולהכתיר אותו בכתר של 'בנייה'…

הפוסט ביקורת (לא) בונה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

המשפחה היהודית, מכונה במקורות בשם 'בית', בכמה התייחסויות, "ביתו" – 'זו אשתו' וכו'. וכן הפעם הראשונה בה התבשר האדם על בת זוגו, כתוב: "ויבן ה' אלקים את הצלע" – לשון בנין. כשאנו אומרים עקרת הבית, שלום בית, אמרנו בנין! כי את 'הבית' בונים.

הבית היהודי, נבנה על ידי שנים, האיש והאשה, השותפות שלהם מכריעה מאד בצביון הבית, גם מערכת היחסים שלהם, והתייחסותם כפרטים שונים זה לזה, ושל כל אחד לעצמו, באים במסגרת בניית הבית. כלומר, בכל דבר שהם עושים – הם משפיעים על המערכת הביתית שלהם. הם עסוקים בבניה, ברצותם או שלא ברצותם.

כשאנו מסתכלים על שנים שבונים בית, בדימוי המעשי, אנו נתקלים בשני אנשים שונים, שמכורח המציאות, סגנונם וטבעם בא לידי ביטוי בתפקידם בבניית הבית, לכל אחד יש תפקיד, שהוא נוטל אותו מכח היותו מותאם לו, גם ברמות התרומה שלהם להתקדמות חייב להיות הבדל כלשהו, וגם זה מתחלף ביניהם, פעם זה עירני יותר, ופעם זה עייף מידי – הם בונים בצוותא, זה העיקר.

משהו משותף יש להם בכל זאת, הם יודעים היטב, וזוכרים כל הזמן את העובדה הבסיסית: – "לָמָה הם כאן"? הם מרגישים, חשים ומודעים לכך, שהם עסוקים בבניה! המטרה המשותפת גורמת להם לגשר על פני פערים, בהשכלה, בכוחות ובכישרונות ואפילו במוטיבציה לא סימטרית, כי הכיוון ברור ומשותף כאחד לשניהם.

השנים לא יעשו צעד אחד שיגרום להם להרס הפרויקט, גם אם ארע איזה מחדל, בזוכרם שהם כאן על מנת לבנות ולהקים, הם יתייעצו כיצד לבנות שוב את מה שנהרס, ויבדקו ביניהם כיצד לבנות מעתה "בלי פאשלות", כי למה להרוס, כשאנו כאן בשביל לבנות? ועוד, הבונים, לא מזלזלים באף פרט מהבניה, הם לא יראו זוית בבית כמיותרת וזניחה, משום שברגע האמת – הכל יקרוס.

הצלחת איש ואשה בזיווגם היא אך ורק כאשר הם יהיו מודעים לחלקם במטרה זו עצמה – בניית ביתם, בניית בית ישראל וכו', המרחב בהם הם חיים במובן הפיזי חשוב פחות מהבית במובן הרעיוני שלו, הבית שאמור להיות ניזון משנים שבונים אותו, יבנה הכי קרוב שאפשר לשלמות, כי גם אם תיתכנה טעויות אנושיות, די רבות אפילו, אך הם לא יחטאו למטרה, הן לא תהיינה טעויות של בסיס, של ניצול השהיה באתר הבניה בשביל להרוס את הבית שהולך ונבנה. מודעות זו אמורה לסייע היטב לשניים שבונים ולפעמים, לפחות בתחילת הדרך – שוכחים לעיתים, שבונים נושאים את עיניהם אל עיקר העמל: הבניה הנהדרת של עמל כפיהם. הזוג שמתגלעים לו קשיים במהלך חיי הנישואין, חוה את ההרס המזדחל ומתקרב לפתחה של הזוגיות שלו, אל לו לבן-הזוג להישאב אל יצר ההרס, ולהכרית את הענף המשותף, שהם יושבים עליו.

זה לא מסובך כל כך, כי ההרגשה הטובה של בניה, מתלווה אל החיים האלו, אם בהתחלה 'זה נראה כבד' כזה, כאילו מי יודע איזו התפלספות עומק יש בכל מילה שאוציא מהפה, אחרי תרגול מחשבתי על העומק שבחיי בניה, נהיה לפחות כמו אותו פועל לא-אקדמאי במיוחד, שמתעסק פחות בפוליטיקות, ובין האבק שמכסה את כל כולו, רוטן על עיסוק בשטויות ולא בבניה.

בבניה של בית בנישואין, מתקיימת חלוקה ברורה בין העיקר לטפל, כמו בבית דירות, יש את היסודות, יש את השלד השדרתי, ויש את הציפוי החיצוני, אם סולם ההעדפות יהיה נאמן למקורו, בני הזוג יזהו מהו קריטי מבחינת בנין-הרס, ומה ניתן לגשר ולפשר ולהתפשר, הם יבנו בית לתפארת. אך אם הציפוי החיצוני יהיה יהרג ובל יעבור, תוך כדי רמיסת היסודות שעליהם עומד כל הבנין, הם יישארו עם הטפל והעיקר מוט יתמוטט.

ככל שאני חושב יותר ויותר, אני רואה את הדימוי הזה כמוצלח מאד, משום שכשם שבבית אין בו משחקים, אי אפשר להתכחש לפנימיות רקובה ומתפוררת, תחת מעטפת חיצונית בהירת מראה, כך חיי הנישואין, אם היסוד הפנימי, החיבור והבניה היסודית והשורשית שבין בני הזוג, המוציאים מתחת כפות ידי שניהם בנין מרהיב הקרוי "נישואין" – לא יהיו תקינים, לא יועיל שום מכסה וציפוי, והכל רק שאלה של זמן עד שנגלֶה שנותרו רק הריסות.

אלו השנים יוצרים משהו שלישי, ועליהם להיות זהירים ביותר לטפח את המשהו השלישי הזה הקרוי: "והיו לאחד", מרוח בניה מאסיבית, של פועלים חרוצים, שלא מרימים יד או רגל במתחם הבניה שלא לצורך הבניה המשותפת.

למרות שהנמשל נראה קצת יותר תובעני מהמשל, במציאות, ההיפך הוא הנכון, משום שהפועלים במשל עובדים לשם מטרה אחרת – פרנסה וכו', כאן העבודה היא החיים עצמם! האושר שמחכה בפינה לשני אנשים עם חוכמת-חיים. והעיקר הוא שבנמשל, יש מישהו, אחד יחיד ומיוחד, שאתם, שני בני הזוג – פועליו, יתברך, כביכול, לבנות את ביתכם היציב, מתוך מודעות עמוקה של אחריות לחוסן והדר הבית אשר תבנו. הנה מה טוב ומה נעים שבת בונים גם יחד.

הפוסט בנין בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין 'בית-המוסר' עמוק מימד יותר, מאהל ישרים של שנים-הנשואים, שם המקום בו ניתן לעשות עבודה עצמית מעמיקה עם האין הגדול שבנפש, המחכה להיגאל ולהיתקן.

כדי שלא תהיה טעות, אין הכונה כאן לעבודת המידות כפשוטה, שגם היא נכונה, רצוננו להסב את תשומת לבכם אל עומק דעומק הקיים בעבודה פנימית של גאולת הניצוץ האבוד! – מילוי ותיקון המקום הדורש תיקון, ורק כתוצאה מחברה עם השלם באותו מקום, נוכל להשלים את החסר הזה.

לכל אדם יש דברים שהוא חסר בהם, והוא מבקש בעצם היותו בעולם – להשלים את עצמו בהם. מידות שונות, תכונות זרות לו, שכתוצאה מהחיים עם הזולת – המתוקן בכגון אלו, ממשיך גם על עצמו אותן שלמויות, וההיפך. הוא נעשה אדם שונה, בעל ערך-מוסף רק כתוצאה מההשלמה הבאה על ידי חיי הנישואין.

נתאר לעצמנו שאנו מביטים על אותן תכונות כעל ישויות חיות ונושמות המצויות בכלא, מאמץ לגאול אותן ולפדותן, גורם לנו לרכוש אותן לעצמנו כמסייעות בדרך החיים ובקרבת האלקים, האם לא נתאמץ לפדות את האסורים בכבלי ברזל?

כך הם הניצוצות האבודים הללו, הכלא בהם הם נמצאים הוא הצד הלא מודע שלנו, ולא התפתח דיו, שלא הגיע לתיקון, בחוסר היכולת שלנו לרכוש אותן תכונות – גילינו את דבר היותן בשבי, בזכות החיים המשותפים עם הצד השני, שבהכרח יתבע את חירותן של תכונות אלו ואחרות – נזכה להיות מושלמים יותר.

השנים שגואלים את הדברים האבודים הללו, זוכים ליהנות מחיי איכות רבי-משמעות, כי הלוא כל החסר הקיים בעולמנו, נובע מאותו שבי אומלל, הגורם לנו לתהות שוב ושוב אודות האושר שלא-מובטח לאנשים הנשואים, כמיתוס הכי נפוץ בעולמנו. האושר שייך לבני החורין, לגואלים ולנגאלים מהמסך המפריד בינינו לבין היכולות שלנו.

נניח כאן דוגמה איך גואלים תכונת-נפש דביקה מכלאה החשוך. הקשר של בני הזוג, הוא בעצם בבואה לקשר שלהם עם העולם, הכעס, הביקורת, ההתמרמרות והלחץ מתאפיינים בהעצמה בבית, אך הם בעצם נמצאים אי שם בתוככי ארסנל מידותיו הממתין לזיקוק.

אדם המכור להערכת הסביבה, והוא בעל דימוי עצמי נושק לקרקע חייו, מסוגל להרגיש שכושר הסבולת שלו עומד להסתיים כאשר נתקל בחוסר הערכה, לטעמו מאת בן-זוגו, כאן, האיש המובחן, שיודע ללמוד על הניצוץ האבוד, ינסה לגאול את הערכתו האבודה, ביודעו כי ה"הערכה עצמית" שלו כלואה ושבויה אצל זולתו. כמו כן מידת הכעס – הנפוצה ביותר – יכולה לבוא על תיקונה, אך ורק כאשר הוא מתמודד עם נסיונות כאלו יום יום, והכונה לפרץ כעס בלתי נשלט, המערער את יציבות חייו.

זיכוך הכעס אינו רק בהתגברות עליו, שתיקה והפנמה של "מה לעשות, עלי לשתוק", הניקיון האמיתי מהרעל הזה, ייתכן אך ורק כאשר המבט שלו ירחיב את אופקיו, כאשר יחתור לשורש "מידת הסבלנות השבויה", ויבין באמת, לאן נעלמה ההתאפקות… ומה 'שורש' ההתפרצויות, הוא יוכל בעזרת זוגתו (והיא בעזרת בעלה) להתנקות מחריגות נפשיות אלו במידה קרובה אל השלמות.

בכלל דברי חז"ל, משל לאדם שמחזר אחר האבדה, כלולים חיזורים אחר נקודות אישיותו האבודות של הגבר, גם המציאה – האשה, נתונה לחיים בתוך מעגל של תיקון, בכך שהיא יכולה דווקא במסגרת הנישואין לחוות דברים חדשים, נכונים יותר, שבהיותה לבדה – היתה נעדרת מהם.

הפסוק אומר: לא טוב היות האדם לבדו, משום שלבדו, הוא נשאר עם המקומות הבלתי מתוקנים שלו. אם לא יחוש בתחושתה הצורבת של בקורת הרסנית, לא ידע לעולם מה רעה היא, ועד כמה עליו להיות אדם שונה ואחר. לא רק 'אדם לא מבקר', אין בכך די… השאיפה של המקומות האבודים היא להגיע, בדוגמה הזאת למשל, להיות 'אדם שאין לו צורך לבקר', משום שהלוע של החור הביקורתי הפעור, הושלם בסיוע הבנת הקשר שלו בחיי הנישואין.

החיים במחיצת זיכוכים שכאלו, יכולים לתרום לכל שיעור קומתו הבנת עומק – היכן הוא נמצא בעולם, רמז לדבר, מוצאים אנו בחז"ל, אודות החיוב להגות בתורה בחברותא, בשנים, משום שהלומד לבד – כך אומרים חז"ל – מיטפש והולך, משום שאין מי שיעמידנו על טעותו. כך, ניתן לומר, החברותא של החיים, מעירה את תשומת לבנו, בכל יום ויום לחובת הגאולה המוטלת עלינו – לגאול את הנקודות ה'שחורות' ולהביאם לידי עולם התיקון, ולגאולה שלימה.

הפוסט גאולה בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

"לֹא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת (תְּהִלִּים יט): "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן כט). רבים מדברים ומשוחחים, אבל רק עם עצמם… התקשורת היא חד כיוונית, אחר כך מתפלאים שאנשים שלא שומעים אותם.

עיקרון זה תקף ביותר בין אנשים שחיים שנים רבות זה לצד זו, וסגלו לעצמם דפוס שיחה לא יעיל, אין אחד מאשים את עצמו באי-תקינות, כי בסך הכל הם מדברים, משוחחים, מביעים דעות – – – ואין כל הצלחה בתקשורת.

צריך לדעת מהו דיבור, לדיבור יש תפקיד, הוא נועד להעביר מסר, והא אמור להיות ברור, נקי וממוקד. כך מדברים על רגשות, כך מביעים צרכים, כך יודעים לבקש, ולדעת שלפחות בקשתי כמו שצריך, וכאשר אדם יודע לבקש – הוא בדרך כלל, נענה בחיוב.

אין אפשרות לתקשר נכון עם הזולת, אם הדיבור הוא מפוזר ולא מביע את עצמו כראוי. לעיתים יש לאחד מבני הזוג טענה גדולה המקננת בלב, כאשר הוא ניצב לשטוח את בטענה, אינו מדבר על "מה שמפריע לו" שזה בעצם, הבסיס לטענה, אלא נושא נאום ארוך-ארוך המבטא אלף ואחד תסכולים ולא נוגע כלל במה שכואב לו, הצד שכנגדו עומד פעור פה, שומע דברים קשים, לעיתים, אף משיב מלחמה השערה, לא התקיימה כאן שום שיחה, אפילו ברמה הנמוכה שלה.

כאשר אחד מכם מרגיש במשהו שהוא רוצה לבטא, עליו להתבונן בתוך עצמו, מה הוא המסר הנכון שהוא רוצה שלבו של הזולת יקלוט, אין כאן מן הענין להציג דוגמאות, כי הן נמצאות בכל פינה ופינה – כואב לנו משהו אחד, ואנו מדברים על משהו אחר, באיסור כולל ובאיסור מוסיף.

אין 'הצועקים-מרה' אנשים חסרי נימוס וטאקט, ההיפך, בחוץ ניתן לראותם מבקשים בשיא העדינות את מבוקשם, הם אנשים בעלי מידות באמת, אך ההרגל לדבר לא-נכון כה מוחדר בהם, עד שאינם מסוגל לבטא כאב ללא לעלוב ולפגוע, ללא נגיעה כלשהי בעיקר.

המיתוס המכתר את הטעות הזאת קרוי בשם "מובן מאליו", כאשר הוא נתקל באי שביעות רצון מהתנהלות מסוימת, הוא מעניק לה פירושי פירושים החורגים מהמציאות המצומצמת, ומועצמים למימדים מפלצתיים, המפסיד מכך הוא רק הוא בעצמו, משום שבמקום לפתור את ההיתקלות הקטנה-יחסית, הוא פותח במלחמה עקובה מדם על כלום, הפגיעות נעשות תכופות, המשקעים נושקים למעמקי הנפש הפגועה. תגידו, איך אפשר לחיות כך? הלוא כל אחד לא יודע כמעט כלום על זולתו, וכי איך יידע? יתנבא?

"אמרתי לו/לה אלף פעמים", אינה אמירה משכנעת, משום שאם אמרת אלף פעמים, ולא נענית, האם כשהפעם האלף ואחת תהיה בקול גבוה יותר, או עם תוספות ארסיות – היא תתקבל? מסופקני אם אתם מאמינים בכך… אדם חכם, בוחן את מה שלא הצליח, וממסגר את זה כ'לא תעשה עוד'… אפילו פעם נוספת אחת, אם זה לא מצליח, למה לאמץ את זה?

וכמו שאמירת אלף פעמים מעידה על אמירה בדרך שגויה, כך הדרישה מבן הזוג להבין לבד איך צריך להתנהג, היא דרישה מגוחכת, משום שאין אדם מבין שום דבר, אם לא אומרים לו, באופן מסודר, מכובד, בהיר – אני רוצה שהעניינים יהיו כך, אני מבקש לראות דברים כך. ואז, גם אם תהיה איזו אי הסכמה, או הזנחה בפעם מן הפעמים, לפחות הענינים ברורים, ניתן לדבר על זה.

שְׁנַיִם-נְשׂוּאִים רבים, שלמדו לדבר נכון יותר, התפלאו להיווכח כי הם קבלו את משפחתם מחדש, הם נרעדו לגלות, כי בעצם, עד היום, הם לא ידעו כלום כמעט על בן-בת זוגם, הם דברו המון, הכירו הרבה, אבל לא את מה שלא דברו עליהם, כאשר האדם יודע לדבר, ויודע שהוא צריך לדבר, הוא מגלה הבנה שלא מן המצופה, הוא רואה חיים חדשים, גם אם הם לא מושלמים – הם לפחות נכונים יותר.

צריך לקחת את השיעור הזה לחיים. אולי לרשום רשימה קטנה וסודית, על כל הדברים שאינכם מרוצים מהם, לנסות לדבר על מה שהנכם 'מרגישים' כלפיהם, בלי להאשים, אלא לדבר מתוך שאיפה לחלום שיתגשם על ידי שְׁנַיִם, לדעת להביע את הצורך בדרך שלבו של הזולת תקלוט. לבקש את לבו לשיחה אמיתית, לא מתווכחת ומתנצחת, החיים ייראו אחרת – ללא ספק.

אם השיחה "נתקעת" והופכת לריב רע, עליכם לבדוק, מהו הדבר שניתן לכנותו 'שגיאה' בשיחה, לגלות את המוקש הזה, ולנסות שלא לעלות עליו שוב, עם המון שימת לב, השיחות תהיינה מקשרות ביניכם ולא ההיפך.

עיקר הקשר בנישואין הוא הדיבור הנכון, גם חז"ל הקדושים דברו על קשר בדרך כזאת: 'ראוה מדברת'! הדיבור הוא סוד המלכות, אין הנהגה ללא דיבור, והדיבור צריך להיות מדרבן, ולא דיבור שלא נשמע באוזן הנדבר. אולי סוף סוף נתחיל להרגיש ששומעים מה שאנו מדברים, כי אנו, פשוט, מדברים – – –

הפוסט דיבור בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אחד מיסודות התקשורת הנכונה בין איש לרעהו, הוא לדעת להקשיב, רבות נאמר ונכתב בענין זה, אך מידה מרובה של נחיצות יש בין שנים הבונים קשר של נישואין, כי יש שיחות ויש שיחות, יש שיחות שהן מונולוגים עצמיים מתישים, ויש שיחות שהן התעניינות כנה במה שהזולת מדבר.

'נעימי השיחה' אינם דווקא אלו אשר יודעים לרתק ברוב כשרון, או שנושאי שיחתם הם דברים מעניינים , אם תבדקו, תמצאו, שהאנשים אתם ממש מהנה לדבר, הם דווקא אלו שכמעט לא פוצחים פה בשעת שיחה, אלא רק 'מדברים' דיבורים של הקשבה. כי גם בהקשבה, יש כללים . יש אדם מקשיב, אך זולתו לא מסופק מהקשבתו, משום שגם לו היה ברור מלכתחילה שלבר-שיחו יש אוזניים , אך אם לבו עֵר בשיחה – עדיין   לא ברור לו כלל, על המקשיב להיות שם לגמרי, בשפת הגוף, בקוי פניו ובמילות מכוונות ומשקפות – כך מקשיבים.

המון קונפליקטים וקרעי נפש בין   השנים הנשואים היו יכולים להימנע, אם היו הם מקשיבים זה לזה, אילו היו נותנים לרחשי לבו של זולתם מקום שיוכל להכיל אותם. גם ההתנהלות שהיתה נגזרת מאותה הקשבה מקבלת היתה מתייעלת יותר, אנשים הם לא רעים , הם פשוט לא יודעים כיצד לנהוג, משום שמעולם לא הקשיבו.

להקשבה בין בני זוג יש מעלה גדולה יותר, משום שכאן  צריך להקשיב לא רק למילים או לשיחה 'זמנית', בשיחת נשואים יש את היכולת לעמוד על הלך רוחו של הזולת, וידיעה זו חשובה לאין   ערוך

להאשרת החיים המשותפים. אם כאב פנימי לא מוצא לו פורקן בבית, במקום הנכון והטבעי, הוא יכול לצאת בפיצוץ לא מבוקר בוואריאציות שונות, כאלו שאף אחד מהם לא יאהב אותן.

אם התחלתם להקשיב, ואתם שומעים דברים מסוימים, עליכם לעצור מידי פעם, ולנסות לשקף את מה ששמעתם, אולי המסר לא נקלט, והכי גרוע הוא שהמדבר דיבר משהו אחד והמאזין  שמע משהו

אחר, כאשר תשקפו את דברי בר שיחכם , תקלטו כמה וכמה היתה נחוצה השיחה המאזינה והמקשיבה לקשר שביניכם.

השיקוף, מלבד התועלת שלו בשיחה, שמוצאת את הלבבות מבינים זה את זה, הוא גם מעביר מסר לא-סמוי: אני מתעניין בך, חשוב לי לדעת, להרגיש ולחוש את מה שאתה חש. אלו הם דברי נחת של שנים שיודעים להעביר דברים נכון  זל"ז. אם בשעת השיחה המוח עסוק בתשובה, או בדבר הבא שעלי לומר, הרי שלא היתה כאן הקשבה, כי אף אם תוכל לחזור על כל מילה שהלה דיבר, היתה כאן   גסות רוח של התעלמות.

פעמים רבות כאשר השניים נפגשים עם יועץ נישואין, ומשוחחים בנוכחותו ובהדרכתו, מופתעים הם להיווכח, כי ההבנה במה שאמר הזולת נתקלת בקושי, מסתבר, כי אינך מבין   את הצד הדובר, ולא משום שהנך קשה הבנה, כי הקשבתך אינה הקשבה של ממש. והמפחיד ביותר הוא, שכך גם בבית, הם מדברים שנים על גבי שנים, כשכל אחד מהם מונע ממקום אחר ורוצה דברים שונים.

יש ואחד מבני הזוג כועס כעס רב, איום ונורא, ומטבע הדברים הנאמרים בשעת כעס, הוא שובר בחמתו את כל כללי המשחק, ומטיח דברים איומים ומגעילים , כשוך חמתו הוא בוש בהתפרצותו בחוסר השליטה שלו, אך עדיין שניהם לא הקשיבו לקול הזעקה, שגם אם הביטוי שלה לא היה הולם, אך הכאב הושתק והודחק – אין מי שיקשיב.

יש תופעה מעניינת אצל בני אדם, רבים וטובים מודעים היטב לגודל המצוה שיש למי שמאזין לאדם בעת דחקו ומצוקתו, כולם נוטפי נועם וקבלה טובה, ורק בבית, במקום שבו הם נדרשים להיות לגמרי בשיא כושרם, הם נעדרים אותו כשרון להיות לצד זולתם בעת שיחתו, דחקו, רגשותיו ושאר צרכיו.

לא כל אחד יודע להקשיב. אבל מי שיודע – מבין עד כמה זה חשוב, כי בסופו של דבר, המילים שרובצות על הלב ייאמרו, אין ריוח אמיתי מההתעלמות, אך הברירה היתה רעה, כי עדיף לבנות את העברת המסרים בדרך שתועיל לשנים, ולא להמתין שהדברים יתפרצו אחר שנים של הדחקה וחוסר שביעות רצון.

יש המתהדרים בצדקות השתיקה לביזיונות שמבזה בן הזוג, על אף שזו כשלעצמה, דרגה גבוהה בתיקון המידות, לפעמים היא באה ממקום של התעללות של ממש, הלה רותח וזועם, שוצף וקוצף, כאבו כְּלַבַּת הר געש, אך זולתו 'צדיק' ושותק. ייתכן, שאם היה מקשיב, לא היה מתפתח כעס וחוסר סובלנות.

מספרים על אחד מצדיקי פולין זי"ע שהיתה לו 'אשה רעה', שהיתה מקללתו קללות נמרצות והוא היה שותק לחלוטין. יום אחד הבחינו תלמידיו שהוא עונה לה, מסביר וכו'. כשנשאל האם פקעה סבלנותו, השיב: כי הבחין שאם לא ינהל את השיחה על הענין זה נכנס בגדר של היפך תיקון המידות, כי גם לה יש איזה כאב, שאמורים להקשיב לו, למרות שהדרך שלה לבטאו – שגויה.

ככלל ניתן לומר, שחיי הנישואין התקינים והנכונים, הופכים אותנו לאנשים יותר טובים, ותחום זה של הקשבה לזולת הוא אחד מהמדליות הגדולות שזכינו.

הפוסט הקשבה בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כולם מכירים את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמוך ממש, וכלשון חז"ל: 'מה שעליך שנוי אל תעשה לחברך', נכון שלא כולם מקיימים אותה, ובמיוחד לא כשהאובייקט לא ממש מקל על הקיום, אלו הרי דעות חלוקות וגופים מחולקים צריך קצת להתאמץ, לאהוב, לכבד ולקבל ובפרט כמוך.

המעניין הוא, שחז"ל משתמשים במצוה זו כפשוטה גם לגבי הקשר הזוגי, רבותינו במסכת קידושין מלמדים: 'אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך'.

כלומר, לתפישתם של רבותינו – לראות בה דבר מגונה ותתגנה עליו, זהו פגם באהבת ישראל, מצוה, שמשום מה, איננו פטורים ממנה גם כאשר מדובר באשתי…

שימו לב, אין המגמה של ראיית האשה בשביל מילוי הצורך האנושי הפשוט והבסיסי לראות את בת הזוג לפני הנישואין.

לא! זה בכדי להרחיק את הנגע של "תתגנה עליו"! ואיך, אם כן, תתקיים מצוות ואהבת?

מדהים!

כאשר איני מקבל את הזולת כמו שאני מקבל את עצמי [כמוך! ] עם כל חסרונותי הבולטים, תכונותי המרגיזות ומצב רוחי המתחלף לעיתים – – – כי הלא רק לי מותר להיות 'לא-מלאך' לזולת לא!

הוא, אם יהיו בו חסרונות, תיכף תזדחל ללבי הזועם והמאוכזב מחשבת גנאי… אימתנים ומפלצתית שתעצים את ממדיה עוד ועוד – ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך.

אם נצא מתוך נקודת הנחה, שראיית הדבר המגונה שרואה בה הבעל, אינה פרי דמיונו הכוזב, נצטרך להסכים כי דבר מגונה ישנו! הבעיה היא שהוא 'יראה' זאת ותתגנה. והגינוי פוגם באהבה לרעך כמוך. אם סכנת ביטול מצווה זו מאיימת על חיי נישואיך עמה אל תינשא לה.

אם כאן הובררה לנו הגישה הנכונה של טרום נישואין, בדרך עקיפה אנו נוכחים ברמה הרצויה של נישואין מתוקנים, בה שוררת התפישה של 'רעך כמוך', כערך עליון שחופף על הקשר הזוגי האמיתי והכן.

האמת, שהערך של 'כמוך' בדעת חז"ל, מיוחד רק לאהבה, אך לגבי כבוד וקבלה נדרשת מאתנו עליית דרגה "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו"… כלומר, עולם צרכיה החברתיים והפיזיים, דעותיה ומכלול עולמה אמור להיות מכובד על הבעל 'יותר' מעניניו שלו… ואם נרצה להשלים את האוטופיה הזאת, נבין, כי זו היא בעצם, השלמה לאוהב את אשתו 'כגופו'.

התנהלות שוגה ונפוצה, מדברת ללא מילים, כי כל עניני בין אדם לחבירו, לשון הרע, קנאה ושנאה, גאוה והשתררות ושלל המידות הרעות, מקבלות לגיטימציה כאשר מדובר בבן הזוג או בת הזוג. שם נעלמים כל האיסורים, פג תוקפן של מצוות האהבה והכבוד ההדדי.

הסיבה לכך נעוצה כנראה, בתפישת העולם הלא-תורנית בעליל, הרואה בבן הזוג סוג של אובייקט האמור למלא את צרכיי לפי הוראות מפורשת וגילויי רצון שלי…

גם אם אנשים מספיק טאקטיים שלא לנקוט בנימה מגעילה שכזאת, בשיחם ובשיגם ואפילו אינם מעיזים לחשוב כך במפורש, עדיין משהו בדרך התנהלותם הזוגית, ואף גם ההורית, מורה על היותם כלואים במקובעות האנושית שאינו רואה במעגל החיים כי אם את עצמה.

המקום בו ניתן לראות את חסרונות הזולת כמאפיינים לדמותו והיחס כלפיו, הינו המקום הצר של ראיית העצמי האגוצנטרי, ללא מחוייבות ללגיטימיות של נפש זולתי, על כן לא ציותה התורה על אהבת הזולת כמקובל העולם… אלא 'כמוך'.

הכנס נא את "חברתך ואשת בריתך" למעגל הצרכים שלך, למקום בו ניתן לסלוח על כל משגה וחסרון בתנאי שהמדובר הוא בי…

גם היא או הוא יהיו שם.

ורחמנא אמר:

ואהבת לרעך כמוך!

הפוסט ואהבת לאשתך כמוך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חכמינו אמרו במדרשם הטוב (במדבר רבה ט, ב): "לימדה אותך התורה, שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין? הוי ותרן". מידת הוותרנות היא מהמקלות על כל מי שחי עם בעל המידה הזאת – לחיות חיי נוחות ושלוה, אדם שאינו עומד על דקדוקו של כבודו וכו', אדם שיודע לוותר גם כשהוא 'צודק', זהו אדם נח וזורם.

אך זהירות! יש דברים שלא ניתן לוותר עליהם, והויתור עליהם הוא לא ויתור, אלא הדחקת הגעש הפנימי, על משגים, טעויות, מעידות או אי שביעות רצון נקודתית, ניתן לוותר והמון, ובכל עת… אך על צרכים בסיסיים אין אפשרות לוותר – גם אם תרצו.

מה שקורה במציאות, כאשר מידת הותרנות נתפסת לא במובן הנכון שלה, הרי שסביב המון פרטים שוליים מתחוללים מאבק של ממש ואין רואים בהם שום וותרנות, וזאת משום כי היה נסיון לוותר במקום שאין צורך לוותר, ואין יכולת ואפשרות לוותר.

תאמרו, וכי מה? עדיפה היא המחלוקת? שאלה לא טובה. משום שרק הוותרנות השגויה תביא למחלוקת. ההיפך מכך הוא, כאשר השניים ירגילו את עצמם לבטא את פנימיות הצורך שאין יכולת לוותר עליו, לא ממקום של 'רצונות' אלא ממקום של 'צרכים', או אז, כשהשפה הרגשית והזוגית תהיה תקינה, יוכל הצד השני דווקא להשתמש במידה זו…

וכאן עולה דמותה היפה של מידת המידות הזאת, בדרך כלל, הוותרן נוטה לוותר על משהו שהוא שלו למען הערך העליון שהוא: שלום, שלוה, שקט וכו'. כאן, בבית היהודי, הויתור אינו ויתור באמת, כי אם רכישת פוליסת-קשר שתקשר בין המוותר לזה ש'ויתרו' לו, הועבר כאן מסר עצום: "אתה חשוב לי"… בדרך זאת, תודו, אי אפשר לקרוא לזה 'ויתור' כי אם קניית משהו גדול ביותר.

אפשר לומר, כי דווקא כשהויתור בא נכון, אנחנו יכולים לראות את השפעתו העצומה על חיי הנישואין, אדם שיודע להבחין בין העיקר לטפל, בין חיי נפשו לבין מותרות ציפיותיו, מנתב את כוח הויתור שלו לכל דבר כמעט, הוא מתהלך בשוק החיים המשותפים ורוכש קנינים של כוח ועוצמה.

כי הרי מי יכול לוותר? רק מי שהוא חזק!

נקודת העומק שבזה היא, שהרי אדם שמוותר בלית ברירה, לא זכה לויתור, הוא רק 'הרים ידים', כשהבין שאין לו יכולת להתנגד, אדם שמוותר נכון, הוא אדם חזק, שיודע כי יש לו מקום להתנגד, ואף יכולת לכך, אך כיון שהוא חש במסוגלות נפשית בוגרת לגבור על יצרו ולוותר, הוא יכול להגיע לזה, הוא גם שידר את זה בחוסנו הפנימי והחיצוני, אני מוותר משמע שאני חזק! לאדם חזק יש יותר הצלחות בתחום הקשר הבינאישי, משום שהוא מקרין שלוה של רוגע וסובלנות.

מה מניע את המתפרץ, חסר השלוה? חולשה… הוא ירא שמא דעתו לא תישמע, והוא מבכר להשמיעה בדרך פזיזה ומהירה. החזק, לעומתו, ממתין לשעת הכושר, לזמן נוח לקליטה, יש לו את אריכות אפים הנדרשת לוותר לשעה ולמקום ולאנשים, ולאסוף את שללו החברתי בזמן המיועד לו, בלבד.

כשהתורה מלמדת אותנו על ויתור, היא מדברת על דברים שלאדם חזק אין ענין לענות בהם, הדקדוק על ענינים שמתרחשים שאינם עקרוניים, הוא נחלתם של חלשי האופי בלבד, האדם החזק – יודע לראות את הטוב גם בזמני קושי, וכתוצאה מראייתו זו הוא מוותר, אינו דוחק את השעה אלא ממתין לה בסובלנות. התוצאה מחיים כאלו לצד אדם חזק, שלנישואין יש חוסן, מהר מאד לויתור אין כל כך תפקיד במעגל הזה, וזאת מסיבה פשוטה:

אדם מוותר משלו לחבירו, אך כאשר יד ימין מוותרת ליד שמאל, לא ניתן לכנות את התהליך הזה בשם 'ויתור', זה בדיוק ההיפך כמעט, התחולל כאן מילוי אינטרס של בעל שתי הידיים. כך גם במערכת הנישואין הרגישה, המוותר נכון, יודע להעניק את הכוח שלו, ולתרום אותו לבית, בסופו של דבר, השניים ידעו לזהות היטב, ולעומק, כל אחד את צרכיו של זולתו לעומת רצונותיו, תהיה הסכמה כללית כיצד לגרום שביעות רצון לבעלי הניגודים השונים, כי על הכל מרחפת שביעות רצון עליונה במעלה: "אנחנו" מרוצים!

ועוד 'סגולה' לה לויתור, לפחות בחיי הנישואין. המוותר הנרגן שויתר על אירוע למשל, למען הבית, שמחצרץ בכל רגע על מסכנותו ואומללותו, שנאלץ לוותר, גם אם החצרוץ הלז מתבצע בחדרי לבבו פנימה, הוא מקרין רפיסות, הוא לא יכל לעמוד בויכוחים או בתחנונים, ולכן – נגד רצונו המפורש – ויתר. כאן ארע הפספוס. אתה ויתרת כי הכריחו אותך? צא ובדוק את עצמך עד כמה חיי הנישואין ושביעות רצונם – חשובה לך.

זה בעצם ההבדל שבין עבודת המידות מבית מדרשם של רבותינו לבין כזאת עבודה דומה מהספרות המחקרית העתיקה, שירדה לשורש נפש האדם כדי למנף את יכולותיו האישיות. אם האדם "עובד" למען מטרה שונה מעצם העבודה, הרי שהעבודה היא לא שורשית. לא כן אם עצם הויתור למען הבית הוא ההנאה בעצמה, עליתי על עוד אדן זהב כדי להעפיל לפסגת חיי הקדושה – זה הריוח!!!

הפוסט ויתור בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עם כל הרצון הטוב, לא ייתכן לבנות את הקשר האמיתי בין שְׁנַיִם-נְשׂוּאִים, אם לא 'יִפָּגְשׁוּ' מפעם לפעם. והכונה שעליהם לקיים 'פגישה' נפשית ואישית, לבנות את הביחד שלהם מתוך עֵרנות לחשיבות 'זמן האיכות' שהם נמצאים בו, למען עצמם ולמען טיפוח חיי הנישואין ברמתם הגבוהה.

יש הרבה זוגות שמבלים יחד זמן ניכר מחייהם, אך לא קרתה ביניהם פגישה שכזו, ויש זוגות, שאחד מבני הזוג טרוד הוא עד למעלה מתנוכי ראשו, ואף על פי כן, הוא מסוגל להביא את עצמו למעגל הנישואין האלו, בכל שיעור קומתו – הנעדרות שלו מהבית, לצורך ומכורח תפקידו – לא מותירה רושם שלילי, משום שכשהוא כֵּן שם – הוא שם לגמרי.

כל אחד מאתנו אוהב שנוכחותו תהיה נעימה ולא מעיקה ומאיימת, כדי ליצור מצב בו יאהבו לשהות במחיצתנו, עלינו לבדוק את עצמנו, מה ואיך אנו עושים ומתנהגים כאשר אנו נמצאים בחברת בני הבית. על אחת כמה וכמה בקשר הנישואין, מקומו המיוחד של כל אחד מהם נבחן באוירה השורה סביבו בכל מיני הזדמנויות.

השניים אשר משכילים לבנות את הנישואין שלהם על בסיס קבוע של זמן המוקדש רק לשניהם, מרויחים ריוח אמיתי שמעצים את הנישואין שלהם לעומק בלתי מוכר. הם כמעט יכולים להעיד, שאין דמיון לחיים שלפני הקבלה הטובה הזאת לחיים שלאחריה. בכל תחומי החיים המשותפים, מסייע הזמן הזה לבנות וליצור את ה'ביחד' המקודש.

אין אורך הזמן או מקום הפגישה הקובעים באיכותו, אלא רק מהות האיכות הזאת. כלומר, כאשר שנים יושבים להיות ביחד, עליהם לדעת שהם כעת מזינים את היצירה המשותפת שלהם הקרויה "נישואין ומשפחה", מכשירי התקשורת אמורים להיות מכובים, כל התענינות נוספת מחוץ למעגל השניים – מורחקת. אין בעולם אלא שנים שרוצים לחיות חיים רגועים כשוכני גן עדן מקדם.

כדאי לנצל את הזמן הזה לדבר בנינוחות וברוגע, מתוך קבלה והקשבה, ולא לנצל את הזמן שסופסוף היא או הוא מקשיב/ה לי, כדי להתווכח ולחפש לנצח את הזולת, גם אם יש הזדמנות פז לדבר על כאבים או געגועים לדבר טוב יותר, כדאי לזכור, שכעת אוירת הזמן דורשת שהכל ייאמר מתוך איכות ורצון לגשר ולהבין.

אין התירוץ "אני לא מוצא זמן להגיע לזה" מתקבל על הדעת, כלל וכלל. משום שהכל תלוי כפי מידת החשיבות שבני הזוג רוחשים לעצם היותם נשואים זה לזו, הקדוש ברוך הוא שהביאם יחד תחת קורת גג אחת, רוצה גם שהם יעבדו על הקשר הזה, מתוך ידיעה שבכך הם בונים את ההמשך, העזר והסיוע שיהיו תוצאה מרגעי-יום אלו, יניבו תוצאות מקסימות בשטח, ויוכלו לברך על העצה הזאת, בתור זו שכוננה את חייהם לטובים יותר.

במעונות רבים נפוץ הנוהג ללמוד איזה לימוד משותף, כזה שיחבר ביניהם גם מבחינה ערכית ורוחנית, הבחירה יכולה להיות ספר שמדבר אל הנשמה המתאים לאופיים של השנים, עמו הם יכולים להכיר את העולמות השונים, שבודאי הם נושאי בשורה מיוחדים, ומקבלין דין מן דין! גם בקשר הנישואין, יכולים לעלות על חיי טוהר משותפים, ובכך הם מבטיחים לעצמם שלא יהיה פער גדול מדי, ברמתם האינטלקטואלית והרוחנית.

על רבים מגדולי ישראל האמיתיים מסופר, שלמרות גודל קדושתם והתנזרותם מחיי החומר, נהגו סלסול בעצמם, לתת את הדעת על בנות זוגם, אין כאן המקום להאריך בסיפורי עובדות, אך בימים הקדמונים ידעו לספר, על שפה רוחנית מיוחדת שהיתה לרבניות מיוחדות שהיו תואמות עם השפה שהיתה מקובלת בחצר הקודש. וזאת משום שהאוירה היתה משותפת גם להם.

פעמים נתקל יועץ הנישואין בטענה מתמרמרת שאחד מהשנים מעלה בפניו, כי תחומי ההתענינות שלהם שונים לגמרי, ואף מנוגדים כמעט… בדיקה תגלה, כי השניים כמעט לא מכירים את תחומי זולתם, משום שהקרבה ביניהם מתבססת רק על צרכים מנהליים כאלו או אחרים. ולעצם ההיכרות העמוקה, המחברת בין השנים – לא ניתנה השעה.

גם בשבתות ובמועדים, ניתן לתת את הדעת גם על המשפחה, כדאי ליצור אוירה מיוחדת שתתאים לשנים שאוהבים את השהות במקום רגוע ואיכותי שכזה, שהוא בעצם ביתם. המרגיל את עצמו בבניה יסודית שכזו, מקבל בחזרה את הקשר האבוד שכמעט היה נראה אבוד לנצח, חיי נישואין כאלו לא נשחקים כי אם מועצמים ממקום עליון ונשגב, מעומק הנשמה המזינה את עולם השותפות שביניהם.

קדושת הבית היהודי יכולה להיות נבנית רק במקום שהשניים מפנים את כל מבטם פנימה אל תוככי ארמון החיים המשותף, האדם שמצליח להקדיש דקות ספורות למען הבניה הזאת, הוא יכול ברקע נהדר זה לבנות איזה בנין שיחפוץ. הדקות הללו הן לא תרומה מהדקות האחרות שבהן הוא עוסק באלף ואחד דברים, כי אם הדקות המזינות את השניים, גם כשהם נמצאים לבד לגמרי, כל אחד בענינו, הם שואבים בטחון וכוח להמשיך כל אחד במטלות חייו המורכבים.

הפוסט זמן בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

באותם רגעי־שמחה של עמידה תחת החופה, ושמיעת הברכות מתוך לב טהור ומקוה לטוב, אין בני הַשְּׁנַיִם מתארים לעצמם את מה שיתרחש במסגרת אליה הם נכנסים מרצון. לא שמתרחשים דברים לא טובים, ההיפך, אנו מקוים לטוב, אבל חוסר הבהירות על תפקידם המיוחד אמור להיות להם לרועץ, או לחילופין לכלי ממנף.

לא לחינם יש רבנים מסדרי קידושין, שחרף הצהלה שמסביב והזמן המרגש, נצמדים הם לתפקידם המעשי, ומנסים לקרקע את החתן מהמולת הדמעות והחיוכים בדרך בירור האם מבין הוא את דברי הכתובה לאשורם…

הכתובה, כך מסתבר, אינו קמע מיסטי, כי אם התחייבות וחוזה עסקי ממוני לכל דבר, שבמהלכו מצויינים חובות הבעל לאשתו וכו', כך ראו חז"ל הקדושים את פני הדברים, להעמיד חוזה על דיוקו, בהבינם ברוח קדשם, כי למרות המוטיבים האחרים שבין בני זוג, עמוקים ונהדרים ומקשרים ככל שיהיו – אמור להיות יסוד חוזי המסודר לפרטי פרטיו. כידוע, חז"ל אסרו לדור בלוא כתובה אפילו יום אחד!

מה שמביא אותנו לחשוב שבבסיס האימון והקשר, קיים איזשהו חוזה אישי לכל אחד [מלבד הכתובה] סמוי ובלתי נאמר ונכתב, אשר כל בני זוג מסגלים לעצמם במסגרת אוירת המשפחה שהקימו.

אם ניקח את נושא הכתובה כדימוי ורעיון פנימי, נגלה, במציאות החיים, כי המסגרת הברורה, בה כל אחד יודע מה עליו לעשות, משרה שלוה על מערכת החיים המשותפים, ומונעת חיכוכים רבים מיותרים, משום שהאי ההבנות של מי עושה מה ודומיהן, נחסכות כאשר הענינים ברורים מראש.

ההרגשה של להיות מנוצל, היא הרגשה נוראה ואיומה, הפעולה הכי קטנה וזניחה הופכת להיות מעיקה עד אימה כאשר המתבקש לבצע חש בזלזול במעמדו כאדם, בני הזוג, יכולים להיות מסורים וטובים זה לזה, באורח מפליא למדי, עד אותו רגע שהם מבינים, בטעות או שלא, כי מה שהם עושים אינו טוב לב אלא "משהו שהם לא היו צריכים לעשות".

כמובן שהרגשה זו יכולה להיות גם כאשר הענין ממש ממש לא נכון, כי לא האמת היא המניעה את ההרגשה אלא הרקע ליצירתה, דווקא לכן, המיסגור של התפקידים, [כמובן, לא עם עט נייר ועו"ד[, חשוב ביותר למען ההרגשה הנעימה המחויבת להתלוות למי שעליו מטלות רבות כ"כ.

כיצד מנהלים חוזה כזה? האם צריך לשלוף גליונות טפסים עם נוסחים מוכתבים בחוכמה? ברור שלא! גם אם לא ברור מה יותר מגוחך, גליון שכזה או ערפול הבהירות בנישואין, אך כוונתנו למשהו מאד מלמעלה, אך יסודי ביותר. אך לפני הכל, עליהם להבין, שהדברים מתנהלים כך ממילא.

כלומר, מה שכל אחד מהם עושה קבוע (אתה הולך לשלם חשבונות, אני מסדרת את הענינים על נייר כתיבה וכו') גם אם לא הוחלט הדבר הזה מראש – זהו קיום חוזה! כי ההסכמה שבשתיקה מגלה את שביעות הרצון [אף החלקית] מהמצב, שזה בעצם דומה למין "חתימת חוזה". כך שבבוא העת, והענינים אמורים להתנהל קצת אחרת, הם עומדים בפני "הפרת חוזה" ווירטואלי זה, ועליהם להתכנס שוב לצורך הענין.

ואם בלהתכנס עסקינן, כמה ישר והגון היה יכול להיות הדבר, אם חלוקת המטלות בבית מעיקרם יהיה לא מזרימת החיים ומכורח הנסיבות, אלא מוסכם בפה ולשון, על ידי דיבור משותף, שכל אחד יכול להביע את רחשי לבו, וגם אם בסופו של דבר נשארים בחזקתו הענינים הקשים יותר, אבל כיון שכבודו במקומו מונח, והוא שותף פעיל בעריכת החוזה הזה – אינו מגלה סימנים של חוסר שביעות רצון – הסכמתו ניתנה, והיא רוח החיים.

ובחזרה לענין 'הפרת ההסכם', שני בני הנישואין, העומדים בפרק בניית הבית, היו צעירים ורעננים, בינתיים השנים חולפות, והחוזה 'ההוא' נשאר בעינו, ללא תיקון וריענון מחודש, השניים יכולים למצוא את עצמם לכודים בדפוסי החיים הקודמים, גם אם הם מעיקים עליהם, בהיותם אי מתחשבים בהתפתחותם האישית רוחנית, כלכלית וכו'. כאן חייבים לפרק את המיסגור הישן, ובדרך נעימה לנסח חוזה חדש.

כדי שלא תהיה טעות, אין המדובר כאן רק בחובות הבסיסיות הנגזרות מדברי תורה ומבוארות בפי חכמינו, ומנוסחות בכתובה לעולם ועד. אנחנו נוגעים כאן בקשת רחבה של תתי כותרות, המכילים צרכים שונים ומגוונים, תפקידים זמניים ומתמשכים, מחינוך הילדים ועד נישאה בעול הפרנסה, אי אפשר להתייחס למיגוון כה רחב של מורכבויות, ללא שבת אחים גם יחד, בהבנת עומק מי 'מסוגל' לעשות מה?

כי היופי של חיי הנישואין, שהופכים אותנו ממקבל למשפיע, מאגוצנטרי לאדם הרואה את הזולת. וגם בתחום המעשי, עלינו להיות ערים יותר ליכולות האישיות של כל אחד מאתנו, בידיעה, כי אם נגלה הבנה למיקומו של הזולת במערכת, נוכל להביאו לשביעות רצון שהיא כה חיונית בחיי הנישואין, אמן כי"ר.

הפוסט חוזה בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הקדוש ברוך הוא כתב בתורתו: "לא טוב היות האדם לבדו", ומכח מאמרו יתברך אשר כפטיש יפוצץ סלה – ומתחלק לכמה ניצוצות, הרי שעומק המושג 'לבדו', רבדים רבים לו, ויש והוא נישא אך עדיין שרוי לבדו, וגם על הלבד הזה, נאמר "לא טוב".

האדם נוצר עם תכונה מאפיינת את המין האנושי, המוגדרת בפי חז"ל הקדושים: אדם קרוב אצל עצמו… האדם מטבע היותו גשמי וחומרי, הוא מונע על ידי העצמיות והישות שלו. וככל שהמידה הזאת שולטת בתכונותיו, אין הוא רואה איש אחר מלבדו. רק הוא ואפסו כל היום.

גם האיש האוהב לחלוק את טובתו עם זולתו, אם טובה זו אינה מזוככת, היא באה ממניע אגואיסטי, ובאה להשלים חסר אישי שבנפשו של המטיב. תכונה זו, ניתנה על ידי יוצר האדם, יש לה צד חיובי, המניע את האדם לדאוג לרווחתו ולא להיות למעמסה על הזולת, הדחף הפנימי של האדם להשתדל בטובתו, הוא מעיקרי בנין העולם.

אחרי שנקודת האגואיזם מנוצלת למטרתה הטובה, יש את המקום של ביטול הישות, שהוא כוונת הלב לשמו יתברך לבד, ומכח הביטול הזה, לחדול לראות את עצמו כמרכז העולם ולהיות טוב ומטיב לזולת, לקרובים ולרחוקים, ולכל אדם באשר הוא.

ברור לכל בר דעת, שכאשר יימצא אדם המפקיר את כל אשר לו למען הזולת, ואינו במדרגה הגבוהה של התגלות אלוקות רוחנית וכו', הוא סובל מבעיה רצינית, איש שאינו דואג לעצמו ולמשפחתו, אינו אדם שפוי בדעתו, ובמקום שמטיב כאן – מרשיע שם.

האיחוד בין שתי התכונות המנוגדות לכאורה אגואיזם ואלטרואיזם יכול לבוא לידי ביטוי רק בחיי נישואין תקינים, "המכון האישי לתיקון המידות", ההתמזגות בין הדאגה לשלומי ובין הענין בשלומו של זולתי, הוא קו התפר המאחד בין שני הקצוות, ובמקום המתוקן של כל אחד מהם דווקא.

רק בעולם של שנים הנשואים, ייתכן להוציא מהכח אל הפועל את מידת הטוב, דטוביה גנוז בגוויה, להשפיע לזולת, ובאותו רגע עצמו לדעת שעם הדאגה לשלום זולתו, הוא משלים את חפצו ובונה את עולמו שלו, החשיבות של מידע זה הוא לאין ערוך, כי ההבנה הפנימית של עולם הנישואין היא שכשאני מטיב אני מוטב. ולא שזו הסיבה להטבה, אלא ידיעת מציאות זו, גורמת למבט מחודש על החיים המשותפים.

מידת הטוב היא מידתו של הקדוש ברוך הוא, אשר אף כי איננו יכולים לתארו בתכונה כלשהי, בכל זאת, ההתגלות האלוקית אחרי דרישת משה רבינו: הראני נא את כבודך, היתה במידה זו, וכך היה המענה: אני אעביר כל טובי על פניך.

האדם שמרגיל את עצמו להיות טוב לזולת, עדיין איננו נבחן ככזה, משום שהטוב שלו יכול לבוא ממקום אגואיסטי צר ומצומצם, רק במקום שלכאורה נראה שהוא הכי הכי אגואיסטי, שם הטוב נבחן ברמת עומק גדולה יותר, משום שבחיי הנישואין, הטוב מקבל משמעות של הבניית הטוב הזה ביסודיות.

מובא בדברי חז"ל שטוב הוא מידה של טוביה גניז בגוויה, לעומת חסד – דאתפשט לבר, החסד הוא מוחצן יוצא החוצה ומתפשט. ניתן לומר בהערכת חיי נישואין תקינים, כי הם "טוב שיש בו חסד", בהיות הטוב המופנם הזה, הרוצה להיטיב, בא לידי ביטוי באמצעות החסד, אך טוב וחסד ירדפוני.

הילדים שגדלים בבית אשר ההורים רגילים להשתמש בכלי הזה הנקרא 'טוב', הם בעלי דימוי עצמי גבוה, רגועים בנפשם ואוהבים את הבריות, הטוב הזה אינו מושג מופשט, כי אם משהו מורגש ביותר בחלל האויר, המיטיב זוכה לראות את הפירות בדמות משפחה נפלאה, אשר מבינה, כי הטוב אינו לחלשים ובטלנים, שמחוסר ברירה עומדים במטלות החיים – והם 'טובים', כי אם הטוב הוא מנוף אדיר של לכתחילה שבלכתחילה, בבחינת "עולם חסד יבנה".

המוצא את עצמו לכוד במערכת נישואין שאינה משביעת רצון, יכול להניח את האצבע על הפגימה של המעגליות שנתקעה, ולמצוא את החסר בחיי "לבדו" שמאפיינים את הנישואין שלו, אם ישכיל באותו רגע של הבנה שלא להאשים ולמצוא את הגורם בזולתו, כי אם בתרומתו הוא לחוסר השיתוף המיטיב שבנישואין – ימצא את חייו העתידיים שונים מאשר היו עד הנה.

החיים המשותפים מוכרחים לעשות את כל אחד מן המשתתפים בם "טוב" יותר, בדיקה מעמיקה לאחר שנות נישואין, יכולה להעלות, כי בהמון תחומים של זיכוך ועידון, נעשה הנשוי איכותי יותר, וזאת רק כאשר מסגרת הנישואין ותפקידה נהירה לו דיה, וכאשר הוא משתתף פעיל בבניית הביחד הפורה של הטבה בלתי פוסקת זל"ז, או אז הוא יוכל לראות את בבואת חייו נשקפת מתוך איכות נישואיו.

"אדם טוב" אינו אדם שמיטיב בחוץ עם הבריות, ייתכן ויש בזה מן הטוב, אך הטוב האמיתי הוא בבית, "לדוג דגים היכן שיש דגים", במקום בו כל תנועה יכולה להביא טוב לזולת, הררי המצוות ותיקוני המידות נמצאים שם בשפע, בבית, במטבח ובמסדרונות, עליו רק להיות ערני לתפקידו המאתגר והמיוחד בחיים.

הפוסט טוב בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ברצוני בשורות אלו לשרטט קוים לדמותה של החולשה האנושית הדי נודעת, הגורמת לנו להחשיב את עצמנו כיודעים הכל! מבינים לעומק! וגם מומחים נפלאים בחקר נפש האדם, ובמיוחד של בני זוגנו…

'חולשה' אנושית זו נובעת, משום שאנו כה מתעסקים בנבכי הנפש שלנו, יום יום, שעה שעה (בסופו של דבר אנחנו חושבים הכי הרבה על עצמנו…) אנו מרגישים שאנו 'מכירים' את הנפש שלנו היטב, וברוב נאיביות אנו משליכים את ה'ידע' הזה על כח נפש שהיא, הבאה במגע עמנו.

על הידע המפוקפק הזה אודות נפשנו שלנו, אין ברצותי להתווכח כעת, אך לגבי ההבנה שלנו בנפש הזולת, ובמיוחד כאשר המדובר בבניה של השניים, יש מקום להזכיר לאדם את מאמר חכמינו ז"ל: אין אדם יודע מה בלבו של חבירו… ואם אינו יודע, עליו להמתין מעט, לפני שיחרוץ את גורל מסקנתו על ענין כזה או אחר.

חוסר הידע שלנו במה שמתרחש בנפתולי מדעיו של הזולת, אינה מגבלה שעלינו להתמודד עמה, היא אינה חסרון או הפסד, היא ההיפך מזה לגמרי, אי הידיעה היא הכלי לטיפול עצמי בקשרים הבינאישיים בתחום המשפחתי ומחוצה לו.

כל אחד מאתנו מכיר את המצבים הלחוצים בהם אחד מאתנו שוצף וגועש על עוולה שנעשתה, קטנה או גדולה, ההתייחסות הקשה לדברים גם היא יחסית מאדם לאדם, אך רבים מאתנו נלכדים במעגל הקסמים של שיפוטיות בטרם עת, על מחדל כזה או אחר שנחווה על ידינו כגרוע מאד, ועדיין לא העמדנו את הדברים בכלי המבחן של השכל.

השכל, מה הוא אומר? הלוא הפירוש של המעשה הרע הוא שלך לבד, ייתכן והוא מעוות, אפשר שהוא בנוי על נתונים שגויים, או שמא רק חלקיקי התמונה נהירים לך, אל תמהר את פיך לחטיא את המטרה – שלום ושלוה, כאשר אתה "לוקה" בחוסר הידיעה.

האדם שיודע להתבונן לתוך עצמו, מסוגל להבין שאם הקדוש ברוך הוא צייד אותנו במשהו הנקרא "חוסר ידע", עלינו להבין כי זה בא לחנך אותנו לדפוס התנהגות מאד מסוימת הנגזרת מאותה אי ידיעה. מה עושה אדם החפץ לדעת משהו, ללמוד איזה ענין, לפענח איזו חידה… הוא משתמש ברגעי-המתנה, בהם הוא שרוי בעולם הלמידה, שרק המודעות לחוסר ידיעה יכולה לכונן אותו. כך גם בחיי הנישואין. קרה משהו? יש לך כלי מאד מוצלח: אי הידיעה! השתמש בו, נסה ליהנות מהמקום הטבעי שלך כאדם פשוט ולא כמומחה-צייד-נפשות, תן את אורך הנשימה למצב שנוצר, נסה ללמוד אותו בעומק, בהבנה, בסבלנות. בדיוק כפי שלומדים סוגיא בגמרא, אין הלא-יודע מתחיל לשוחח אודות סוגיא אם צדדיה לא נהירים לו לגמרי.

עוד לימדונו רבותינו ז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע", וכי זו מגמה לזרז את האדם שיאמר משהו שאינו נכון? לא! למד = הרגל, את לשונך לומר איני יודע, באותן דקות בה עדיין לא הגיעה תפקידה של הלשון. לה לא ניתנת שום זכות לומר כלום, לפני שהדברים באים במבחן השכל וההתנהגות.

יש עוד רווח באי הידיעה, אדם שניגש אל כל קשר שהוא כמבין – בקי ורגיל בכל תנועת-נפש אפשרית של הזולת, הוא עשוי לפתח מקובעות מחשבתית שלא תתן לו שום אפשרות לחשוב בעוד כיוון, הוא תמיד ישאר באותה משבצת עקשנית, הוא יהיה בטוח במניעים, בטעם והסיבה של כל התנהגות, עד שהוא יפתח מן אטימות לדו שיח מסביר ומבהיר, גם אם מאד ירצה בכך, משום שאינו משתמש בתכלית הידיעה שלא נדע.

יש עוד פנים נפלאים לאותה ידיעה והעדרה, רבים סבורים שהידיעה בנעשה ובנרגש ובנאמר הוא מיסודות השליטה שלהם במצב. והאמת, שההיפך הוא הנכון, יוסיף דעת יוסיף מכאוב! בהקשר שלנו, המהירות לדעת דברים עוד לפני שיודעים ומכירים את הרקע – היא אם כל ההפסדים, משום שאי שם בהתפתחות העומק המחשבתי האדם נשאר תקוע.

פעמים רבות נתקלים אנו בתופעה מופלאה, שהדרך של חיי הנישואין הבאה מנקודת האפס, הרגילה אצל שלומי אמוני ישראל, איתנה יותר במקרים מסוימים, מהיכרות מעמיקה שקודם הנישואין. וזאת משום שהפתיחה לחיי הנישואין באה ממקום נקי, לקבל את האדם בלי לדעת את מה שלא כדאי לדעת, ובכח הכלי הגדול הזה, לסייע לו להתנהג בדרך מחודשת בלי הסתבכות בהרגלים ישנים שלא הלמו אותו.

אולי בדרך אפשר זהו פירוש נוסף בפסוק: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", הן בקשר לידיעה אודותיה, תן את הזמן והסבלנות להיוודע מדברים בדרך משותפת ובוגרת, והן עצירת הלהיטות לספר הכל על הכל, ההיחשפות והחשיפה אמורות לבוא בהדרגה עם הקשר הנבנה והולך, אולי כך מצליחים יותר.

על כל פנים, כאשר נכיר את מקומנו, ונדע שהכרת התנהגות לעומק דורשת זמן, וגם מן ההגינות לתת למתנהג את האפשרות להסביר דברים מנקודת מבטו של הפועל, יש בה המון מן החוכמה לעומת האוילות שבפזיזות הידע העצמי.

הפוסט ידיעה בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לרבים מאתנו, נתפש נושא הכבוד דווקא ככזה הקשור למידת הגאוה המאוסה, לגאוותן הקלאסי אנו רגילים לקרוא: חולה כבוד! אכן, כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו. לשם הגינות צריך לדייק ולומר, שחז"ל לא התבטאו כך, כפי הרגיל בלשון העם, אלא כל הרודף אחד השררה – השררה בורחת ממנו. אבל עצם הענין נכון, הרדיפה אחר כבוד, מאוסה ביותר.

אבל זו לא כל התמונה. עלינו לדעת, שכבוד, לא זה המדומה, הוא יסוד הכבוד של הקדוש ברוך הוא הגנוז בין העשויים כצלמו ובצלם דמות תבניתו, הכבוד שאנו רוחשים לאדם, הוא כל סוד קיומו, אדם שמאבד את כבודו – אינו אדם כלל. ואדם שגורע מכבודן של הבריות אף הוא לא זכאי לתואר כבוד, כי מכבדי אכבד.

זה שאדם אמור, מחמת זיכוך מידותיו לבלוע את בזיונו בדממה, ומחול על כבודו האבוד זה ענין אחד, וזה אשר מגיע לכל אדם את כבודו – זהו ענין נוסף – "ועיקרי מאד"! כי הגוזל מהזכאי לכבוד את כבודו, לקח ממנו, לעיתים, את כל מה שיש לו, ועון חמור הוא עד למאד.

בבית, בין שנים הנשואים, הכבוד הוא הנושא בה"א הידיעה, שבהמון מקרים מרחף בחלל הבית. המון ויכוחים וקונפליקטים בלתי נגמרים, מסתובבים על הציר הזה של כבוד, ולא הכבוד המדומה, אלא תחושת אין-אונים של חוסר כבוד מבעית, שאחד מהשנים חש, ומתקפל לעמדת התגוננות/לוחמה/התנצחות, ועוד המון תוצאות לוואי – ומיותרות לגמרי.

צריך לדעת, שאין הכונה כאן לספק ליצור המגוחך את החולשה האנושית שלו, ושיסתום כבר… משום שזה לא כבוד, זו חנופה עלובה, שאין איש קונה אותה. הכבוד חייב לבוא ממקום נקי ונאצל, אני מעניק כבוד למנוגד אלי, לא בשביל להרויח משהו, לא כדי לנצח בויכוח, ולא כדי לזכות לשקט ממנו, אלא לתת לאיש/לאשה מה שמגיע להם.

כיהודים מאמינים ביוצר האדם, יודעים אנו שכל עלבון שאנו עולבים ביצור אנושי כלשהו הוא עלבון ליוצרו יתברך, לכן הכבוד שאנו מכבדים את ברואיו הוא כבוד אמיתי, הנובע ממעמקי הלב המכבד, האדם שרגיל להיות מכובד, מסוגל גם לכבד את הזולת, ולא רק כדי להשיב מתנה תמורת מתנה, אלא כי נוצרה כאן אוירה מכובדת.

סוד גלוי הוא, שאדם שאינו יודע לכבד את זולתו, הוא אדם שבדרך כלל גם לא מכבדים אותו, ויש לנחש, אשר גם בבית, הוא מזולזל לצערנו.

כך שקורי חוסר הכבוד הנארגים בהמון בתים בתהליך ארוך של שנות זלזול הדדי, משליך על כל החיים, בחוץ ובפנים, בבית הכנסת ובעבודה וכו', משום שערעור על מעמדו של אדם כאדם אשר זכאי להתחשבות, מאבדת את שלות נפשו, ומביאתו לידי חדלון עצמי, הבא לידי ביטוי בהמון תחומים.

חז"ל נקטו בפירוש לשון עמוקת-תוכן: "והמכבדה – יותר מגופו", על הבעל לכבד את אשתו יותר מהכבוד שהוא מכבד את גופו, מלבד הלכות הנגזרות מאותה אימרת קודש, כגון לבוש יקר יותר וכו', יש כאן מימד רעיוני ברור, הזוכה לכבד בבית, זוכה לשלום אמיתי ושלות חיים. מי שאין לו את זה, לא יוכל לזכות לחיים טובים, וחבל.

הכבוד ההדדי הזה, שמובא הרבה בספרי חז"ל ובראשונים, שבני זוג אמורים לרחוש זל"ז, הוא היסוד האיתן שעליו עומד כל הבנין, ביודענו שאין אדם מושלם, אנו מכבדים אותו לא רק בגלל מעלותיו, אלא כבוד עצמי, כן ואמיתי – "בגלל מה שהוא", והיותו אדם, ובמיוחד אדם שעמו אני חולק את חיי, זכאי הוא לכבוד ברמה הגבוהה של נתינת כבוד שתיתכן.

עולמנו המודרני המדגיש יותר ויותר את הרווחים החומריים שניתן להפיק מהקשר בין שנים, דילג בדרכו האופיינית על הענקת הכבוד ההדדי, שהיתה נחלתם של אבותינו בעולם "של פעם", בו ידעו, כי לכל אחד מהשנים, יש מקום, מעמד והדר-כבוד, שלא ניתן, ואסור, לקחתו הימנו.

אם אתם חשים שאין בבית כבוד, עשו זאת מהר, והצלתם את מה שעוד ניתן להציל. לא משנה "מי התחיל", ומי לדעתכם הגורם בזלזול ובחוסר הכבוד, היו אתם המתחילים כעת, לכבד, לכבד ולכבד, ללא גבול וללא סיבה, אתם תראו, ובזמן די קצר, יחסית. כי נושא הכבוד הוא נושא "מדביק", האוירה תקבל משהו מהכבוד הזה המוזרם לחללו של בית, והיה זה לבית אחר.

גם ילדכם שיקימו בתים משלהם, ברבות הימים, יטמיעו בהתנהגותם את מעגל היחסים שחוו בבית, במקום בו נוהגים לכבד זה את זה, הילדים נדבקים באותה מידה. אין להתאונן על "ילדים חוצפנים" או ציניים ובלתי-מכבדים, כאשר צביון היחסים הזה, הוא היחיד שמוכר להם – בהיכרות כה קרובה.

כללו של דבר, בית שנבנה על כבוד, יכול להניב הצלחות רבות בהמון תחומים. יש להניח, שגם בחיי היומיום, הדברים מתנהלים יותר בקלות כאשר אנו נוהגים לכבד זה את זה, כך אנו יודעים על רצונותיו של הזולת, ולא רק לאחר ויכוח מתיש, אלא הוא בא לידי ביטוי במקום המכובד שלו, כך אנו מצליחים להשיג גם את שלנו, באמצעות הכלי הכי נכבד: איזהו מכובד המכבד את הבריות.

יתירה מזאת, אין הדברים אמורים רק 'במקרים' מסויימים, בהם מתגלעים תהומות פעורים בין עולמות שונים. זאת החטאה למטרה. האמת היא, כפי שכל זוג נשוי יודע, שבכל בית ובית ברחבי העולם, מאז אדם וחוה, נפגשו שם עולמות שונים, משונים ומנוגדים, ואחרים לגמרי. כששם המשחק הוא נתינת מקום לשנים במסגרת הפלאית של נישואין.

אכן, זו מסגרת פלאית, המראה לאדם האינטרסנטי עד כמה הוא יכול, לא רק לכבד משהו שהוא מנוגד לו, אלא אף ליהנות מאותו ניגוד, ואף להיות חסידו של הערך – לתת לשני לחיות כרצונו ולפי טבעו. ואם יש סיכוי לשינוי מעט, או למזער נזק של ערך לא-תקין, הוא רק כאשר המגמה היא "נתינת מקום" ולא דורסנות והשתלטות.

הפוסט כבוד בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בית יהודי נבנה על מציאות ולא על חלומות.

ההכרה של המתרחש חיונית לשנים-הנשואים כדי שיוכלו לממש את האתגר הגדול והנשגב של חיי הנישואין, הכול יודעים כי ציפיות מוגזמות או חלומות נעורים שובבים יכולים למוטט את הקרקע, תרתי משמע 'של יציבות הנישואין.

אחד מהפירושים המעוותים שמעניקים בני אדם למוסד הנישואין, הוא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, בנוגע לביאור הפסוק: "והיו לאחד"!

כלומר, אנשים נוטים להאמין כי כוונת התורה הקדושה היא למוטט את כל ההבדלים והשונות והיחידנות של שניהם, כדי להפוך אותם למשהו אחד הנקרא אחד. לא נכון. קיום הפסוק הזה יכול להיות רק כאשר יש בפירוש 'שנים' שונים – המתאחדים לאחד, אם אין שנים שונים, נפרדים, לא מתאימים, אלא הם מוחקים את האישיות שלהם לגמרי, הם לא קיימו את הפסוק כפשוטו, כי אחד ויחיד הוא לא שנים שהתאחדו. עיקר השלימות הוא שפעולות משתנות מתאחדות לאחד הפשוט האמיתי (ליקוטי מוהר"ן).

טעות זו עולה לנו ביוקר. המון המון התגוששויות מיותרות נוצרות סביב השוני שבין השנים, שאיפות מנוגדות, צרכי-נפש מיוחדים וכן על זה הדרך. הטענה הגדולה שאין אנו מתאימים, כי אנו שונים, באה בבסיסה במיתוס האומר, שאם אנו נשואים – אנו חייבים לחשוב באותו קו, ולרצות אותם דברים, ובכלל – לוותר על דברים שמפריעים לשני.

אופס, מכשול. ויתור – המילה הכה ענוגה… וכי אתה מדבר נגד ויתור? הלוא היא הטובה והנאצלת שבמידות? אנו כן בעד ויתור, ויתור

על ההפרעה, על ההתחככות בזולת, על רמיסתו 'למען' הערך שלי, אבל לא על הערך שלי, אין אני מצווה לוותר עליו.

המכירים בערך הנכון והאמיתי של חיי הנישואין יודעים להבחין בין התמזגות של שנים למען ערך אחד, לעומת ביטול ערכי השנים מול ערך נוסף ושלישי. זה האחרון לא יביא אותם לשום מקום, משום שבסופו של

דבר הויתור הזה, הוא קוסמטי וחיצוני בלבד, הוא לא פעל מחיקת אישיות כי אם הדחקתה.

גם אם הצד שממול, זה האמור להיות כאחד עם זולתו, מתנגד מאד להשקפת עולמו או התנהלותו המנטאלית, התרבותית וכו' של זולתו, עליו לתת לו את הקוסטא דחיותא לקיים את ענינו, במרחב המחיה הלבדי שלו, ואף רק כדי שלא יגרור איתו את מטען האכזבה לתוך המעגל.

יתירה מזאת, אין הדברים אמורים 'רק' במקרים מסויימים, בה מתגלעי תהומות פעורים בין עולמות שונים. זאת החטאה למטרה. האמת היא, כפי שכל זוג נשוי יודע, שבכל בית ובית ברחבי העולם, מאז אדם וחוה, נפגשו שם עולמות שונים, משונים ומנוגדים, ואחרים לגמרי. כששם המשחק הוא נתינת מקום לשנים במסגרת הפלאית של נישואין.

אכן זו מסגרת פלאית, המראה לאדם האינטרסנטי עד כמה הוא יכול, לא רק לכבד משהו שהוא מנוגד לו, אלא אף ליהנות מאותו ניגוד, ואף להיות חסידו של הערך- לתת לשני לחיות כרצונו ולפי טבעו. ואם יש סיכוי לשינוי מעט או למזער נזק של ערך לא-תקין, הוא רק כאשר המגמה היא "נתינת מקום" ולא דורסנות והשתלטות.

"הגע בעצמך" אנו אומרים לכל אחד מהשניים. "האם לא משמח אותך העובדה, שבן/בת זוגך נהנה כעת מדברים שהוא רוצה לעשות"? ואם אכן לא, עליך לבדוק את עצמך, מדוע לא, וכי למה שתרצה לכלוא את האמור לחיות עמך בשלוה, תוך כדי ציווי להרחיק כל רצון אחר מלבד רצונך שלך.

כך אנו רואים אברכים שחדלים מארחות חיים שנולדו עמם, אחרי שהאשה לא הסכימה… וכן להיפך, נשים שכל ערכן התאפס לעומת הגישה שהנחיל הבעל בבית, אם אומנם איזו אשה כשרה העושה רצון בעלה… אך יש דרך איך להביא אותה לעשות את הרצון, ודווקא לא על ידי ויתור על רצונותיה – אלא על ידי שלום ושלוה שהם הרקע לרצונה של הכשרה להעצים את היכולות של בעלה.

אותו גבר המיישר את השקפת עולמו החדשה עם זו של אשתו, לא גרם לה נחת בכך, למרות שבהתחלה זה נראה כך, בסופו של דבר, היא תזכה באישיות מחוקה שאין בה כלום, ולא את זה היא רצתה. האשה הכשרה אמורה להיות 'אשה' כשרה, ודרך כך להיות עושה רצון בעלה, ולא זאת שעושה את הרצון בעלה מחוסר ברירה, וחורקת שיניים, איזו כשרות היא זו?

בבתים רבים, קורה ואינם "מגיעים לידי כך", כי ההתעלמות מהזולת היא הכותרת המנחה, לכן לא רק שלא תהיה ידיעה אודות פרטי החיים הרצויים על הזולת, אלא שאין לכתחילה שום רקע המאפשר הרמת ראש והבעת צורך נפשי כזה או אחר. יש שיחשבו שזו היתה התמונה בבית הישן שלנו, של ההורים הצדיקים.

טעות היא בידם! דווקא העולם המודרני, הוא זה שסותם פירצה כאן ופוצע אחרת במקומה… אלו שאינם נותנים את הלבד… לא מצליחים לבנות את הביחד, הם גורמים, בהתעלמות המגוחכת, להנציח את הלבד בשיא בדידותו המבעיתה, לא זה רצונו של הקדוש ברוך הוא באומרו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד – – –

הפוסט לבד בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חכמינו זכרונם לברכה, מורי דרכנו הם, לא רק בהלכות התורה הקדושה ובאורחות נתיבותיה כי אם חיינו היומיומיים מונהגים על ידי ראייתם רחבת האופק שאין לה אח ורע, בחוכמה שמקורה בתבונה האנושית הרגילה.

קבלו קטע במסכת נדרים דף סו עמוד ב:

מעשה באדם שאמר לאשתו:

– "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי דבר יפה שיש בך לרבי ישמעאל בן רבי יוסי".

שמע רבי ישמעאל ברבי יוסי את הדברים, וניסה למצוא בה דבר יפה.

אמר לאלו שבאו אליו אודותיה:

– "שמא ראשה נאה"?

אמרו לו: – "לא, עגול הוא ככדור".

הוסיף רבי ישמעאל ברבי יוסי ושאל:

– "שמא שערה נאה?"

אמרו לו:

– "לא, דומה הוא לאניצי פשתן" (אגודות של פשתן סרוק).

– "שמא עיניה נאות"?

– "לא, עגולות הן"…

– "שמא אזניה נאות"?

– "לא, כפולות הן" (גדולות הן, ונראות ככפולות).

– "שמא חוטמה נאה"?

– "לא, בלום הוא". (סתום).

– "שמא כריסה נאה?"

– "לא, נפוח הוא".

– "שמא רגליה נאות?"

– "לא, רחבות כשל אווז".

– "שמא שמה נאה"?

– "לכלוכית שמה". (מלשון לכלוך).

אמר להן (רבי ישמעאל ברבי יוסי): – "יפה קורין אותה לכלוכית (כלומר, שם זה יפה לה) והתירה לבעלה שהרי מצא בה דבר יפה, דהיינו שמה שמתאים לה.

היינו יכולים להיעצר כאן, לשכפל את המעשה הנדיר הזה, הלקח הבלתי מתקבל שלו, ולהעניק אותו לכל זוג בישראל למען ידע כל בעל ותדע כל אשה להעריך את מעט היופי והנאה שבזולתם, והיה גנם גן עדן.

אך השכל ממאן לקבל את הדבר ללא הסבר מספיק, ובמיוחד שהתובנה ממעשה זה אינה מותחמת למשמעות הצרה שלו, וגם אין היריעה הזאת מנסה לעיין כעת בדיני נדרים והתרתם.

נראה, כי חז"ל לא השתמשו כאן באיזו תחבולה להיתר, חס ושלום. הם ירדו לעומק דעומק העמוק מני עומק של הדרן של הבריות, יופיין, נוותן, וערכן האמיתי.

אותו בעל כעסן, המחפש יופי מסויים, מותחם, מוגבל, מוגדר, מאד פשוט ורדוד לא מצא את דמיונו היצירתי בבת זוגו, בחיי סביבתו הוא שלחה בחרפה מקוממת לרבן של ישראל, שם, קיוה, לקבל הבנה לצעד שעשה, 'קונם'… הקשה שבעונשים הנחית על חברתו ואשת בריתו מחמת הכיעור הנורא שחזה בה.

רבי ישמעאל ברבי יוסי קדושינו, לא הקשיב רק למילים שנאמרו, הוא ירד לסוף הגדרתו של היופי… הבה נלמד מהו יופי, טען התנא הקדוש גם לו הגדרה, גם עליו להיות נהיר ובהיר. כי זאת הסוגיה הנלמדת כעת למצוא את היופי באותה עלובה.

יופי אינו דבר מוחלט. וכשאנו שחים אודות יופי אנו מתכוונים לשלל בני משפחתו ופמלייתו של היופי כולם עם באמת הערכין, במדידה מסויימת של המגדיר. כי אפילו דבר שהוא מכוער בעיקרו, יכול להיחשב כיפה, אם הוא מתמזג עם סביבתו ומתאים לו. וכאן השם, המוזר כל כך התאים.

האיש הפשוט, חסר הטעם והחן, נטול ההדר והברק יכול להיחשב נאה ויפה כאשר הוא מתאים, מתמזג ו'זורם' עם המכלול שלו. חוסר היומרה יכול להיחשב חינני מאין כמוהו.

מה שהיה חסר בגישתו של הבעל הקפדן והלא-מקבל זו הראיה האמיתית הנוקבת והבוחנת להבחין בהתאמה הנהדרת של האדם שמולו. הרואה את הרע בזולתו, אינו בהכרח אדם רע שרואה דברים שאינם. לעיתים, יתכן שהוא צודק ומדוייק אך הוא רואה רדידות ושטחיות.

לא כך מבחינים בנאה שבבני אדם!

טעות!

צא ולמד בעל רגזן מאמת תורתו של רבי ישמעאל, אשר התיר איסור תורה של נדרים החמור, מחמת שצפה באמת האמיתית בכל אדם יש דבר נאה!

שננו זאת בוקר וערב…

ועוד תודו לי על הכתבה המוזרה.

הפוסט לראות את הטוב הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חישבו על הפלא הגדול שבחיי הנישואין בכלל. שני אנשים, לא, אחד איש ואחת אשה שניהם בעלי רקע שונה, טבעים שונים עם דעות מגובשות שונות מתחברים לחיות ביחד בתוך בית אחד לנצח נצחים. זה נראה הגיוני?

הפלא הזה הוא פלא של הקדוש ברוך הוא, המזווג זיווגים ונותן את הכוח לדבר שהוא הכי 'לא' שבעולם. אותו פריי פויגל שלא מולחץ מכלום נהיה פתאום משועבד לכל חייו (! ) למישהו אחר לגמרי, איך אפשר?

בשלב ראשון הוא בעננים, הכל חדש ומבטיח כל כך, השאיפות הטהורות כה קוסמות, במוח מהדהדות חזרות על כל הדרשות, ההרצאות והספרים שבלע בתחום הזוגיות המוצלחת כדת משה וישראל, הוא יודע שהוא ואשתו יהיו מקשה אחת של בית נאמן לה' לתורתו, השאיפות מתמקדות בעולם הוותרנות שכה מרבים להטיף לו.

ופתאום זהו. משבר הנישואין הראשון מוכיח מעל כל ספק שהאדם הזה אינו שואף כלל לוותר, ואף אינו מסכים עם ההתאחדות המוחלטת לתפקידו החדש כקשור למעגל הנישואין, המורל יורד לאפס, ואינו יודע מה עליו לעשות? לפעמים מסתובב חסר סיפוק ואף מפחד לחלוק את 'בעייתו' עם הזולת שמא יש לו איזו בעיה?

התשובה היא שהבעיה נעוצה בכך שהאיש לא השכיל להבין מתחילה את מערכת הנישואין וגילה בה פנים שלא כהלכה, בהיותו מפרש את והיו לבשר אחד שלא כפירושו הנכון, המשמעות של והיו לאחד שהיו לשון רבים יתאחדו בייחודם להיות כאחד על ידי קשר הוגן ונכון בנישואין, וזאת באופן שאין אחד מהם אשר מוותר על אישיותו כאשר מרצה או מתחבר לרצונו של זולתו.

חוכמת הנישואין הזאת היא בדיוק ההיפך מאשר מתרחש בתהליך ההפוך בו נוצרו 'ויתורים' לא נכונים, האנרגיה המושקעת בכיוון לא נכון באה על חשבון הבניה המומלצת והיסודית של בנין הבית היהודי.

כיצד הדבר הזה מתבצע? בדיוק ההיפך מהמקובל לחשוב. כי הרי מהו אדם וותרן? זה שאין לו רצון? אם אין לו רצון, אז אין לו על מה לוותר, רק מי שעמדתו ברורה מאד, ומחמת שמבין את מקומו של הזולת לצידו מוותר, זהו איש וותרן.

הכבוד האמיתי שיכולים בני הזוג להעניק זה לזה, הוא ההבנה למדת פרטיותם הנרצית של החיים עמהם, להרגיש את הרצונות המנוגדים, ולעמול להכילם בתוך מסגרת הנישואין שתכלול אף את הרצונות הללו ולהביאם לידי מימוש. ללא זאת, גולם הויתור יקום על יוצרו ויפרק את הבנין שהיה אמור להתנשא לגבהים.

גם האשה כשרה העושה רצון בעלה מאד מובחנת ומודעת למקומה ושאיפותיה בחיים, וכשרותה גורמת לה למזג את אישיותה הנשמרת ומתממש ביחד עם האישיות של אישה הנכבד בעיניה. היינו, יש אשה שהיא כשרה והיא זו שעושה, לא ביטול האישיות.

המתנהג בביתו בדרך של רמיסת הזולת, לא יתפלא אם כעבור זמן לא רב ימצא לצידו אדם ללא אישיות, שזהו סבל גדול ונורא לחיות לצידו האשמה במערכת הבאושה, בה אין האישיות יכולה לצמוח ונובלת על פניה.

במיוחד כאשר צריך להשתמש במידת הוותרנות ככלי משפר נישואין יקר מאד, מי יכול להיות וותרן? רק איש חזק ובעל עוצמה. החלש והמפוחד יחזיק בקרנות מזבח העקשנות לבלי לוותר לזולתו אפילו כקוצו של ויתור, וזאת, משום שאיש קטן הוא, אישיות רמוסה! צאו וראו איך הילדים, ככל שהם קטנים יותר קשה להם לוותר ולהכיל את מציאות הזולת, ללמדך, שככל שהשכל גדל והולך כך יכולת הקבלה של הזולת מתעצמת, כי בחכמה תליא מילתא.

וכך כתוב בפסוק: מושיב יחידים ביתה! הבית הזה יכול להבנות רק באמצעותם של יחידים יחידנים מיוחדים, רק הם יוצרים את ההרמוניה המרהיבה של 'ביתה' ללא נתינת לגיטימציה ליחידים וצרכיהם לא ניתן לקיים את הביתה הגדול והנאה כשאיפתם.

הטעות הנפוצה לפיה צריך לדכאות צרכים ושאיפות למען השלום תגרום עד מהרה את היפך השלום המיוחל, בהיות האדם יצור תובעני מיסודו, וצרכיו הם חלק מנפשו היוקדת באש השאיפה, אם לא יינתן לה מקום נכבד, היא תפרוץ החוצה ולא בדרכים נעימות דווקא… ואז רואים כי לא ביטלה האישיות את עצמה כי אם הסתתרה תחת מעטה זיוף והתחבאות.

גם אם בכורח המציאות אין יכול צורך זה או אחר לבוא לידי מימוש, אין מדחיקים אותו או מבטלים אותו כמיותר וחסר טעם. נכנסים לעומקה של סוגיה להבין היטב, ולשקף את ההבנה הזאת, בהסבר מפורט ומתקבל על הדעת למה באמת לא ניתן ביטוי הולם לצרכיו של זה או של זו, אך רק בדרך זו ולא אחרת, יוכל המוותר לשקוט למרות גילוי מפורש היפך רצונו.

אם תרצו כבוד מאיש, השתדלו שיהיה זכאי לתואר 'איש', והיה זה שכרכם.

הפוסט מושיב יחידים ביתה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

רישמו כלל זה לפניכם – בחיים אין שום דבר בחינם, לכל דבר יש מחיר! גם אם אינו משולם במטבעות של כסף ממשיות, הוא משולם במטבעות משלו – אבל יש תשלום. אולי זה נובע ממקור בריאת העולם כדי שלא נוכל נהמא דכיסופא בעולמו של הקדוש ברוך הוא, בכל אופן, אנחנו משלמים ומקבלים.

אין אדם עושה דבר ללא תמורה, גם אם אינו חש בזה בפירוש, במעמקי נפשו קיים הקול הזה הלוחש לאדם לעשות מעשים מסוימים בגלל דברים מסוימים אחרים. אין כאן המקום להשוות את עבודת ה' הטהורה של ביטול הישות, שבה, במדרגות הרוממות – עובדים את ה' מתוך ביטול עצמי, אך במעגל החיים הרגילים, האנושיות פועלת כך.

נמצא איפה, כי כאשר אדם עושה לך משהו ואינך משלם לו תמורת עבודתו – הרי כמוך כגזלן. האדם העניק משהו ולא קיבל משהו בתמורה, לפעמים די בהודאה כלשהי, ולפעמים קצת יותר מזה, אבל משהו מגיע לו, ויתירה מזאת, לשם אותו "מגיע לו" פעל הלה את פעולתו, ואליו הוא נושא את נפשו, גם אם אינו מודע לכך ואף מכחיש זאת.

גם השותק בנפשו פנימה על חוסר ההערכה, נבנה משתיקה זו עצמה, יש לו מחיר הגון לשתיקתו – מידותיו הנבנות ותכונות נפשו הנמשכות לאצילות המעשים, זה המחיר של מעשיו הטובים. וכמו שזה בכל תחום בחיים, יותר מכך הוא במעגל חיי הנישואין, אשר בהם חוסר התשלום יכול לגרום להעדר שביעות רצון מכל חיי הנישואין. ואף גרוע מזה.

רבים מהאנשים שאתם מכירים, ממש לא מבינים שצריך להחמיא או להביע הערכה על מה שבני זוגם עושים בעבורם, כי ממילא זה התפקיד שלו, וגם אני עושה את מה שעלי לעשות, ואף אחד לא מעריך אותי… בסוג של גישה כזאת, לא יצליחו השניים לקבל את המגיע להם, ואנשים שהם מתנדבים – אמורים לקבל לפחות את המדליה של מתנדבים, אם הם לא יקבלו שום התייחסות – הם לא יוכלו להתנדב.

לצערנו יכולה אשה להשקיע שעות של מחשבה בארוחה שתשביע את רצון בעלה, וכשזה בא הביתה, ואין המדובר באדם עם חוסר מידות טובות, מתיישב לאכול, מסיים את ארוחתו, ואף אומר תודה רבה… ופונה לדרכו, מבלי שיתן את הדעת כלל על התשלום בעבור שעות העבודה והתיכנון. הוא גם לא יבין אם נעיר לו, משום שהוא אמר תודה רבה, ומה תלונה יש עליו? הוא גם חוזר מהעבודה המאומצת, ואין מי שישלם לו על שעות ההשקעה הרבות למען פרנסת הבית… התנהגות הדדית שכזאת, גוררת תיסכול פנימי עמוק המזין את עצמו עם השנים, בשיחת בירור נדהמים השניים לשמוע על אותו תיסכול, שלא היו מודעים לו כלל ועיקר.

רבים אוהבים להמשיל את המעגל הזה של יחס, להפקדות בבנק הרגש, כל אחד מהשנים הנהנה מהשיתופיות, הוא בעצם משך מהחשבון, דילל אותו במעט ורוקן את תוכנו באורח יחסי, אם לא יזדרז למלאות את החסר, הרי שהחשבון יהיה ריק, וכשהוא יהיה ריק – לא יהיה מהיכן למשוך, ואם בכל זאת הענינים יתנהלו כרגיל, תתקיים משיכת-יתר שתביא לסגירת חשבון – – –

חז"ל לימדונו שהפוגש בחבירו ואינו מברכו לשלום הוא גזלן… ובהקשר לענינינו – לכל אדם זכאות מסוימת של רגש המועבר אליו בכמות נכונה, כאשר הוא נעדר אותו רגש, ההיכרות שביניכם אינה משולמת כראוי, והנך גוזל את רווחי אותה היכרות.

אין דבר שיכול יותר לקשר בין השנים, כמו הידיעה המוחדרת תדיר בלבנו, כי כל מה שהלה עשה למעני, לא היה בחינם, ונפשו דורשת תשלום, כשהתשלום יגיע, תוכל למשוך עוד. כמובן, שאין הכונה ליצור חיים אינטרסנטים של מחמאות לצורך קבלת-עוד. אך כיון שכך ברא הקדוש ברוך הוא את טבעם של בני אדם, איננו אמורים להתכחש למציאות הזאת, החוזרת על עצמה ברבבות עתקים בכל רחבי עולם האנושות.

ובעין יהודית – עלינו לדעת לשלם גם שלא על מנת לקבל פרס, עצם ההודאה והכרת הטוב, הוא המחיר הטוב והזול שאנו משלמים בעבור עצם השלוה והשראת השכינה שבבית, גם אם אין כוונתך למשוך כלום, עצם היות בת-זוג לצידך, דורש תשלום שיביא איתו את הקשר הנכון והרגוע.

חז"ל הצביעו על חיי נישואין שיש בהם הבנה על הטוב של לחיות בשנים, אם זה הביטוי הידוע: דיינו שמצילות אותנו מן החטא. או לאידך גיסא: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו – מה שאומר, שעצם חיי הנישואין הם דבר שזקוקים לשלם עליו, לחיות אותו רגוע, ולהבין את הרווחים מחיים שכאלה.

כשלב ראשון בשינוי מודעות ותפיסה, כדי שנשב עם עט ונייר, וננסה לתאר את המשיכות לעומת ההפקדות, ולראות את המצב הנכון שלנו בחיים, או אז המון דברים יתבהרו לנו ויובנו, התנהגויות רבות שהיו מפליאות כבר לא תהיינה כאלו, משום שזה דרכו של עולם-החינם, הלא-מניב כלום.

ביסודו של דבר, ניתן לראות במערכת חיים כאלו, סוג של "למענך אלוקים חיים", באותה מידה שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה – אין חינם, אין…

הפוסט מחיר בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

"כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתם שוה זה לזו", וכשם שאין דעתם דומה זל"ז כך אין תכונות נפשם, תפישות עולמם, השקפת חייהם, הסתכלותם, התבוננותם, תחומי התעניינותם וגישתם – שוים. בהמון מקרים הם לא רק "לא שוים", אלא אף סותרים קימעא, ולפעמים אף בקוטביות חדה. מה עושים?

יש בתים שהניגוד השורר בחלל מאיים עליהם מעט, כלומר, אם אני לא דומה לה, הרי שאיננו מתאימים, ואם איננו מתאימים… אולי זה המקור לכל הצרות? מחשבה זו ושכמותה עשויים לעכב כל נסיון של התחברות נכונה של השנים הנשואים, משום שמה שקושר אותנו זל"ז הוא יותר החיברות הנכון מאשר התאמתנו המוחלטת או החלקית.

השאיפה להיות מתאימים ככל שניתן, ולגשר על פערים שלא יהיו, אינה טעות. זה טוב שיש דברים משותפים, וכדאי אף ליצור אותם, אך לא הם בונים את השלמות שבין בני הזוג, גם אם הם מעניקים לה חדווה מסוימת, השלמות נבנית מתוך 'התחברות למרות' ולא מתוך 'התחברות בגלל'.

הניגוד הוא מביא צרכים סותרים, הוא יוצר התמודדות מסוימת, אבל אם נשכיל לראות בו את התפקיד המסוים שהוא נושא בחובו, נגיע להבנה כי הניגוד אינו מונע את ההתחברות כי אם מעצים אותו. הניגוד יש בו מין השלמה מסוימת, מה שחסר זה ממלא זה, אין כמו שלמות כזו, המתבססת על השלמה.

אי הבנת התפקיד המיוחד של הניגוד, ואת היכולת שלו להעצים את חיי הנישואין, גורם לניגוד להתבצר בעמדה בפני עצמו, הוא אינו מניח לנושא הניגוד להתחבר, והדגל המתנוסס בבית השנים הוא הניגוד דווקא, אין ריוח אמיתי מחידוד הניגוד כשאינו בר-בשורה. רק כאשר הוא בא להשלים – טוב שיבוא לידי ביטוי.

היודעים שהם נכשלו בנישואין משום שבן זוגם אינו כמוהם, או שעניניו שונים מהותית משלהם, לא יצליחו לעולם למצוא את המקומות בהם הם יכולים להתחבר, כלומר, זרקורי ההתענינות מופנים רק אל השונה, המבדיל, הניגודי והסותר ולא אל המחבר, המתאים המשותף – וזה ההפסד הגדול שיש באי הבנת תפקידו של הניגוד.

מהו תפקידו של הניגוד? כדי להבין זאת, אנו חייבים להבין כי בעצם היותנו במסגרת נישואין אנו נושאים באיזשהו תפקיד, ברצוננו או שלא, כל מה שיש לנו, הוא בא לבטאות איזה חלק באוירת הנישואין, אם נתכחש לו, הוא לא יחדל מלהיות, כי מה שיש בנו – יש בנו. וככזה, הוא צובע את הנישואין בצבעים משלו. ברוב המקרים מדובר בשוני ולא בדבר נכון או לא נכון, כך שהשוני הזה חסר עד למאוד למי שנעדר אותו. אם הוא ישכיל לצרף אותו אל הביחד שלהם – הוא לא יהיה שוני, הוא לא יהיה ניגודי – הוא יהיה משלים.

באופן טבעי, השלום האמיתי, הרגיל והזורם נע על הנקודות האלו ממש. היכולת שיש לי ואין לשני באה לידי ביטוי ברצון הטוב שלי לתרום לנישואין הטובים והמוצלחים, ומה שאין לי אני נעזר בידע, יכולת, גישה וכו' "השונה" דווקא של זולתי.

הניגוד מתחיל להפריע כשאין מערכת הנישואין בנויה בצורה נכונה. כאשר כל אחד חי לעצמו, והזולת הוא רק שותף לדיור עמו, הרי שתכניו הלא מתאימים לי – מפריעים לי. ברם, כאשר אני אמור להיות ממוזג עמו, ולינוק מאותו שוני מבורך, הרי שהניגוד אינו מנוגד כי אם מיוחד.

פעמים רבות, בהתבוננות שלאחרי סערות גדולות הנגזרות מטענות ומענות על חוסר ההתאמה ועל הניגוד המשתולל, מבחינים אנו עד כמה דווקא הניגוד הזה הוא מושא שאיפתנו, הכאוס נוצר מחמת שהניגוד שימש כטריגר באי הבנות שמקורן בנישואין, ולא שהוא גרם לנישואין שיכשלו.

כיון שכך, כאשר עולים ברעיוננו קונפליקטים שהם תוצאות של ניגודים, עלינו לגייס דווקא את הניגוד כדי להבין דברים, לקבל אותם מזוית חדשה, ולנסות להתחבר עליהם, כי שם יהיה התיקון של כל העסק הזה.

כמו שני חיילים הכובשים מוצב, מגייסים כל אחד מהם את יכולותיו שלו, כדי שהכוח יהיה חזק יותר, אם המדובר בשנים משוכפלים – לא תמיד יש מקום לכח הזה לפעול, דווקא כשהניגודים מסכימים להתאחד למען מטרה, הם משלימים ולא מתנגדים – הם פועלים, כל אחד מהם, בתפקידו המיוחד.

הכח הזה שלא להתנגד לניגוד אלא לגייסו לצורכי, הוא אחת מהמיומניות היפות של הנישואין, אחרי המון הבנה והכלה של השנים, זה לזו, יכולים הם לדעת בבירור מה הדברים שבהם הם משתוים, ומה הם הדברים שבהם הם שונים, ולנסות לראות, ביחד או כל אחד לעצמו – ברגע מכונן של מבט-נכון, מהם הרווחים שנוכל "שנינו" להפיק מעצם עובדה זו – שהיא שונה ממני, ולהיפך.

'שלום' הוא מלשון 'השלמה', לא השלמה עם החסר, אלא השלמה אל החסר, לקחת את החסר ולהפכו לשלם, להרויח במקום להפסיד, זוהי חיברות נכונה.

הפוסט ניגוד בשניים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.