פשוט להיות טוב
הקדוש ברוך הוא כתב בתורתו: "לא טוב היות האדם לבדו", ומכח מאמרו יתברך אשר כפטיש יפוצץ סלה – ומתחלק לכמה ניצוצות, הרי שעומק המושג 'לבדו', רבדים רבים לו, ויש והוא נישא אך עדיין שרוי לבדו, וגם על הלבד הזה, נאמר "לא טוב".
האדם נוצר עם תכונה מאפיינת את המין האנושי, המוגדרת בפי חז"ל הקדושים: אדם קרוב אצל עצמו… האדם מטבע היותו גשמי וחומרי, הוא מונע על ידי העצמיות והישות שלו. וככל שהמידה הזאת שולטת בתכונותיו, אין הוא רואה איש אחר מלבדו. רק הוא ואפסו כל היום.
גם האיש האוהב לחלוק את טובתו עם זולתו, אם טובה זו אינה מזוככת, היא באה ממניע אגואיסטי, ובאה להשלים חסר אישי שבנפשו של המטיב. תכונה זו, ניתנה על ידי יוצר האדם, יש לה צד חיובי, המניע את האדם לדאוג לרווחתו ולא להיות למעמסה על הזולת, הדחף הפנימי של האדם להשתדל בטובתו, הוא מעיקרי בנין העולם.
אחרי שנקודת האגואיזם מנוצלת למטרתה הטובה, יש את המקום של ביטול הישות, שהוא כוונת הלב לשמו יתברך לבד, ומכח הביטול הזה, לחדול לראות את עצמו כמרכז העולם ולהיות טוב ומטיב לזולת, לקרובים ולרחוקים, ולכל אדם באשר הוא.
ברור לכל בר דעת, שכאשר יימצא אדם המפקיר את כל אשר לו למען הזולת, ואינו במדרגה הגבוהה של התגלות אלוקות רוחנית וכו', הוא סובל מבעיה רצינית, איש שאינו דואג לעצמו ולמשפחתו, אינו אדם שפוי בדעתו, ובמקום שמטיב כאן – מרשיע שם.
האיחוד בין שתי התכונות המנוגדות לכאורה אגואיזם ואלטרואיזם יכול לבוא לידי ביטוי רק בחיי נישואין תקינים, "המכון האישי לתיקון המידות", ההתמזגות בין הדאגה לשלומי ובין הענין בשלומו של זולתי, הוא קו התפר המאחד בין שני הקצוות, ובמקום המתוקן של כל אחד מהם דווקא.
רק בעולם של שנים הנשואים, ייתכן להוציא מהכח אל הפועל את מידת הטוב, דטוביה גנוז בגוויה, להשפיע לזולת, ובאותו רגע עצמו לדעת שעם הדאגה לשלום זולתו, הוא משלים את חפצו ובונה את עולמו שלו, החשיבות של מידע זה הוא לאין ערוך, כי ההבנה הפנימית של עולם הנישואין היא שכשאני מטיב אני מוטב. ולא שזו הסיבה להטבה, אלא ידיעת מציאות זו, גורמת למבט מחודש על החיים המשותפים.
מידת הטוב היא מידתו של הקדוש ברוך הוא, אשר אף כי איננו יכולים לתארו בתכונה כלשהי, בכל זאת, ההתגלות האלוקית אחרי דרישת משה רבינו: הראני נא את כבודך, היתה במידה זו, וכך היה המענה: אני אעביר כל טובי על פניך.
האדם שמרגיל את עצמו להיות טוב לזולת, עדיין איננו נבחן ככזה, משום שהטוב שלו יכול לבוא ממקום אגואיסטי צר ומצומצם, רק במקום שלכאורה נראה שהוא הכי הכי אגואיסטי, שם הטוב נבחן ברמת עומק גדולה יותר, משום שבחיי הנישואין, הטוב מקבל משמעות של הבניית הטוב הזה ביסודיות.
מובא בדברי חז"ל שטוב הוא מידה של טוביה גניז בגוויה, לעומת חסד – דאתפשט לבר, החסד הוא מוחצן יוצא החוצה ומתפשט. ניתן לומר בהערכת חיי נישואין תקינים, כי הם "טוב שיש בו חסד", בהיות הטוב המופנם הזה, הרוצה להיטיב, בא לידי ביטוי באמצעות החסד, אך טוב וחסד ירדפוני.
הילדים שגדלים בבית אשר ההורים רגילים להשתמש בכלי הזה הנקרא 'טוב', הם בעלי דימוי עצמי גבוה, רגועים בנפשם ואוהבים את הבריות, הטוב הזה אינו מושג מופשט, כי אם משהו מורגש ביותר בחלל האויר, המיטיב זוכה לראות את הפירות בדמות משפחה נפלאה, אשר מבינה, כי הטוב אינו לחלשים ובטלנים, שמחוסר ברירה עומדים במטלות החיים – והם 'טובים', כי אם הטוב הוא מנוף אדיר של לכתחילה שבלכתחילה, בבחינת "עולם חסד יבנה".
המוצא את עצמו לכוד במערכת נישואין שאינה משביעת רצון, יכול להניח את האצבע על הפגימה של המעגליות שנתקעה, ולמצוא את החסר בחיי "לבדו" שמאפיינים את הנישואין שלו, אם ישכיל באותו רגע של הבנה שלא להאשים ולמצוא את הגורם בזולתו, כי אם בתרומתו הוא לחוסר השיתוף המיטיב שבנישואין – ימצא את חייו העתידיים שונים מאשר היו עד הנה.
החיים המשותפים מוכרחים לעשות את כל אחד מן המשתתפים בם "טוב" יותר, בדיקה מעמיקה לאחר שנות נישואין, יכולה להעלות, כי בהמון תחומים של זיכוך ועידון, נעשה הנשוי איכותי יותר, וזאת רק כאשר מסגרת הנישואין ותפקידה נהירה לו דיה, וכאשר הוא משתתף פעיל בבניית הביחד הפורה של הטבה בלתי פוסקת זל"ז, או אז הוא יוכל לראות את בבואת חייו נשקפת מתוך איכות נישואיו.
"אדם טוב" אינו אדם שמיטיב בחוץ עם הבריות, ייתכן ויש בזה מן הטוב, אך הטוב האמיתי הוא בבית, "לדוג דגים היכן שיש דגים", במקום בו כל תנועה יכולה להביא טוב לזולת, הררי המצוות ותיקוני המידות נמצאים שם בשפע, בבית, במטבח ובמסדרונות, עליו רק להיות ערני לתפקידו המאתגר והמיוחד בחיים.