לדעת להתנצל, ולדעת לסלוח!
אצל חלק מאתנו, בקשת הסליחה וההתנצלות נתפשת כחולשה, כלומר, "אם אני מבקש סליחה אני בעצם מודה באשמה"… הגיע הזמן לומר, דווקא החזקים ביותר הם אלו שמבקשים סליחה, החלשים מתבצרים בעמדת ההגנה שנקראת מריבה.
הסליחה היא כח! כח עצום של התבוננות עצמית להיישיר מבט מול העצמי שלנו, להבין שאנו בני אדם אנושיים שמועדים למעוד ולטעות, אין חוסן פנימי יותר גדול מזה, לקחת אחריות על מחדלים ולדעת להודות בטעות, זו מידתם של אנשים גדולים – הקטנים, יודעים רק דרך אחת של גדלות – להישאר צודקים.
אדם יכול לדמות שבכך שאינו מודה בטעות הוא שומר על שלימות צדקתו, אך הטעות מוכחת, כי העובדה שהוא לא מודה, לא הוציאה את הטינה שבלב זולתו מעליו, והוא, מה רצה? לעמוד מול זולתו כחף מפשע. האם הצליח בזה? ההיפך הגמור… הוא הקצין את עמדת הזולת, שעתה רואה בו גם אדם גס רוח.
אם היו בני אדם יודעים עד כמה גדול כח הסליחה, ומהן מעלותיה ותוצאותיה הטובות, היו רגילים בכך מאד, הסליחה מראה רגישות לזולת, הסליחה בעצם מכריזה שטעותנו לא נובעת מהיותנו רעים ושונאים אלא בגלל היותנו אנשים, ואנשים, כידוע, טועים.
כך כל העוקץ של המחדלים שלנו נמוג. הסליחה ככל שהיא קלילה ונוחה להיאמר, יש בה תועלת יתירה, ופלא גדול טמון בה. כי גם כאשר עדיין לא עמדנו על טעותנו, יהיה הצד השני מודע לכך, מפעמים קודמות, כי כנראה שגגה היא בידינו, כי ברוב המקרים אנו יודעים להתנצל ולבקש סליחה.
ככל שזה נראה מוזר, הסליחה 'איננה' תכונה אנושית, היא דווקא כביכול, 'תכונה' (לשבר את האוזן) אלוקית, הוא יתברך אשר נקרא חנון המרבה לסלוח, והזוכה להתרגל במידה זו – מידבק בדרכיו של מקום, וזוכה להמשיך על עצמו אור גדול של דבקות הבורא, ובמקום כזה השכינה שורה, וכל הברכות מצויות.
בנישואין נחוץ הדבר שבעתיים, קשה מאד מאד לחיות לצידו של זה שאינו יודע להתנצל, והאמת, שגם לו קשה מאד… מערכת נישואין טובה נבנית דווקא על ידי אמון והבנה ולא על ידי התבצרות בדעות וחידוד הקוטביות, הסליחה וההתנצלות חיוניים מאין כמוהם לבנות הבנה הדדית וכשם שקשה מאד לחיות בלי בקשת סליחה, כך מאד קשה להיות לצד זה ש'אינו סולח', חז"ל כינו את זה שאינו מסוגל לסלוח – אכזרי, זה שאינו יכול לקבל התנצלות ועדיין נמצא במקום הפגיעה, חייב לעשות, למען עצמו, עבודה עצמית, כדי שלבו יהיה פתוח לקבל התנצלות, שזו אומנות בפני עצמה.
יש לציין שפעמים רבות, הסליחה לא מתקבלת כי מבקש הסליחה לא יודע לבקש אותה נכון, זה ברור כי אין הכוונה לומר את מילת הקסם – סליחה, כי אם לפרוש את עיקרי החרטה במילים מפורשות, ברגע של רוגע, ולא בלהט הכעסים מתוך רצון שיהיה כבר שקט מהצד הזועם.
כמו כן אין מבקשים סליחה כדי לרכוש הון פוליטי, היינו, כאשר המשקעים גדולים מאד, והכעסים עדיין מרחפים בחלל, והפוגע רוצה להרויח משהו מהנפגע, ניגש אליו ובמתק שפתים מעושה אומר: אני מתנצל על הפגיעה שהיתה אתמול, תוכלי אולי לשמור על הילדים כי אני זקוק לצאת מהבית? זאת לא סליחה, זאת פגיעה על פגיעה, ולעיתים היא חמורה מן הראשונה.
ואגב, שומרי הצדק שבינינו, ידעו נא נאמנה, כי עיקר היופי של הסליחה הוא גם כאשר הצד מבקש הסליחה הוא "מאה אחוז צודק", במקרה שכזה, קשה קצת יותר לבוא להתרפס בבקשת סליחה, אם הדבר הזה נראה בעיני המבקש כהתרפסות… אך סליחה אינה תמיד על "דבר רע שעשיתי", אלא אני מתנצל על העוגמה שנגרמה לך, וזה העיקר, הרי.
חז"ל מספרים לנו (מגילה כח ע"א): שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי… אין דבר יותר מכוער מללכת לישון, כשהלה פצוע ומדמם בשטח רגשותיו, אין להשאיר את המריבה על כנה אפילו יום אחד, כך המריבה היא אנושית… לא כן כאשר המריבה צוברת ימים, שבועות, ולפעמים אפילו חדשים ושנים, תהליך התיקון יהיה קשה יותר.
כמה כואב להיווכח לעיתים, שנים נישואין שהפירוד גבר על האיחוד שביניהם, ולפעמים הם קרובים לְבַכּוֹת את המזבח… ונקודת הפתיחה של ההסלמה ההדדית החלה במשקע אחד או קצה קצהו, שגרם למשבר האימון עד כמעט-קשה-תיקון, בעוד שאם היו יודעים את סוד הסליחה ועולמה היפה של ההתנצלות, היו יכולים לשפר את החיים באורח משמעותי.
בבסיס של הידע כיצד לבקש סליחה והאם בכלל, מונח היסוד כי אנו כבני אדם טועים, טעינו ועוד נטעה, וכמו כן מותר גם לזולתינו להכלל בקטגוריה הזאת, המתאמן בתכונה זאת, מרים את רמת חייו הרגשיים לנסיקה גבוהה מאד!