יוֹם רִאשׁוֹן פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה – כ"א חֶשְׁוָן תשפ"ד

רָאִיתִי פְּעָמִים רַבּוֹת, שֶׁהַשִּׂיחַ אוֹדוֹת הִשְׁתַּדְּלוּת לְעֻמַּת בִּטָּחוֹן גּוֹרֵם אִי־נוֹחוּת לָאֲנָשִׁים, אִם מְדַבְּרִים עִם אָדָם לָהוּט לְמָמוֹן כַּמָּה דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, שֶׁבְּעֶצֶם, הַשֵּׁם מַמָּשׁ רוֹצֶה לְפַרְנֵס אוֹתְךָ וְכוּ', הוּא קוֹפֵץ מִיָּד, וְאוֹמֵר בְּנִימָה מַקְפִּידָה: וּמַה עִם הִשְׁתַּדְּלוּת? כְּאִלּוּ, כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר מֵהַנְהָגַת הַבּוֹרֵא לְלֹא שֶׁנַּזְכִּיר לוֹ, חָלִילָה, שֶׁיֵּשׁ כָּאן מִשְׁתַּדְּלִים…

צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סֵדֶר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, בַּיַּהֲדוּת אֵין אֶלָּא אוֹ אָסוּר אוֹ צָרִיךְ, אִם זֶה לֹא אָסוּר – אָז זֶה עֲבוֹדָה! אִם מֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת – הֲרֵי שֶׁזּוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּמַה שֶּׁאָסוּר – הֲרֵי אָסוּר לַעֲשׂוֹת. אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִנְהִיג אֶת הָעוֹלָם בַּדֶּרֶךְ כָּזוֹ, שֶׁאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים וּמְקַבְּלִים אֶת פַּרְנָסָתָם בְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֵית בְּחִיצוֹנִיּוּת, כְּאִלּוּ הֵם הִשְׁתַּדְּלוּ וְהִצְלִיחוּ, הֲרֵי שֶׁיְּהוּדִי שֶׁנּוֹהֵג כָּךְ, מִכֹּרַח הַחַיִּים, אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת זוֹ כְּמוֹ שֶׁגּוֹי עוֹשֶׂה זֹאת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדַת וְקִרְבַת אֱלֹקִים.

אַחֲרֵי הַיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה, וְהַגַּם הֶגְיוֹנִית וּמוּבֶנֶת לְכָל שֵׂכֶל, אֲשֶׁר לֹא בְּכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ, אֵין מְצִיאוּת בָּעוֹלָם, שֶׁבֶּן אֱנוֹשׁ יוּכַל לְהַבְטִיחַ לְעַצְמוֹ, שֶׁהַכֹּל יֵלֵךְ כַּשּׁוּרָה, בְּדָבָר שֶׁהוּא פּוֹעֵל, הוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בֶּהָמוֹן נְתוּנִים נְכוֹנִים שֶׁיָּבִיאוּ לְהַצְלָחָה, אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הַיְּכֹלֶת לְבַצְּעָם, וְהַכֹּחַ לִפְעֹל נָכוֹן – תָּלוּי בְּיָדוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּלוֹמַר, זֶה בְּעֶצֶם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַכֹּל, וְרַק הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַהַסְתָּרָה הִיא הַהִשְׁתַּדְּלוּת. הָעֵסֶק בְּסִבּוֹת אָסוּר שֶׁיִּגְרֹר אוֹתָנוּ לְהַאֲמִין בַּסִּבּוֹת, וּלְהִתְעַלֵּם מִמְּסַבֵּב כָּל הַסִּבּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן אָנוּ רוֹצִים לְהִוָּכַח שׁוּב וְשׁוּב, כַּמָּה אָזְלַת יָד יֵשׁ לָנוּ, וְכַמָּה אָנוּ צְרִיכִים אֶת הַבּוֹרֵא, בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע, עָדִיף שֶׁפָּשׁוּט נִתְבּוֹנֵן בָּזֶה וְלֹא נַמְתִּין לִרְמָזִים מַלְחִיצִּים מִן הַשָּׁמַיִם…

אַחֲרֵי יְדִיעָה זוֹ, אָנוּ הוֹלְכִים לַעֲבוֹדָה, בִּתְחוּשַׁת שְׁלִיחוּת אֱלֹקִית, אָנוּ לֹא עוֹשִׂים דָּבָר בְּלֵית בְּרֵירָה, מֵחֲמַת שֶׁאֵינֶנּוּ מְלֻמָּדִים בְּנִסִּים, אָז כָּעֵת הַזְּמַן לְהִתְעַלֵּם מֵאֱמוּנָה וְלָלֶכֶת לַעֲבֹד. לֹא וְלֹא! כָּעֵת הַזְּמַן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הָאֱמוּנָה בְּדַרְכֵי הַהִשְׁתַּדְּלוּת, לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁהַשֵּׁם רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה, רַק כִּי הוּא רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה כָּךְ, וְלֹא מֵחֲמַת שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֵין לוֹ יְכֹלֶת לְפַרְנֵס אוֹתִי גַּם בְּלִי זֶה, אֵין הָאָדָם רַשַּׁאי לְהַכְנִיס רֹאשׁוֹ בַּחֲקִירוֹת אוֹדוֹת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא, הוּא יָכוֹל וְגַם חַיָּב לְהִתְמַסֵּר לְרָצוֹן הַהַנְהָגָה הַזֶּה, וְלִפְעֹל עַל פִּיהָ בְּהַכְנָעָה, בְּהִתְמַסְּרוּת וְנֶאֱמָנוּת, מִתּוֹךְ יְדִיעָה, כִּי אֲנִי מְשָׁרֵת אֶת הַשֵּׁם בַּהֲלִיכָתִי לִמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, וְלֹא שֶׁהוּא מְקוֹר הַפַּרְנָסָה שֶׁלִּי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הַמָּקוֹר הוּא הַחִיּוּת שֶׁבְּךָ, וְהוּא הָאוֹר אֵין סוֹף שֶׁהִתְלַבֵּשׁ בְּךָ, אָז לָמָּה לְיַחֵס לְגִלּוּי הַהַשְׁגָּחָה אֵיזוֹ הַצְלָחָה עַצְמִית? בּוּשָׁה גְּדוֹלָה לַחֲשֹׁב כָּךְ, וְהִיא הֵפֶךְ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּבּוֹת הֵם רַק לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם מִתּוֹךְ הַסִּבּוֹת, וְלֹא לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם.

גַּם אִם מְקוֹם הָעֲבוֹדָה הוּא מָקוֹם חֻלִּין, וְלֹא רוֹאִים שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁלִּי אוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, מַמָּשׁ מְגַלֶּה אֶת כְּבוֹד שָׁמַיִם, צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁיֵּשׁ עִנְיַן שֶׁל הַעֲלָאַת הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּעוֹלָם, וְהַטּוֹב וְהָרָע מְבַקְשִׁים לְהִתְבָּרֵר, וְהָעָם הַקָּדוֹשׁ הַמְּקַיֵּם רְצוֹנוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, יָכוֹל לְהִתְפָּרֵס עַל פְּנֵי כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וְלִמְצֹא בּוֹ אֶת הָאוֹר שֶׁל הַחִיּוּת הָאֱלוֹקִית הַשּׁוֹרָה בַּבְּרִיאָה, כְּשֶׁיְּהוּדִי מְבָרֵךְ וְאוֹכֵל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹכֵר שָׁם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִתְנַהֵג בְּהַכְנָעָה וּבִקְדֻשָּׁה, אֵין עֲרֹךְ לִשְׂכָרוֹ, וּבַשָּׁמַיִם מִתְפָּאֲרִים בּוֹ, וְזֹאת, אַחַר שֶׁהֻבְרַר לוֹ, שֶׁעַל פִּי תּוֹרָה מֻתָּר לוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין מָקוֹם וְאֵין מַצָּב שֶׁאֵין בָּהֶם תַּפְקִיד שֶׁל גִּלּוּי מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם מַמָּשׁ.

וְיוֹתֵר מִזֶּה אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁדַּוְקָא בָּעֵת הַזֹּאת, שֶׁהוּא פּוֹעֵל בְּחוֹבַת הַהִשְׁתַּדְּלוּת, אָז נִכַּר בֵּין עוֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ, כִּי הַרְבֵּה פְּעָמִים, הוּא מֻכְרָח לִהְיוֹת נֶעֱמַד לְהַכְרִיעַ בֵּין עֶרְכֵי הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ לַמְּצִיאוּת הַתּוֹבַעַת, וְהוּא, אִם הוּא זוֹכֶה לִזְכֹּר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם יוֹדֵעַ אֲשֶׁר אֵין שׁוֹמֵעַ לִי וּמַפְסִיד, אֲפִלּוּ מִנְיָן הוּא לֹא יַפְסִיד וְיִסְתַּכֵּן בפיטורין, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא הַבּוֹס מְפַרְנֵס אוֹתוֹ, אֶלָּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁצִּוָּה עָלָיו כָּעֵת מַשֶּׁהוּ… וְאֶת פְּקֻדּוֹת הָאָדוֹן הָאֲמִתִּי אֵין הוּא מִתְכַּוֵּן לְהָפֵר, אֶלָּא שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא יוֹתֵר מְשַׂמַּחַת, אָדָם שֶׁכָּזֶה, דַּוְקָא אָדָם שֶׁזּוֹכֶה לָדַעַת אֶת ה', כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַהֲנָאוֹת שֶׁל הָעוֹלָם לֹא פוסחות עָלָיו, וְזֶה דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִבְדֹּק, בִּבְחִינַת בְּחָנוּנִי נָא בְּזֹאת, שֶׁהַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה מוֹעִידָה פָּנֶיהָ לְהֵטִיב לַמְיַחֲלִים לַה, וְאִם אָדָם זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה בְּעֵת הָאֱמוּנָה, הוּא יִקְצֹר אֶת הַפֵּרוֹת בְּעֵת הַהִשְׁתַּדְּלוּת, הוּא יַרְגִּישׁ אֶת הָאֱמוּנָה גַּם אָז, הוּא לֹא יְיַחֵס אֶת מְקוֹר חַיָּיו וּפַרְנָסָתוֹ לְמַה שֶׁהוּא מְשַׂחֵק בַּחַיִּים, אֶלָּא לְגָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ, אֶל הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי פָּנָיו.

אִם הָאָדָם הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל כָּרוֹז מִן הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר שׁוֹלְחוֹ בְּוַדָּאוּת, מֵחֲמַת אֵיזֶה עִנְיַן טָמִיר וְנֶעֱלַם, שֶׁלֹּא עָמַד עֲדַיִן עַל סוֹדוֹ, לֵילֵךְ וְלַעֲבֹד בְּאֵיזוֹ חֲנוּת, הֲרֵי שֶׁבְּכָל בֹּקֶר, הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם אַחַר טְבִילַת מִקְוֶה, וּבִדְבֵקוּת גְּדוֹלָה לְקַיֵּם אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ, אֲזַי צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא מְצִיאוּת אֱלֹקִית, לֹא מְצִיאוּת שֶׁאָנוּ בָּחַרְנוּ בָּהּ, וְשֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בִּכְהוּא זֶה, אֲזַי כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עַל־פִּי תּוֹרָה, וְהוּא מְחֻיָּב הַמְּצִיאוּת – עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הִיא, וּשְׁלִיחוּת מְפֹרֶשֶׁת לִפְעֹל גִּלּוּי כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם בִּבְהִירוּת.

הפוסט שיעור אמונה 127 – עֲבוֹדַת הַהִשְׁתַּדְּלוּת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר פנחס, ט"ו תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …, שיחיה.

בענין מדת ההתחדשות שכתבתי לך אתמול, רציתי להמשיך, כי היות וכתבת לי שזה ענין קשה בעצמו לפעול בנפשו ההתחדשות, אזי להחליף קשה בקשה זה כדאי כי זו האמת. האמת, שחשבתי על זה הרבה, והענין הפנימי בזה, כי באמת האדם כן מתחדש בעצם, בתכלית הפשיטות, אין אדם שזוכר באמת את כל הרע שעבר עליו או את כל הרע שעשה וכו', רק מעט מן המעט, וזה שהוא זוכר לפעמים כשהוא רוצה להתקרב יותר ולהתחדש יותר, אזי פתאום הבעל דבר 'מזכיר' לו, שזה מצד הסטרא אחרא, ולא מצד האמת, כי באמת האדם מתחדש, הן ברוחניות והן בגשמיות.

הבן נא, כי ההתחדשות קורית, היא פה, האדם מלא פצעים והם נבראים מעצמם, אנשים חולים מאד מאד, והנה הם נרפאים ומהלכים על שתים, דברים קורים במציאות, וזה לא רק בגשמיות. רואים בעלי תשובה, שהיו אנשים שהיו כל כך רחוקים מהשם יתברך, ואפילו דברו מה שדברו נגד כל הקדוש והיקר, והנה ביום מן הימים, רוח ה' דבר בם, והנה הם קדושים וטהורים – מלאי חיות דקדושה, עין לא ראתה.

ואת הכח הזה רואים בכלליות ובפרטיות, בכלליות עם ישראל עברו גזרות קשות ונוראות, ואחרי שכבר חשבו שלא יזכר שם ישראל עוד – הנה התעוררו מחדש והקימו את היהדות באופן נפלא שאין לתאר ולשער, כמו היום, אחר השואה האיומה, שמי שהיה אז, יודע שלא היו יכולים להעלות על דעתם שעוד יחזרו החיים התורניים למתכונתם הראשונה, ובכמה בחינות הרבה יותר מן העבר, בכמה ענינים שהם בבחינת אכשור דרי. וזה אני לומד לגבי ענין ההתחדשות, שכמו שזה בכלליות – זהו בפרטיות גם כן.

אחר כל שואה אישית שאנו עוברים, אחר כל ירידה שתהיה בעולם, ואף אם הירידה תהיה גדולה ביותר – יש לנו את הכח והיכולת להתחיל מחדש, להתקרב אל השם יתברך ולעשות רצונו בלבב שלם, ולא להתבלבל מן העבר, כלל וכלל לא, בשום פנים ואופן, כי הכוחות החדשים שניתנו לי כעת מן השמים – הם כוחות חדשים באמת, שלא היו לי מעולם, ולא בחנם, ולא בסתם – נתן לי הקב"ה כאלו כחות עלאיים, כדי שאהיה שקוע בעבר שלי ואעשה היום מה שעשיתי אתמול ושלשום וכו'? הלא דבר הוא זה, שהקב"ה מחיה אותנו בכל עת ורגע, ולו חפץ ה' להמיתנו לא היה מראה לנו כל זאת.

אולי זה הסוד, שבנפש האדם יש קירבה גדולה לדבר חדש, ללבושים חדשים, לכלים חדשים, שיש על זה אפילו ברכה מיוחדת, ובית חדש, זמן חדש, שנה חדשה וכו', וכן בענין החברה האנושית, אדם חדש שבא לעבודה או לישיבה, או חבר חדש, כשהכל בהתחדשות – זה טוב יותר. ומה הסיבה לתכונה האנושית הזו? כי זה כל יסוד האדם – התחדשות, הכל חדש. ואם היו יודעים אנשים שהם יכולים באמת לחיות ככה, היו עושים את זה, כי זה האור של החיים ממש.

כתוב (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ"; שבכל בוקר מתחדשת האמונה הקדושה, בכל יום יש לימודים חדשים באמונה, מובא בספר הקדוש חובת הלבבות, בשער חשבון הנפש, שאת כל הדברים שהאמנת בהם בתור ילד קטן, צריך לזכך אותם וללמוד אותם מחדש בגיל מתבגר יותר. כי יש אנשים רבים שכל אמונתם היא אמונה של ילד קטן, ואין הכוונה שצריך ללכת בדרכי החקירות ולחשוב שוב וכו', אלא אותם הדברים שלמדת, תלמד אותם בהגיון הלב של אדם מבוגר, שחושב ומעמיק, ואת כל החב"ד שבנפשך – תכניס בתוך דברי התורה הקדושה.

כשמתחדשים בלימוד תורה שבכתב, כאילו בחיים לא למדת כלום, רואים נפלאות נוראות ממש, כי לכל פסוק יש פשט, רמז, דרוש, סוד, ועוד הרבה הוראות לכל יחיד ויחיד, שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה הקדושה, וכל אחד יכול לזכות לכל האורות הקדושים שבתורה, שאי אפשר לתאר ולשער כלל. כי כל פסוק מורה ומגלה לנו דרכים בחיים, ואמאי אקרי תודה, דאורי מאי דהוה סתום מיניה ולא אתידע (זהר מצורע נג:).

על כן אחי, זכור זאת היטב, איך שבכל רגע ורגע ממש נעשים ענינים חדשים, ובכל רגע אנו נולדים, ובכל רגע משביעים אותנו – תהי צדיק ואל תהי רשע, ועלינו להקשיב לקול המתחדש הזה שבלבנו, ואף שלפעמים יש עתים וזמנים קשים ונמוכים ביותר, שאין אדם רוצה כלום, ולא אכפת לו כלום, ולא מעניין אותו כלום, אבל עם כל זאת, ככל שמתאמנים על הדבר הזה, על נקודת ההתחדשות – זוכרים את האמת, שיש הקב"ה שרוצה אותי בכל עת, וגם עכשיו ברגע של חושך – הוא רוצה ממני עבודה מסויימת, ועיקר העבודה היא להתחזק ולהתחדש בו יתברך.

מנאי אחיך אוהבך שלמה ברוך.

הפוסט 027 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

"שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל. רק בפשיטות גמור כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים" (שיחות הר"ן סימן לג).

האמונה, ככל מצוותיה של תורה, גם היא מצוה מן התורה של האמנה באלוקות. והתהליך הקבוע של קיום מצוה, עובר גם בעת קיום מצוות האמונה. וכבר אסביר.

על השאלה הידועה, כיצד ניתן לצוות להאמין? כתבו בספרים, כי בעצם, האדם בוחר אם לקיים מצוה זו של אמונה, מחוקי הבחירה האלוקיים הם, שעל האדם לבחור איזו דרך יהלך בעולמו, אם יקיים מצוות השם שמא לא יקיים, ככל שהוא חי אין ביטול הבחירה, גם אם יחיה כל ימיו בקדושה מופלגת הן בקדושיו לא יאמין.

ברם, נקודת הבחירה משתנה מאחד לזולתו, אם אצל אדם חילוני זירת בחירתו היא בכך וכך, אצל הדתי קיימים נתוני בחירה שונים, כמובן. וכן אצל האדם בעצמו, כאשר הוא הסיג את גבול הקדושה, נקודת בחירתו הוסטה למצבו החדש, כל מצב ובחירתו הוא.

גם בעניני אמונה, לא קיים מצב שאדם יוכל להימלט ולומר אין לי בחירה, נכון, שהמאמין האמיתי בו יתברך, 'הזיז' את גדר הבחירה עד למקסימום, וכמעט לא יתכן לומר שיסיק אי פעם מסקנה אחרת מהאמונה הקדושה, אך ודאי שככבל מצוה יש לו בחירה, והוא בחר בטוב.

תארו לעצמכם את כל אותם חוטאים במהלך הדורות, בזמנים שונים בה האמונה, היתה, כביכול, מוכחת וגלויה לעין כול, ללא שיור. תקופת הנביאים למשל, היתה כמצעקת והולכת בריש גלי ובקול רעש גדול כי יש בורא לעולם. וכי לא היו אז אנשים שהלעיבו על ה' ועל משיחו? היו.

המסקנה המתבקשת מכך היא, שעצם ידיעת האמת אינו מספיק בשביל לבחור בה, הרצון ללכת בדרך האמת הוא המכריע את הבחירה המוכרחת הזאת. רצונך להתקרב אל הבורא תאמין, אין רצונך רחמנא ליצלן, תיפול מכל זה.

מכאן נבין את רצונו של הרבי, שלא נעסוק בחוכמות ובחקירות, יהיו שיתריסו, בורחים מן הביקורת?

מאמינים סתם?

לא!

אנו מאמינים בכך, כי זאת האמת, הסיבה לאי החקירה המתישה, אחת מני סבות רבות, כי החקירה היא פרי מעלליו של הרצון האמביוולנטי, אם היה הרצון חף מנקיטת צד, היה אולי מקום לומר, כי החקירה, כדרך כמה גדולי ישראל הינה במקום. ותורת ישראל משופעת בכך מזן אל זן. עד היום יש אנשים 'שעובדים בזה' לענות לתהיות וכו'. אך האיש אשר רצונו המוכרז מראש כי אין לו חשק לקיים ולהאמין, ומוצא פתרון הולם לסבל הגדול הזה בדמות הנבירה בקושיות כנות או לא, הוא פשוט בחר בלא לקיים מצות-עשה זו.

כולם מכירים את אגדת 'בגדי המלך החדשים', שרק הילד הקטן העיז להחוות באצבע לעבר המלך ההזוי ולזעוק הרי מלכנו עירום… משום שישרות המבט שלו לא שוחדה ברצונות נוספים, הוא נאסף אל ככר המצעד אך ורק כדי לראות, לא להחליט משהו מראש.

האמונה הפשוטה, כביכול, של אותם נשים והמון עם הכשרים, אינה נובעת מבערותם… נשים אינן נבערות, והמון עם, גם אם לא השכילו בלימוד, אינם נבערים, הם פשוט כשרים רואים מציאותו של אלוקים ופונים אליו.

לצערי, שוחחתי המון עם רבים כאלו שהגדירו את עצמם כמאמינים לשעבר או משהו כזה, יש המון סוגים, אבל כמעט, הצד השוה שבהם, שהשקיעה בחטאים, היא היתה המניע לבחירה בכפירה או באי אמונה שלמה, כמפלט מפני תחושת המחנק של העימות של 'מעשים מול אמונה'.

כוחה של בחירה.

"דרך אמונה בחרתי" – כך התבטא דוד מלכא משיחא, כלומר, גם היא אינה סוג של הוכחה אלא בחירה, לא שחס ושלום אין הוכחה, ההיפך, נטל ההוכחה מוטלת על הפאנאטיות ההזויה המאמינה בקופי אדם וכו', אלא שרצוני לומר, כי אין ההוכחה וגם הביטחון המוחלט בעומק נקודת האמת של האמונה הסיבה ללכת בדרך האמונה, רק הבחירה בטוב.

זו התשובה בעצם, לפלא הגדול, לפעמים אתה יושב עם אדם ומוכיח לו את האמת הכי אמיתית שבעולם, ובכל נושא שבעולם במיוחד בנידון דידן, האיש הועבר שלב אחר שלב , עם קונסנזוס איטי, אחר ככלות הכול, ובנין ההוכחות לא ניתן להריסה כלל הוא יגיד, נשמע אמין… אבל לא שכנעת אותי! אתם יודעים למה? כי הוא כבר משוכנע ועומד על ידי כוח אחר, מתנגד, הולם, הורס…

אני לא יכול להגדיר זאת טוב יותר מכפי שאמר רבי נחמן ז"ל, קבלו:

"ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספיקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות, היינו אחר תאוות רעות של עולם הזה, רחמנא לצלן. רק מחמת יראת העונש הוא שובר תאוותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותם הספרים של חקירות, חס ושלום, אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו" (שיחות הר"ן סי' ה).

הפוסט לבחור להאמין הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.