פסיעותיו המהדהדות של אדם שנקלע לבריאה
כ"ג תמוז תש"פ
אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שיא הוודאות של החיים, אין בו שום שמץ של סרך כלשהו על כל משהו שיהיה, אדם שינק אהבה מאלוקים חיים, איזו הרגשה טריפית זו, תכלס האיש שומע פסיעות אלוקים מתהלך בעולמו, אשכרה שומע… חי את החיי אלוקות המשכרים הללו, שיכור תמידי, תענוג מתמשך, חיי גן עדן של קודם החטא, שנמצאים גם אחריו, בתוככי הזוהמה החוצית, יש את הנסיכות הפנימית, המיישרת קו עם הריאליזם, מין הרמוניה בין החומר לצורה, בדרך שוויונית לא מסעירה, זאת שמסכימה עם פינות חושך סמויים, וקרני אור מוחנקים, אור כפוי, הארה בלבוש עלטה, אמת בלבוש של שקר, כולם מסכות, מי בא לבד? מישהו מעז להראות פניו? אנו לא לבד? ככלים במשחקו האינסופי של אלוקים בורא, שעשועי יונק על חור פתן, שעשועי המלך האופפים את ממלכתו, נתיניו בלב לבו של מהותו, הם אבודי דרך סוגדים לממלכה העויינת, מלוכה בדרך השלטה, מרידה לא רצונית יזומה מראש וחלק מהסיפור.
איך אפשר להתהלך בעולם ריק, אדם ראשוני כזה, עוד לפני תורה שלימה של קין והבל, במקום שבו לא נכתבה התורה באותיות כי אם באורות, זהו עולם של תיקון בלי הקדמה של תוהו, אורות בלי כלים, אורות שמאירים רק מרחבים ושוכחים מפינות. אור מיוחד להן לפינות, האור חוזר שמהן הוא גבוה מהאור השוטף המרכזי, אהבות זרות כסא לאהבות אמת לאלוהות, אהבות של מוות, עזה כמות אהבה, חיים פורצים המתגברים על מות, אדם הראשון בראשית הויתו לא נועד למות, כי לא נועד לחטוא, לפי חוקי הבחירה, היתה צריכה להיות אפשרות מוחלטת בעולמו של הבורא שלא יחטא אדם כלל, ותורת ה' מה תהיה עליה, אז חייב להיות כתוב בחוקי תורת חיים שאין חטא כלל, זהו חיי נצח. ואיפה יש ביטוי לצד הזה בהחלטת הבריאה כביכול, האם יכולה להיות טעות, אדם כבר לא נועד לחיות? וכי יש שני מצבים אצל אחד הפשוט האמיתי, מצב של קודם החטא, מצב של אחר החטא? לא ולא! חייב להיות, מבחינתו יתברך כמו קודם החטא.
מסתובב לו אדם בעולם אלוקי, אחר החטא וקודם החטא משמשים בזכרונות נשמתו בערבוביה במקרה הנמוך, בהרמוניה במקרה הגבוה, השלמות ושילובים, סכסוכי עמדות והתמזגויות, ויתורים והשלמות, מילויי תשוקות וחסרונן. אור של אחר החטא מוכרח להיות גם הוא אור, כי אם הוא אחר החטא גמור ואמיתי – הוא חסר את הבחירה החדה האמיתית האינסופית, הלא משתנה… אז הוא יכול לבחור כמו בתדר של קודם החטא, אז הוא שם קודם החטא, בשורש הוייתו לא ארע דבר, והוא יכול להתחיל דרך מהתחלה גם כשהוא באמצע, כתפישת דרך מתהווה, מתעופפת בענני הסתרה וקרני גילוי מסנוורים, דרך לא דרך בה איש, שבילי הזכרון של טירוף החושים של קודם החטא, הכמיהות הדמיוניות לטוב מזוייף שאיננו, שרק החטא יכול לפוצץ את הבועה החנפנית שלהם. שקר היאוש הוא כמו כזב התקוה, שניהם משקרים והתקוה לפחות צודקת. חושי הנפש לא ניזונים מזיופים, תנועות התודעה כן, רעבה היא התודעה, היא שוכחת ששקר לא מזין באמת, כי אם אוטם את וורידי דם החיים התוסס, תודעת שקר היא תודעת הכחשה עצמית, אמת ושקר הן מאותה משפחה, האמת שקרנית אף היא, קולטת את השקר שהוא בן משפחתה… אמת שמכירה שקר לא אמת היא, אמת שלא מכירה שקר אף היא לא אמת, להכיר ולא להתחבר, לא להפוך את האמת לשקר…