מלים של האש שבלב
ט' תמוז תש"פ
אין כלום חוץ ממנו, ממש, זה אפילו לא אחיזת עינים, לאחיזת עינים יש דוק ערפילי כלשהו, הסח דעת, פה זה הכי גלוי, ממש רואים את זה, בתוך כל ההויה רואים את האלוקות צורחת ממש, בקול מרעיש ומחריש אזניים, ועם זאת אילם ושקט עד אימה, איך אפשר לצרוח ולשתוק ברגע אחד, מה זה האימה והאהבה המשמשים בערבוביה, שכר ועונש בלולים זה בזה, אור וחושך, אהבה וקנאה. דממת ההסתרה היא בעצם זעקת הגילוי, איך הם משמשים בערבוביה, מסמים את עיני הבריות, ההויה הקוסמית לא טורחת להסתיר את עצמה, היא זועקת אלוקות וסומכת על זה שאנו חרשים, היא מתהלכת בריש גלי כי היא בטוחה שאנו לא רואים,
אם היינו רואים – היתה מטרפת דעתנו, כי אין יכולת הכלה של האהבה הזו,
כי אהבת האלוקות היא אהבה ענקית, אהבת עצמנו הגדול, העומק של אהבת האהבות שבעולם מתקפלת בתוך האהבה הזו, זו התכללות והתאיידות עם האינסוף, ממש אור פשוט כזה – אינסופי, עד עולם, עד ההכללות והתמסרות באלוקות.
כל מסע העונג סבל הזה, הוא פשוט הריחוק מהאמת האבסולוטית, הרגשת אחדות עם האלוקות.