התגלות בהרי ההימליה
היא היתה מסוחררת, מד הזמן אבד לה, הסתובבה בישימון הפראי ללא תכלית ומטרה, הרעב כמעט הכריע אותה, קרובה לעילפון חושים.
ככה זה כשרעבים?
זמן רב הולכת, לא זוכרת כמה, מתי פגשה אדם כלשהו? לא זוכרת! אולי אני מאבדת את הזכרון? שאלה את עצמה, זה מכבר הורגלה לדבר אל עצמה, כדי שלא תשתגע. היא ניסתה לחשוב מאיזה יום זה נקרא 'שהלכה לאיבוד', ומתי זה לא היה כך –
לא כל כך הצליחה…
והנה פתאום… בלי הכנה מוקדמת, מבלי לחלום אפילו על מה שיקרה.
כשפנתה בעיקול השביל במרומי הצוק, בשומקום, ראתה אותו.
היא היתה אדישה מכדי להיבהל…
היא, לבושת סחבות ומלוכלכת, לא מזכירה כלום מהעבר הזוהר שלה, מהגוף שמשך והחטיא רבים, שהצטלם וכיכב, כך היא נפגשה עמו עטופת קרעים, קופאת מהקור ההררי…
עמדה מולו בשתיקה מסוקרנת עד אין עוד.
והוא? יושב על הסלע – איש יהודי כנראה, אולי אפילו ישראלי, עטור בפיאות עבות במיוחד, עיניו עצומות וזקן עבות מעטר פנים קורנות, עינים עצומות, מצח חרוש קמטים ופורט על גיטרה.
צבתה את עצמה – הזהו חלום?
היא עומדת לידו ממש והוא לא מבחין בנוכחותה, מסתכלת על הפלא הגדול, ולבה פועם בחזקה, איש, בתוך ייאוש השממון, בשר ודם, חי ונושם, עם פנים וגוף, ועוד מנגן – – –
השפיות החלה מתגנבת חזרה לתודעתה.
רגליה כבר לא עמדו בנטל, והחליטה להתיישב על הסלע, כן, ממש לידו – גוף מיוסר וחבול, ליד עוד אדם.
לפתע ננער, חש מישהו לידו, פקח עיניו וניתר בבהלה.
"שלום"! אמר בחיוך.
"שלום לך", אני תמי והושיטה יד.
"ואני רזיאל" – לא נענה ליד המושטת, אבל משהו בקסמו גרם לה לסלוח.
במקום לשאול אותה על מעשיה, מאין ולאן, החל מפזם לעברה, מילות הקינה לתשעה באב:
בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵאַרְמוֹן יָצָא
אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת מָצָא
גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאָדָם
אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ אוֹ לִבְנֵי אָדָם
דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם
פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כַּמַּלְאָכִים לְבַדָּם
כונתו היתה ברורה.
הוא ניגן את הפואמה בגיטרה בחן מיוחד, והיא לא ידעה לענות בנוסח הקינה, ואמרה בפשטות:
אני אדם ולא שד…
אשה אומללה שהלכה לאיבוד – תרתי משמע!
ואנו יחד, על הר, גבוה גבוה גבוה, ואני עייפה ורעבה וצמאה, מרוקנת לגמרי, ללא מכר ומודע – עם חיים שלמים שנהרסו – אחרי עישון סמים, קעקועים, מחלות, ותת תזונה…
ואתה כאן לידי, גם אדם או מלאך – שר ומנגן על נשמתי?
תמי פרצה בבכי והתייפחה כילדה קטנה.
רזיאל עצם את עיניו והחל לנגן בגיטרה, כולו סילודין, הוא זז הצידה, מפנה לה מקום בסלע – כמסכים שתשב בהרחבה.
גל נעים חמים פשט בגופה – החיה הנרדפת חשה מוגנת.
השיר הבא, היה כאילו נכתב בעבורה, הדמעות החלו לזלוג בזו אחר זו – כבר מזמן לא בכתה, השיר של רזיאל – "הנשמה שחיפשתי" דיבר אודות איש שתר אחרי נשמות אבודות במדבר היקום, והוא כשליחו של בורא היקום – מחזיר את הנשמה אליו.
תמי, שהיתה מורגלת לשנוא ולתעב כל איזכור דתי, חשה שכאן במפגש הבלתי אפשרי הזה, המסר מעורר בה קירבה במקום דחיה – היא ישבה לצידו נפעמת.
בפעם הראשונה בחייה (!) חלפו בראשה מחשבות רציניות אודות משמעות החיים.
רזיאל סיים את השיר. היא שאלה:
מי אתה?
"אני תר אחרי ניצוצות"… ענה במבט חולמני משהו.
"אחרי מה"?
"ניצוצות של קדושה"!
"עולמנו הציני הוא כיסוי, הוא חושך על פני תהום, מלכודת לתמימים – בכל המרחב הקוסמי מפוזרים ניצוצות קדושים, נשמות תועות משוטטות, ועלינו לאספן"…
"ולכן באת לכאן"? שאלה תמי.
ח, ח, ח, צחקק. "אני באתי"? "אני הובאתי"!…
"הבעל שם טוב הקדוש אומר: יהודי לא הולך… יהודי, מוליכים אותו"…
"ומי הוליך אותך לכאן"?
"הקדוש ברוך הוא"!
כאן החליטה תמי שהיא לא תשאל עוד – "אם זה סגנון התשובות".
ורזיאל, כמו לא אכפת לו ממה שתגיד עליו, עוצם עינים ומתחיל את השיר על 'בת המלך שגורשה מן הארמון":
בּוֹדֶדֶת בַּנֵּכָר
עֲצוּבָה וַעֲטוּפָה
בְּיָגוֹן כֹּה אָרוֹךְ וּמִתְמַשֵּׁךְ…
וְאַבָּא כֹּה מְחַכֶּה
לְבִתּוֹ הַיְּחִידָה
שֶׁבְּגָדֶיהֶ נִפְרְמוּ בְּפִי כֶּלֶב נוֹשֵׁךְ…
נדמה לה לתמי שהוא מכיר אותה, זה מלאך או מה? אולי רזיאל המלאך? פשוט מדבר אליה ככה דוגרי – בפנים!
"את יודעת איזה תאריך, היום"? שואל רזיאל פתאום.
"תאריך"? – מה לי ולתאריכים?
"היום תשעה בתשרי, ועכשיו חמש בערב – ענה ברגש.
…. שקט כבד השתרר בהר.
אני חייב ללכת לזולה שלי, לא הרחק מכאן – לאכול.
"אתה משאיר אותי כאן לבד"?
"מה פתאום?! לבד? אין לבד… את באה איתי, את הנשמה שחיפשתי"…
"אותי חיפשת"?
"כל אחד מאתנו נשמה שחופשה"…
לתמי לא היה חשוב כלל להבין, היא פסעה אחריו באלם.
חשש קל הזדחל במורד חזה כשנכנסה אחריו לזולה, זה לא כ"כ פשוט להכנס עם גבר לא מוכר למקום מסתורי, לולא הנסיבות והאוירה הבלתי מוכרת – לא היתה עושה זאת לעולם.
בזולה המתין להם צוליק ההודי, הידיד של רזיאל ומשרתו, שהכין שולחן עמוס במעדנים שמזמן כבר הפסיקה לחלום עליהם, משהו כמו ריר כמעט ניגר משפתיה.
תמי הבינה – ערב יום כיפור, סעודה המפסקת… היא גיחכה לזכר החיים שעברו עליה, אפילו בבית, בחצר החסידית שלה לא צמה מעולם – "הפושטקית" של הרבי…
תמי מסתכלת על רזיאל ושואלת:
– אתה דתי?
והוא בצחוק מתגלגל:
– מה זה דתי?
היא מגמגמת משהו, והוא ממשיך:
אני הקב"ה!
– ???????????????????????????????????????
"העולם האמיתי הוא הרבה יותר גבוה. כאן זה רק צמצומים".
בו אין מקום להגדרות – דתי … שם יש רק אהבה ודבקות.
אני גוף? מה אני? מה את? גוף מסריח שיתבלה בעפר? זה אנחנו?
היא מתחילה לבכות חזק חזק – 'בחורה שהיה לה פעם גוף'…
– "ומה נשאר אחרי הגוף"?
"נשמה"…? ליחששה תמי ברצינות לראשונה את המילה.
רזיאל החל לפזם את שירו בפעם המי יודע כמה – שר – 'נשמה שחיפשתי'…
פתאום פסק משירתו והמשיך: 'אַתְּ הקב"ה, אני הקב"ה, הוא (מצביע על ההודי) הקב"ה! הכל זה הוא!
תמי מביטה בו – ומתפלאת על עצמה, לאן נעלם הלגלוג המפורסם שלה?
והנה זה הגיע שר הזכרונות המעיק:
– "יוּ, טאטע, עכשיו לבוש לבן! עם טלית בלילה…
תמי נזכרה באבא שלה לראשונה… מזה עשור.
פתאום אמרה:
"יש'ך טלית"?
והוא, כמו לא שומע… מדבר, ועיניו זוהרות כמלאך ממרום.
משוחח לאט, במין שירה מתנגנת, תמי לא עומדת בו מעצמת הרגש.
"הוא מתחבא"…
"מסתתר"…
"לובש פיג'מה"…
– מי? שואלת תמי.
"הקב"ה!" כך רזיאל.
היא ביכרה לשתוק.
"המלך פשט ת'כתר"… ולבש סחבות, עגילים וקעקועים…
היא פרצה בבכי מר… בקול הולך ומתגבר – עד שהוא השתתק.
"למה לבכות"? התפלא.
"טוב, בואי לאכול – כמה זמן לא אכלת"? יומיים! עד אז הייתי לועסת קצת עשב ואורז.
ובשר? ודגים?
רזיאל נבהל, ופניו לבשו רחמים:
"אז עכשיו את אוכלת". ובדברו קם בזריזות להגיש לה.
תמי המומה מוכת תדהמה… בוהה ולא עונה, קרובה להתעלפות מוחלטת, הרגישה שהיא משתתפת במעמד גדול, נדיר שאין כמוהו!
האורחת לא נעה ממקומה, ידיה פרושות לצדדים, בתנוחת אין אונים, מעין דמעותיה מפכה בעוז, משמיעה יבבות קטועות והתייפחויות, גופה העייף מחשב להישבר.
רזיאל לוקח כף ומגיש לפיה… והיא נענית… ולועסת… לראשונה, מזה שבועות אוכל מסודר!
רזיאל מתבונן בפניה ואומר ספק לה, ספק לעצמו, בלשונו של רבי נחמן:
"הן, אני מכיר אותך; את היא הבת מלך שנאבדה"!
תחושת חמימות ביתית מילאה אותה, בצל הענק הרוחני הזה – היא נזכרה במאמע שלה, אז כשהיתה פעוטה והיא האכילה אותה בארוחת ערב…
המחשבה היתה בלתי נמנעת:
– "איפה היא מאמע? היא חיה עוד"?
– "למה שנאתי את האשה הטובה ההיא? המקומטת האומללה"?
בכי מתפרץ.
רזיאל שלא רצה ללטף, ליטף את האויר שסביב פניה המעונות. ואמר – "די, די, חג היום! צריך להיות בשמחה"…
יום כיפור חג? הצליחה תמי להוציא מילה מפיה בתדהמה…
– "יום כיפור, הוא הכי חג שיש בעולם, נשמה!" ענה רזיאל בעליצות.
רזיאל נדמה בעיניה באותו רגע לשיא החמידות שבעולם, היא רצתה לנשקו לולא היתה יְרֵאָה.
והוא קם מהמקום, ניגש לפינה, נטל את הגיטרה, והחל לפזז:
"מחילה, סליחה וכפרה"…
היא לוחשת ללא כוח:
– "לי אין כפרה"!
בכי…
רזיאל נעמד באמצע הזולה כמסומר:
– "מה? הקב"ה לא יסלח להקב"ה"? נראה לך?
האלוקים לגמרי למעלה מהקלקולים שלך!"
דממה מתוחה השתררה בזולה, ירד הלילה הקדוש.
השקט עטף את היקום –
ליל כל נדרי בהרי ההימליה.
ההודי הדליק מדורה בחוץ לעצמו, כמו מפחד לגשם את האוירה שבפנים.
רזיאל לבד בזולה – תמי בפינה מתבוננת באימה, לא מבינה מה הולך לקרות.
רזיאל מרצין ולוהט באש פנימית, הנה התפשט, ולבש בגדי לבן הודיים…
'כזה יום כיפור'? הרהרה.
'אין ספרי תורה, אין קהל, אין חזן, אין בית כנסת, אין רבי אבא, אין מנין, אין עזרת נשים'.
'יש רק תפילה עם העבריינים'…
והנה הטלית…. משהו לא מוכר, לא הטלית האדמו"רית של טאטע עם העטרה הענקית על הראש ועל הגב.
אלא טלית רזיאלית, מסורבלת, פשוטה וענקית, משהו הודי עם ציציות.
ורזיאל מתחיל לרקוד עד אפיסת הכוחות.
ההודי נכנס ושואל, מה זה?
רזיאל עונה:
"הקב"ה פושט היום את הפיג'מה, לובש את הכתר, מנשק את בת המלך"!
ההודי משך בכתפיו ויצא.
רזיאל רוקד ובוכה.
ותמי… לא עצובה – מתרגשת וממררת בבכי – לא מבינה את עצמה, מתי אי פעם היה לי רגש בכלל?
מסתבר שכן.
והנה קרה שוב הבלתי ייאמן, תמי פצתה את פיה.
– "רזיאל"! קראה לעברו.
– "יש לך מחזור"?
רזיאל לא ענה.
האיש לא נמצא פה…
תמי קמה לחפש בעצמה, לא מאמינה שהיא עושה את זה.
היו שם כמה ספרים בפינה, לא היה מחזור.
ולפתע, בום! רזיאל קרס כמתעלף… תמי לא ידעה מה עושים? מה מותר לה? לנגוע? להשקות?
ההודי הרגיע אותה:
"זה קורה לו המון – זה במדיטציה שלו עם אלוהים"…
שוב נזכרה באביה הרבי:
– "הלואי שטאטע יראה..
"שהוא" יִרְאֶה מה זו עבודת השם"!
תמי חשה ששמורות עיניה נעצמות, ולקול ריקודיו ושאגותיו של רזיאל נרדמה.
כעבור כמה שעות, לפנות בוקר, רזיאל מעיר אותה.
לרגע שפשפה עיניה בתמהון:
– "איפה אני"?
'קומי, קומי 'נשמה שחיפשתי', בואי נגיד כל נדרי'…
תמי קמה לראשונה בחיים בחשק לתפילה כלשהי.
והנה רזיאל אומר כשוקל כל מילה:
– "יש לי בעיה"…
בנוסח שאומרים בכל העולם, נוהגים לומר:
"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".
יש מקום ואין קהל, יש ישיבה של מעלה ואין ישיבה של מטה, אבל איפה העבריינים?
אין כאן עבריינים… לא! האם להגיד את הנוסח?
היא החלה לבכות –
"רזיאל! אתה צוחק עלי? אתה יודע איזו עבריינית אני? – הכי בעולם! אין באף מנין כזאת עבריינית"…
רזיאל מתחיל לבכות, באמת, היא לא מצליחה להבין מה קורה פה, זה לא היה בכי מוכר, נדמה לה שהוא בוכה את הבכיה שלה, של כולנו, של כל העולם"…
בסוף הפטיר חלושות:
– "להגיד כמו שאמרת, ביום כזה? זו עביירנות!
– "למה"? תבעה לדעת
– "מה? זו הכחשה עצמית? אני לא עבריינית"? אני כן, ומאד"!
– "לא, נשמה! את מכירה בעבירות, אבל אין את מכירה את הבוס, את המלך, את מכירה רק את הפיג'מה שלו"…
– "מה הקשר"? שאלה בחוסר הבנה.
– "עיצומו של יום מכפר, את מבינה, מה זה"? איך עצם יום שעובר מכפר? מכפר לגמרי, על הכל? וכי יש לך מושג מה זה היום הזה?
הוא השתתק, היא לא שאלה עוד, לא רוצה לא להבין… רוצה להשאב לקדושה הנאצלת הזאת.
היא התקרבה אליו, חוששת אם מותר לה, הוא לא הגיב, רק הניח את המחזור על השרפרף הסמוך, וסימן שזה בשבילה.
"יש משהו להתעטף בו"? נזכרה פתאום בחלקי גופה החשופים.
"כן, קחי את הסדין ההוא שם"… ענה בלחש.
אם תמי חשבה שזו תהיה תפילה דומה למה שראתה פעם בעבר הרחוק – היתה זו בדיחה.
רזיאל בתפילתו, זיעזע את עולמה, כאילו הוליד אותה מחדש.
הוא החל בניגון החרישי של 'כל נדרי' שהיה מוכר לה, היה לו קול נעים ועמוק, אבל הוא לא היה מקובע על שום מנגינה… בהמשך בכה ללא הרף, ובקול נורא, וקולו חזר כהד מתוך ההרים הדוממים, שלרגע נדמו בעיניה כבוכיים לגמרי.
היא רצתה שהיום לא יגמר לעולללללללללללם.
נטו צללי ערב, יום חייה מגיע לקיצו, היא כבר באפיסת כוחות, ולא מרעב… מעוצמת ההתגלות, ההפתעה, התדהמה ההתחדשות.
אולם רזיאל המלאך (כך כינתה אותו בליבה, זכרה את הספר הקטן שטאטע היה מעניק כסגולה לחסידים) בארשת פנים עילאית – שמח, עולץ אפילו.
הוא מתקרב אליה מדודות, מביט כמבעד לערפילי זוך ושואל:
"תמי? נעילה?"
תמי התבוננה בו במבט עורג, לא מסוגלת להניע אבר. רזיאל יצא את האוהל, ונעמד מול הנוף ההררי המקסים כנגד השמש השוקעת, המראה היה נורא הוד – לראותו כך עטוף לבנים כשרף אלוהי, היא הזדחלה בפסיעות שקטות בעקבותיו, כמו לא רוצה לחלל את קדושת המעמד.
רזיאל החל לדבר אל המלך חבוש הכתר.
אַבָּא!
אַבָּא מָתוֹק שֶׁלָּנוּ!
אָהוּב וְאוֹהֵב! אַתָּה כָּזֶה טוֹב…
[בכי, בכי, בכי… לא ניתן לשמוע כשבוכים].
תּוֹדָה לְךָ עַל הַיּוֹם הַזֶּה… תּוֹדָה עַל הַכֹּל, אֲנִי אֶהְיֶה טוֹב כָּמוֹךָ אַבָּא! מַּבְטִיחַ לְךָ!
הִתְפַּשֵּׁט נָא אַבָּא לְעֵינַי…
לְבַשׁ אֶת לְבוּשׁ מַלְכוּתְךָ בֶּהָדָר.
תמי לא התאפקה עוד והחלה לצרוח ללא שליטה:
אבא! אבא! אבא! סליחה, אני מתחרטת על הכל! טאטע! האב רחמנות…
רזיאל השתתק, והיא גם.
וכשהשתרר שקט, המשיך במונולוג האלוקי שלו:
אַבָּא הַיָּחִיד שֶׁלִּי!
קַח, קַח אֶת בִּתְּךָ – 'הַנְּשָׁמָה שֶׁחִפַּשְׂתָּ'…
עֲטוֹף אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה,
הַלְבֵּשׁ אוֹתָהּ מַחֲלָצוֹת,
גַּלֵּה אֶת אַהֲבָתְךָ אֵלֶיהָ
בנקודה זו החל רזיאל לשיר בנעימת הימים הנוראים: – 'הנשמה שחיפשתי'…
היא התרחקה, ביקשה לזמזם יחד. עד סיום השיר.
והנה הבחינה בו, הוא בטח יתפלל כעת 'נעילה', ובתנועה חזקה 'סחב' את הטלית שכיסתה את ראשו עד חזהו.
"זהו! כך טאטע היה עושה בתפילת נעילה"… הרהרה בחרדה.
ואם עד עכשיו הוא בכה… אז למה שהתחולל בנעילה אין שם בעברית… תמי עמדה שם רועדת בכל גופה מהתרגשות, וכמעט נשמטה לתהום ההר… מרגישה בטבילה בנהר דינור.
הוא פתח את המחזור, היא גם ניסתה, אך הדמעות טישטשו את הראיה… עצמה עינים ונזכרה בתמונות מהעבר… ראתה נערה קלה לועגת… מיד נסעה לעבר דמותו הנפילית של רזיאל.
הקדוש ברוך הוא! שלא הכרתי עד היום…
פתאום בקעה מגרונו שאגה אדירה שחלחלה באויר התהומות של ההרים:
אַתָּה נוֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים, וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וַתְּלַמְדֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְהִתְוַדוֹת לְפָנֶיךָ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ!!! מנוסח הנעילה…
וזהו… היא לא שמעה שום קול יותר…
מסיבה פשוטה: כי מחוקי הטבע הוא שאדם מעולף לא שומע שום קול…