החנוכיה אומרת להורים – המתינו!
נרות החנוכה אין כמוהם לסמל את תובנת החינוך הנכון. האוירה הביתית השוררת בערבים קסומים אלו בביתנו, יש בכוחה לאחד אבות ובנים, באמת אמרו – חנוכה חג החינוך הוא! כך חנכו את בית המקדש, וכך אנו ממשיכים את החינוך הזה בבית מקדשנו הפרטי.
אחד מהדברים המאפיינים את ימי החנוכה, הוא אי הסימטריות של הימים. אם ביום השמיני החנוכיה שלנו מלאה נרות, הרי שבפתיחתו של חג זה, החנוכיה ריקה, ורק נר אחד קטון מבליח את החשכה.
בדימוי אל מה שקורה בבית, עלינו להבחין בנקודה חשובה ביותר. אותו נר קטן שאנו מבקשים להאיר, ילדנו הוא! לא ביום אחד יגיע לשלמותו, לא באבחת חנוך אינטנסיבית נגיע לשלמות אותה אנו מבקשים לראות בילד… ההיפך, דווקא באותו מקום בו אנו מותירים ריק – הוא מרחב המחיה למחנך ליצור את החינוך השליו והנכון.
ההישגים הקטנים, הצעדים המהוססים של ילד בתחילת דרכו – מתקבלים בתשואות רמות אצל סובביו. תגובות חיוביות אלו גורמות למתחנך לצעוד בשופי, כי הוא קיבל חיזוקים חיובים… מאלפיו שימרו את ההישגים הפעוטים בהתלהבות שהפגינו לנוכח כל התקדמות שלו.
משום מה, אחרי שהילד כבר הולך כזקן ורגיל, והוא גם נקי בבגדיו, ונגמל מעוד טעויות של זאטוטים, שימור ההצלחות הנפלא הזה חדל… להורים נדמה, כי כל מה שהוא עושה, זה בעצם מובן מאליו, הם רק ממתינים לראות את הפרח שלהם הולך וגדל ומרווה אותם נחת.
מגמת המוסיף והולך, כשכל יום שבא – מביא עמו נר נוסף, אינה רק בהוספה, אלא גם בהדלקת נר האתמול. הרי הנרות הללו שאנו מדליקין, ככה הם נדלקים, שבהתחלה אנו מתייחסים אל הנר החדש, ואחריו אנו נגשים להעלות נר בחבריו לחנוכיה, אלו שהיו כאן אתמול… אנו לא שוכחים לציין הישגים של אתמול ושל שלשום.
שני אלו – הויתור על השלמות ושימור ההישגים, קטנים ככל שיהיו, אלו הם עמודי התווך של בנין החינוך. המחונך, התלמיד, הילד והילדה – מונעים רק על ידי חיזוקים אלו. אם אנו לא נחשיב התקדמויות, למה בעצם, שהם יחשיבו אותן? ואם הם לא יחשיבו אותן, למה שיבצעו אותן? הם הרי מתרגלים לאותה תפישה שלנו – מה שחשוב בעינינו יהיה גם חשוב בעיניהם.
מאד קשה להורים 'ירוקים' לוותר על ציפיותיהם מהצאצא הזה. תקוותיהם הנגנזות ממשיכות לבעבע באכזבה בולטת. אך אם ידעו נאמנה, כי דווקא בדרך זו, של המתנה ושימור הקיים, יוכלו לראות את חנוכיית חייו מלאה אורות, יוותרו על הפזיזות המחנכת, והבן יזכה בהורים לא לחוצים היודע באמת לחנך.
ולא נשכח את פח השמן הנחבא אל ההריסות… על הנס כבר שמענו… אבל האם מישהו זכר להתפעל מנחישותם של החשמונאים שתרו אחר מה שנותר מהקנקנים? מה היה המניע לאותו חיפוש, ומה גרם להם שלא להתרשל? החשיבות שהעניקו לכל דבר קטן, גרמה להם לחפש בקטנות – ואף למצוא. בלב הילדים שלנו, עדיין מצוי איזה פח שמן של כישורים חבויים הממתינים להתגלות – בהצלחה!