חינוך ללא כללים, וזה הכלל היחיד…
תחום החינוך הוא תחום מרתק מאד, יש משהו מאד מסקרן בזה, אתה מניח את חייו של הזאטוט, ואיך שתחנך אותו – כך הוא יהיה, מדהים! שנות חיים שלמים יהיו מונחים על פי ההנחיה של האבא המדריך, אנחנו לא מודעים לעוצמה הזאת, זה בעצם הכל… כל האדם, כל מה שיש בו, הוא האבא והאמא שלו.
שמתם לב לתופעה מענינת? יש הרבה אנשים, שיודעים היטב היטב את כל חוקי החינוך, בדרך כלל הם מנצלים את הידע העשיר הזה כשהם רואים את האבא ההוא… שממש לא יודע איך לנהוג עם ילדיו, הם ניגשים בארשת פנים מאד מקצועית כזאת, ומנחיתים את משנתם החינוכית.
אין זה אומר שלא קיים ידע בחינוך, אלא צריך לשרטט קו מאוד תוחם: ידע בחינוך אינו מחנך, ועצות טובות כיצד לנהוג בבעיות חינוכיות – לא יכולות בדיוק לעזור לשנות מצבים, אולי הן תפתורנה כמה דילמות חינוכיות אך בפירוש לא באות במקום חינוך.
המחנכים הותיקים שמאחוריהם שנות חינוך רבות מביטים בעינים קמות מול התעשיה החינוכית של אנשי מקצוע מיומנים המכשירים צעירים נלהבים לחינוך מקצועי ונכון, הם מבטלים במחי יד את התופעה המגוכחת בעיניהם, וכמעט צועקים: עוד אחד שילמד אותנו מה זה חינוך.
חינוך, רבותי, אינו שייך לא לותיקים הנדהמים, ותתפלאו לשמוע, גם לא לכוחות החדשים בשטח, כל אחד בכבוד מקומו הנכבד יונח, אך יש עוד תנאים קריטיים שהחינוך היהודי יצליח, והכוונה להצלחה ללא פשרות וללא חלל ריק.
מחנך יקר, אם אתה רוצה להצליח בחינוך – תחנך עם אמת! מחמאות באמת, דיבורים של אמת, אמפתיה של אמת… אין כמו ילדים לגלות עורמות וקומבינות, הילד שחש כי כאן מתחולל קשר אמיתי וכן, הוא יעשה הכל כדי להפנים את מה שתרצה להשפיע עליו, אם אינך מצליח לאהוב אותו באמת – פרוש מהזירה הזאת, היא לא בשבילך.
החניך בודק את המחנך לא בימים כתיקונם, כשהכל כסדר, אז אין הגישה האוהבת מדברת אליו, רק כאשר הוא בטוח שכל עונש שבעולם שיושת עליו – יהיה צודק, אז הוא ממתין לאהבה אמיתית והבנה, אם היא לא תהיה שם – הפסדנו את המלחמה על לבו.
ואם תאמרו, איך? איך למען השם? אוכל לאהוב את החניך כשהוא הרשיע לגמרי, כולי כועס ורותח עליו, ואיך אוכל לאהוב אותו כעת? זה בדיוק הענין, שאהבה מזויפת נמצאת בשולחן דיונים, אך אהבה אמיתית, של מחנך מעולה – שוכנת בלב. ובזמנים הקשים – האהבה והחמלה מתעצמת.
סיפר לי בחור ישיבה, שהקשר שלו עם מקום לימודו לא היה קשר טוב, בלשון המעטה, הוא תמיד טען ש'מחפשים' אותו, לכל ההיעדרויות והאיחורים שלו היו לו שלל תירוצים אינסופיים, במאמץ-על עלה בידו לשרוד שנה אחר שנה, עד אותו יום… יום הפאשלה הגדולה, הוא נתפש במעשה הנוגד את רוח הישיבה, וזומן לשיחה בחדרו של המשגיח.
לבו הלם, היה ברור לו, שהפעם הם צודקים, באורח מפתיע, הכין את עצמו נפשית לימים שלאחרי, הוא המתין רק לזריקה המפורשת, הוא הבין: "הפעם הגזמתי, ואי אפשר להמשיך כאן יותר"… להפתעתו, חברי הנהלת הישיבה, כנראה בהוראה של הראש, גילו הבנה עמוקה להלך נפשו בעת שכזאת, הוא זומן לשיחות נפש, כשאין מדברים כלל על זריקה ועזיבה.
הבחור התרגש מאד, הוא התבטא, שאם אי פעם הוא היה מחובר לאנשים האלו, זה היה אז בעת המשבר הגדול, דווקא כשהוא ציפה להפניית עורף – הוא גילה לב אוהב. את המשך השתייכותו בחברה החרדית, הוא מייחס לאותן שיחות הבנה שהיו בעיניו כהתגלמות הנס.
במקומות רבים, כשמחפשים משגיח לישיבה, תרים אחרי דמות קשוחה ועוצמתית, כדי שהמשמעת תכובד ותישמר עד לאחת, לצד התכונה הזאת, מבקשים גם את לבו של האיש. ואומנם יש הרבה מצליחנים, שיודעים להעמיד את המשמעת על תילה, כשהם משמשים בשמאל דוחה וימין מקרבת…
לנושא זה של שמאול דוחה וימין מקרבת, יש עומק גדול, אך אחת יש לומר, שדווקא כדי להעמיד את המשמעת על תילה אנו משתמשים בימין המקרבת, משום שרק היא, יכולה לבנות את הרקע בו הכבוד וההדר ישמשו בכיפה, אחרי שהיא קירבה היטב היטב – אתה יכול לדחות אפילו בשתי ידיים, בנית אימון, יצרת קשר נכון? עכשיו לך תחנך.
אפשר לסכם ולומר, כי אם יש חוק אמיתי בחינוך, שהוא בגדר חוק ולא יעבור, הוא חוק הקירוב הזה, אדם שלא יודע לקרב – אינו יודע לחנך, ואגב, גם לדחות ולכפות משמעת לא יעלה בידו, משום שכידוע, גם לנו וגם לחניכים, שהם אינם אסירים, ואין שום כח בעולם שיכול להניע אותם לנהוג כרצוננו, כי אם בדרך זו.
לקירוב זה יש משמעות עמוקה, הוא אינו, כנתפש בטעות, הרפיית המערכת מחוקי המקום וויתורים מפליגים על כל מחדל, לא! ממש לא! הקירוב הוא המונע הגדול ממחדלים, עבותות האהבה חזקים מאזיקים, משום שאלו הראשונים קיימים לנצח ואי אפשר להשתחרר מהם. היודע להשתמש בהם הוא המחנך האמיתי.
על תורתינו הקדושה נאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", כלומר, גם הנתיבות והדרכים להגיע לכתר התורה, אמורים להיות מכוננים על ידי נועם ושלום, כך נבטיח לעצמנו, כי גם לאחר שלא תהיה לנו 'שליטה' על החניך, ימשיכו עבותות האהבה, האמיתיים והכנים, ללפף את נפשו העורגת אל אותם ימים שהיינו ביחד.