פרצופים שונים – דעות שונות!
י"ג בסיון תש"פ
למה אנו צריכים שאנשים יחשבו כמונו?
מכירים את ההרגשה אחרי ותוך כדי ויכוח? נראה שממש הלקו אותנו, כשאנו מנסים להגן על איזו תודעה מסויימת או שיטה ודרך. האם באמת אנו חושבים שהמח של כולנו עשוי מאותה מקשה? אין זכות לאחר לחשוב בשונה מאתנו? ברור שאנו יודעים זאת, אך למה באמת אנו לא שמחים לקראת דעתו של השני?
אה ברור, כי הוא טועה, זה ודאי.
אז מה? אסור לו לטעות? ואנו לא טועים לפעמים?
נראה לי, שהענין הוא, שבשלב מסויים הידיעה שלנו הופכת להיות משהו אחר, לא משהו שאנו יודעים ומאמינים בו, אלא משהו שנושק לאגו שלנו, או אז, מי שפוגע בידיעה הזו או באמונה הזו – הוא כאילו פוגע בקודש הקדשים של האגו הפנימי שלנו.
כמה יפה יהיה דיון על נושא מסויים, כשאחד ממש לא מסכים ולא אוהב את דרך החשיבה של מה שאנו מייצגים, ואנו פשוט נקשיב לו, ונראה מה באמת אנו יכולים לשפר את דרכי ההבעה של אותה דרך שאנו דבקים בה, למה היא לא עוברת מסך מול הזולת. אם זה כל כך חשוב לנו.
זאת ועוד, אין האדם נהיה פחות אם הוא לדעתנו טועה, הוא פשוט נמצא במקום שהיינו אנו לפני שדבקנו באור שלנו. גם אז, חשבנו כמוהו. ואפילו לא בטוח שגם עכשיו אנו לא יודעים הכל.
מישהו פעם פירש – כשם שאין פרצופיהם דומין כך אין דעתם דומה זו לזו. שהכוונה, כשם שלא אכעס על מישהו שיש לו פנים אחרות משלי, כך לא אכעס על דעה אחרת משלי.
פשוט ככה, לקבל את זה גם בשעה שהוא מטיח דברים, כשהוא ממש מוחה נמרצות נגד מה שהכי יקר לך. בדרך זו ניתן להידבר, ולהסכים שלא מסכימים, ובמקרים רבים למרבה התדהמה, לגלות, שבכלל אין פה ויכוח. הכל בראש.