פרק המבוא
נשמה יקרה, אהובה וחביבה, בריאה מופלאה של הבורא הרחום והחומל, החדירי בדעתך את האמת הזועקת מעצם נוכותך בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והביני, שכל העולם ומלואו, וכל אשר יש בו ונארע בגינו, הוא תרגום רב אנפין של החמלה האלוקית, המחבקת את כל יציריה, ללא יוצא מן הכלל. החמלה, היא הזרם האלוקי הנקי, המוזרם אל תוככי ההויה שלנו, כדי לחיות את החיים הנכונים, שהם חיי חמלה ורחמים. בראש ובראשונה עלינו להגדיר את המלה 'חמלה', תיכף בהגייתנו מילה זו, אנו מרגישים את הצליל האחר של אותן מילים – מְחִלָּה. ואין זו רק פרפראה נאה, כי אם דיוק רב משמעות, כי אכן ככל שכוח המחילה יהיה בנוי איתן בנבכי האדם, כך תוכל תפארת החמלה לנבוט מהמרבד הנקי והטהור הזה.
החמלה היא כה עוצמתית, שהיא בעצם הדבק המדבק בין בני אדם, את הכל יכולים לסבול – רק לא את האכזרים, כי כל חסרון כשלעצמו – הוא בר תיקון במילויו, אך לא יחפוץ האכזר בשום מילוי, כי אם בהתגלות אכזריותו. כל נטיה אנושית הגונה, תמיד תהיה מלווה עם חמלה, הבנה, הכלה, רחמים וויתור. יסוד כל התכונות הנפלאות הללו ודומיהן, הוא בפיתוח אמיתי של תכונת החמלה האנושית, שככל שישמע הדבר מוזר, אכן, בכל אחד ואחת מאתנו קיימת זרימה של חמלה טבעית.
כשאין לנו שום חסימה, אנו פשוט חומלים, שומעים את צער אדם שלא הכרנו וחומלים, מצטמררים לשמע מעשיות של סבל ויסורים, אנו מתמלאים חמלה, משוועים לזכות ישימה לעזור, וכשאיננו יכולים – אנו מגיבים בחמלה. יתירה מזאת, גם אנו כלפי עצמנו, אנו חשים מאד נוח ונעים, אם אי פעם נעשה טעות, ובמקום שופטנות מפלצתית, יגלו כלפנו חמלה… וכשנוהגים בנו בחוסר חמלה – אנו ממש מרגישים את טעם המות. כמהים לקץ החושך, מייחלים לחסד של אור וחמלה. ועוד, גם כשאנו זוכים לגלות חמלה כלפי אנשים אחרים, באורח מאד מפתיע – התחושה שלנו היא של גאולים. האבן האגואיסטית שיורדת מלבו של כל חומל, כשהוא מתמלא איחוד וחיבור עם בעל החמלה, החומל על כל יצוריו.
עקב המציאות שכל אדם בעולם עובר משבר כלשהו בחייו, לכל אחד יש איזה חלום לשינוי משמעותי של אי אלו דברים לא רצויים בחייו, קשה לו לקלוט על נכונה את התדר האמיתי והעמוק של החמלה האלוהית. הוא חש שמתנכלים אליו, מלבד השקט המפחיד של הלבד, כשאין אלוהים עמו והוא מדמיין מציאות שלו שאינה תלויה בשום מציאות. הוא נוחת בצרחות נשמתו היישר אל החלל הפנוי, שם הוא משייט ומחפש את האור שמאיר והוא אינו זוכה לראותו. כשאנו מזהים את חוסר החמלה, וממש לא משנה מה התירוצים של החסימה הזו, יודעים אנו לבטח כי אין אלוקים עמנו, כי אורו הוא אור החמלה האמיתית.
החמלה יכולה להיות תלויה בדבר, החמלה המועדפת על הקרובים שלי, אך שלמותה של החמלה שאינה נובעת ממניע אישי, כי אם בעומק החמלה הבנוי מבפנים, שלכל יציר נוצר נועדו החיים ללא סבל, וכל גילוי של סבל אודות אחד מהיצורים, אמור בדרך פשוטה להדריך את מנוחתנו, איך יכולים אנו שלא לגלות אמפטיה למול סובל, וחמלה בלתי מותנית לכל אדם הנברא בצלם, כשאנו עצמנו כה רדופים לטעום את טעמה של החמלה שמן הסתם כל אחד ואחת מאתנו זכו לטעום ביום מן הימים.
תחילת החניכה האיכותית והעמוקה של החמלה שתזרום באין מפריע, ותהיה ככתר של תכונות האדם, מתחילה דווקא בבית, מבפנים, בתוך הלב פנימה, והפעם, עדיין לא החוצה בכלל, להפנות את החמלה כלפי פנים, ולגלות את הנקודה הפנימית הטהורה שלנו, שככל שנכיר אותה, נבין שאנו זכאים לחמלה. ולא סתם חמלה אלא חמלה כשם שחומל עלינו הבורא, כי סוד כל הסודות היא החמלה.
כשאנו נוהגים בחמלה מול יצור כלשהו, אנו מיד מקבלים את התשלום ההוגן על הצעד הזה, משום שאנו טועמים טעם של ממש בחיים, כשהם עם חמלה. לא כן חיים של תחרות ורוע הם נמאסים בזמן קצר, והופכים למעמסה, מבלי שהחיים האלו יחושו בכלל כי הם לא חיים אל נעים בתוך מילכוד. המחשבה הפנימית שאיני זכאי לחמלה, בגלל דברים כאלו ואחרים היא שגויה מיסודה.
כי מה יש בבסיס האמירה הזו? יש הנחה כי יש זכאים ויש שלו, וכאילו מובע פה געגוע, כי אי פעם יבוא יום שהבורא באמת יהיה חייב לנו… אז מילא, אבל כעת? הלוא אני בנו הזנוח והשחור. זו מחשבת כפירה ובגידה בכל האמת הגדולה שאנו נתונים בה, כי אין החמלה האלוהית בגלל מעשינו, אין אנו אוהבים את רענו כי הם טובים, אלא כי אנו אהבה עצמית אחת, חמלה על כל יצירי הבורא שחומל עליהם ללא הרף מעת היותם ועד אין סוף. נקודות מחשבה אלו, טובות כדי לשחרר את השסתום של הזרימה מתחילתה. כלומר, אם לא תחמול על עצמך – לא תוכל לחמול על שום דבר, ואם כן תחמול, זו תהיה אחיזת עינים ושכנוע עצמי.
כי החמלה היא החיות התוססת בתוך האדם, כשהוא מדחיק אותה, היא נעלמת ונגוזה, הוא יחמול על ילדיו כשהם באמת יהוו מולו מצג של חסרי ישע מוחלטים, אך כשיגברו ויגלו עצמאות, הוא יתקומם וירגיש ניכור או ישדר ניכור, לאן נעלמה החמלה שלו על ילדיו… אלא שהחמלה היא צריכה להיות קודם כל שלמה, תנועה של חמלה מובנית כמושכל ראשון. גם כלפי מי שצער אותנו מאד, הגם שנעשה כל השתדלות חומרית להתרחק מהפוגעים בנו, אבל בלבנו פנימה מוכרחת החמלה לבעבע בכל זאת, לרחם ולחמול על הצלם האלוקי שעופר בעפר מוזר של רוע ונקמות, אך את החוט הפנימי, של 'נפשי חולת אהבתך', אסור לפרום… כי בפרימתו, נגלה מיד חוסר הבנה בכלל מה קורה פה ובשביל מה?