הפסיקו להשחית – אתם פוגעים בעצמכם
שבת פרשת האזינו תשפ"א
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.
הפסוק מבטא את הנקודה המרכזית של ההתבוננות בחוסר היעילות של החטא לחיים, ההשחתה, היא השתמשות בעולמו של בעל הבית היפך רצונו, אך כאן המדובר בבעל הבית שאין רצונו נפגם על ידי מעשינו, כי אם חטאת מה תפעל בו, אין ההשחתה מפריעה לו באופן אישי, משום שהוא למעלה מכל זה, ההשחתה היא משחיתה את המשחית, שחת? לא לו! לא להשם יתברך. הנקיות והשלמות האלוקית תשתלט על המציאות, וההשחתה ומשחיתה יתעלמו בתהום הנשיה. הנצחיות של יהודי היא המערכה של המאבק, נקודות התגברות עמוקות לב ונפש, היחידות הלא מושלמות בנפש מודחקות פנימה, לא מטופלות כלל כי אינן ידועות לאדם, הוא רואה את עצמו מושלם וצודק בדרכו, ללא ספק ספיקא שמא צריך עדיין להתקן, לפחות בדברים המפורשים, אך הוא ותירוצו עמו – לא שומע ולא מקשיב לשום דבר, רק לטפיחת השכם העצמית המורה לו שדרכו מישור וכל עניניו טובים ונאמנים. זה נקרא אדם שהושחת, שקיבל את המתנה של "האלקים עשה את האדם ישר", אך עם ההשחתה הפך להיות לא ישר בכלל. כיצד יתגלה השקר של הטעות? כאשר המורשת שלו היא מורשת של התבהמות, חוסר דבקות במטרה, התעלמות מהמציאות הרוחנית הנכונה והשקיעה המוטמעת בתהום הבלי העולם הזה, ועל כן "בניו מומם", המום שלהם – חוסר השלימות, הם קיבלו ירושה מהמשחית האב, הם לא למדו אחרת, חשבו כן והאמת שצריך לחיות בהתעלמות מן האמת, זה מה שהם ראו. דור עקש ופתלתול, העיקשות לעמוד על הדרך שלך, בלי להתבונן בסכנותיה ובטעויותיה, היא עומק הגאוה הטמונה בלב האדם, אין השחתה יותר גדולה מהגסות המניעה את האדם לעשות את כל המעשים שלו לכבודו ולעצמו, וגם כאשר זה בא לידי ביטוי באיסורי תורה ממש, האגו המחסל הזה, שלוקח את כל התמונה למקום צר ומצומצם יחד עם חוסר הבנה היקפית משוועת, הוא האגו הגורם לדור להיות עיקש ומרדן, לא זה שמקבל את ההשפעה האלוקית הרוחנית כסמכות על המחייבת, וזה אשר גורם למין האנושי להיות פתלתול, וצאו וראו את אשר עשתה הכפירה לאנושות – כמה מפולות אנושיות מהותיות השתלטו על החברה, בלי שיוכל אי מי להצביע על הטעות של ההתבהמות החומרית של ההשחתה. כאשר הרוע הכפרני בא בירושה מאבות הוא קשה יותר, כי מנהג אבותיהם בידיהם, ואין האב מנחיל שקר לבנו, ואם הוא מנחיל שקר הוא חייב לקרוא לזה אמת, וכשאדם גדל על אמת שקרית, הוא לא יוכל להתמודד מול השאלות הנוקביות העצמיות, שלבטח הלב רוצה לצרוח ולמחות. הפתלתלות האנושית היא ירושה עתיקה מכל הטעויות שעשו אנשים מעת נוצר האדם ועד הנה, על הרוצה להפר את הרצף הבלתי רצוי הזה להפנים, כי ההשחתה מזיקה למשחית בלבד, והמון. ככל שנבין את מקור ועומק הרע של ההשחתה, אנו נראה את עצמנו הכי לא רוצים להתחבר אל ההשחתה הזו, משום שחיינו תלויים בזה, והלואי ונזכה להיות אנשים כשרים באמת, ההפך מעקשים ופתלתולים, ובנינו אחרינו יוכלו להעיד על האמת שקיבלו מאבותם.