לאלימלך היקר
נרך יאיר ויזרח.
שאלת שאלה טובה, אבל די רימזת על התשובה בתוך דבריך. רבינו ז"ל אומר כשאי אפשר לשמוח ישמח את עצמו על זה שלא עשני גוי, ואתה שואל, איך ישמח בזה, אם אינו שמח במה שעושה, כל שכן במה שאינו עושה, וזו היא בעצם התשובה, הנטיה שלו שלא לראות במעשיו הטובים היא באה ממקום של חוסר ישוב הדעת, ואינו מסוגל, אגב דכאונו, להכיל את המציאות הענקית הזו, שהוא, הקרוץ מחומר, מקיים מצוות ה', ושומע לדברי מי שאמר והיה העולם, שעל כל מצוה ומצוה מקבלים שכר שאין לתאר ואין לשער כלל, ואם היה יכול לחשוב על הדברים הללו, היה מספיק לעורר אותו להסתכל על הנקודות טובות.
אבל בגלל שאינו מעריך את עצמו, ואינו רואה במה שזכה לעשות, את הטוב הגמור, קשה לשכנע אותו שישמח על זה, כי הוא יכול למצוא כל מיני חסרונות במעשיו, ואדרבה, אם תחזק אותו, או אם תצוה עליו להתחזק על הדברים הללו, הוא ילעג, משום שלב יודע מרת נפשו, כמה הוא לא בסדר בשאר ענינים, ויוצא לפי זה שהוא גם צבוע שחושבים עליו שיש לו טוב, וגם הטוב הזה לגמרי פצוע, ועם פניות, ועם קיצורים וחסרונות. הכלל, שיש מצבים מסויימים, שאי אפשר להתחזק עם זה, ואדרבה, הוא יכול להישבר כשמעיין במעשיו ורואה כמה תיקון הוא עוד צריך שיהיו בשלימות.
אבל אם יפנה מבטו על מעשי הקב"ה, שהם בתכלית תכלית השלימות, אין חסרון ביצירה האלוקית, ומחמת רצונו שאינו מושג הוא ברא אותך מזרע ישראל, והמהות של ישראל היא אחודה עם קוב"ה בעצמו, שעליו נאמר: עוז וחדוה במקומו, הרי שההתבוננות בזה – יכולה להביא אותי לשמחה עצומה, כי נקודת יהדות שבי היא בתכלית השלימות, כי אם ה' ברא אותי יהודי, הוא ברא אותי יהודי שלם, עם נשמה קדושה מאד, ולא עשני גוי בשום צד ופינה, בחיצוניות ובפנימיות, במציאות ובמהות, וככל שיתחיל לרקוד ולשמוח שלא עשני גוי, תחזור לו השמחה הפשוטה של החיים, ויזכה להבין עד כמה גדלה מעלתו על קיום מצוה אחת בודדת, ומכל שכן שהוא מלא מצוות כרימון, שעליו לשמוח שמחה שאין קץ, שזיכה אותו השם יתברך לחסד חנם כזה.
הכלל, שרבינו הבין, שהשמחה על "שלא עשני גוי" היא כן בידיו של אדם, כי היא שמחה נקיה, ודווקא על דבר שהוא לא עשה בעצמו ולא עמל עליו, זו השמחה הפשוטה, כי כל שמחה יש לה חסרונות, אתה שמח שלמדת? בא הבעל דבר ואומר לך: זה נקרא לימוד? ואם התפללת, זו נקראת תפילה? וכן על זה הדרך, וכל שמחה גשמית, או שהיא בעבור פעולה שנעשתה על ידי אדם גשמי, יש לה גם איזו עגמת נפש בצידה, וקלקול ומניעת השמחה האמיתית, אבל בשמחה פשוטה על עצם ההויה היהודית שלי – מה אפשר לקלקל פה? שאני לא יהודי? בסדר. אבל אני גוי? לא! על זה אני שמח, בשמחה שאין לה קץ, כי זה לא מובן מאליו.