סדר ליל פסח הוא אירוע שאמור להותיר את חותמו בילדכם למשך כל ימי חייו. את אופי החותם הזה קובעים אתם, ההורים, בהתנהגותכם שנגזרת מסדר עדיפויות שאתם תבחרו. הלילה הזה המכונה בפי עדות מסוימות "ליל האמונה", אין כמוהו להעמיד ולבסס את הנקודה היהודית שתהווה נקודת ציון לחייו העתידיים של הילד היהודי.
אם אתם רוצים שהילד יאהב את ליל הסדר, תקפידו לחקוק בו התניה חיובית בעת מהלך הערב. אם אתם תקפידו מאד על כל פרט ופרט, ייתכן ותזכו לקיים את ליל הסדר כהלכתו, אך תחסרו את רוחו הכבירה של הלילה הזה, ותותירו את החותם השגוי בנפשו. בכל פעם שיבוא ליל הסדר הוא יאמר "אוף"!…
הורים רבים הופכים את הרגעים המרוממים של עבודת ה' לרגעים שיש בהם רוגז והקפדה. בחוסר שימת לב, שוכחים או מתעלמים מהפער הגדול בגיל, בתבונה ובידע הקיים בין ההורה לילדו, ומביעים כעס ורוגז מהתנהגות בלתי הולמת. בכך לא מעודדים את הילד לאהוב את המעשה אשר נעשה. טעות חמורה זו יכולה לקעקע את יסוד היסודות של היהדות, מה שאף הורה לא היה רוצה שיקרה.
רוחב הלב והמתינות האבהית אינה באה על חשבון ההקפדה על דקדוקי ההלכה או אמירת ההגדה בכוונה וכו'. ההיפך הוא הנכון, השמחה בעבודת השם מסייעת לדברים להתנהל בצורה חלקה, ולזרום עם מחדלים כאלו או אחרים של המסובים. כאן המקום לחנך בדרך של "את פתח לו", שהוא חלק מארבעת התכונות שבילדנו. בדיוק כאן עלינו להראות לילדים דוגמה מלכותית של עשיה חיובית ומאירת פנים.
אפשר וגם צריך, לעשות הכנה כלשהי לפני בוא יום ה', באספה משפחתית ספונטנית או מכוונת, לדבר על ליל הסדר שיכול להפוך ללילה עצוב אם לא נזכור, שבעצם אנו יושבים ליד השולחן אשר לפני ה'. ילד שיודע שכעת אנו עוסקים בעבודה חשובה של קיום מצוות ה', מכיר בערך הדברים מצד עצמו, ואינו רואה בתכונה הזאת עוד גחמה הורית שמחייבת שלמות. הוא נעשה שותף למהלך רוחני מיוחד במינו. את הדברים הללו לא מעבירים רק בשעת מעשה, אלא גם קודם לכן… "הנה אנחנו באים לקיים רצונו של הבורא". הדברים הללו פועלים את פעולתם כשהם באים בישוב הדעת וברוח נכונה.
מטבע הדברים, יש ילדים שמשתעממים מחדגוניות של מהלכים לא מסעירים במיוחד. על ההורה החכם להפוך את האירוע הקדוש הזה למשהו מכונן ביותר עבור הילדים, שירגישו שזה הלילה "שלהם". כעת ההתייחסות על זרקוריה המחממים מופנית לעברם. וכן… כדאי להימנע מאמירת ווארטים מעמיקים אם הנוכחים הם בגילאים שאינם עשויים ליהנות מהם. לתת להם לומר את שלהם, לשוחח בגובה העינים – לפי דעתו של בן אביו מלמדו.
המסורת העתיקה הזאת מוזכרת בדברי חז"ל. וכאן הבן שואל… העידוד לשאול ולבקש תשובות, בא במכוון בלילה הזה, עם מאכלי האמונה המפארים את שולחן הקודש. דווקא בזמן מרומם ואדיר, איננו מתעלמים מהצורך האנושי של הילד – להבין… להיות שייך… להתחבר… לכן אנו פונים אל הילד ומחווים לו – הנה שאל… כעת הוא הזמן שלך! פחות חשוב אם היין ישפך על הסט החדש, וממש לא אכפת לי אם המצות שאפיתי בליל הסדר הפכו לפירורים שרויים… מה שכן אכפת לי – שאזכה לקיים בהידור את המצווה של והגדת לבנך – כי בכך אני מעביר לו סדרים שלמים לכל ימי חייו.