הנה בכל יום ויום אדם מתנסה בנסיון של אמונה, ובבוקר מתחדשים החסדים, ולכן יש לפעמים בבוקר שאדם מרגיש טוב, כדי להטעים לו מהטעם הנפלא של החיים הטובים, אבל אחרי זה לוקחים ממנו את ההארה הזו, והוא נופל פתאום לעצבות ומרה שחורה, ואז הוא נמצא בנסיון גדול עד מאד, האם להמשך אחר הצער והעצבות, או שמא לחזק את עצמו להיות בשמחה, והשמחה היא הדבקות בהשם יתברך, שאדם יודע שהכל מהשם יתברך, ויודע שהכל לטובתו.
אם היינו עומדים על מדרגה אחת – לא היו צריכים אותנו פה בעולם הזה, אנו, בשונה מן המלאכים, נקראים מהלכים, שאנו הולכים מדרגה לדרגה, ולכן לא יתכן שאדם יהיה באותו מצב רוח בכל עת, יש סביבנו מלא קליפות ורוחות רעות, שהן גורמות לנו את העצבות והמרירות, והעבודה שלנו היא לגרש את העצבות על ידי אמונה זכה בבורא יתברך, כאשר עוברת עלינו רוח רעה, אנו יודעים שזו סטרא אחרא, כי עצבות היא סטרא אחרא והקב"ה שונא אותה.
אין הדבר מעיד חלילה על חוסר אמונה, אלא הדבר מעיד שאנו חיים בעולם הזה, ונדרשת מאתנו מטלה ואנו בתפקיד, ואלו הם דברי הזוהר הקדוש (חלק א', דף ד' ע"א): מָאן מִנְכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירָא לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוֹן הָכָא. מָאן מִנְּכוֹן דִּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא לִנְהוֹרָא דְנָהִיר בְּשַׁעֲתָא דְמַלְכָּא פָּקִיד לְאַיַּלְתָּא וְאִתְיַיקַר וְאִתְקְרֵי מַלְכָּא מִכָּל מַלְכִין דְּעָלְמָא. מָאן דְּלָא מְצַפֶּה דָא בְּכָל יוֹמָא בְּהַהוּא עָלְמָא, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא הָכָא. [תרגום: מי מכם שאת החושך מהפך לאור, וטועמים את המרירות למתיקות עוד לפני שבאים לכאן, מי מכם שמחכים לאור שמאיר כאשר המלך פוקד את האילת, ומתכבד ונקרא מלך מכל מלכי העולם, מי שלא מחכה לזה בכל יום בעולם ההוא, אין לא חלק כאן].
רואים מזה, שעיקר השעשוע בעולם העליון הוא, כאשר אדם מהפך את המרירות שלו למתיקות, את החושך לאור, שזו כל עבודת האדם בעולם הזה, ולכן בהכרח שיעברו על כל אחד זמנים נמוכים יותר, ועיקר הענין שמיד שהם באים, עליו לעצום עיניו ולזכור את העולם האמיתי שלשם הוא שואף, והוא חושב מחשבות של אלוקות, ואז סרה ממנו הרוח הרעה, ותחתיה באה רוח טובה וקדושה, אור ומתיקות.
נקוה שנזכה לחיות חיים מתוקים באמת מתוך אמונה טהורה בהשם יתברך.