נשמה קדושה בקרבתך, התעיף אותה???
הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, הזהירונו רבותינו הקדושים, הציטוט הזה, הובא בהקשרים אחרים בספרים הקדושים בגירסא – הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה… כיום אפשר להעמיס עוד פירוש – הזהרו בבנים עמי הארץ שמהם תצא תורה.
הישיבות מאכלסות לשמחת כל לב, בחורים טובים משובבי לב, חלקם מתמידים ושוקקים אלי תורה ומוסר, וחלקם פחות, הצד השוה שבהם – שאינם מסבים כאבי ראש מיותרים להשגחה ולצוות. יוצאים מן הכלל, הם אלו שעושים את הכל כדי שיוציאו אותם מן הכלל.
אני מאמין שאין ראש ישיבה או משגיח בעולם, ששמח לבצע את צעד ההשעיה מן כותלי בית המדרש – לצמיתות, כל אדם המופקד על נשמות, יודע היטב מה המשמעות האפשרית של הוצאה זו, ולאן פניו של התלמיד יכולות להיות מועדות, תרתי משמע. אלא שלפעמים אין ברירה… חייבים להוציא, ואין מנוס.
האומנם? האם באמת כלו כל הקיצין? האם היית נוהג כך, גם אם הנער היה בנך או בן בנך? לא בטוח! לפעמים, יודע המשעה שהוא משחק באש, אך אין לו ברירה כלל, הצוות דורש זאת, הבחורים יכולים לקבל את ההשפעה הרעה של אותו תכשיט, ומה עושים?
שעת ערב קרירה היתה זאת, בעיר העתיקה בקרית מלך רב, עיה"ק תובב"א, פגשתי אותו שם משוטט בקארדו באפס מעש, אותו אחד שכדבריו "העיפו אותי מהישיבה", ואני עומד ותוהה על הניסוח, העיפו? ממש העיפו? כציפור נודדת מן קינה? כלומר, הוא עף? ככה על כנפי האויר הפתוח? הביטוי בא להוסיף יגון קודר על הצער הגדול, החברים שלי יושבים שם, כולם שמחים ומאושרים, רק אני פה לבד – עפתי…
היה קשה לחזק אותו, רוחו השפופה היתה שברירית, כפסע היה בינו לבין הרחוב, ולא דוקא רחוב בצורה של סימטת העיר העתיקה… הוא ישב ובהה, דמעתו לא היתה על לחיו, הוא גבר… מה? יבכה? והלא מי צריך את הישיבה בכלל? בסופו של דבר שוחחנו, נפש אל נפש, והעינים נפלו על האבנים ששרדו מתקופת בית שני, אלפים שנה הן עומדות כאן, ואף אחד לא הזיז אותן (כלומר, העיף אותן…) ורק אותי, את יוסי, העיפו…
זה בדיוק הענין, שיוסי אינו אבן, וכמו שאינו יכול להמשיך להיות בישיבה, כי הוא צריך טיפול מקצועי, כי הוא צריך לקחת משהו להרגעה, כי הוא צריך חינוך מחדש, כי הוא צריך והוא צריך וכו'… אבל גם אי אפשר "להעיף" אותו, ודוקא משום שיש לו לב בשר, רגיש, כואב, בוכה והוא אינו אבן כלל וכלל.
מספרים, שבימי זקנותו של הגה"ק בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זי"ע, ונר אלקים טרם יכבה, וגופו הקדוש נחלש עד שבקושי יכל להתבטא, אך היו כאלו שהבינו את רמיזא דחכמתא מתנועותיו, ועלה על הפרק השעיתו של אחד הבחורים, שהיה צורך גמור להרחיקו הרחק מאיזור הישיבה ומחוצה לה. אך הרבי, עשה תנועה על לבו, כאומר – כמה כואב הלב…
בהמשך הובהרה התנועה, שנים רבות התהלך הרבי הקדוש בצער עמוק, על שפעם נאלץ להוציא בחור מהישיבה, ולימים פגשו משמש ככהן לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. וכך הראה הרבי על הלב הטהור, שעדיין כואב מאז, אתם רוצים להוסיף?
כמובן, שאין רשימה זו מתיימרת להתערב בעבודת הקודש של אנשי החינוך באשר הם, אך ברור שכדאי שהלב הטהור יכאב קצת, את כאבם של הנערים שמסתובבים בחוצות קריה, מהם בעלי כשרונות מבריקים, מהם בעלי נשמות זכות, ואולי ואולי ואולי היו כן יכולים לשבת ליד בני גילם בישיבה, לשבת וללמוד.
בדיני נפשות מושיבים בית דין של שבעים ואחד, אין שונה דין נפשות רוחני לדיני נפשות של סנהדרין. בחור ישיבה, מצביע ברגלים שהוא נמצא פה בגלל שהוא רוצה להיות כזה. לא תמיד הוא יודע איך עושים זאת, ולפעמים גם אם ידע – לא יהיה מסוגל לעשות זאת כדבעי, כלים אחרים הוא קיבל, כלים הדורשים זיקוק מסויים, ממתין הוא למי שיודע לנקות כלים כאלו כשלו, לגרום לו לרצות להיות 'שייך'.
וכאשר כלו כל הקיצין. ואמרו כל העם פה אחד – אין לו מה לעשות אצלנו. ובהתנסחות חביבה יותר – אנחנו פשוט לא מסוגלים לעזור לו עוד. אדרבה, יבוא האיש "המעיף", ויטפל בו עד שישוב וישב אל המנוחה ואל הנחלה, כמה מסוכן להשאיר נער במצוקה, פצוע ושותת דם, שישאר שונא לכל דבר שבקדושה עד אחרית ושיבה.
ידיד יש לי, שהתעסק המון עם נוער מכל סוג. העלה רעיון שנראה על פניו די מוצלח. במקום להקים ישיבות 'חלשות' כבית חולים ליד הגשר הרעוע. אולי כדאי שיתארגנו קבוצת מומחים, שישמרו את הבחור בתוך הישיבה, הארגון יעמוד בקשר עם המשגיח הסובל וכו', התלמיד ידע שיש לו גב תומך אבל דורש… הקשיים שבתוך הישיבה מחווירים לעומת הקשיים הענקיים שירכוש בהפגשו עם בני נוער שאינם ברמתו הרוחנית.
עלינו לזכור, כי הישיבות הקדושות אינן אמורות להיות ישיבות למצוינים, יש להניח, שבחורים מצויינים באמת – אינם צריכים משגיח, ויש לומר בלחישה – לפעמים גם לא ישיבה מסודרת. הבחורים הרגילים, אלו שעליהם נאמר – כתינוק הבורח מבית הספר – הם צריכים את המשגיח, את ראש הישיבה, שיגלה את המומחיות להשאיר אותם בין כותלי הישיבה, עד גם כי יזקינו לא יסורו מן התורה.