מִכְתָּב שִׁשָּׁה עָשָׂר
ערב שבת קודש לסדר חוקת, ד' תמוז תש"פ.
לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.
ערב שבת פרשת חוקת הוא יום מיוחד, יום שבו ארעה פורעניות לישראל, כמובא בפוסקים, שעשו שאלת חלום, ומצאו שזמן הפרשה גרם, זאת חוקת התורה, ומתרגמינן דא גזירת אורייתא. וממילא, אם הוא יום פורענות אז בפנימיות הוא יום גבוה, מלא אור וחיות, כי דווקא במקום של הסתר, מאיר אור גדול ונורא עד מאד.
והרי אנו יודעים שמדה טובה מרובה, כאשר יש אמירה קשה מאד, ומעוררת חלחלה ופחד אלוקים, ממדת הגבורה העליונה, הרי שהיא טובה לגמרי, כי אין שום רע יורד מן השמים, וגם הגבורה הכי קשה לעינינו, בכלליות ובפרטיות, ובפרטי פרטיות – הכל הוא שיא הטובה העמוקה, אשר בפנים נשמתנו אנו מבינים את הטוב הזה, לשם אנו שואפים, למרות אי הדיוקים בדרך החיים שלנו.
ואם מדה טובה מרובה ממדת פורענות, אזי גם בערב שבת חוקת גופא, טמון אור נורא ונפלא שהוא מאיר הרבה יותר מאשר הפורענות מחשיכה. וזה לימוד לנו, למשך כל הימים שיבואו עלינו מהיום ועד עולם, האור הזה הוא האור של הקב"ה, האור שעושה טוב בעולם, ואליו נשמתנו נמשכת, אנו רוצים את הטוב, אבל לא תמיד אנו יודעים את מקורו וזרימת מימיו הנאמנים. ועלינו להתבונן במדה טובה מרובה הזו.
אחי, אחי, מעיין החיים שלנו שופע אור אלוקי, אבל העטיפה הגשמית היא זמנית מאד, והיא יום אחד תעלם מאתנו, ואנו נעלה אל היכל קדשו יתברך, עם ההכנה שהכנו את עצמנו אל האור האלוקי הזה, כאשר יגיע הזמן להתענג במקור כל התענוגים האינסופיים ולהכלל לגמרי בו יתברך, בתכלית ההכללות, בהתמסרות מוחלטת.
אכן, זה מה שמחכה לנו, אור נפלא כזה, שהוא נגזר ישיר מאור נשמתנו שהוא חלק אלוק ממעל ממש, אבל מה חבל שנזדקק לעבור דרך חתחתים של תיקונים וכו', עד שהאור העליון יאיר בנו, בוא ונסכים כבר מעכשיו שלא נהיה המסך המבדיל בינינו לבין השם יתברך, בוא נתחיל לטעום מהתענוג העליון הזה, הרי זה אפשרי ממש עכשיו.
ואת השאלה הזו, כולם ישאלו, מהם בשקט ביישני ומהם בקול רעש של "מה רוצים ממני", אבל בתכלית, מה עושים? איך זוכים באמת להטעים את הגוף המורד הזה את הטעם של התענוג העליון, שלפי המובטח, הוא יהיה בשלמות רק אחר עזיבת הגוף את הנשמה, ואם כן, למה אנו נידונים בהאי עלמא, בחיי חיותנו, האם רק לסבול את הקרבות הללו? האם אנו חייבים לעשות ולעשות מבלי לטעום כלום, ואפילו לא לדעת כלום? מה התכלית מזה, הרי בסופו של דבר, אם אנו לא מתענגים על ה' כעת, אנו לא נוכל להיות שלמים במעשים טובים וכו', וממילא מה יהיה התכלית?
וצריך שתדע, כי זאת חוקת התורה, חקיקת התורה, זאת התורה חקוקה בלב כל איש ישראל, היא כבר נמצאת שם בפנים, לא בחנם מלמדים ילד יהודי את כל התורה כולה עוד לפני שהוא יוצא לאויר העולם, משום שהוא לא יוכל להתמודד בעולם הזה והבליו ללא שהוא כבר ידע בידיעה מוקדמת את כל הנכון הזה, ואף שבא מלאך ומשכיח ממנו, השכחה היא רק באותיות החיצוניות של הענינים, אבל את הרשימו דקדושה – אף מלאך לא מוחק ולא משכיח, זה נמצא שם בפנים, מחכה בשקט להתגלות הגדולה.
רבנו ז"ל גילה לנו את מעלת הרצון, ההשתוקקות והכיסופים לדבר שבקדושה, התכלית שלנו בעולם הזה היא להגביר את הרצון הזה עד אין סוף ואין תכלית, כל דבר אני רוצה, כל מדרגה, כל דבר גדול ועצום, כל נקודה שמקרבת אותי לרבונו של עולם – אני רוצה, ולא סתם רוצה, אלא רוצה, רוצה, רוצה… ולהתעקש על זה, שלמרות שזה נראה הזוי ביותר, אבל אני כן רוצה, משום שאני יודע, ממש יודע, שכל זה שייך אלי, כי אני מזרע ישראל קדושים וטהורים, שעמדנו למרגלות הר סיני, ושם נברא מעיין לנו, להשקותנו מהמים הזכים של דבקות הבורא, בכל המדרגות שרק ישנן.
ובמקום להתייאש ולומר, שאני לא אוחז במדרגה הזו, אנו נאמר להפך ממש, שאנו כן אוחזים במדרגה הזו, ממש שם, הדברים נאמרו אלי ממש, מרום דרגתם הרוממת, עד עומק פשטותם הנפלאה, וזה שאני לא אוחז שם במעשה בפועל – לא מונע אותי לרצות ולהשתוקק עד עומק נפשי, שאזכה לראות בטוב ה' בארץ חיים.
דע ידידי, שזו התשובה לשאלת העולם, לחידה שמטרידה לב כל אחד ואחד, הדרך היחידה לבוא אל משהו של רוחניות חיות אלוקות בקרבת אלקים לי טוב, הוא רק בדרך רצון והשתוקקות עד אין סוף ואין תכלית, פשוט לרצות את השם, וזה כן פשוט, כי מיד שאדם רוצה את השם – הוא כבר מתחיל לטעום את התענוגים הללו, לפחות בדרך מקיף, כאן בעולם הזה. יהי רצון שהדיבורים האמיתיים האלו יחקקו בלבנו, בסוד זאת חוקת התורה. הרי כאלו דברי ידידך, המעתיר בעדך תמיד, שלמה ברוך בן רבקה.