אגרת געגועים לחבר שעזב… וקולו נשמע עדיין
בעזרת השם יתברך, ערב ראש השנה תשס"ה.
לכבוד אהובי ואוהבי היקר לי מאד… נרך האהוב ימשיך להזריח.
התפלאתי מאד לקבל את המכתב שלך, המלא בכיות עד לב השמים, ואשר מעיד על שעה קשה ביותר שאתה נתון בה, נחרדתי מהמסקנות השגויות שאתה נחפז להסיק אחרי כל מה שעובר עליך, ההתרחקות מאור פני מלך חיים שאתה מאיים לדבוק בה, וכאב לי הלב, מאד מאד.
צריך שתדע, כי הקב"ה אב הרחמים, ואין לך עבירה בעולם שאי אפשר לשוב בתשובה עליה, אין דבר כזה – "אבד מנוס ממני", זהו שקר הכי גדול ביותר, אין לך שקר גדול מזה, אנחנו צריכים לחזור על זה שוב ושוב, עד שיחקק היטב במח, כי אין לך דבר שהורס את האדם, כאשר רואה בהשם יתברך שונא שלו.
אין זה אומר שאני מזלזל בחומרת העבירה, חס ושלום, אבל פרישות מהעבירה לחוד ולתת לה כח לא־נכון לחוד, אין העבירה מוצדקת כלל, אבל לחשוב על התרחקות מהשם יתברך היא גם כן עבירה לא קטנה, אם עולה מחשבה של ריחוק מהשם יתברך, זאת היא מחשבה של פסול, של כפירה, של התרחקות, כי רחמי השם יתברך הם עד אין סוף ואין תכלית.
ומה שכתבת, שכנראה אין לך בחירה כלל, ואתה מוכרח חס ושלום במעשיך, לדעתי, גם אתה לא מאמין בזה, ולכן כתבת את המכתב שלך, שלצד כל היאוש העצום יש שם פנינה של תקוה, כי אתה כותב על הרצונות הכמוסים שלך להתקרב להשם יתברך, ואתה מתגעגע לימים וללילות שבילינו ביחד, לאור הגדול שהאיר לך בשבתות… בקדושה העדינה ההיא, כאשר עיניך זלגו דמעות של כמיהה אל הנעלם האין סוף ברוך הוא… זה אומר שאין לך בחירה? הרי בחרת בטוב הגמור.
כל רגע אנו בוחרים, כל שניה אנו רוצים משהו אחר, ורגע של דביקות היא גם בחירה, כשהתיישבת לכתוב לי את המכתב, והוא נוטף נטיפי אמונה מזן אל זן, בחרת למחות מחאה נמרצת על מה שעובר עליך, על כל הרע שאתה מסובב בו, נקעה נפשך מכל החברים הרעים, הליצנים, שכל חכמתם מתבטאת בלעשות צחוק מכל הקדוש והיקר, בלי שום שכל אמיתי… כן, נקעה נפשך, נמאס לך.
תדע לך, שאנחנו, החברים הותיקים, אוהבים אותך עדיין, למרות כל מה שהיה, ולמרות שהתראיינת וגידפת… וגם הדברים הקשים שכתבת עלי, אין לנו עליך בלב שום דבר, אותה אהבה אמיתית של פעם, אותו חיבוק חברי ומכיל, מבחינתנו לא קרה כלום, אתה שלנו, ותמיד תהיה שלנו, אנו נאהב אותך עד זיבולא בתרייתא, כי אחינו אתה עם כל המשתמע מכך, זה שכתבת לי מכתב כזה מפתיע, רק מורה שגם אתה אוהב אותנו, עדיין.
אני חייב לספר לך, שבאותו לילה ששמעתי את הדברים שאמרת עלי, ישבתי ובכיתי בכי רב מאד, לא שנעלבתי מהדברים, בכלל לא… אלא חלפו בזכרוני ימים רבים כל כך, תמונות מהחיים שפתאם היו לנגדי, אתה זוכר את הליל שישי במירון לפני עשרים שנה? את העינים הקורנות שלך – אי אפשר לשכח! את המילים היוקדות שלחשת לי באוזן, אני זוכר מילה במילה… את ההבטחה שלך שאנו עושים ברית של קדושה, עבודת ה' נצחית לכל החיים! זוכר? אלו היו הזכרונות שלי כששמעתי אותך מתאר את התלאות שהיו לך במגזר החרדי! אני ואתה מגזר? גם כשהיית צריך כסף, היינו מגזר? זוכר את הניתוח? מי מימן? החברה האלו, הליצים? או שאנחנו היינו האחים הטובים?
כללא דמילתא, אם באמת אתה רוצה לשוב להשם יתברך בכל לב ונפש, אתה יכול גם יכול, שום דבר לא אבוד, אף אם כל העולם כבר יודע שאתה התרחקת, ואתה כבר לא מה שהיית, זאת לא בושה להשתנות אם אתה באמת רוצה, כי אתה לא חייב תשובה לאף אחד, כי אם לבוראך אשר חי מתוכך, ואתה והוא אחדות פשוטה ונפלאה, החזרה בתשובה היא חזרה לעצמך – לאמת שלך.
אוהבך יותר מאי פעם
שלך לנצח
בחיבוק ארוך ומתמשך שאינו מסתיים
שלמה ברוך