לפנות בוקר, יום שני לסדר מטות־מסעי, כ"א תמוז תש"פ.
לכבוד אור נפשי, היקר והנעלה, נשמה נשמתית מאירה … נרו יאיר ויזרח.
אף שאני עייף ויגע מאד, ואין מוחי מסודר כעת לכתיבה, לא יכולתי להתאפק ולכתוב לך מלין דרחימותא, חבורה תחת חבורה, תחת אשר קנאת לאלוקיך, ותכפר על נפשות שנינו, כי בקראי את דבריך הכי יקרים, נרעשתי מאד, ופלגי מים ירדו עיני, ואש תבערה של געגועי נפש בערה בי, ועדיין היא לוחשת ולוחכת הכל, כי המיית לבך שפכת, וקול זעקתך השמעת, ויהי הקול הלוך וחזק מאד, אתה תדבר והאלקים יענך בקול, ואם היו הבריות שומעין קול צעקתך, לא היה יכול כל העולם לסבול את קול הצעקה הזאת… קול צעקת הנפש הנענה, קול ענות אנכי שומע, קול לו קול אליו, אהה, אדני אלהים, רחם נא ברחמנות האין סוף שלך על בנך יחידך אשר אהבת. ומתוך עומק לבי, אפנה אליך, אהובי, אחי, רעי, יקירי אשר כנפשי, דע לך, כי מסובב הנך באור, אור בהיר מאד, יש לך שייכות ודבקות בחי החיים, שאין ערוך לדבר זה. ועיקר הצער והיסורים, וכאב געגועי הנפש, ויסורי הנשמה בנפילותיה, שאתה חווה לאחרונה, ואולי גם לא לאחרונה, באים מחמת כי בעולם השקר הנוראי הזה, אי אפשר להתענג על ה' מבלי לסבול, אי אפשר לעלות אם לא תיפול מקודם… וגזירה היא מלפניו, ואין לך רשות להרהר אחריה, וגם אם תהיה לך רשות, לא תוכל להרהר כלל, כי מהו הרהור במקום אציליי כזה, עליון ונשגב… של הרגש הנשמה, מאין היא באה, ומה היא באמת, והיכן היא מושלכת כעת… אבוי, אוי ואבוי, אוי, אוי, אוי, אוי. מי יסבול צעקת הנשמה, מי יכילנה ומי יבין אותה, כאשר היא בעצמה אינה מבינה את עצמה. אבל אפיל תחינתי לפניך ידיד נפשי, ואור חיי, עצום עיניך לרגע קט, החיה את הנשמה שלך באוירא דכיא דהאי שעתא, ומחוק נא מלוח לבך כל מיני עבר ועתיד, ואף את ההוה אל תזכור… שכח מהכל, כי שכחה דקדושה היא סוד כל הסודות. החיה את עצמך בחיות חדשה, חיות שאין בה שום אכזבה ושום תקוה, שום צער ושום ציפיה, כי אם הווה גמור שאף הוא איננו, אלא לחיות את חיי עד של הבורא, שחי מתוכך, נשום את נעימות האור הזה, אור נשמתך… שמח שמחה גדולה בקרבת האלוקים אשר בך, והמסר אליו גם בזירת הפצעים הללו. איני רוצה להסביר ולבאר לך ענין פנימי זה, כי בטחתי, שהנך מבין לעומק במה הדברים אמורים, וגם אם תבין לפי דרכך, הרי שבאתי ללמד ונמצאתי למד… תחיה בשמחה …. ואל תשאל אותי איך עושים את זה? ולמה זה סתם מלים, כי ככה זה… המשך לצעוק צעקות מרות, מחה נמרצות נגד כל נסיון להפרידך מהאור האמת, אבל אל תשכח, את מאמר דוד המלך המדוייק: אני אמרתי אלוקים אתם… אל תשכח שאתה בעצמך אלוקות ממש… ואין דרכה של אלוקות להתעצב, כי עוז וחדוה במקומו.
אוהב נפשך מעומק העמקים הכי כמוס שבלבי
שלמה ברוך בן רבקה