להכניס את הבורא בלבבו
מאי שבת – ההכנה לשבת קודש
(לרגל שבת התאחדות של חברי 'דורשי יחודך').
בעזרת השם יתברך, לקראת שבת לסדר "והיה ה' לי לאלקים" (תולדות), תשס"ז.
אליכם אחים, חברים, רֵעים, ידידים, אהובים, נעימים ונחמדים!
שלום עליכם, אוהבי ה' ודורשי קרבתו!
בלב מלא רגש וחיבה, הנני פונה אליכם, ובעצם, לא 'אליכם' ככלל, אלא אליך, אתה הקורא,
מכתב אישי מאד. כי בכתבי שורות אלו, אני חושב על כל אחד מאתנו, ומדבר ממש אליו,
בפשיטות.
זכינו בהשגחה פרטית מיוחדת מן השמים להכיר זה את זה. והרי נודע, שאין היכרות בעולם
שהיא אקראית וסתמית, כי אם מכוונת ביד ההשגחה העליונה, לשם מטרה מסויימת
ומיוחדת, והיא, להגדיל כבוד קדושתו יתברך בעולם, על ידי שבני אדם זונחים את כל תחומי
התענינותם ומניעים את חושי נשמתם למול האבוקה האדירה של אש אוכלה, לחיות חיי רוח
נהדרים, מתוך תחושה עמוקה אודות הארעיות של מציאותם כאן בהאי עלמא, וגודל
האחריות הנאדרת בקודש שעליהם, ובזה לקיים (ישעי' נח, ב): "וְ אוֹתי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְ דַ עַ ת
דְּ רָכַי יֶח ְ פָּ צוּן". ובדרך שכזו, הביטוי – 'זָכִינוּ' יהיה לו כיסוי.
לאור ההיכרות הנהדרת – לשם שמים, שבינינו, הועלה רעיון מתוק – לשבות יחדיו בצוותא
כ- ו- ל – ם… ואמנם, כולם, אלו שיבואו בסופו של דבר, בֵּ רְ כוּ על ההצעה הטובה.
מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! 'אחים' מלשון איחוי – לאחות פצעי נפש מדממים,
לתפור קרעי חיים כואבים, "יודע כל צדיק" מאתנו "נפש בהמתו" – בהמיותו, אשר חלקי
חיים שלמים שלנו, מתנהלים שלא בדיוק לפי התכנית האלקית והשאיפות של פעם…
והעצה לזה – 'שֶׁ בֶת אַח ִ ים' – שישבו האחים המרגישים איש את לב רעהו, בכזאת 'שַׁ בָּ ת
אַח ִ ים' מרוממת ומנשאת, בכח קדושה של 'שַׁבָּת מחַמֶמֶת', היינו לְ אַחוֹת, לְ אַחווֹת וּלְחַמֵם...
או אז, נהיה אחרים, משתנים, מיטהרים ומתנקים – להרבות כבוד קדושתו יתברך!
שבת! נועם הנשמות! לעיתים היא מוצאת אותנו עייפים מדי מלחוש את גודל אורה הבוהק,
הבלתי מוּכָנוּת הזאת לקבל את אור ה' השופע – בעוכרינו היא, כי אור ישנו, וכלים אָיִ ן, ועל
זה ידוו כל הדווים, למה נגרע, ולמה נזרק החוצה מהחתונה הגדולה – מהיופי הנאצל של כל
הבריאה?!
וצא ולמד מה שכתב הרה"ק, רבינו מנחם נחום מטשערנוביל זי"ע, אודות השינוי האדיר
שמחוללת שבת, כאשר היא ניצוקת לתוך כְּ לֵי הכנה לשומריה, כלשון קדשו בספרו הבהיר
'מאור עינים' (פרשת ויקהל):
'נודע, כי קדושת שבת גדולה עד מאוד עד אין קץ, עד שאמרו – השומר שבת כהלכתו אפילו
עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר מחללו, אל תיקרי מחללו אלא מחול לו,
דהשבת הוא חיות כל הימים, והוא נקרא 'חמדת הימים', שכל הששה ימים חומדים להתכלל
עמו ולקבל קדושתו, כי שבת שמא דקודשא בריך הוא, ושלימו דכל סיטרין, כמו שכתוב
בזוהר הקדוש.
וכל החסרונות שבששה ימי החול, בבוא השבת ומשמרו כהלכתו לקבל קדושתו כראוי,
בודאי יתמלאו כל החסרונות, מאחר דאיהו שלימו דכל סיטרין, ולכך אפילו עובד עבודה זרה
כדור אנוש מוחלין לו, כי עבירה הוא אותיות עבר י"ה, על ידי העבירה סילק אלהותו
שבקרבו, ונפסק מחי החיים יתברך שמו, הנותן חיים לכל חי. והעבירה הוא בחינת הקטנות,
שנפל מתחלה למקום הקטנות ששם הדינין, ועל ידי זה עשה העבירה ונפסק מכל וכל
משרשו, ובשבת אין שום דינין כלל, כנודע מה שכתוב בזוהר, שאז יתפרדו כל פועלי און.
ומי שמכניס קדושתו של שבת על ידי טוב הכנתו, בודאי יֵ ֵצא מבחינה הראשונה ומכניס
הבורא בלבבו, ומתייחד עם בוראו, והוי תיקון החסרון שמקודם, כי אין לך חסרון גדול מזה,
כי החסיר כביכול את עצמו ממקור החיים, ונשאר בחינת מת, כי הרשעים בחייהם קרוין מתין
מטעם זה, להיותם מופסקים ממקור חי החיים, ועל ידי שמירת שבת מתקן החסרון ונעשה
שלימו דכל סיטרין'. עד כאן לשון קדשו.
שימו לב אל המילים המרתיתות: – "ומכניס הבורא בלבבו"…
*
כמה נפלאה ונהדרת היא עצה עתיקה זו – להתכנס יחד בשב"ק יהודים חסידים, יראים
ושלמים, שבכל אחד מהם יש נקודה שאין בחבירו – נקודה קדושה, נחבאת, נאצלת,
מזוככת… וכאשר כל הנקודות הקדושות מתחברות ונפגשות יחדיו, בוהק האור האלוקי
באופן נורא כזה, עד שגם כל חושך לא יחשיך ממנו.
ולכן באתי כעת לפנות אליך, אתה ידידי הטוב, אוהב ה', החפץ בחברתינו ובאהבתינו, זכור,
כי בידך הדבר, בהתנהגותך ובהכנתך, בגוף ונפש, בדיבור ובמעשה – להצלחת השבת.
לא הצלחה של טשולענט טעים ושתיה בשפע, לא רק הצלחה של אוירה חברותית וכייפית
(שגם אלו נצרכים), ועוד, ועוד, ועוד. אלא הכוונה להצלחה של שבת – הצלחה של "מכניס
הבורא בלבבו"… ממש כך בפשיטות, אשרינו מה טוב חלקינו.
גם הענין הזה הוא אישי מאד, כל אדם נולד בטבע אחר, לכל אחד הוענקה הסתכלות משלו,
נעלית ואיכותית לפי בחינתו, ודוקא לכן, יש לכל אחד מאתנו ללמוד האחד ממבט חבירו,
להכלל בטוב הזולת ולהשפיע מטובו לאחר. וכשם שזה כך בכל דבר, כך לבחינה של –
"מכניס הבורא בלבבו"… יש ביאורים ופירושים שונים ומגוונים, שכאשר יחברו כולם לשיטה
מקובצת אחת, נתעלה כולנו באמת ונזכה לעשות נחת רוח נפלאה למי שאמר והיה העולם.
עד כאן הכותרת לשבת קדושה זו – להכניס הבורא בלבבו"…
*
כדי לדייק בניסוחים והגדרות – "מה אנו רוצים בכלל?", אמרתי, שאין טוב יותר מהעתקת
קטע קטן מהספר הקדוש 'סידורו של שבת' (שורש א, ענף ג', עלה א): 'ובעינינו ראינו גודל
הפרשת וההבדל השתנות קדושת שבת אל איש החכם והצדיק, שנראה בחוש, אשר גודל
אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו,
ומשתוקק ומתלהב לעבודת השם כל הלילה וכל היום של שבת קודש, ואף גם להוסיף הרבה
מחול אל הקודש בכניסתו וביציאתו, בחשיקת ודבקות השם, ובאהבתו שוגה, ונראה לכל, כי
כמעט נכסף בכלות נפשו לאלקים, מגודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו, ותיכף אחר
הטבילה בערב שבת, ניכר עליו התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו, וזיו הדרת אורו
מבהיק, עד שיראים מגשת אליו, כמאמר חז"ל (ב"ר יא, ב): 'ברכו באור פניו של אדם, אינו
דומה אור פניו של אדם כל ימות החול כמו שהוא בשבת'; ומי יוכל לספר, כמה העין רואה
השתנותו מימי החול, ממש כרחוק מזרח ממערב, ויותר מזה'…
הבינו, אין כאן כל כוונה להתחיל לחבר חיבור שלם מלא ציטוטים בגודל מעלת השבת, אלא
להצביע על שאיפות כמוסות שלנו להיות כמו אותו – 'איש החכם והצדיק, שנראה בחוש,
אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
התקועה בלבו, ומשתוקק ומתלהב לעבודת השם כל הלילה וכל היום של שבת קודש';
הכמיהה, שלכאורה אינה נראית בר ביצוע, ונדמית כמו ניצוץ רדום וכבה, מזומנת בזאת
להיות ניעורה בהאי שבתא רבתא.
אם נשכיל לדעת על מטרת ההתכנסות, נבין לסיבת הסינון הקפדני שערכו מארגניה
למשתתפים, נכיר בחרדת תחושת ההחמצה המאיימת על תקוות מנופצות, ואזי נתרום כולנו
מאוצר הרצינות החבוי אי שם במעמקינו – וממתין אל שעת כושר למצות את עצמתו
האדירה.
והיה זה שכרינו!
רק כאשר נכריז לעצמנו, לתוככנו, לעומק הויתינו, כי איננו בליינים של חולין, המצחקקים
להנאתם מבלי לברור את ענין הצחקוק ושעת השתמשותו, ואשר ממירים הזדמנות קרבת
אלקים בהנאות בלתי איכותיות – נצליח מאד בהתכנסות לשם שמים.
* * *
אמרו על רבינו הקדוש הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק זי"ע, שבכל שבת היה מרגיש, שזו השבת
הראשונה שהיתה לו אי פעם בחייו, וזו גם השבת היחידה, שלא תהיה עוד… כך מקבלים
קדושת שבת! כך מוצא את עצמו הבחור והאברך מכין את עצמו לשבת מרוממת, שבת של
"להכניס הבורא בלבבו", שתהיה דומה ליום נישואיו, האחד והיחיד בחייו, אליו ישתוקק, לו
יחכה, ויהמו מעיו בבואו ובהתקרבותו.
אל השבת הזאת – נועם הנשמות, במלוא מובן המושג, עלינו לחכות ולצפות, במובן הרוחני
של הענין, לנוח היטב בלילות הקודמים לשבת, לישון שנת הכנה בצהרי יום שישי, אחרי
קריאת שנים מקרא וכו', לשנן אי אלו דברי תורה על הפרשה, וכיוצא בזה, נתונים המוסיפים
ישוב הדעת ונקיון המוח, בקיצור, לבוא שַׁ בּ ְ ֶת'דִ יג לגמרי, ולא 'יומחולי' – ההורס כל חלקה
טובה.
זכור! כי רק בדרך כזו, תהיה לנו סבלנות לתפילות עמוקות מבע, החפות מחפזה ותסמונת
משא, ונסב לסעודות שאינן דומות במאומה לארוחות ערב וצהרים, שמחות כסעודת נישואין
ורציניות כערב יום כיפור, ונשורר שירי אהבה וכיסופין לקודשא בריך הוא בלב נקי ושמח –
רזא דשבת!
ועל הכל, מילת הקסם הנהגת בפי כל – אהבה! כי הלא 'קדושה' באה עם 'אהבה', אהבת ה',
אהבת התורה ואהבת ישראל, כמאמר הבעש"ט הקדוש זי"ע. עלינו להגיע אל השבת
כאוהבים נאמנים הנופלים איש על צוארי רעהו מתוך תחושת פנימיות, ולא כגופים מחולקים
ברצונות זרים ומנוגדים, ופה מפיק חיצין ובליסטראות מילוליות אף כי ברמז, אלא שעלי
לראות את זולתי כְּ אֵ שׁ נשמתו – נציגת האלוקות, אשר באוהבי אותו, הנני אוהב ה' ממש!
ועל כן אשתדל לאהבו כנפשי גם אם הוא פחות חכם וחמוד ממני (לפי דעתי), ואכבדנו
בכבוד נאצל, כי הרי גם הוא מרכיב עיקרי בהגברת גילוי כבוד ה' בעולם, וגם נוכחותו מכרעת
בחתירה לקראת היעוד של "להכניס הבורא בלבבו"…
הֱיוּ שלום, אחים צמודי-לבב, הכינו עצמכם בהכנה דרבה לקראת שבת מלכתא, ובכליון
עינים לכסוף ולהשתוקק לקראת גילוי הארת אור פני מלך חיים.
המתגעגע בכל מורשי הלב
שלמה ברוך