זוית טהורה להצצה לתוך עצמך
לפנות בוקר יום ראשון ט"ו בסיון תש"פ
הידיעה שאנו ברואים של ה', אמורה להביא אותנו לאהבה עצמית, לא אהבה של ישות אלא אהבה של אין, אהבה שיש בה הערכה ל'קדוש שרוי בתוך מעיו', לבורא יתברך שברא אותו. זו הסיבה שאסרו עלינו רבותינו ז"ל על פי התורה – להזיק לעצמו, להמית את עצמו, ואפילו לצער את עצמו, משום שזו פגיעה בחלק האלוקי שבנו, אהבה של ישות – היא אהבה של חוסר וחומר, החומר מרגיש חסר תמיד, אז הוא משתמש באותיות של אשליית האהבה, הוא מתגאה וחושב שהוא אוהב, הוא גס והוא חש עצמאי. לעומת זאת האהבה של אין, היא אהבה המביטה אל עומק השורש, היא מבינה את החלק הנבער של השידוך הזה גוף ונפש, ולעומת זו מודעת לחלק האצילי שבו, אהבה עצמית המנותקת מאגו, יכולה להיות רצויה בהחלט בעיני הבורא, זו עדות על השראת שכינתו.
הטעות הנפוצה כאילו הלקאה עצמית היא מאותה משפחה של זיכוך הנפש על ידי סיגופים, היא טעות המערבבת בין קרבת אלקים, התמסרות וויתור מתוך הימשכות ואהבה לסיגוף הבא מתוך יאוש וחדלון, הרי הם שני דברים שונים, הפרישות אמורה לבוא גם מאותו מקום של אהבה עצמית, שהיא אינה אלא אהבת האלוקות שבתוכי, היראה להרוס את החלק היפה שבבריאה שהוא ה'אני', האמת האלוקית שנוצרנו ממנה, שנאהבנו על ידה, שאנו מפארים בנוכחתנו את שמו של מי שאמר והיה העולם, יתברך שמו.
אהבה עצמית הזו נקיה מאגו מנופח, היא רואה את האנושות כטובה אף היא, האיש האוחז בה, פחות נפגע, מתנצל ומשתעבד, ובורח מן החנופה שאינה אלא מקום מפוחד ועלוב, החוסן הנושב מאהבה עצמית, הוא הכח המניע של החיים.