דף מפנקס זיכרונותיי לאחר מפגש עם חבר שעזב
שנים שאני רוצה לדבר איתו. שנים. שנים רבות!
חשבתי לכתוב לו איזה מכתב, להעביר איזה מסרון קטן, גלויה או פתק משורבט משהו.
רציתי אפילו לשוחח עמו בטלפון.
אולי להגיד לו משהו קטן מאד– איזו מילה חמה, טובה שכזו.
ובעיקר ביקשתי לשאול אותו למה…
אבל נעלמו עקבותיו, שנים שאין לי שום פיסת מידע עליו.
איני יודע לאן הלך? איפה הוא גר היום? במה הוא עוסק? האם נישא והקים משפחה? האם הוא מתגעגע אלינו?
מידי פעם הזכרונות העזים מחברותנו ההדוקה היו מכים בי בעוז… מכים ומציקים, טורדים את מנוחתי בלילות, אני לא יכול לקבל את המציאות הזאת, העגומה, השחורה, הנוראה והאיומה – – –
המחשבה על אותו נער רך וטוב, ירא השמים וטהור העינים, שחָבַר לעוזבי התורה ומרשיעי הברית ממוטטת אותי.
נדמה לי כי לעולם לא אפסיק להגות בו: "איה הוא כיום"?
על משכבי בלילות דמעתי לזכרון דמותו, המתרחקת והמתפוגגת, הדמות ההיא שכה הכרתי בעבר, והיום?
מעי מתהפכים בקרבי מידי פעם, כמעט בכל עצירה במעגל השנה, אני תר אחריו במדעיי.
בראשי השנה, בימי כיפורים, בחגי הפסח הרהור כואב פולח את מוחי איפה הוא כעת… מה הוא עושה עכשיו?
אני גם לא מאמין לו, אני יודע בבירור שהוא מטעה את כולם, שהוא חי בעולם קרוע וערפילי, שנפשו מיוסרת בדיוק כשלי… לא אקבל את העובדה שהוא החליף את העומק הגדול שהיה לו, ברדידות חיי התרבות ההם.
לא, לא, זה לא נכון, זה לא קורה.
אני זוכר אותו רכון על קטע מהר"ל עמוק… מצחו חרוש, פניו להבים, עיניו מביטות רחוק לנקודת האין – – – הזוהר הארגמני שפשט בפניו הענוגות סיפר על סיפוק רוחני אינסופי כאשר הבין את העומק המחודש שגילה. תוהה אנכי, האם הוא מסוגל לחוות עדיין את העונג הטהור ההוא?
האם אי מי מידידיו החדשים יאמין לי שאני זכיתי לראות אותו בעינים נוטפות דמעות אושר בתפילתו? האם מישהו ראה אותו בחדוות פיצוח סוגיה…
"אה! הבנתי"… אני מחייך לעצמי חיוך עצוב וציני… ובוש מיד בחיוך אווילי זה. הוא הגיע להתפכחות נדירה כזאת שלא זכו לה הראשונים, מי יגלה עפר מעינך הרמב"ם, מורה הדורות? והלא בחור צעיר בשנות העשרים גילה מין אמת אחרת… נכונה יותר…
אתם מקבלים את זה?
אני לא!
צריך פעם להכריז קבל עולם ומלואו 'אין אמת בתופעת הנשירה מהאמונה'…
כי היא איננה תופעה.
היא המערכת הדי מוכרת של התגברות היצר הרע שאנו חווים בכל יום. כלומר, אנו הנושרים האמיתיים… הם… (וכולל חברי היקר והאהוב), נמצאים בעונש מישהו זרק אותם מהארמון של המלך, והם שכחו את שפתו.
והנה… יום אחד ראיתי אותו. ככה פתאום, בלי הכנה נפשית מוקמת בלי דקלום משפטי פתיחה במוח, ככה מיד נזרקתי למרחב הקירבה שלו.
פגישה לא מתוכננת ומביכה מאד.
ניסיתי להיות איתו טבעי, זורם, פשוט. ככה כמו פעם, לא להציץ לעבר ראשו הגלוי, לא להתעניין על ההווה הסותר את הדמות שהכרתי, רציתי סתם להיות נחמד.
אבל הוא הביט אלי עמוק לתוך העינים, דימיתי לראות בהן מבע מתחנן לדיאלוג, כמו התגרה בי – – –
שוחחנו על דא ועל הא. האיש גבה, פניו חוספסו מבגרות, חשתי בחומה הגבוהה שנבנתה בינינו כל כולי תוהה האם זֵכֶר אותם ימי חסד שוכן בפינה חמה בלבו…
האם הוא מתגעגע לזוך של ימי הנעורים. לשיחות החסידיות, לדבקות, ליראה, לאהבה הגדולה…
לפתע הוא התחיל, כך פתאום ללא התראה:
"מה אתה חושב עלי"?
לשוני נעתקה בחיכי.
"וכי מה אומר לו"? חשבתי.
"שלא רק ברגע זה אני חושב עליו? גם בליל יום הכיפורים, בליל הסדר, בליל שבועות, בלילות שבת… ולפעמים בכל לילה.
האם יאמין לי?
ואם כן, אז מה?
וכי אביו ואמו לא בכו מספיק? לנגד עיניו ממש?
אבל הוא הרי גילה את 'האמת', דרך החיים הנכונה אז מה ערך יש למה שאני חושב?
אבל הוא שאל, ואני נדרשתי לענות.
ביקשתי לספר לו סיפור קצר, שהיה הרבי מצאנז, בעל 'דברי חיים' זצ"ל, מספר ביום הושענא רבה.
היו היה כומר, שהזהיר את חוסיו להימנע משתיית משקאות אלכוהוליים. ויהי היום, ובפתח הכנסייה, למרבה החרפה, שוכב גוי שיכור כלוט, אחד מבני קהילתו שהפר בבוטות את פקודת הרועה. הכומר, הסתקרן לחקור את סוד התאווה המשונה הזאת שמעדיפה עונש כנסייתי, ובלבד שתבוא לידי מימוש. התכופף והרים את הבקבוק שנזרק לצד השיכור, וניסה ללגום אף הוא מן המשקה החריף.
– "פיכס"! ירק בגועל, האיש שלא הורגל מעודו לשתייה כזאת.
בדרכו הביתה, החליט הכומר כי לא יעניש את האומלל. אין הוא ראוי לעונש, כלל וכלל, לא!
"הוא כבר בעונש, אם הוא שותה כאלו משקאות דוחים"…
ואז הגיעו תורן של דמעותיי.
"הבן, אח יקר, אתה לא שקוע בחטא… אתה נמצא במסגרת העונש שלך! חייך נטולי הקשר עם בוראך (שאני בטוח שהנך מודה בקיומו המציאותי) הם העונש בעצמו".
איני יודע אם הלחות שבעיניו היו פרי דמיוני בלבד – – – אך אני המשכתי לדבר אליו בלבי, וכה אמרתי לנשמתו:
"צר לי אחי, שנענשת בעונש הגדול ביותר שניתן להמיט על בני תמותה, אך המציאות הכואבת שנגלית מול עיני מלמדת אותי על מיקומך הנכון בעולם".
זרוק ומושלך. פצוע וכואב. שוכן חוצות. גולה מארמון המלכות. מהאמת שבתוכו, הברורה כל כך.
וכה דיבר רבי נחמן בקדשו:
דַּע שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם כְּדֵי לַעֲקֹר עַצְמָן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ לְגַמְרֵי.
כִּי הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בְּתוֹכָם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים, הִיא מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם, וּמְבִיאָה בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה מֵאֵימַת הַדִּין הַגָּדוֹל.
וּמֵחֲמַת זֶה אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג מֵהָעֲבֵרוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן הֵם מִתְאַוִּים וִיגֵעִים כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה בְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד צַד סָפֵק לִנְטוֹת אֶל הָאֱמֶת.
אֲבָל צְרִיכִים לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים, רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבַן, כִּי הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם אֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתָם וּמְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם תָּמִיד (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' רעד)
אהה! איה את הנקודה הקדושה?
הנקודה הטהורה.
הזכה, הברורה, הנקיה, המזוקקת.
נקודה של יהדות.
אני יודע שאת נמצאת בתוכנו, וחבויה בסתר הכי נסתר שבנו- – –
התעוררי!