מלפני ה' הוא בורח
יום הכיפורים תשפ"א
סיפורו של יונה הנביא, הוא הסיפור של כל אחד מאתנו, הוא הסיפור של יום כיפורים. שזה בעצם אומר, שלכל אחד מאתנו יש שייכות עם התדר הגבוה של יום הכיפורים, ולא רק אז. יונה הנביא, נביא השם היה, אין לנו את הכלים להשיג את הכרת האלוקות שהייתה ליונה הנביא, וקשה להבין את הבריחה של אדם בשיעור קומה רוחני כמוהו מן האמת הכי מוכחת שלו. וכי אפשר לברוח מהאמת הזו? מה סוד הבריחה הזו? והדו שיח עם ה' על רצונו של הנביא להשתמט מהמטלה מעורר תמיהה אדירה, ביודענו עד כמה גבוהה השגתו של הנביא באלוקות, ממש אי אפשר להכיל את המלים הללו: "כי מלפני ה' הוא בורח". הסיפור של יונה הוא הסיפור שלנו, בו אנו מוצאים את עצמנו מתרחקים מהאמת שבלבנו, בורחים ובורחים, העצירה הזאת, לשאול את עצמנו, מפני מי אנו בורחים – זו מהותו של יום הכיפורים. ה'טעות' של יונה הנביא לא היתה בבריחה גרידא, היא היתה באי האמונה שלו בהכלה האלוקית לכל הברואים, הוא, בדבקותו העצומה בהשם יתברך, ראה את הדבקות שלו הדרך היחידה לזכות לקרבת אלוקים, ומה להם לבני נינוה לסיפור הזה. במהלך הסיפור, נדרש יונה עצמו לזעוק אל ה' מן המעמקים. כלומר, שם למד את השיעור, שאותו אנו מבקשים להעביר ללבנו בעת שינטו צללי ערב של יום הכיפורים הקדוש. אנו מזכירים לעצמנו, שההויה האלוקית אופפת אותנו גם כאשר אנו 'מושלכים' במצולות ים התהום. מים זועפים שמטביעים זה סיפור אחד, אך תהום של תהיה וספק, של ריחוק וחדלון – זהו הסיפור הכואב יותר. משם לקרוא אל ה' – זו הדרישה החד משמעית מספר יונה, קטן הכמות ורב האיכות. ביום הכיפורים אנו רואים את עצמנו כבורחים שבאמצע הדרך שכחנו, משום מה את הסיבה לבריחה. כלום יש אדם בורח מעצמו? מהאמת הכי פנימית שלו? זאת לא בריחה אמיתית, זו היא צעקה ובקשה להבין – על החידה העולמית הקיומית. יונה הנביא לא עושה את מלאכתו רמיה, אם הוא מרגיש את הבריחה – לשם הוא פונה, ומשם דווקא הוא מבין שאין כאן בריחה, כאשר אתה פוגש את ה' שם ממש, במעמקי הים. כלומר, בשיאו של החדלון האנושי, בא תפקידו של הגילוי – להבין שגם שם יש השם יתברך.