הישרות האלוקית
ב' דחול המועד סוכות תשפ"א
האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים,
הפסוק מתאר שני מצבים שנלחמים זה בזה, אבל הם קיימים תמיד, כי אין הגדרה ל'רבים', ומה הם חשבונות בכלל, והאם זו מציאות בלתי משתנה, כלומר, וכי יתכן שנשאר תמיד על האדם ישר שבראנו אלוקים? והלוא לפתח חטאת רובץ, וזהו כבר לא ישר, והצור תמים פעלו צדיק וישר הוא, וכי יתכן ומעשהו נידון להיפך מעשייתו הראשונה, והלא א'ל הוא ולא אדם, והרי האדם ישר חייב להיות נצחי, וכי מה חסר בבית המלך כי אם המודעות, שתדע שאתה ישר ורק המה הם שבקשו, הרבים בקשו, אבל האחדות הפשוטה ביקשה רק אחדות ופשטות, הישרות האלוקית הטבועה באדם לא חפצה בחשבונות, האדם ביסודו הוא טוב גמור, הרוע הוא התמודדות שלמולו אבל אף היצר הרע שמנעוריו אינו המהות של אדם שלו, כי אדם הוא אדמה לעליון, הוא שיא השיאים של הכוונה העליונה, האלוקות מבקשת להתגלות מתוכו, בסוד חלק אלוק ממעל ממש, והשטות של חטא – הוא שטות הדמיון, לראות את הרע באלוקים, וטוב ה' לכל ואין בו שום רע, וגם חלקו המלובש בגוף שהוא כל האני של האדם אינו רע כלל וכלל אף בנקודה קטנה, כי לא יגורך רע, ועצם האלוקות היא טוב גמור. בהבנה זו יותר מתרחקים מן החטא, כי מבינים דברי הזוהר ונפש כי תחטא תווהא, אין נפש אלוקית יכולה לחטוא… אלוקות היא עצם הטהרה, ולשם עלינו להתחבר, לאמת הפנימית שבנו, לעצם נקודת האלוקות הפועמת מתוכנו, קדושה אין דרכה לפנות מקומה שכל כן קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כי הקדושה קיימת לעד, וקדושת ישראל שבנו לא יכולה להיות מועמת כי היא נצחית ממש, הזיהוי שלה כמעומעם הוא החטא הגדול ביותר. לתת לה ביטוי הולם זו נקודת התשובה, להבין שהיא קיימת, היא רוצה ומשתוקקת, היא נוכחת ודינאמית, היא מציאותית ממש, היא חיה בחיות של חיים, היא לא אשליה וזכרון. ההתחברות הנפשית והשכלית אל הנקודה הזו – זה תפקיד המאבק הבלתי נגמר שלנו בעולם הזה.